סיכום מאמרי מאמרי פרשת וישב, מקץ וחנוכה

גזירת "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", שישכחו תורת הוי' ורצון הוי'. ישראל עמדו במס"נ למעלה מטעם ודעת וזכו לנס פך השמן, "להראות חיבתן של ישראל" גילוי האהבה העצמית דהקב"ה לישראל למעלה מטו"ד. לכן נ"ח מצותה משתשקע החמה על פתח ביתו מבחוץ ומשמאל דוקא: נס פך השמן מורה שהבירור הי' בדרך מנוחה, ע"ד הבירור דלעת"ל, בדרך ממילא "משתשקע החמה" – ביטול חמימות התאוה דלעו"ז. "ביקש יעקב לישב בשלוה" כי חשב שהגיע זמן הבירורים בדרך מנוחה, אבל העולם עדיין לא הי' מוכן לכך, ולכן הוצרך לירד מצרימה; אבל במצרים גופא הי' הבירור ע"י יעקב בדרך מנוחה. בעבודת האדם: אכו"ש הבירור בדרך מלחמה; בלימוד גליא דתורה הבירור בדרך מנוחה, אבל מברר רק את ההיתר; פנימיות התורה, פועלת התקשרות בעצמותו ית', "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר".

יש האמיתי מתגלה (שפיגעלט זין אפ) בהיש הנברא שנרגש בו שמציאותו מעצמותו, וע"י עבודת הנבראים קאן צוקומען דער יש הנברא און ווערן בבחי' יש האמיתי (כן אי' הלשון בחסידות) דלכן ישנו כח העצמות בהנבראים, כדי שע"י עבודה הנה סוכ"ס יהי' יש הנברא בבחי' יש האמיתי, ובשביל זה היה כל ההשתל', דאין הכונה בשביל עולמות העליונים כ"א התכלית הוא עוה"ז התחתון, שע"י עבודה זאל ער שפרינגען (ידלג) ויהי' בחי' יש האמיתי. מבאר ענין "תרמודאי אותיות מורדת" בעבודה, שאינו רוצה להיות כלי ריקן אלא מלא מרצונות זרים וצ"ל "כליא ריגלא" מזה.

עבודת אהרן להמשיך אהבה לבנ"י למטה בכח הבל"ג, המשכת עשרת הדברות בעשרה מאמרות, הנהגה ע"פ תורה ולא הנחות העולם. חילוק בין דיבור לאמירה, דיבור הוא שורש אמירה אבל הוא בגילוי, משא"כ אמירה בהעלם. גילוי הדיבור מגיע בשרשו לעצם הנפש. "היתה לי דמעתי לחם גו' איה אלקיך", מרירות מזה שהוי' אלקיך אינו נרגש בו כל היום. שייכות תורה למנורה, גילוי מ"ת בכל מקום ולכל זמן ונמשך במקום וזמן עד"ז המנורה. גביעים כפתורים ופרחים. כל כח מוליד בדומה לו ממש, העיקר הוא בגשמיות, חלק אלוקה ממעל ממש.

חנוכה וסוכה ענינם אחד, שמונה ימים, וכשם שסוכה צ"ל צילתה מרובה מחמתה, גם נר חנוכה מצותה משתשקע החמה דווקא. במדרש: "ברה כחמה" במלכות יון, מתתיהו ובניו עמדו באמונתו של הקב"ה נגד עכו"ם המונים ועובדים לחמה, חמימות, חמה דקליפה, טרדות הפרנסה, השתחואה ברוחניות. העצה לזה, לב נשבר וכלי ריקן מחזיק ברכת ה' וחיזוק האמונה שהשי"ת יכול לפרנס באופנים שונים. ע"י נר חנוכה מחזק האמונה ותשקע החמה דלעו"ז. עד"ז סוכה כוכבים נראים בתוכה, מרקיע הח' ע"ד ח' ימי חנוכה, למעלה מהשתלשלות

שורש הנהגה טבעית מזיווג חיצוני דחו"ב, ושורש הנהגה נסית מזיווג פנימי דחו"ב. "ברוך שעשה נסים לאבותינו" (לשון רבים) המשכת הנסים הוא ע"י הרמה ועלי' ("ארים נסי") בחכמה ובבינה. ובפרטיות: א. מצד הבינה, כי בחיצוניות בינה נמשך רק ההשכלה שבחכמה ולא העצמיות שלה (ולכן היא דעת תחתון), משא"כ בפנימיות בינה מאיר גם עצם החכמה (ולכן היא דעת עליון). ב. מצד חכמה כפי שנעשית מקור לבינה (שנכלל בההרמה ועלי' דבינה) כי בפרטיות בחי' אין שבחכמה (כמו שנעשית מקור לבינה) היא ע"ד דעת תחתון, ובחי' יש שבחכמה (שלמעלה מלהיות מקור לבינה), היא עיקר הענין דדעת עליון. ג. מצד עצם החכמה, כי בדעת עליון גופא ב' אופנים: שהמטה הוא אין מצ"ע, ושהמטה הוא אין כדי לגלות שאוא"ס הוא "למטה מטה עד אין תכלית". חיבור ב' ענינים אלו – ע"י שבטבע עצמו ישנו ענין הביטול (בב' אופנים: לגבי החיות שבו - הוא כלי לשינוי בצורתו ותכונתו, ולגבי התהוותו יש מאין - הוא כלי לשינוי עצם מציאותו), וע"י שבהלמעלה מהטבע יש דוגמת טבע ("שעשה נסים" ל' רבים, נסים שלמעלה מהטבע ונסים המלובשים בטבע, ובכאו"א מהם גופא – ב' סוגים, כנגד ד' אותיות שם הוי').

ז' נרות המנורה בעבודה בנפש, המשכת אור החכמה, ביטול, לז' מדות באדם ובעולם ובירור מדות דלעו"ז ע"י חכמה "לא יחפוץ כסיל בתבונה". ענין נטילת ידים (מדות, ציפורניים) במים שאין להם גוון, פשיטות, אור החכמה, שם הוי' דלעילא. קודם הסעודה לאכילה לשם שמים, נהמא אפום חרבא ליכול, לחם ל' מלחמה. אז הסעודה כדבעי. אבל להעברת גוף אותיות מחדו"מ אין די בנר וצ"ל "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה", קטורת, מעלת תפילת המנחה שכופה את עצמו באמצע היום. הדלקת הנרות והקטורת ע״י אהרן, העבודה בכל מאודך בל"ג, מעבירין עצם חיות הקלי'. גם צדקה בכפיה הוא ע"ד קטורת. ח' נרות דחנוכה מעביר הקלי' כקטורת, "והוי' יגיה חשכי" בתוספת וא"ו.

ישיבה ועמידה ברוחניות. ק"ש ושמו"ע. ביטול היש וביטול במציאות. עבודה דישיבה גורם השפעה בישיבה והתחלקות "יושב ועוסק בתורה, יושב ודן, יושב וזן". עבודת עמידה פועל המשכת אור למעלה מסדהש"ת. מאיר בכל מקום בלי התחלקות. עמדת להם בעת צרתם, מבטל קטרוגים, רבת את ריבם.

מעלת הצדקה וגמ"ח "עומדת לעד" יותר מכל אהוי"ר ודביקות. ביטול דחסד ממשיך חסד דאריך הנק' גדולה למעלה מסהש"ת. העבודה דחותם בולט (אהבה ורצוא) ממשיך מלמעלה חותם שוקע, אור המלובש בכלים, העבודה דחותם שוקע (ביטול) ממשיך חותם בולט מלמעלה, למעלה מכלים. תשובה, ביטול ושבירה ממשיך מלמעלה מהשתל' לתקן הפגמים שבסהש"ת. אך לא די בביטול בלב וצ"ל מעשה הצדקה. ע''י הביטול דאברהם ויעקב יומשך למקום הראוי הבקשה "זכור לאברהם גו' ולישראל עבדיך.. ונפלינו אני ועמך". דוד המלך היה בתכלית הביטול אמר כ''ו כי לעולם חסדו, חסד דאריך למעלה מסהש"ת, ונמנה בו גם ענינים דלאחר מ"ת, כי בכוחו להמשיך גם משם למקום הראוי. וזהו "פזר נתן" צדקה בל"ג ולא רק מעשר וחומש, "צדקתו עומדת לעד" וממשיך למטה אור הבל"ג "קרנו (מלכות תרום בכבוד (כתר)" עד למטה ובמקום הראוי לישראל דוקא.

מעשה שמים וארץ, אור דממלא וסובב השייך לעולמות, סוד שרש. מעשה צדיקים, אור כולא קמי' כלא חשיב, סוד תוספת, נמשך ע"י צדיק יסוד עולם המגיע בסובב ולמעלה יותר. "בן פורת יוסף", הוספה להוספה עד לבחי' עתיק, "בן פורת עלי עין", למעלה מבחי' עין, אור שלמעלה מעולמות. צדיק נטר לברית ומקיים עלמא, יסוד פועל קיום במלכות דבר ה' שבנבראים, ואית לי' חולקא בעלמא דאתי, גילוי פנימיות עתיק בחו"ב וכמו שהוא במקומו. לכן יומי דחנוכה תמניא אינון למעלה מעולמות. שייכותו ליוסף, גם שמע"צ הוא בחי' יוסף.

נרות ברוחניות להאיר חשכת עוה"ז תכלית כווונת כל סהש"ת גילוי עצמותו ית' בעוה"ז דוקא שאין בו אורות וגילויים "אל מקומו שואף זורח הוא שם" אמיתית הזריחה במקום השקיעה, לכן מצוותה משתשקע החמה. תכלית הכוונה "ארוממך אלקה המלך" פי' א לרומם המלכות מלמטה למעלה. פי' הב' להמשיך רוממות, לגלות עצמותו ית' בחושך עוה"ז. נרות המקדש הדלקתם מבעוד-יום לרומם את "אלקי המלך" מלמטה למעלה. נר חנוכה הדלקתם משתשקע החמה להמשיך רוממות אלקי המלך מלמעלה למטה. עד דכליא רגלא דתרמודאי אותיות מורדת, שחסר בהם ענין הביטול דכלי ריקן, היפך ענין "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". לפי שיש לו רצונות לעצמו זה אני רוצה כו', ורצונותיו מטעים את שכלו, אף שנותנים לו כוחות חושב שאינו יכול מצד תוקף רצונות זרים. נרות חנוכה בכוחם להאיר גם חושך זה.

מביא את "ענין החסידות" כדברי רבינו, שחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו בשביל עצמו, שמבקש שיומשך ענין הנוגע אליו שחסר לו, או גם בחלקו בעולם, עוד זאת, ענין החסידות הוא שהמדות טבעיים עצמם יהפכו לקדושה, שלכן אין סתירה כלל שישאר עשיר גם בגשמיות, כיון שהגשמיות שלו היא לא רק לשם שמים, אלא שהגשמיות עצמה נעשית אלקות. ע"ד הגילוי דלעת"ל, שכל המציאות בעצם תתהפך לקדושה. "פדה בשלום נפשי", כמ"ש רבינו שאמירת פסוק זה פעלה הגאולה שלו והגאולה של תורת החסידות, לפי שתורת החסידות הו"ע עבודה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו לעצמו כלל, אלא תכלית כוונתו להמשיך גילוי אלקות למטה בעולם, ועבודתו היא באופן שהמדות טבעיים יהיו מדות אלקות. ומצד זה נעשה הפדי' בשלום, שאין שום אחיזה ללעו"ז, שמתבטלת מציאותה לגמרי, ועד שנהפכת לקדושה.

דוד מלך ישראל, גלוי בחי' אצילות בעולם העשי' אימא תתאה מקננא בעשי', דויד ביו"ד, ב' ההי"ן כנגד ע"ס מתחלפים בעשי' באות ד' היפך העשירות דקדושה (משא''כ ר' שהוא בלעו"ז). תכלית הכוונה לפעול ביטול בעשי' עד שיעלה באצילות. זהו ענין ספר תהילים מלשון "בהילו נרו" להאיר ע"ס דעשי' שיהיו כעין עלמא עילאה דאצילות. לכן צריך כל אחד לומר הקפיטל שהוא עומד בו בשנה זו ולהלל בתהילות. וכנראה שזהו המקור למ"ש כ''ק מו"ח אדמו''ר מתקנת קדמונים.

העולם שנברא במילי דהדיוטא נקרא אתר הדיוט, שנברא בעש"מ בהגבלה והתחלקות בלי התכללות. ביהמ"ק לית דין אתר הדיוט, יש בו התכללות כי "אלהין דרעווא בי' מן קדם הוי'" שנמשל בו מפנימיות ז"א. בנין שלמה ולא דוד שהיה איש מלחמה, רק ההכנה היתה על ידו, עבודה דרך מלחמה הכנה לפדה בשלום. דוד אמר "ולא שמחת אויבי לי" כי בטלה שמחת האויבים המלאכים המקטרגים על בריאת האדם. "כי דליתני", התכללות מצד הגילוי בביהמ"ק למעלה מהתחלקות דמלאכים. אלא שלפועל היה ע"י שלמה שהשלום שלו.

יעקב י' עקב, וישראל לי ראש, הארת הנשמה ועצם הנשמה. גם בחי' "טהורה היא" בכלל הנשמה המתלבש בגוף. ע''ד ממלא שהוא אין לגבי סובב. עצם הנשמה לי ראש הוא ע"ד ראשית הקו שלמעלה מהתלבשות בבחי' א"ק. בעבודה הם בחי' עבד ובן. בירורים בדרך עמל ויגיעה, עמל מלאכה, אחרי עמל שיחה, שענינו הסחת הדעת מעניני עולם, אסיפת ובירור ניצוצי הנה"א שנתפזרו ע״י מחדו"מ, והעבודה לפעול תוספת גילוי אלוקות זהו עמל תורה. עבודה דימי החול ודיום השבת.

סדר עבודה בפסוק: "נר מצוה" עשי'. "תורה אור", השגה. "דרך חיים", מס"נ, ממשיך אור חדש מא"ס. ע"י לימוד פנימיות התורה ועבודת התפלה, וביותר ע"י "תוכחת מוסר", אתכפיא. ויומשך גם ב"נר מצוה ותורה אור" ולהוסיף עומק גם בעבודה דמס"נ להיותו בל"ג. לפני העבודה צ"ל קב"ע, יראה תתאה קשור עם יראה עילאה.

אהבה המתלבשת בגוף, אינה משנה טבע מדותיו. השינויים הם בערך. מגיע רק לשרשו ומקורו. משא"כ אהבה בכל מאודך אינו מלובש בכלי, מזכך כלי הלב מבחוץ, העלי' היא באין ערוך, ומגיע לאמיתת הבל"ג, ונמשך למטה, נק' בשם עמידה, "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם", בעבודה דמס"נ ממשיכים רחמים רבים למעלה מסדהש"ת, ענין העמידה למעלה.

התלבשות הנשמה בגוף ובירורים מגיע לאמיתת הבל"ג, אור חוזר משרש תענוגים גשמים שלמעלה מנפש האדם ע"י בכל מאודך, דוגמא מאש, שמדליק כו"כ נרות ולא יחסר מאומה. נברא בעל גבול שנמשך בו כח בל"ג כדי שנכיר אמיתת הבל"ג דלמעלה. הדלקת נ"ח, אש מבחי' אור חוזר בל"ג ויאיר למטה בשמן בכלי. "עמדת להם בעת צרתם", מן המיצר נעשה עמידה למעלה, המשכת דרגא עליונה למטה, ע"י עבודה בכל מאודך מעלה את התורה לעצמיות המוחין, הגבהת הראש מהשפלתם במדות.

ב' ענינים בנבואה שבחלום, א. אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, נבואה המלובשת בכלים ואותיות הנביא, לכן אין ב' נביאים מתנבאין בסגנון אחד. ב. שיחלום מה שלא ראה מעולם ולא חשבו. למעלה מכלי הנביא, ע"ד נס שלמעלה מהטבע. מארז"ל "הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה בניהן ושרפן" גילוי אור נעלה עד שלא יכיל הכלי שלהם ונעשו מציאות עליונה יותר. כמו"כ באופן הב' גם זה נמשך בפנימיות כי גילוי זה פועל זיכוך בהכלי. העבודה בזמן הגלות "היינו כחולמים" ויכול להרכיב ב' הפכים, מ"מ יש בזה גם ענין אמיתי. כי מאיר בו אור שלמעלה מהכלי ופועל זיכוך הכלי. עד"ז הנסים שישנם בזמן הגלות פועל זיכוך וביטול הגבלת הכלי ובאים לע"ל לגילוי עליון יותר.

בוקר וערב בתורה שקדמה לעולם, מצוות עשה ול"ת. רצוא ושוב במלכות. ג' דרגות באלקות: כח הפועל בנפעל, זיו והארה משמו ית'; שמו ממש נקרא עליהם; עצמות המלך. גילוי והמשכה זו ע"י מעשה המצוות, אברים דמלכא הממשיך את עצמות המלך שבכל האברים בשווה. המשכת פנימית המלך, פנים בפנים גם כשישראל מקיים מצוות בבחי' אחור וחיצוניות הרצון. כי פנימיות המלך הוא למעלה מהתחלקות ומחבר ב' הקוין דמזוזה מימין ונ"ח משמאל בכח האמונה ומס"נ שבכל אחד מישראל שמאיר בכל עניני עבודה בשוה.

"יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה" המשכה ממקום שאין שייך בו אלא הודאה בלבד (יש בה מעלה דתפלה, המשכת רצון חדש, והמעלה דברכה, דרך ציווי). ונמשך בכח "חסידיך", כי אמיתית ענין ההודאה הוא בפנימיות עתיק, שהו"ע החסד [למעלה מצדקה (שנמשך ע"י צדיקים) הנמשך מחיצוניות הכתר (אריך), למעלה גם מעשירות (שנמשך ע"י ישרים) המשכה מפנימיות הכתר (עתיק)]. השינוי בהשתל' ע"י המשכה מאריך (צדיקים) דרך שליטה וממשלה על סהש"ת; ע"י ההמשכה מעתיק (ישרים) בדרך פעולה בסהש"ת גופא; וע"י ההמשכה מפנימיות עתיק (חסידים) בדרך ממילא. הבירור ע"י גילוי אריך דרך מלמעלה למטה; ע"י גילוי עתיק (בימי שלמה) נעשה שינוי בהתחתון עצמו (לכן הוצרכו לבוא אל שלמה); ע"י גילוי פנימיות עתיק (הבירור דלע"ל) נרגש בתחתון שמציאותו היא אלקות (ולכן הבירור הוא במקומם עצמם). ענין הפצת המעינות עצמם (תורת החסידות, שענינה פנימיות עתיק) חוצה. עד"ז הגילוי דחנוכה, מצד נס השמן, גילוי פנימיות עתיק, משא"כ בביהמ"ק הי' הגילוי דחיצוניות עתיק. לכן נ"ח מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, וזמן הדלקתו הוא משתשקע החמה, שגם בזמן ומקום החושך ישנו האור עצמו (ב"ריגלא דתרמודאי" נפעל "כליא", כלות הנפש). המשכת גילוי זה היתה ע"י מס"נ דמתתיהו ובניו (ולא ע"י המס"נ דפורים), שנלחמו חלשים ומעטים נגד גבורים ורבים, כי הי' מונח אצלם שגם הטבע עצמו הוא אלקות.

אף שדעת הוא סיבת השבירה, אמנם מצד דעת שבכתר יכול להיות "ובחרת בחיים". תכלית הידיעה שלא נדעך. למעלה מידיעת השלילה וסוכ"ע וסובב הכללי ואמיתת ענין הסובב. עצם נעמט עצם, כתינוק שמכיר את אביו. פנימיות דעת אלקי למעלה מחו"ב מחליט לבחור בטוב מצד הציווי "ובחרת בחיים". הבירור בעבודה מלמטה, אבל ע"י תורה הוא בשלימות, "פדה בשלום נפשי". "וישב יעקב" תיקון "ישובי עשו בקצרה". "בארץ מגורי אביו" מגורי ל' אסיפה או ל' יראה. מצד הכרה ברוממות הא"ס (שלא נדעך) בוחר בטוב, עיקר אסיפת ובירור הניצוצות. "בארץ כנען", מרמה, סוחר המרוויח ע"י פיזור. כך המאסר והגאולה די"ט כסלו.

אמי, אחותי, בתי - תורה, עבודה, גמ"ח. מעלת בתי, גמ"ח כללות המצוות. המשכה למטה. "פזר נתן לאביונים", למלכות, דלית לי' מגרמי' כלום. ומהפך המטה לקדושה, מפזר ונוסף עוד תוספת חיות לעת"ל ע"י מעשינו ועבודתינו עתה. "צדקתו עומדת לעד", כתר. "קרנו תרום בכבוד", בחי' קרן שבכתר. חביבות הבת יתירה מאחותי ואמי. מעלת חנוכה על נרות המקדש, כי מודגש ההמשכה למטה, רגלא דתרמודאי.

חסד דקדושה, אברהם, תיקון, פועל ביטול. משא"כ חסד דקלי', ישמעאל, תהו, תוקף גסות הרוח, אף שנמשך מאברהם אך קודם המילה. שורש התיקון למעלה מהתהו לכן בכוחו לברר, המשכת חסד דלגאו כמו שהוא. תמיהת יעקב על אלופי עשו "מי יכול לכבוש" מצד שרשם בתוהו, והמענה "אלה תולדות יעקב יוסף" כשבחי' יעקב נמשך ביוסף שענינו לברר בירורים אזי "ניצוץ יוסף מכלה כולם ומבטל חיצוניות דעשו ומעלהו לשרשו. סיום המאמר: ענין "ואוהב את יעקב" קשור עם י״ט כסלו, ר"ה לחסידות, וכמו שרבותינו נשיאינו היו מזכירים במאמרים דר"ה ענין זה ד"ואוהב את יעקב", כי בר"ה צ"ל "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב", בחירה חפשית שייך דוקא בשני הענינים שוים, "הלא אח עשו ליעקב", ובכל זאת "ואוהב את יעקב", שע״כ בוחר בנשמות ישראל שהם פנימיות הכוונה, וכן גם בי״ט כסלו שהוא ראש השנה לחסידות אומרים ענין זה ד"ואוהב את יעקב", שאז הוא ר"ה לפנימיות התורה, שעל ידה לוקחים (נעמט מען) הפנימיות שבעולמות, ועל ידה התגלות פנימיות הנשמה, "בקשו פני את פניך ה׳ אבקש", עד שניצוץ אחד יוצא ושורף את עשו, שהוא שובר (אַז ער צוברעכט) החיצוניות דעשו, ועי״ז לוקח (נעמט ער) פנימיותו שהוא הניצוץ אלקי שמעולם התהו, ומברר מזכך מתקן ומעלה אותו למקומו ושרשו ועי״ז זוכים לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות עד לגאולה השלימה ע״י משיח צדקנו, בר נפלי, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.

ריב עם הלעו"ז, סור מרע, כאשר חסר בזה, הלעו"ז יונקים ונעשה מצב דגלות, הנצחון הוא ע"י שהקב"ה רב את ריבם, ע"י ש"אתה ברחמיך הרבים עמדת להם" באתערותא דלעילא. נ"ח משמאל מברר גקה"ט דקו השמאל, מזוזה מימין (מצוות) מברר קלי' נוגה דקו הימין. "והוי' יגיה חשכי" להאיר חושך גקה"ט ע"י גילוי עצמות שלמעלה מפנימיות האור ופועל שיימשך גם בכלים. אתעדל"ע לריב את ריב הלעו"ז גם בהיותו בשפל המצב עד שמנגד יהפך לטוב, "כי ברבים היו עמדי".

היונים הסכימו אפילו לחוקים כשהשכל מחייב שיש ענינים שלמעלה מהשכל שלו, עיקר מלחמתם היה להעבירם מחוקי רצונך. רצון הקב"ה. כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיקבלו מבחי' חצוניות, קרניים וטלפיים, כאומות העולם. המלחמה בזה הוא בקרן דקדושה, מס"נ למעלה מהראש והשכל, תוקף העצם למעלה משינויים, גם קיום המשפטים מצד ציווי ה', דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכה מלכותם, שלימות המלכות למעלה מ"שאול מרחובות הנהר", כי "נצח ישראל לא ישקר". גם בתחילתו ניכר שהוא נצחי, יום שכולו ארוך. קרן היובל. בינה מאיר במלכות.

"רני ושמחי", שמחה בצפרא ורננא ברמשא, גם במצב דהעלם והסתר ישנו לרינה, צמאון ותשוקה ולאחריו שמחה מהגילוי אור. גילוי שם הוי' למעלה מסהש"ת להגיה חושך הגלות שדוקא אז מגיעים לגילוי נעלה זה. ע"י הכנה בזמן הגלות בעבודה דמס"נ מצד עצם הנפש ונמשך לכל פרטי העבודה בד' קוין. "אל יתהלל החכם, גיבור, עשיר.. השכל ויודע אותי" התקשרות ל"אותי" במס"נ מצד העצם "בזאת יתהלל" בג' הקוין, כשישראל נק' בת ציון מתאחדים ב' העבודות דרני ושמחי.

קיום תומ"צ בסדר מסודר ("לנטוע שמים וליסוד ארץ") נק' בשם ציון, סימן על אלקות. אבל בגלות בלבול הסדר נק' "בת ציון", דווקא אז יכולים לחבר "רני ושמחי" יחד. "יוסף (יסוד עליון) הורד מצרימה" ירדה עמו שכינה, פעל הכנה ונתינת כח לישראל עד "ונצלתם את מצרים". כך ע"י הנס די"ט כסלו לעיני כל העמים התחיל טעימת תורתו של משיח, "ע"י הלימוד באופן שמוסר את עצמו ללימוד זה הנה בטעימה זו יש לו עוד למעלה מעלה" עי"ז יתגלה טעמי תורה בביאת משיח צדקנו.

מלחמת היוונים ברוחניות ממש, מלחמה נגד אלקות דתומ"צ, עד שלימוד התורה יהי' באופן דלא זכה נעשה ענין דהיפך החיים, נגד רוחניות שהוא חיים. במס"נ מצד יחידה (פך שמן חתום בחותמו של כה"ג) מבטל מציאות המנגד. חנוכה בכסלו, חודש השלישי בחורף, העבודה דאור חוזר, תפילה מלמטה למעלה, בספירות הוא נצח, מגיע בעצם שלמעלה מחיות גלוי.

"כנען", סוחר. "מגורי", יראה ואוצר. כללות ירידת הנשמה בגוף תומ"צ בעולם, עניני מסחר. "וישב יעקב", הירידה למצרים ומאסרו של יוסף לצורך עליה. מקשר למשנת"ל בענין התקשרות ואחדות בגליא וסתים דתורה. בתניא (פ"ד-ה) מוכח שבכל מדרגות התורה יש את שתיהם. העונג שבתורה ישנו גם בקצה התחתון, וגם מי שלימודו באופן של קטנות בתכלית, גם לימוד התורה שלו הוא באופן דאותי אתם לוקחים. "ארץ מגורי אביו", פנימיות התורה. "ארץ כנען", נגלה דתורה ע"י נעשה עליה למעלה יותר.

"מנורת זהב כולה" כמ"ש "כולך יפה רעיתי", משמע דקאי על ישראל, גם, ואדרבא, מעלה זו דוקא בזמן הגלות. "מקשה אחת", בחי' יחיד למעלה מאחד, מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה, העליון יורד למטה והתחתון עולה למעלה, שזהו תכלית היחוד. שמן ופתילה, מצוות. הכלי הם נש"י. הדלקת נר המנורה, מצווה (הרצון) באור תורה, חכמה, פנימיות אבא מגלה עונג שבמצוה, "החכמה תחי' בעליה". נר המקדש ונר חנוכה ב' בחי' בתורה. "ושנים זיתים עליה", מרירות, ביטול "ונפשי כעפר לכל תהי'" אזי "פתח לבי בתורתך". קב"ע מלכות שמים וקב"ע מצות.

"כי במקלי" ר"ת מי כמכה בא–לים ה'" וגם ברוך כבוד ה' ממקומו" מעצמות נמשך בעשיה. קדוש ק"ק הוא רק הארה. עד"ז "כל החסדים" רעו"ד דתפלה, תופס רק הארה, "מכל האמת", תורה המשכת העצמות. פעולתם בעולם: תפלה באופן דמלחמה, תורה "פדה בשלום" רק "בנסוע הארון כו' יפוצו אויבך גו'" בימי שלמה פעל הארון בירור במקומו אבל נשאר מנגד. לע"ל אהפוך גו' לעבדו שכם אחד". שגם "באלים" תוקף העולם והעלם דאלקות יומשך ויורגש "ברוך כבוד ה' ממקומו". המשכת העצמות.

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", עונש על שתלה בו יוסף לזכרו, "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים", לא בטח על מצרים הקרויים רהב, ומטעם זה הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים. "מקץ שנתים" ב' פירושים הפכיים: קץ הימים וקץ הימין. בתו"א מפרש מקץ שנתיים ימים, שנכלה ח"ו התורה שנק' שעשועים יום יום, אלפים שנה קדמה תורה לעולם, ואז "פרעה חולם"; בלקו"ת לאריז"ל מפרש קץ הימין, קץ שם לחושך סוף הגלות. ירידת יוסף למצרים נתינת כח ליעקב ובנ"י בגלות שיצאו ברכוש גדול "וגם ערב רב עלה איתם", העלאת ר"ב ניצוצים באופן דמנוחה. כי אצל יוסף לא היו עניני עוה"ז מציאות התופסת מקום כלל, ולא בלבל אותו מעבודתו כמבואר ענין זה בד"ה ויהי מקץ תרע"ט ושם ישנם עוד חידושים נפלאים בענין זה. תענוג מוגבל דחו"ב יש לזה קץ (הימים) כי אין זה תענוג עצמי. כשמסתיים זה בא לקץ הימין, אתהפכא, עד שתכלה רגל (שמאלי) מן השוק. "מבית אסורים" שם היתה עבודת הבירורים בדך מלחמה, "יצא למלוך" באופן דמנוחה.

באצילות הימין חשובה, למעלה מאצי' גם שמאל חשוב, תורה מגבורה דעתיק. מצוות צ"ל בימין כי נמשך בהם רצון במדוה"ג, אבל נ"ח משמאל כי המשיכו גבורות דעתיק ע"י מס"נ, ע"ד מצוות שכחה ונשיאות, שאינם תלויים ברצון ודעת האדם. "והוי' יגיה חשכי" בתוספת וא"ו עתיק למעלה מהגבלה. לכן שמונה ימי חנוכה אינם בטלים לעולם.

"כי עמך מקור חיים" (מלכות עתיק לבי"ע) טפל ובטל לך, כדי שיהיו חיים באופן של אור (להגיע בעצמות האצילות ולגלות בבי"ע) ע"ד "ובחרת בחיים", הוא ע"י "באורך" בנר מצוה ותורה אור, ישראל נראים לדבר חשוב. למעלה מזה, "באורך" בגאולה, "נראה אור" ע"י תומ"צ לוקחים עצמות למטה.

"שלשה שריגים", כהן לוי ישראל, יין המשומר בענביו שייך גם בכהנים, אף שענינם שייך לשמן שבחשאי (משא"כ יין שיייך לישראל ולוי) "כוס פרעה", מלכות, גבי' אתפריעו כל נהורין. דיבור המגלה הצפון לזולת, ולא מחשבה. "ואשחט את הענבים", חסדים דאבא להמתיק גבורות דאימא. שייך לי"ט כסלו ופ' וישב, "פדה בשלום נפשי", כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, ג' קוין, ע"י פועלים פדיה בשלום, הכנה לאמיתת השלום.

בזמן חנוכה היו במצב ירוד נק' ישראל בת ציון. כשניצחו קבעו נר חנוכה משתשקע החמה, כאשר בא השמש אז הוא תוקף הזריחה, גילוי עצמות כי נתאווה וכו' דירה בתחתונים דווקא. נר שבת והמקדש קודם השקיעה כי ענינם העלאה, שילוב אד' בהוי', משא"כ נ"ח המשכה, שילוב הוי' באד'.

קביעות נ"ח משתשקע החמה, כי מצב בלתי רצוי מעורר כח המס"נ, פך חתום בחותמו של כה"ג. בעבודה: מקיים רק מצד הציווי, אילו נצטווינו לחטוב עצים, תענוג שלו הוא תענוג האדון. ירידת הנשמה גרם אפשרות לחטא אדה"ר, שרש הגלות, צורך עליה כי הקב"ה עצם וטבע הטוב להטיב עשה שהדרך היחידה לעליה הוא ע"י ירידה. גם הירידה הכי גדולה דעקבתא דמשיחא היא הוכחה שהעלי' אין דוגמתה. ע"ד "והאלקים נסה (הגביה) את אברהם". לכן "אל ירך לבבכם" כי בוודאי "ה"א מתהלך בקרב מחנך לתת אויבך לפניך". אף שנמצאים בחושך ויש תרמודאי (מורדת) הנה "והוי' יגיה חשכי.

מלחמת היונים ברוחניות "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" גרם חיסרון במוחין ולא יכול להיות "פדאני לי (ז"א) ולבני" (מלכות) ע"י תורה שיורדת ומתלבשת בטענות של שקר ופועל בירור. העצה לזה "פך א' שמן חתום בחותמו של כה"ג" ענינו: ויהי ביתו בירושלים ואינו זז משם, שלימות היראה, ביטול בתכלית, בכאו"א הוא מס"נ על תומ"צ ואין היוונים יכולים לנגוע. קיום מצוות בקב"ע (מזוזה מימין) הקדמה לתורה שהיא חכמה (נ"ח משמאל). מזוזה, שכתוב בה "שמע ישראל", מימין, פועל בכל הבית ענין מהס"נ ואז נר חנוכה, לימוד התורה הוא באופן שהיונים לא יוכלו לנגוע בו.

עיקר הנס בנרות ולא על ניצחון המלחמה, שקדם בזמן והמעלה, הניצחון היה בגלל שכבר היה פך שמן חתום ורק נתגלה ע"י שבדקו. שמן ענינה שכל, והדלקתה היא המשכת מוחין במדות לצורך עבודה אמיתית. טומאת היוונים שיהא לימוד התורה באופן דלא זכה כו'. שלא ברכו בתורה תחילה ולא ניכר בגלוי נותן התורה, בעמידה במס"נ מעטים נגד רבים עי"ז ממשיכים מנותן התורה בתורה. קבעום בהלל והודאה, גילוי "ישת חשך סתרו" ופועלים "יגיה חשכי". חינוך הוא ע"י ריבוי מתנות, המשכה גבוה יותר ונמשך למטה להאיר בחוץ עד כליא ריגלא דתרמודאי.

"היכן ציוונו, ר' אויא אמר מלא תסור", המשכת אור מקיף, מצוות ל"ת. "ר' נחמיה אמר שאל אביך ויגדך", מ"ע המשכת המקיף בפנימי, אביך-חכמה, זקניך-עתיק. זמן הגלות מן המיצר נתגלה שישראל הם מנורת זהב כולה, בעבודה בתפילה, התבוננות במיצר הנשמה בגוף, ובתורה מיצר דונפשי כעפר לכל תהי', אזי ענני במרחב י-ה, עד מרחב העצמי שלמעלה משניהם ונמשך מקיף בפנימי. לר' אויא גם מצות דרבנן למדים מהתורה (לא תסור) ע"ד תשובה שלמעלה מתורה אבל מתגלה בתורה.

בתי אחותי אמי, מלכות ז"א מוחין, קיום המצות תורה תפלה. לימוד התורה ביגיעה וקב"ע דרגת ביתי כפי שהיא בעצמות למעלה מאחותי ואימי. "רני ושמחי בת ציון .. הנני בא ושכנתי בתוכך". המלאכים טענו ורעמו (האבן געשטורעמט) "תנה הורך על השמים" והי' המענה למצרים ירדתם, בהמשך תרס"ו מבאר דהגילוי דיעשה "למחכה לו" נמשך בקיום מצוות ולימוד התורה דעבד פשוט, שזהו המדרגה שעבד נאמן בינט זיך מיט עבד פשוט. כן הוא בכללות לימוד התורה עצמה, כמבואר בהמשך תער"ב [נדפס אז לראשונה] שישנה סברא לומר דבחי' התורה המושרשת בעצמותו ית' נמשכת ע"י לימוד פנימיות התורה. מ"מ אינו כן אלא גם כשלומד מקרא או הלכה פסוקה נתקשר ע"י לימודו בעצמותו ית'.

"אוהבי תורתך" האהבה לתורה מצד נותן התורה, ע"י הקדמת עבודת התפלה המביאה לאהבת ה'. זה נוגע גם לתורה עצמה, כי ע"י הביטול דתפלה גם לימוד התורה הוא בביטול, ועי"ז נעשה "ברכו בתורה תחלה" המשכת אוא"ס בתורה, עי"ז נעשית "תורתי" (דאף שגם התורה מצ"ע היא חכמתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד, הרי ענין זה הוא בהעלם). "ורב שלום בניך" קאי בעיקר על השלום הנעשה בעולם ע"י עסק התורה, עי"ז ממשיכים עשרת הדברות בעשרה מאמרות, הו"ע המשכת העצמות בעולם (שישנו רק לאחרי מ"ת, משא"כ ע"י העבודה קודם מ"ת נמשכה הארה בלבד), ולזה אין צורך בעבודת התפלה. "שלום רב לאוהבי תורתך" קאי על השלום הנמשך עי"ז לת"ח עצמם (נח"ר דהבורא, שלמעלה מנח"ר דהנברא), שלזה צריך שיהיו בבחי' ביטול בתכלית ע"י עבודת התפלה. גם העבודה דבחי' בן ("ורב שלום בניך") היא כלי לגילוי הנח"ר דהבורא ("שלום רב לאוהבי תורתך"), כי הביטול דבן ענינו שע"י הביטול נעשה לימוד התורה באופן שהמלך עצמו הוא הלומד (וזהו "מגורי אביו", שהביטול דיראה הוא כלי קיבול להגילוי דחכמה עילאה, שהיא בחי' אב).

מלחמת היוונים נגד רוחניות ואלקות דתומ"צ, תורתך וחוקי רצונך, גם עדות ומשפטים רצו שקיומם יהיה מצד שכל אנושי ולא רצון ה'. הניצחון היה במס"נ, תוקף עצמי למעלה מהשכל מצד התקשרות עצם הנשמה שאין שייך בה פגם וטומאה ואין לה מנגד כלל. לכן נ"ח שמונה למעלה מהשתל' וזמן הדלקתם משתשקע החמה להאיר החושך עד דכליא (כילוי וביטול וגם כלות הנפש) ודומה לפרי החג התגלות מקיפים הפועל על ע' אומות פוחת והולך עד שיסייעו לישראל.

נ"ח להאיר החשך עד דכליא ריגלא דתרמודאי, כילוי וביטול וכלות הנפש. שורש הלעו"ז נעלה ביותר ובירורם ממשיך תענוג נעלה, אמיתת הזריחה ממקום השקיעה. תכלה רגל מן השוק, זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו וג' רגלים שמאיר קדושה נעלית לבירור הלעו"ז לדירה בתחתונים. ידיעת כוונה זו נותן כח לאדם שלא יתפעל מהלעו"ז. גם רגלים מברר ומעלה לג' קוין דתיקון. שייכות ח' ימי חנוכה לח' ימי החג בפעולה בגויים ואומים שיהללו את הקב"ה. כמו זמן שמחתנו ב' שמחות דלעתיד, "ישמח ה' במעשיו וישמח ישראל בעושיו", כמו"כ בחנוכה.

מס"נ חודר כל חלק עד דכליא ריגלא דתרמודאי. "צדקת פרזונו בישראל, מקול מחצצים", מס"נ וצדקה. כמו"כ קול העסק בפנימיות התורה בל"ג האמיתי עושה בירור בפועל מחיצה והבדלה בין טמא לטהור. עד לטבילה שלימות הטהרה.

בישיבה משפיל את הראש, היפך ענין מוח שליט על הלב, כי חסר בו ענין חכם עיניו בראשו הרואה את הנולד מאין ליש, "אותותינו לא ראינו". אך מן המיצר צמאה נפשו לה' ומתעורר נקודת היהדות לעמוד במס"נ ונעשה עמידה, שמרים ראש ועומד בתוקף ומעורר עמידה למעלה, "עמדת להם בעת צרתם", ונמשך ללב בפרטי ענינים "רבת את ריבם" עד "זדים ביד עוסקי תורתך". בחנוכה התעורר מס"נ (פך שמן) בגלל מלחמת היונים ("צרתם") והאיר ח' ימים בכל כוחות הנפש. כך במלחמה רוחנית עתה בדקות. שצר לו ממעמדו ומצבו ותופס זאת (ווען ער כאפט זיך) ע"י חשבון צדק ויחד עם זה נרגש אצלו שמחה גדולה שאין לך דבר שעומד בפני התשובה ומהפך כל הענינים ונעשה צדיק גמור ופועל שישראל נגאלין.

"יאירו שבעת הנרות" דנש"י בירור ז' ימי הבנין דעולם מל' העלם ע"י ז' המדות בג' קוין "שאוספים את ג' הקוין ונלחמים עם המדות דלעו"ז והוא הנ' 'אטאקירן' [התקפה] ומנצחים בנצחון מלא עד לפדה בשלום נפשי". אך צריך גם "יאירו ז' הנרות" בשמן, בחכמה אתברירו, פך א' חתום, עבודה דיחידה, מס"נ דחלשים ומעטים "אפילו שאינו רואה מיט וואס בייקומען (איך לעבור) חושך העולם .. אומרים לו בשעתא חדא יכול להפוך המצב מקצה לקצה, אלא שצריך לעמוד בתנועה ד"חדא", התגלות היחידה" מתגלה שמך הגדול בהלל והודאה בח' ימי חנוכה, המקיף "והוי' יגיה חשכי" גם משתשקע החמה, בפתח ביתו מבחוץ וברגלי דתרמודאי".

ב' עניני ארץ, מלכות, נגלה דתורה, ארצות החיים. וכנען-תגרא, מרמה, בירורים, ירידת הנשמה מ"נורא עלילה על בני אדם". "שחורה אני ונאוה ע״י הירידה דוקא היא באה לענין הנוי והיופי. אלקות בפשיטות.

לעת"ל, אף שיהיה "רני ושמחי" מ"מ נק' בת ציון. תכלית העילוי דמעשה המצוות בגשמיות שמברר אורות מרובים דתהו. מלכות, ע"י ירידתה לחושך נק' "אשת חיל עטרת בעלה" ומקבלת מעצמות, "ושכנתי בתוכך". כשגברה מלכות יון, משתשקע החמה, הצחוק הוא מבחי' נעלית ביותר. וכן בזמן הגלות כאשר אותותינו לא ראינו ומעשה המצוות בקב"ע באים ל"הנני בא ושכנתי בתוכך", כמבואר בענין "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".

"עשרה עשרה הכף" ע"י עשה"ד הארץ שנברא בעש"מ שקטה "אז די וועלט הערט זיך אויף שאקלען און טרייסלען". עד"ז העבודה להמשיך נותן התורה בתורה ע"י הקדמת עבודת התפילה. קשור לשיעור חומש "ובגפן ג' שריגים", ג' קוין שבפדה בשלום במציאות אחת. "והיא כפורחת עלתה נצה", שלימות עבודת התפלה שע״י הפריחה היא בזריזות ע"ד מקל שקדים דאהרן. ברכת כהנים.

רננא ברמשא, יתרון האור מן החשך, "הנני בא", פנימיות עתיק, "ושכנתי בתוכך". ע"י העלאת ז' נרות שמן זית כתית במנורת זהב כולה, המשכת אהבה רבה, גילוי אוא"ס למטה, אל מול פני המנורה, פנימיות עתיק. ע"י אהרן, אותיות נראה, שגם למטה יראה דעת עליון, היש הנברא הוא היש האמיתי.

"ביתי" אהבת הקב"ה לישראל בעצמותו ית' למעלה מכל גילויים, לפי אופן עבודתם בקיום המצוות בעוה"ז הגשמי. מתגלה ע"י לימוד התורה ומס"נ בתפלה, אחותי ואימי. אך "רני ושמחי" נעשה ע"י עבודה ד"בתי" דוקא. ג' אופני אהבה וחיבה בתי אחותי ואמי. מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. רננא ברמשא ושמחה בצפרא. מקדים רני לשמחי, כי דוקא בעבודה דערבית "ויהי ערב" מגיעים לעצמות ומהות. כך בתורה, בלימוד אותיות הא"ב. ענין חנוכה משתשקע החמה. להאיר החשך על פתח ביתו מבחוץ ומגיע בעצמותו, "והוי' יגיה חשכי". המשך ההפטרה "וגולה על ראשה" בתוספת א' מהפך גולה לגאולה, "תשואות חן חן לה".

חנוכת המזבח בשמן המשחה לקרבנות ונסכים, המשכה פנימית. נסוך היין, בינה. נסוך המים, חכמה. טבע מים המשכה וגילוי, גליא דתורה. יין מכוסה בענביו, רזי תורה, אך מצד שרשם מים למעלה מיין. ושמן למעלה משתיהן, רזין דרזין, הן בהעלם שבו שצריך סחיטה, והן בשרשו שאינו ראוי לשתיה. חנוכת המזבח בשמן המשחה. המשכת חכ' סתימאה נותן כח להקריב לחם קרבנות ולניסוך היין והמים. שמן למאור לחנוכה למעלה מזה, בשביל אור, משא"כ שמן המשחה הוא לריח.

"מזוזה מימין", מצוות עשה, קו הימין, בשביל פנים הבית. "נ"ח משמאל", ל"ת, בירור קו השמאל בדרך דחי', "על פתח ביתו מבחוץ" להאיר החושך. מס"נ במלחמת היוונים וניצחון בנס למעלה מסדר השתלשלות, אין זה שייך בזמן הזה כמש"כ אדמו"ר האמצעי שכל הגזירות והשמדות שהיו בזמנים ההם כבר נגמרו ולא יהיו עוד. עתה העבודה להאיר החושך ולכלות ריגלא דתרמודאי להפכם לטוב, ובעבודת התשובה "להוציא יקר מזולל".

"וכל בניך לימודי ה'" מי שההתעסקות שלו בתורה היא בשוה להתעסקותו בשאר המצוות. להיות שהתורה היא אחת מרמ"ח מ"ע. דתורה עבודה וגמ"ח צריכים לכולם ואפשר שכולם יהיו בשוה, או שענין הגמ"ח או ענין התפלה יהי' העיקר. שלימות העבודה בלימוד התורה "רב שלום בוניך". שלימות העבודה ועיקרו בתורה, לא רק שהעולם יהי' קיים ועומד, אלא עוד זאת, שהוא בונה את העולם, "א"ת בניך אלא בוניך", ת"ח העוסקין בבנינו של עולם בדרך מנוחה ושלום. גם לא בחרב של שלום, אלא ביטול הצמצום והדין בדרך ממילא, כרשב"י שאמר יכולני לפטור את כל העולם מן הדין, בפרט ע"י פנימיות התורה. לא רק עמידת העולם אלא בנינו של עולם "בוניך".

בתי אחותי אמי ובת ציון, כנגד אחותי רעיתי יונתי תמתי ר"ת ירא"ת. מצוות, תורה, מס"נ דתפלה, מס"נ בפ"ע מצד קב"ע שבתחילת העבודה. יר"ת קשור ביראה עילאה. בנשמה: נר"נ ונשמה לנשמה שכולל חי' יחידה, קב"ע דעתה גילוי יחידה לעת"ל. הארת החושך בחנוכה השלימות דלעת"ל. נרות חנוכה פועלים נצחיות גם בנרות המנורה, כי אינם בטלים לעולם וקיימים גם לע"ל. כמארז"ל כל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים וזהו רני ושמחי בת ציון גו', דלע"ל דוקא יהי' גילוי מעלת העבודה דזמן הגלות, ויהי' באופן של גילוי אור כמו נרות חנוכה.

"ארץ מגורי אביו בארץ כנען" בעבודה. ב' ארצות החיים. ענין כנען מסחר בירידת הנשמה עד שמגיע להתיישבות ומנוחה "וישב יעקב" למעלה מגדר עלי' וירידה. מקשר לתו"א סוף פרשתינו בענין חנוכה ביום המנוחה (עוד הרחיב בזה יותר בשיחות שם). מקשר לסיום הלקו"ת במעלת העמידה לעת"ל ע"י הירידה ומלחמה דעתה. לאחר הירידה כ' שנה בבית לבן מגיע "וישב יעקב" ועד "מקץ שנתיים ימים", קץ הימין בנו"ן פשוטה. דבר הלכה זו הקץ. כיון שבינתיים היתה הירידה למטה ביותר, תהי' עלי' גדולה לע"ל כשיהי' "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

קו ימין מקרבת, מעלה את העולם לאלקות, קו השמאל מהפך הרע לטוב. מעלת דברי סופרים בחי' אש דת, קו השמאל. לכן מספר הנרות שמונה למעלה מז' נרות דמקדש. אבל אם אין מזוזה בימין אז נ"ח מימין, כי יש בה גם מעלת הימין כי בירור השמאל אינה דרך דיחוי ושלילה כמצות ל"ת, אלא באופן של עליה ובירור וחיוב.

דהצ"צ דשמיני למילואים ושמיני דחנוכה הוא מלכות. להמשיך למטה מז' צ"ל המשכה מלמעלה מז', בכח המעשה ושרשה בהעלם העצמי ובעצם הנפש, ענין זה דמעשה גדול לעת"ל נתגלה בדורות האחרונים כדי לעורר עוד יותר ההשתדלות והזירוז בענין המעשה. סיום המאמר: "זה שצריך לחכות לביאת המשיח הוא הלכה, דענינה של הלכה הוא (לכל לראש) קיום הענין כמו שהוא בפשטות ובמעשה בפועל - לכן בהסכם כל הקהל "ווי וואנט משיח נאו" במהרה בימינו ממש".

מקשר ענין חיבור נר ושמן ופתילה (מס"נ ד"בכל מאודך") עם שנת השמיטה שהו"ע המס"נ, להתגבר שלא לעבוד, וגם ענין מאמין בחי עולמים וזורע. ד' ענינים: שמן, פתילה, נהורא חיורא ונהורא אוכמא, ד' אותיות הוי'. חילוקם לב', המשכה והעלאה, הלל והודאה. מעלין בקודש כדעת ב"ה או פוחת והולך כדעת ב"ה.

"כי אתה נרי הוי'" (דלתתא) גילוי שם הוי' לחלק אלקה ממעל בעבודה דתמידין כסדרן. "והוי' (דלעילא) יגיה חשכי", חידוש דחנוכה, החושך עצמו יאיר לחלק ה' עמו. פועל גם על עבודה דתמידין כסדרן עד שמשנה את העבר. [ראה פתיחה, שם העתקנו את סיום מאמר זה].

ג' ימים ג' דרגות: כ"ד, כ"ה, כ"ו. ניצחון המלחמה בכ"ד, כנגד כ"ד אותיות שב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחו"ת. נס פך השמן בכ"ה, כנגד כ"ה אותיות דשמע ישראל. הספיק לח' ימים החל מכ"ו, שם הוי' דלעילא. נר חנוכה מאיר החושך באור שלמעלה מסדהש"ת הנמשך ע"י מס"נ, גלוי היחידה. בנצחון נרגש המנגד (יחו"ת), מציאת פך השמן היה נס אבל מלובש בטבע (יחו"ע), בהספק לח' ימים למעלה מהטבע (הוי' דלעילא). קביעת הנס בכ"ה שבו נתגלה גם מעלת ניצחון המלחמה. משא"כ הנס דכ"ו היה לפי שעה ויתגלה לעת''ל. "ויהי רצון שיקויים בנו ענין זה ד"ועמדת להם בעתצרתם" דקאי על כללות ענין הגלות שהוא הצרה הכי גדולה .. והבקשה היא שבקרוב ממש יהי' עמדת להם בעת צרתם,, וכיון ש"בכל צרתם לו צר (לו בו') הרי בודאי שבקרוב ממש מוציא הקב"ה את ישראל מהגלות, כמ"ש ושב ה"א את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב". קטע מסוף ד’’ה רני ושמחי תש’’ל "בגלות האחרון .. נעשה הגילוי דפנימיות התורה באופן דהבנה והשגה, באופן של טעימה עכ"פ, טועמי' חיים זכו, מעין ודוגמא לגילוי טעמי תורה שבתורתו של משיח .. אף שגם לפנ"ז היו גאולות מהגלויות שבינתיים (בין גלות מצרים לגלות זה האחרון), יון מדי ופרס (שבזה נכללת גם הגאולה דימי חנוכה, שאז ישנו הענין דנרות חנוכה שאינן בטלים לעולם) הרי עדיין לא הי' אז גילוי פנימיות התורה, כי אם ליחידי סגולה בלבד (כדאיתא באגה"ק) ועאכו"כ שלא הי' זה באופן של הבנה והשגה. "אך דוקא בגלות המר הזה האחרון, ניתנה פנימיות התורה לכל אחד מישראל, ודוקא מדור לדור ומשנה לשנה ומיום ליום נצטווינו להרבות בלימוד זה ובאופן דהפצת המעיינות חוצה. והיינו, שאע"פ שעדיין אין זה תורתו של משיח בגלוי, כי אם באופן של טעימה בלבד, מ"מ, ע"י הלימוד באופן שמוסר את עצמו ללימוד זה, הנה בטעימה זו יש לו עד למעלה מעלה כו'.