מאמרי שנת תשמ"ח

מכיון שיסוד ההתוועדות ביום ההילולא התפשט ע"פ הוראת נשיא דורנו, הרי כאן המקום לחזור על תורתו שאמר ביום זה בהתוועדות כזו לפני חמישים שנה, ע"ד המוזכר בהתוועדויות שלפנ"ז אודות המאמרים שנאמרו בימים ההם, ולהעיר, שהמאמר כבר נתפרסם בקאפיר וכו' כך שאפשר לראות את ל' הרב בדיוק, ולכן, יש להזכיר רק נקודות מההתחלה והסיום. סיום: ע"י שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו אמר את המאמר ד"ה בורא ניב שפתים, ובפרט שלאחרי זה פירסם את המאמר, ניתן הכח לכאו"א מישראל, ובפרט לההולכים בעקבותיו, שעסק התורה שלהם, ועד"ז ההתעסקות בכל עניני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, תהי' באופן דניב שפתים. היינו שיהי' שקוע לגמרי בענינים דנשיא דורנו, עד שכל פעולותיו (גם הבאים ממילא בלי כוונה) יהיו בהענינים של נשיא דורנו. ובאופן דמעלין בקודש, שבכל יום תהי' ההתעסקות בהענינים של הנשיא בחיות חדש ובאופן מחודש, ועד לחידוש גמור בדוגמת החידוש דיש מאין, בורא ניב שפתים. ובפרט בנוגע ללימוד התורה, דניב שפתים קאי על הדיבור דתורה שההוספה בלימוד התורה תהי' באין ערוך… הגם שבכדי שכל הענינים יהיו באופן דעולם חדש הוא ע"י עבודה ויגיעה, וישנם כאלה שחושבים ומדמים שאינם רוצים להתייגע להיות מציאות חדשה והנהגתם מכאן ולהבא תהי' כמו שהיתה מקודם, צריכים הם לדעת, שהאַיינרעדעניש שלהם (שישארו במצב הקודם) לא יועיל מאומה, כי דבר אלקינו יקום לעולם. וגם מה שחושבים בנוגע להרצון שלהם (שאינם רוצים להתייגע להיות מציאות חדשה) הוא רק דמיון, כי רצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא לקיים רצון ה', כפס"ד הידוע דהרמב"ם. וכשיסבירו לעצמם מהו רצונם האמיתי, יבוא הרצון בגילוי ותהי' עבודתם בהנ"ל מתוך רצון ותענוג. וע"י היגיעה בכל הנ"ל, תהי' ההצלחה בזה באופן דמציאה, יגעתי ומצאתי, עד שיבואו למציאה העיקרית, מצאתי דוד עבדי, שקאי על משיח צדקנו הבא בהיסח הדעת. לשון הנחה הישנה: נקודת כל הענינים בעבודה היא, שצריכים להתחיל עולם חדש בלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת התשובה, והעסק בכל עניני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכל דברים אלו ייעשו מתוך חיות חדשה ובאופן מחודש. עד שהמסתכל עליו יראה עולם חדש, יהודי חדש עם מחדו"מ חדשים, עד שהיא בריאה כדוגמת יש מאין.. והכוונה בזה היא בפשטות לכאו"א בהיותו בלבושיו ובגופו ובהנהגתו. שברגע כמימרא יהי' הכל עולם חדש, אע"פ שזהו אותו גוף ואותה הנשמה ואותה התקשרות הגוף והנשמה, עד שנדמה שהדבר תורה שחוזר עליו כעת אינו ביתר חיות ממש שהי' לפנ"ז, מ"מ הרי אמרו אל תבט אל מראהו גו' כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, וזהו האמת לאמיתו. ועד שכן הוא גם להלכה בפועל.. ודאי שכן היא המציאות האמיתית. וא"כ למה לנו לחשוב (זיך איינרעדן) שאין זו המציאות, שנשאר כמו שהי', בודאי שהאמת היא להיפך, ודבר אלקינו יקום לעולם, ובפרט שכבר עברו חמישים שנה ממאמר הנ"ל, דבכל שנה ושנה מאז שנאמר המאמר הרי מעלין בקודש, שבכל שנה עולים למעלה יותר. ובפרט לאחרי חמישים שנה, דאיתא בפרקי אבות שבן חמישים לעצה בנוגע לעניני תורה ושכל, ובפרט שנ' שנה נקרא יובל, שהוא עולם חדש.

החידוש דשמע"צ לגבי חג הסוכות, שיוצאים מהסוכה ובאים להתיישבות ממש, פנימיות שבפנימיות, שאותם הענינים בסוכות הם מקיפים נמשכים בפנימיות, ובשמע"צ נמשכים ענינים אלו עצמם בפנימיות שבפנימיות. לכן ב' ענינים הפכים בשמע"צ, תחילה נקלטים המקיפים שנמשכו בסוכות בפנימיות, לכן הוא שמיני שבא לאחר שבעה, ולאח"ז בא ענין נעלה יותר שלא בערך מהענינים שלפנ"ז, שלכן נק' עצרת לשון שלילה. שנמשך אז ענין פנימיות שבפנימיות שלמעלה מכל המקיפים, ומצד זה שמע"צ הוא רגל בפני עצמו... הקליטה באה לידי גילוי ולידה בתכלית השלימות במשך ימי השנה. ויעקב הלך לדרכו, ג' דרגות ביציאה מתשרי לעבודה דכל השנה, עד סיום חודש תשרי עדיין לא התחילה עיקר העבודה דויעקב הלך לדרכו, עיקר הענין הוא לאח"ז. ויה"ר, דע"י הלימוד וההתבוננות בהמאמר הנ"ל, ובפרט ע"י דיוק בלשון הרב נבוא בקרוב ממש לקיום כל הברכות, בני חיי ומזוני רויחי. ובפרט שעומדים בשכת בראשית, ראשית לשון מובחר כמו ראשית תבואתה ובפרט ע"פ פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר אזוי ווי מ'שטעלט זיך אוועק שבת בראשית אזוי גייט עם א גאנץ יאר, ועד שבאים לקיום הברכה הכי עיקרית, גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

"ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'", תושבע"פ, מצוות וישראל. לנגד זה ג' בחי' שמים. תושב"כ; תורה ביחס למצוות; ועבודה באופן דשמים. בכתוב ממשיך ג' ענינים דמחשבה דיבור ומעשה. מעשינו ועבודתינו מביאים ל"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה גו'". ג' חלוקות דג' ביהמ"ק. ולמעלה מזה, "כן יעמוד זרעכם ושמכם", אף שדומים אך הם למעלה מהם. ויהי רצון, שע"י הלימוד בכל ענינים אלו נזכה בקרוב ממש לשמוע המאמרים מנשיא דורנו עצמו והנשיאים שלפניו, כאשר משיח ילמד את כל העם פנימיות התורה וגם נגלה דתורה. ואף שמבואר בכ"מ שעיקר החידוש דמשיח יהי' גילוי פנימיות התורה. שזהו הביאור במ"ש שמשיח ילמד גם את משה והאבות וכו' אף שהם למדו הכל, מ"מ צריך לומר שיהי' אז גם לימוד נגלה דתורה, וכדמוכח ממארז"ל תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ועוד. ולכן ראו גם אצל רבותינו נשיאינו שהי' על ידם לא רק לימוד פנימיות התורה אלא גם תשובות וחיבורים כנגלה דתורה, דאף שלא כולם נתפרסמו מ"מ הרי הי' ענין של תשובות מרבותינו נשיאינו בנגלה דתורה, ע"י אדמו"ר הזקן. ותשובות אדמו"ר האמצעי ותשובות אדמו"ר הצ"צ ותשובות אדמו"ר מהר"ש ותשובות אדמו"ר (הרש"ב) נ"ע ותשובות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, וכן יהי' לע"ל גם לימוד נגלה דתורה מפי משיח צדקנו. וכל זה הוא הכנה שיהי' כאשר השמים החדשים גו' כן יעמוד זרעכם ושמכם, ונזכה אז לשמוע תורה מנשיא דורנו ומאביו אדמו"ר הרש"ב ומאביו אדמו"ר מהר"ש ומאביו אדמו"ר הצ"צ ומחמו ודודו אדמו"ר האמצעי ומאדמו"ר הזקן ולמעלה בקודש עד עצומ"ה, ובמהרה בימינו ממש.

בעבודת האדם ישנם ב׳ אופני הליכות יחד, צריך לומר, שגם השכר על עבודה זו ישנם ב׳ ענינים אלו יחד. כמבואר עה"פ "והתהלכתי בתוככם", שהוא הליכה תמידית הכוללת ב׳ אופני ההליכות, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כפי שיהיה בשלמות לעת"ל כתוצאה מעשינו ועבודתינו בהליכה עתה. קשור עם המבואר בדרוש לך לך לאדמו״ר מהר״ש (לכתחילה אריבער) דשנת תרכ״ז [והוא מאמר דפרשת לך לך הראשון שאמר לאחר קבלת נשיאותו], דאיתא בילקוט אמר ר׳ אליעזר חמש אותיות נכפלו [והיינו אותיות מנצפ״ך שהם אותיות כפולות] וכולן לשון גאולה, כ״ך שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים שנאמר לך לך מארצך כו׳ צ״ץ בו עתיד הקב״ה לגאול את ישראל בסוף כו׳ שנאמר איש צמח שמו ומתחתיו יצמח גו׳. ומקשר זה גם עם ענין השבת, דעסקא דשבתא כפול, וזה קשור לענין הגאולה. חידוש בעבודת התשובה, כפליים לתושיה. זה שמשיח עתיד לאתבא צדיקיא בתיובתא, שגם צדיקים גמורים יהי׳ להם מעלת התשובה (אף שלא היתה אצלם הירידה וכו׳), זה חידוש שמשיח יחדש, כיון שמצד עצמו אין זה אפילו ביכולת הצדיקים. חיבור ב' הליכות דלך לך יחד. ויקויים בנו כפשוטו הפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", אל הארץ אשר אראך, לארץ הקודש בפשטות, ועד שיהי׳ ונברכו בך כל משפחות האדמה, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, ובפרט ע״י העבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובפרט בשנת הקהל. יחיש ה' את פדות עמו וישלח גואל צדק במהרה בימינו ממש נאו

הקשר בין האשל שהוא הפונדק לפי הר״ת אכילה שתי׳ לוי׳ כי עי״ז הקריא לשמו של הקב״ה בפי כל עובר ושב, "ויקרא שם בשם הוי׳ א–ל עולם", ע״י הכנסת אורחים שהסביר להם מאלקי עולם אכלתם ומי שאמר והי׳ העולם, ומה שכתוב "ויקרא שם בשם הוי׳ גו׳", הוא הוי' דלתתא המתלבש בשם אלקים דבראשית ברא אלקים. גם באר שבע הם המדות ז' ימי הבנין. חידושו של אברהם הי׳ "ויקרא שם בשם הוי׳ א–ל עולם" ולא 'א–ל העולם', שהעולם ואלקות אינם שני דברים נפרדים, אלא שפעל יחוד הוי׳ דלתתא (המתלבש בשם אלקים לברוא את העולם) עם העולם. אצל אברהם הי׳ זה רק סימן, ופעל רק בשם הוי' דלתתא, אבל ע״י עבודת הבנים, מעשינו ועבודתינו, נעשה "ויקרא שם בשם הוי׳ א–ל עולם", בהוי׳ דלעילא, דע״י מעשינו ועבודתינו מביאים את הגאולה העתידה שאז יהי׳ אלקות בגילוי בעולם, ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו, שהבשר עצמו יראה את כבוד הוי׳ דלעילא, עד שיהי׳ גילוי בחי׳ אין עוד מלבדו, ולמעלה מזה אין עוד. וכל זה יהי׳ באופן דלמעלה ממדידה והגבלה, הרחבה אמיתית. קטע מסיום ד"ה סמוכים לעד – תש"ל "כללות הענין דסמוכים לעד גו', הסמיכה והעזר לבחי' המלכות, שבזמן הגלות היא בבחי' נפילה, עי"ז שממשיכים בה ממקום גבוה מאד נעלה כו', עד לבחי' הסמ"ך, שהוא בחי' המקיף הרחוק שאין לו אחיזה בפנימיות כו'. ובכללות הרי זה הגילוי דלעתיד לבוא... ...כל זה תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, ובפרט ע"י לימוד פנימיות התורה, ועד לרזין דרזין דאורייתא, שזהו"ע דאות ס', בחי' מקיף הרחוק שאין לו אחיזה בפנימיות, כפי שהוא בתורה (ככל הענינים שישנם בתורה), ובאופן שגם בחי' רזין דרזין נמשכת ובאה בלימוד באופן של הבנה והשגה ממש, ועי"ז נמשך הגילוי שלמעלה מסדר השתלשלות ובא למטה בעולם, ונשלמת הכוונה כללית שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחרי' גלות"

פרשה דאליעזר כפולה בתורה ענינה שידוך יצחק ורבקה, יחוד ז"א ונוקבא כללות עבודת ישראל, יחוד משפיע ומקבל במצוה ובאדם המקיימו: טעם המצוה, משפיע; והמצוה עצמה, מקבל. גם כשעושה בלי כוונה בהכרח היה מחשבה קודמת, כמו בדיבור שצ"ל מחשבה קודם. מ"מ המעשה הוא העיקר כמו בשידוך העיקר הוא "וארבה את זרעו" שנולד יעקב וממנו כל עם ישראל, עיקר הלידה ע"י רבקה שהיא מקבל, כך גם במצות העיקר הוא הנוקבא שבו, מעשה. כשם שבשידוך מקיימים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, כך במעשה המצוות כובשים ארץ י' עממין ועושים דירה בתחתונים, היינו שהוא ית׳ דר וחי (און לעבט) בהדירה. ויקויים מ״ש באתי לגני אחותי כלה, לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחילה, ועוד זאת שהוא נקרא גנו של הקב״ה, היינו מקום של תענוג וטיול, שהקב״ה מטייל בו כביכול עם ישראל, גם לימוד פנימיות התורה נקרא בשם טיול בפרדס ובגן, ומזה באים לענין באתי לגני, טיול בפרדס פנימיות התורה לעתיד לבוא, כשיהי׳ גילוי תורה חדשה.

ענין מחר חודש, שע"י הביטול, "יפקד מושבך", זוכים לגילוי הכי נעלה, "ונפקדת". ענין שהלבנה מהלכת תמיד ומתחדשת כל חודש באופן "ונפקדת כי יפקד מושבך". כך נש"י מונים ודומים ללבנה, ע"י ירידתן למטה הם בחי' מהלך, בתפלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", העלאה והמשכה. כמו"כ בתורה ובמצוות. קשור לפ' השבוע הזה ולפ' ויצא שם מסופר אודות יציאת והליכת יעקב, מלמטה מעלה ומלמעלה למטה, בשניהם כתיב ושבתי בשלום אל בית אבי, ב' בחי' שלום, שלום שלום לרחוק ולקרוב, ב' בחי' הליכה עד ויפרוץ האיש מאד מאד, ב"פ מאד. עד"ז ואלה תולדות יצחק בן אברהם (העלאה) אברהם הוליד את יצחק (המשכה). ויה"ר שיתקיים בנו מ"ש בסיום הפרשה וישלח יצחק את יעקב, שכאו"א מישראל הולך בשליחותו של הקב"ה, שהרי לע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו, שזה רומז להקב"ה, אבינו שבשמים, השולח את כאו"א מישראל (יעקב) לחרון אף של מקום בעולם, לפעול הענין דמטתו שלימה בישראל, אתם קרוין אדם ע"ש אדמה לעליון, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

המשכה מלובן העליון למשפיעים ומקבלים שבסדר השתלשלות בכל בוקר ע"י עבודת האדם בתפלה, ואח"כ מסתלקת ההארה בשביל העבודה מלמטה, כי צ"ל מציאות האדם והעולם עבור קיום התומ"צ; הקשר לכללות הסיפור דיעקב ולבן, צאן עקודים נקודים וברודים, כנגד ג' דרגות בסדר ההשתל', ובאופן ד"והחליף את משכורתי", למעלה ממדוה"ג, המשכה מעצומ"ה, שעי"ז פועלים גם בלבן דלמטה (המחליף ברמאות) מעלת בעלי תשובה; חותם המאמר: המשכת לובן העליון למטה היא באופן דיחוד נפלא, עד שהוא למעלה מגדר יחוד, כי היש הנברא והיש האמיתי נעשים דבר אחד, עם כל התוקף (שטורעם) שבדבר, עד שזהו למעלה גם משטורעם, לא ברעש ה׳ וגם למעלה מקול דממה דקה, כי קול דממה דקה הוא בחי׳ הגילוי לנביא ע״י ראי׳ או שמיעה, משא״כ מה שהיש הנברא והיש האמיתי נעשה דבר אחד היינו שהיש הנברא נעשה היש האמיתי ממש שלמעלה מגדר לבן העליון ולמעלה מגדר עליון, כי אין עוד ואין עוד מלבדו. וענין זה נפעל גם בכל העולם כולו, ובפרט בישראל, שהיחוד דיש הנברא עם יש האמיתי הוא באופן נעלה יותר אצלם, וכידוע שפשטות העצמות שורה בפשיטות של כל אחד מישראל. ויחוד זה הוא בתכלית השלימות, למעלה לא רק מבחי׳ אחד אלא גם מבחי׳ יחיד. הוספה

הקדמת "ששון ושמחה" ל"חתן וכלה", אף שהם עיקר הסיבה לקיבוץ ו"הקהל" הפועל שמחה וחיזוק בתומ"צ ופועל שמחה גם בחו"כ העליונים. אלא שסדר בריאתן ברא ששון ושמחה תחילה כדי שהחו"כ יהיו שרויין בששון ושמחה. כי יחוד דמשפיע ומקבל צריך לגילוי כח הא"ס והוא ע"י שמחה הפורץ כל הגדרים. כללות עבודת האדם הוא יחוד משפיע ומקבל, כמבואר בענין יפה שיחתן כו', הנה"א פועלת על נה"ב, נשמה על הגוף, האדם בעולם, ופועלים חידוש, דירה בתחתונים. צריכים נתינת כח משלישי שלמעלה משניהם. ג' ענינים: האדם עושה מצוה; מעשה המצוה; הדבר בו נשית המצוה. מח' דיבור ומעשה. הנתינת כח לזה הקדים ששון ושמחה לפרוץ הגדרים עד שנעשה לבשר אחד עד שנמשך גילוי כח הא"ס למטה. לכן היא ברכה השביעי חביבין ונאמרו בה עשר לשונות שמחה, רמז להרחבה די' עממין לעת"ל, י' מאמרות, י' דברות, עשרה עשרה הכף בשקל הקודש. לזכות פינחס יצחק בן שיינא יפה שי' וזוגתו חנה יוטא בת אסתר מייטא שתחי' לרגל יום נישואיהם ביום ג' פ' וישב כ"א כסלו ה'תשס"ד יה"ר שכל הברכות יתקיימו במילואן וירוו נחת רוח אמיתי חסידותי מכל יו"ח שיחיו מנפש ועד בשר ומתוך הרחבה מופלגה בגשמיות וברוחניות

התחלת המאמר די"ט כסלו ד"ה צדקת פרזונו בשם בעל המאמר, רבי אושעיא, כי ביום הגאולה צ"ל ענין הגאולה (ישועה-אושעיא) בגילוי. פרזונו (מלשון פרזות) בישראל, ע"י הקדמת הירידה שפזרן לבין האומות, שירידה זו היא היפך טבע בנ"י, ועי"ז נעשה גם השכר באופן שלמעלה מהטבע: פרזות תשב ירושלים, וביחד עם זה, אני אהי' לה חומת אש. ביאור המשך הכתוב בנוגע לעבודת בנ"י בהיותם מפוזרים בין האומות, שיש אצלם ענין "קול (העוסקים בתורה בעניני) מחצצים": מלשון חציצה לצורך טבילה וטהרה במי הדעת (בעבודת עצמו), ומלשון מחיצה, להבדיל בין הטמא ובין הטהור (בנוגע לפעולה בעולם). עי"ז מתבטל הפיזור בין האומות שבזמן הגלות, ונעשית הגאולה (פרזות) באופן דכפלים לתושי'. הקשר עם גאולת י"ט כסלו, פדה בשלום, שלימותו בגאולה העתידה לבוא. והרמז בשיעור תהלים דיום י"ט, שסיומו "שירו לה' שיר חדש", לשון זכר, גאולה שאין אחרי' גלות. ואז יהי' הגילוי דפנימיות עתיקפנה אלי.

מדייק בזה שמאמר רז"ל "פדה בשלום גו' כל העוסק וכו'" הוא בגמ' ברכות, שיסודה היא ראשית חכמה יר"ש. בדף ח', שמונה, למעלה מסדר השתלשלות, שומר ההיקף, ענין השלום בשם בעל הגאולה "שניאור" חיבור נגלה ופנימיות התורה. העובדה שהוסיף את "פרק לב" בתניא המדגיש את ענינו של הספר, שלום. פעולת השלום גם באומות העולם, אז אהפוך גו', ע"י ז' מצוות בני נח, והיתה לה' המלוכה. לזכות הילדה חיה מושקא בת אסתר באשע שתחי' נולדה ביום השבת כ"ט בחשון תשפ"ה לאורך ימים ושנים טובות ולזכות הוריו שיחיו

ג' ימים ג' דרגות: כ"ד, כ"ה, כ"ו. ניצחון המלחמה בכ"ד, כנגד כ"ד אותיות שב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחו"ת. נס פך השמן בכ"ה, כנגד כ"ה אותיות דשמע ישראל. הספיק לח' ימים החל מכ"ו, שם הוי' דלעילא. נר חנוכה מאיר החושך באור שלמעלה מסדהש"ת הנמשך ע"י מס"נ, גלוי היחידה. בנצחון נרגש המנגד (יחו"ת), מציאת פך השמן היה נס אבל מלובש בטבע (יחו"ע), בהספק לח' ימים למעלה מהטבע (הוי' דלעילא). קביעת הנס בכ"ה שבו נתגלה גם מעלת ניצחון המלחמה. משא"כ הנס דכ"ו היה לפי שעה ויתגלה לעת''ל. "ויהי רצון שיקויים בנו ענין זה ד"ועמדת להם בעתצרתם" דקאי על כללות ענין הגלות שהוא הצרה הכי גדולה .. והבקשה היא שבקרוב ממש יהי' עמדת להם בעת צרתם,, וכיון ש"בכל צרתם לו צר (לו בו') הרי בודאי שבקרוב ממש מוציא הקב"ה את ישראל מהגלות, כמ"ש ושב ה"א את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב". קטע מסוף ד’’ה רני ושמחי תש’’ל "בגלות האחרון .. נעשה הגילוי דפנימיות התורה באופן דהבנה והשגה, באופן של טעימה עכ"פ, טועמי' חיים זכו, מעין ודוגמא לגילוי טעמי תורה שבתורתו של משיח .. אף שגם לפנ"ז היו גאולות מהגלויות שבינתיים (בין גלות מצרים לגלות זה האחרון), יון מדי ופרס (שבזה נכללת גם הגאולה דימי חנוכה, שאז ישנו הענין דנרות חנוכה שאינן בטלים לעולם) הרי עדיין לא הי' אז גילוי פנימיות התורה, כי אם ליחידי סגולה בלבד (כדאיתא באגה"ק) ועאכו"כ שלא הי' זה באופן של הבנה והשגה. "אך דוקא בגלות המר הזה האחרון, ניתנה פנימיות התורה לכל אחד מישראל, ודוקא מדור לדור ומשנה לשנה ומיום ליום נצטווינו להרבות בלימוד זה ובאופן דהפצת המעיינות חוצה. והיינו, שאע"פ שעדיין אין זה תורתו של משיח בגלוי, כי אם באופן של טעימה בלבד, מ"מ, ע"י הלימוד באופן שמוסר את עצמו ללימוד זה, הנה בטעימה זו יש לו עד למעלה מעלה כו'.

יהודה-מעשה, מלך ענינו לפסוק המעשה. "ועבדי דוד". יוסף-תלמוד, שצ"ל באופן דלאפשא לה. אפרים, ריבוי והוספה, תכלית הכוונה שיתאחדו, שלימוד פרטי ענינים בהשגה יהיה נוגע למעשה. בתפילה הוא, גאולה-יוסף ותפלה-יהודה, וצ"ל סמוכים ומאוחדים יחד. אריכות דברי יהודה ליוסף שהעלה, בירר וזיכך כל פרטי מכירת יוסף לשרשם ושם הם ענינים נעלים, ופעל ביוסף בכי' מצד ענין החידוש "ולא יוכל להתאפק" אף שיוסף היה גבוה מהשבטים, עד "והקול נשמע בית פרעה" דאיתפריעו מיני' כל נהורים עד לעצומ"ה ית'.

הצ"צ מפרש "ישרש יעקב" על גילוי שרש הנשמה לעתיד ולאח"ז מפרש דקאי על קיום מצוות עכשיו, לכאורה הוא הפך הסדר. בתו"א מפרש על קיום המצות בארץ דוקא ובזמן הגלות ועי"ז יהי' לעת"ל הצמיחה, ההכנה לזה "הבאים מצרימה" שם נצרפו ישראל להיות ארץ חפץ וכן גלות האחרון הכנה לגילוי דלע"ל. לע"ל יתגלה ההמשכה שע"י קיום מצוות ובירור ואתהפכא דעכשיו. אף שלע"ל יהיה קיום מצות בתכלית השלמות, וגם בזמן הבית היה בשלימות, אתהפכא ובירור העולם בגלות הוא יותר מזמן הבית. הגילוי מקיום המצות דעכשיו הוא עצמו יהיה גם לעת"ל, משא"כ לענין הבירור שלא יהי' לעת"ל. לכן הצ"צ מפרש "ישרש" לענין המשכה ולא בירור שנעשה על ידו, ו"הבאים" אינו הירידה לגלות, כי לענין ההמשכה שייך יותר שלימות העבודה דזמן הבית. הטעם שהצ"צ מביא פירוש זה לאחר שהקדים הפירוש שקאי על הגאולה, הוא: כי כל הענינים נמשכים מהתורה, אסתכל באורייתא וברא עלמא, וע״י שבתורה מקדימים ענין הגאולה, נמשך כך גם בעולם שהגאולה תהי׳ בהקדם יותר. ולהוסיף, דכאשר יהודי (ומכ״ש נשיא) חושב ע״ד ענין טוב, המחשבה שלו פועלת שכן יהי׳ בפועל. כמאמר הצ״צ שנתפרסם ע״י כ״ק מו״ח אדמו״ר טראכט גוט וועט זיין גוט. וסיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר שהצ״צ אמר מאמר זה לאחד החסידים, וע״י מחשבתו של החסיד איז געוואָרן גוט בפועל. ויש לומר, דזה שכ״ק מו״ח אדמו״ר הוסיף סיפור הנ״ל, הוא כי ע״י שאירע כן בפועל, נמשך זה גם בגשמיות. וע״ד הידוע דזה שהנביאים עשו גם פעולות (בגשמיות) בהתאם לנבואתם, הוא, כי עי״ז נעשה הקשר דהנבואה עם (גשמיות) העולם. ויש לומר, דכאשר המחשבה באה בדיבור ומכ״ש במעשה, היא פועלת עוד יותר. ועאכו״כ בנידון דידן, דנוסף לזה שהמחשבה דהצ״צ (להקדים הפירוש שהבאים ישרש יעקב קאי על הגאולה) באה בכתב (מעשה), הוא גם חלק בתורה.

"וארא" לשון עבר והוה, ברש"י "וארא אל האבות" ולא כפי שהוא בכתוב "אל אברהם וגו'", לרמז שיש לכל אחד מישראל ממדרגת האבות שאצלם היה "וארא" והורישו לכל אחד את תוכן את עבודתם, אהבה, יראה ורחמנות בעבודה בפועל, ע"י תפילה בכל יום, אלקי אברהם יצחק ויעקב, בא למעשה, שעושה בפועל מה שהאהוב (הקב"ה) אוהב ורוצה, ועד"ז ביראה ורחמנות על נפשו. גם גילוי אלקות שהיה לאבות ישנה לכל-אחד עד סוף כל הדורות. אלא שבעבודת האבות אין האדם מתבטל ממציאותו, החידוש במשה ביטול בתכלית למעלה מהגבלה וקוין, שע"י התורה נעשה חד עם הקב"ה ביחוד נפלא וכו' כמבואר בתניא. אהבה בכל מאודך, ע"ד הביטול ד"מודים" דמנפשי' כרע ואי"צ להתבוננות. אז גם האהבה ויראה ורחמנות נעלית יותר. כי הביטול חודר בכל המציאות, עד לממונו של אדם שמעמידו על רגליו. גם ברכות האבות עוברות לכל אחד מישראל ובפרט ברכת יצחק. ויה"ר שיקוימו בנו כל הברכות.

כללות עבודת ישראל לברר את העולם ולעשותו משכן לו ית', ע"י אתכפיא, לכן נק' ישראל 'צבאות הוי'' בעבודתם לברר את העולם, השמים והארץ וכל צבאם, "וצבא השמים לך משתחוים". 'צבא' לשון צביון כדרז"ל לצביונם נבראו וישראל המבררים נק' בשם צבאות הוי', נטפל לשם הוי', דהנצוצין שנתבררו בגלות מצרים נתעלו להיכלל בשם הוי'. שם זה לא נתחדש ע"י חנה ושמואל, רק נתגלה על ידם, כמו"כ "צבאות הוי'" לא נתחדש ביצי"מ רק נתגלה אז. גם ישראל נק' אז צבאות הוי' שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי'. "והוציא הוי' את בנ"י על צבאותם", שנש"י הן למעלה מבחי' נצוצין. כי בזה שהעולם נעשה דירה לאדם העליון מוסיף כביכול עילוי למעלה. ואדרבה, הטעם מה שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם כי כן הוא בדירתו ית' שהדירה מוסיפה כביכול עילוי למעלה. לאחר הבירור נש"י הם למעלה מהניצוצין ומאיר להם אלקות באופן של ראי' כמו במ"ת שהאיר בחי' "אנכי" בכאו"א מישראל ע"י "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", במ"ת נעשה כאו"א מישראל 'עבד מלך, מלך'. ב' מעלות בראי':תהמשכה נעלית יותר; התאחדות עם מה שרואה, נחקק בו באופן שאין שייך בזה שום חלישות, בשמיעה קען קומען דער קלוגינקער (יכול לבוא ה"קלוגינקער") ולפעול חלישות, בראי' אין שייך שום חלישות, כי התאמתות בראי' נעלית מבשמיעה, עד שאינו דומה שמיעה לראי'. משה רצה להמשיך ולפעול בכאו"א מישראל ובאופן של קביעות, אבל לא פעל זה, לכן אמר "ועתה ישראל שמע", שמיעה לבד, אבל ביחידי סגולה המשיך ופעל העבודה דראי' ובאופן של קביעות. וגם בכאו"א מישראל המשיך ופעל שתהי' העבודה דראי' באופן של מקיף. ומשמע בהדרושים שמקיף זה פועל גם בפנימיות. וזהו "באתי לגני אחותי כלה", שהוא באופן נעלה יותר מבתחילת הבריאה, ע"י עבודת הבירורים ההמשכה נעלית יותר, "אלה תולדות פרץ גו'" שפורץ כל המדוה"ג דהעולם וישראל שיהי' אמיתית ענין הראי' באלקות. דהירידה שבינתיים היא ירידה גדולה ביותר, א געוואלדיקע ירידה, א מורא'דיקא ירידה, און א מאוים'דיקע ירידה, שכ"ז הוא בשביל העלי' נעלית ביותר, שאז יהי' אמיתית ענין הראי' באלקות. שלימוד התורה לע"ל יהי' באופן של ראי' "והיו עיניך רואות את מוריך", לזה מבזבזים את כל האוצרות, גם כאלו שלא רק שאין משתמשים בהם, אלא גם אין מראים אותם, והוא מה שאוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, ובשביל עבודה זו מבזבזים אותם. ואף שבזבוז האוצרות הוא ע"י פקידי החיל, שהם רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הרי הבזבוז עצמו הוא בשביל אנשי החיל. סיכום למאמרי באתי לגני המבארים פרק טו בהמשך

מחצה"ש מלמדנו שישנה עוד מחצית, עבודה במחצית זו פועל גם בשני׳ ומשניהם נעשה שקל הקודש שלם. בדרושים מבואר בכו"כ אופנים מלמעלה עד אין קץ ולמעלה מזה, עד למטה עד אין תכלית ולמטה מזה. בכללות ב' ביאורים, א. מהרב המגיד, ב' חצאי צורות הקב"ה וכנס"י, בנתינת מחצית למטה נמשך המחצית מלמעלה ונעשה שקל שלם. ב. בנתינת י' כחות נה"א נעשה עליה לנה"ב. משל דכף מאזניים, שמים מחצית בצד אחד ומחצית בצד השני, בירידת מחצית א' עולה מחצית ב'. משל דר"מ שרימה זאב את השועל כו' ע"י ירידת השועל (חכ' דקדושה) לברר הזאב תכלית הקליפה, גורם עלי׳ גדולה ביותר. מחצית הא' פועל במחצית הב' עילוי שלא בערך. נפה"א מברר את הנפה"ב, נעשה עילוי לא רק בי' כחות דנה"א, אלא גם בעצם הנפש. ריב"ז בכה (באופן שתלמידיו ראו ושאלוהו על זה) ואמר איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, הרי אפי' אנחה היא תשובה עילאה, ופעל בירור בעצם נפשו. לכפר על נפשותיכם, עלי' מירידה גדולה זו מוסיף קדושה כפליים לתושיה ופועל עלי' גם בהיפוך החיים, תחיית המתים. לדור המדבר היתה ירידה גדולה ונעשה עליה, ואתם הדבקים בה"א חיים כולכם היום, וזכו להכנס ולכבוש ארץ כנען ולעשותה ארץ חפץ ואילו זכו היה גאולה שלימות ונצחית וחיים נצחיים. מקשר לזוהר ואלה המשפטים, אלין אינון סדורין דגלגולא דנשמתין כו׳, המבאר סדר ירידת הנשמה ועלייתה למעלה. שע״י הירידה במקום הכי תחתון באה העלי׳. אשר תשים לפניהם לפנימיותם, המשכה מפנימיות הכתר, עתיק, משם נמשך חיים נצחיים למעלה משינויים, דלית שמאלא בהאי עתיקא וכולא ימין. הצד השוה בדרושי פ׳ שקלים מרבותינו נשיאינו שבכל דור הוא, שע״י הב׳ חצאין נעשים שקל אחד. ואין בית המדרש בלא חידוש, בטח יש חידוש בדרושי הנשיא שבכל דור לגבי הדרושים שלפניו. כל עלי׳ היא נעלית יותר, כמו"כ בנשיא הדור, שממנו נמשך החיות והכח כו׳ לכל אנשי הדור לעבוד עבודתם, שהנשיא של דור זה האחרון יש אצלו ענין החידוש והנפלאות באופן מיוחד לגבי הנשיאים בכל הדורות שלפני זה... וזהו הטעם מה שבכל אחד ממאמרים אלו מתחילים בענינים המשותפים שבדרושי מחצית השקל, ורק אח״כ מבואר החידוש של נשיא זה, מכיון שהסדר הוא מן הקל אל הכבד.

כללות העבודה, להמשיך ולגלות שם הוי'. מו"ה לי"ה. מגילה נקראת, שקוראים ומכריזים בכל סדהש"ת החיבור בין י"א - ו"ה לט"ו - י"ה ונעשה השם שלם באופן של קבע, ולא להתפעל מעמלק שרוצה להפריד. מעלת שנה זו שנכנסים מפורים ושושן פורים מיד ליום השבת.

חוקה דפרה ופסח, בינה (תורה) ומלכות (מצוות), פסח עבודת הצדיקים. פרה עבודת בע"ת, למעלה ממדידה והגבלה. ע"י שלילת הבלתי רצוי, (אדומה, גבורות) ובאים לב' התנועות, העלאה דתפילה ומצוות (אפר) והמשכה דתורה (מים חיים) ובאים לגאולה, צדיקיא בתיובתא, "אתהפכא חשוכא לנהורא שנעשה אור גדול ביותר ומתיקות גדולה ביותר.

חודש ניסן חודש הגאולה ומ"ת שלמעלה מהעולם גורם הכרת הבורא שלמעלה מהטבע. חודש ל' חידוש גם בהנהגה טבעית שנתחדש בכח עצומ"ה שהוא לבדו בכוחו ויכולתו להוות יש מאין, מאמתת המצאו נמצאו. ניסן היה פעם חודש שביעי ועתה הוא הראשון, התכללות דעולם וגאולה. התגלות הנס בטבע עצמו. "שאו מרום עיניכם", נשיאה והרמה לאדם שיבין מתוך העולם ויראה מה גדלו ומה רבו מעשיך. עי"ז מגלה נס (הלכה) בתוך הטבע גם במנהגי תגרי המדינה. הל' קביעת חדשים (פרשת החודש) פסקו ע"פ ספרי חכמי אוה"ע ונעשה הלכה במשנה תורה לרמב"ם, שעסק בחכמת אוה"ע לעבוד ה', גילוי אלקות שבטבע.

יצי"מ משול ללידה. "משועבדים לפרעה" 'הערף' והעדר חיות, שייך רק בחיצוניות הרצון. אבל ביצי"מ האיר פנימיות הרצון, ענין הלידה מחיצונ' הרצון למקום נעלה יותר שחיצונ' ופנימי' שווים. לכן היציאה בכח העצמות דווקא. לאחר הלידה צ"ל צמיחה, מ"ט ימי 'ספירת העומר' עד שמגיעים למ"ת. בעבודת האדם, בכל דור ודור כו' יצי"מ, 'לידה', קאי על עבודה דמס"נ, ובספירת העומר, 'צמיחה', עבודת המדות, עבודה פנימית בסדר מסודר. וצ"ל בתכלית הזריזות "כי בחיפזון יצאת ממצרים". אין זה בסתירה לעבודה ד"בשובה ונחת", כי לעת"ל יהיה ב' בחי' אלו. ואע"פ שכלו כל הקיצין וסיימו לצחצח את הכפתורים וכו', מדוע דורשים עבודה זו. והתמיה גדולה יותר שאין איש שם לב לשאול שאלה זו. הנה בכל זאת נדרשות ב' סוגי עבודות: א. סדר והגבלה, חג הפורים, אכתי עבדי אחשורוש אנן. ב. עבודה למעלה מסדר והגבלה, חג הפסח.

בפרטי פרשת יצי"מ וקרבן-פסח יש בהם הוראות לכללות עבודת האדם. ציווי למשה ואהרן (רועי ישראל) כח לעבודה דתומ"צ. חסד ואמת. צדקה ותפילה. ר"ח, עתידין להתחדש כמותה, נקודת המולד עד לט"ו, בעצם היום הזה הוציא גו' על צבאותם. כולל עבודת נשי ובנות ישראל שר"ח הוא היו"ט שלהם. משכו (ידכם מכל עבודה שהיא זרה לתומ"צ) וקחו לכם (תומ"צ תחדור בכל חלקי האדם) ראשו (תורה) על כרעיו (מעשה) ועל קרבו (לבו) צלי אש (נכלל לגמרי באש דקדושה עד שיהיה כולו לה') אל תאכלו ממנו נא (שכל התלהבות שלו לה') בעשור לחודש הזה (בעשר כוחות הנפש) ובאים לגאולה בי"ד ונעשה בדרך ממילא לא יראה לך חמץ בכל גבוליך, כי ירחיב ה"א את גבולך למעלה ממדוה"ג בתוך גבולך. כי נגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו. זמן הולדת עם ישראל מזלו גובר והקב"ה מתעסק "גיט זיך אפ" כרחם אב ואם על בנים שאינה חוסכת כל טרחה ואדרבא זהו תענוג הכי גדול לעסוק עם ילדיה.

גלות וגאולת מצרים בדיבור העליון, בחי' המלכות, ולע"ל הוא גם במחשבה העליונה, בחי' בינה. דיבור האדם (גם דיבור ראוי ומסודר) בא בחלל העולם ונפרד מהאדם. משא"כ מחשבה אינה נפרדת מהאדם החושב. הדיבור שלמעלה ספי' המל', אף שהיא משלמת את הספי' דאצילות, נעשה ע"י עלמא דפרודא ועד שמתלבשת ומחי' עלמא דפרודא. רק שבנוגע לניצוץ האלקי אינו גלות ממש וגם בזמן הגלות היתה באמנה אתו ית' שלכן בדבר הנוגע להעצם מתגלה הניצוץ. וזהו "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד גו'", בגן עצמו מאיר בחי' הנהר, אבל "ומשם יפרד גו' שם האחד פישון" הוא נילוס נהר מצרים, מצרים וגבולים דעלמא דפרודא, עד שנעשה מזה גלות מצרים ממש. החילוק בין גלות לגאולה הוא באי"ע. הגלות נמשל לעיבור והגאולה ללידה. אמנם גלות קשור גם עם מחשבה העליונה, בינה. אף שמח' היא לעצמו ואינה נרגשת להזולת, בכ"ז הרי בעצמו גופא המחשבה היא נפרדת קצת מהנפש שהרי אפ"ל שינוי, ועוד זאת, דהנה כאו"א מישראל רוצה לעשות כל המצוות ובכ"ז אפ"ל מחשבה הפכית ממה שהוא באמת רוצה. נמצא שגם מבינה נעשה הגלות דעכשיו. גאולת מצרים קשור עם מל', לכן גם הגאולה הוא ע"י "ופסח הוי' על הפתח", מלכות, משא"כ הגאולה העתידה היא גאולה גם דבינה, גאולה שני', "עלה נעלה", הגאולה דדיבור והגאולה דמחשבה. בעבודת האדם. עיקר הגאולה דדיבור ומעשה כי המעשה הוא העיקר. משא"כ העבודה דמחשבה אף שאי"ז נוגע לפועל, בכ"ז שלימות העבודה היא כאשר עובד עבודתו גם במחשבתו וכוונתו. כי הנשמה קשורה תמיד בהוי' וירדה למטה לקיים רצון הוי', וזהו רצונה האמיתי, ובכ"ז אפשר שתהי' מחשבה הפכית ועד שצריך לכפיית בית דין שיאמר 'רוצה אני', אמנם אף שמספיק הדיבור 'רוצה אני', בכ"ז שלימות העבודה היא שגם במחשבתו וכוונתו יאמר רוצה אני, דמחשבה הו"ע עיקרי בקרבנות. גאולת מצרים קשורה עם מל', לכן לאחרי זה הי' קרי"ס (מלכות) ע"י מטה, משא"כ הגאולה דלע"ל קשור עם מחשבה לכן נאמר והניף ידו על הנהר, בחי' מחשבה שמשוטטת כמו נהר שנובע תמיד (ער פליסט שטענדיק) והקריעה הוא לא ע"י מטה, אלא ע"י ידו, "ובעים רוחו" רוח הוא רוחניות, דוגמת הבינה לגבי המדות, ומחשבה לגבי הדיבור, שהיא רוחנית יותר. ומקדים לפנ"ז "והחרים ה' את לשון ים מצרים", בקרי"ס כתיב "לגוזר ים סוף לגזרים", שהים נשאר, ורק שנגזר לגזרים, משא"כ לע"ל כתיב "והחרים" שבטל לגמרי, כי לעבור את הנהר, מחשבה, צ"ל לפנ"ז ביטול הדיבור, שישאר רק עבודת המחשבה.

ע"י "יפקד מושביך" נעשה "ונפקדת", שהאדם מבטל את מציאותו, עד לביטול בתכלית עי"ז ממשיך אליו אור עליון מאד שאי אפשר להגיע אליו אלא ע"י ביטול בתכלית, יפקד מושביך. "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח גו'", המשכת בחי' מרום וקדוש היא ע"י הביטול, דכא ושפל רוח, בער"ח ישנה הוראה מיוחדת ונתינת כח מיוחדת לעבודה זו, ונמשכת אח"כ על כל ימות החודש, ובפרט שזכות הרבים מסייעתו, כולל גם הימים הרבים והחדשים הרבים ומעשינו הרבים ועבודתנו הרבות. קשור עם פרשת שמיני. שביום השמיני למילואים הי' אור עליון ביותר שלמעלה מהשתלשלות, שזהו החילוק בין המספר שמיני להמספר שבעה, שבעה הוא האור אלקי המתלבש בהשתלשלות, משא"כ שמיני הוא בחי' האור אלקי שלמעלה מהשתלשלות. שבעה ימים ויום השמיני נרמז בתיבת אז, או בגימטריא ח' בהתיבה דאז הא' והז' באים בשתי אותיות נפרדות, הא' הוא שלא בערך לגבי הז'. אמנם שמיני כולל בעצמו את כל ז' הענינים, באות א' הוא ראש התיבה הכולל בעצמו את כל התיבה. אז רומז על הגילוי דלע"ל, אז לשון עתיד, שהוא גילוי שלא יהי' אלא לעתיד. המשכה זו היתה ע"י הביטול דמשה ואהרן, משה אמר אהרן אחי כדאי וחשוב ממני ואהרן הוה בוש וירא לגשת כו', עי"ז נמשך הגילוי ד"ויהי ביום השמיני" לאנשים נשים וטף, "וירא כל העם וירונו גו'", עם לשון עוממות, גם על מי שהוא בתחתית המדרגות, דלכולם נמשך בחי' זו. בפרט בשנה זו שקורין פ' שמיני גופא שמונה פעמים. מצות חינוך ר"ת ח'. הגאולה באופן דאחישנה שיש בה ג"כ אות ח'. ספירת העומר

כל עניני קדושה כלולים זה בזה, זכר ונקבה, איש ואישה, חסד וגבורה, צפון ודרום, קור וחום, מ"ה וב"ן, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. בלקו"ת הובא (בראשונה) גם דעת הפילו' אף שבדותא היא, גם מענין שלילי בתורה נלמד ממנו ענין חיובי. מהתכללות חו"ג באים למילה וחתונה כסדר המאמרים בלקו"ת פרשתנו. גם המובא בתניא (שכולו טוב) שעוה"ז הוא עולם הקליפות משמע שיש בזה טוב, ענין חושך שבטו שונא בנו, מעלת ההסתר שמביא את הגילוי דלעתיד שלימות היחוד דמ"ה וב"ן עד שעולה לשם ע"ב עד שנעשה עטרה לעצמות. הגבורות הוא דבר שבעבר, בפרט בדור הקודם, הרי לא תקום פעמיים צרה ובטח יהי' מעתה טוב וחסד על ישראל, אך טוב לישראל, אין טוב אלא תורה בהבנה והסברה והשגה, תורה חדשה מאתי תצא, ובפרט ע"י לימוד ספר לקוטי תורה, דוגמת ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ועד"ז לימוד הרמב"ם שגם ספרו הוא ליקוט, ועד"ז לימוד המשנה שחיבר רבנו הקדוש שגם היא ליקוט.

במאמר מבואר תוכן ענין התשובה להשיב את נפשו למקורה, בכדי לבאר מה שנאמר כאן"לפני הוי' תטהרו", למעלה משם הוי', כי שרש הנשמה הוא באוא"ס ב"ה שלמעלה משם הוי', ותשובה היא השבת הנפש לשם. בחי' טהורה היא, בחי' אלקות שלמעלה מכל ענין התהוות העולם. למעלה גם מבחי' הכי נעלית באלקות המהוה את העולם, דשרש הנשמה הוא בעצמותו שלמעלה מכל שמות וגילויים. חזרת הנשמה לשרשה הרי זה כפי שהנשמה מלובשת בגוף, שהרי זה שהנשמה המשיכה את עצמותו הרי ההמשכה היא בתחתונים, ולכן גם השכר שמגיע להנשמה עבור עבודה זו הוא ג"כ עד"ז, מקשר עם המבואר בלקו"ת קדושים (החסידישע פרשה דהסדרה השני' דשבוע זה) עה"פ כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל גו', מלמטלמ"ע, שלש שנים ערלים, סור מרע, ובשנה הרביעית גו' קודש הילולים להוי' דוגמת האכילה דשבת ויו"ט, עשה טוב. היתרון דשנה החמשית שהיא עבודה נעלית יותר שבכחה לברר גם את הדברים הגשמיים בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך לשם שמים. ויה”ר שע"י הדיבור בענינים אלו ובפרט שהדיבור הוא בפנימיות התורה, שהוא ענין של הפצת המעיינות חוצה, שזהו שמאמר הנ"ל בלקו"ת פ' אחרי וישנו בזה גם ביאור מהצ"צ ולאחרונה נדפס גם מאדמו"ר האמצעי ושייך גם לל"ג בעומר שענינו הוא גילוי פנימיות התורה, שלכן גם השמחה שבזה היא שמחה גלוי', הוד שבהוד, ושבוע החמישית דספה"ע, בחי' הכי תחתון, וה"ז מתקשר עם בחי' הכי עליונה שלמעלה גם מגדר עליון כו'. שמחה למעלה מכל מדוה”ג.

המשכת הקדושה בתוך בנ"י ע״י בנ"י לכן נמשכת בתוכם, בעבודת האדם, בתפילה אומרים ג״פ קדוש ואח״כ ברוך כבוד ה׳ ממקומו. למעלה מזה להמשיך קודש העליון למטה יותר בבחינה הד׳, ברוך כבוד ה׳ ממקומו. כללות המשכת אלקות למטה נמשך מקודש העליון. דע מה למעלה ממך, כל ענינים שלמעלה נעשים ע״י עבודת האדם. אף שבעצם האורות למעלה מובדלים ומופרשים מכל הענינים, וצ״ל הפסק וצמצום שיומשכו למטה. כמו שערות מותרי המוחין שנמשכים בהפסק הגולגולת. כן המשכת האור ע״י צמצום שע"י נעשה קו קצר ומצומצם. לכן בנזיר "קדוש יהי׳ גדל פרע שער ראשו". להמשיך קודש. גם איסור יין

חקיקה, חרות על הלוחות, תכלית העילוי בתורה, למטה מזה תושב"כ ושבע״פ. אותיות החקיקה דבר אחד ממש עם האבן וא"א להפריד ביניהם. אמנם התורה נסעה וירדה עד שנתלבשה בדיו על הספר ואפשר להפריד ביניהם. משא"כ חקיקה מיני׳ ובי׳ ונעשו ענינו של האבן. החלק שאין בו אותיות נק' פסולתן של לוחות, אף הוא שטח גדול, חקיקה בעבודה, כל מציאות התורה הוא ישראל עד שאי אפשר לחלק ביניהם כלל, תורתו נקראת על שמו, ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול כי התורה שלו היא. ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד, ופועלים התחברות אורייתא וקוב״ה. ישראל נק' חתן והתורה נק' כלה. כל מציאות ישראל הוא התורה, כמשל רבי עקיבא שמציאות הדגים תלוי׳ בים, כך מציאות דישראל תלוי׳ בתורה. אופן לימוד התורה בבחי' חקיקה שהלומד הוא דבר אחד עם התורה, גם בעת השינה חולם אודות עניני תורה, והחי יתן אל לבו, כל הנותן בעין יפה הוא נותן, וא״כ נותן אל לבו באופן כזה שכל המציאות של לבו נעשה מציאות התורה. אותיות ח׳ ק׳ הוא תמונת ה׳ בשינוי, ציור ה׳ רומז על מחדו"מ, בה׳ נברא עוה"ז, הקו העליון, מחשבה מחובר תמיד עם קו ימין, דיבור, שבא תמיד ע״י הקדמת המחשבה. אמנם המעשה נפסק מהמח' ולא ניכר בו תמיד שבא ע״י מח'. ע"ד עולם העשי׳ עולם נפרד, אף עשיתיו. אמנם ע״י עבודת האדם יכול לשנות את ה׳ או שתהי׳ ח׳ שמעשה מחובר לקו העליון, שלמות המעשה, או לאות ק׳ שקו השמאל נמשך למטה מן השורה, גילוי אור עליון ביותר שנמשך בכל מקום. תשובה. סדר הרגיל הוא, אות ה׳ אח״כ ח׳, ואח״כ ק׳. אמנם עבודת בע"ת באופן הפוך, תשר״ק,ישנו גם סדר העבודה שמתחילים באות ח׳, שזהו הסדר בתיבת חקה. ובג׳ אותיות אלו ושינוי צירופם נכלל כללות עבודת האדם. וע״י שלימות העבודה בכל ענינים אלו, באים אל הגאולה דלעתיד בקרוב.

כל ר"ח ובפרט ר"ח סיון בו הושלמה ההכנה למ"ת, נקרא "ביום הזה", ענין ר"ח מולד הלבנה ע"י קבלתה מאור השמש אור חדש, יחוד שמשא וסיהרא, לאחר ביטול ומיעוט הלבנה. עד"ז ביטול בנ"י בבואם להר סיני לקבל התורה, עי"ז המשיכו שדיבור האדם בתורה הוא דיבורו של הקב"ה ממש, וידבר גו' לאמר. וזה נמשך מבחי' "אנכי", שלמעלה מ"הוי' אלקיך", שמש ומגן הוי' אלקים, ועי"ז הוצאתיך מארמ"צ, מתבטלים כל המצרים וגבולים של העולם לעשות מהם דירה לו יתברך בתחתונים ע"י ג' העמודים דתורה עבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד וקיים.

מעלה באירוסין שבפסוק "וארשתיך לי לעולם" על נישואין, דקאי על מ"ת שאז נעשו ישראל מאורסין ומיוחדין לקב"ה, אח"כ באים ל"וידעת את הוי'", שלימות דנישואין, דעת מלשון התקשרות והתחברות. במיוחד במ"ת ד"תורה חדשה מאיתי תצא" לעת"ל. אמנם גם היא נתנה כבר במ"ת, כי נאמר בה "וארשתיך לי" וכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם. ענין הנצחיות. אלא רק כדי שלא יהיה בחי' נהמא דכיסופא, לכן היה אח"כ העלם והסתר על התורה חדשה. וע״י שלימות הענין ד"וארשתיך לי לעולם", ושאר הדרגות ד"וארשתיך", באים אח״כ ל"וידעת את ה׳", ענין הדעת, תכלית היחוד דנישואין, שזהו ענין הדעת מלשון יתקע מחשבתו בחוזק, עד שזה מוליד אהבה וענפי׳ ויראה וענפי׳ כמבואר בתניא. ועל ידי עבודתינו עתה ממשיכים גילוי זה שהיה במ"ת.

שער הנו"ן דבינה ממוצע בין חכמה לבינה וכולל שניהם, חלק התחתון נמשך ע"י ספה"ע, וב חה”ש נמשך מאליו בחי' עליונה, שער הנו"ן עצמו. אף שבד"כ מבואר דשער הנו"ן הוא כתר, אבל בעמק המלך מובא שיש גם חכמה בכתר, אין שלמעלה מאריך שהוא בינה. נמצא דשער הנו"ן הוא למעלה מסדר השתל', וכל זה נמשך ע"י עבודת כל א' מישראל ולא רק יחידי סגולה, כי כל אחד חלק מציבור, "ויחן שם ישראל", כאיש אחד בלב אחד. ובפרט כשעומדים ביחד ומתוועדים ביחד מגיע גם לנשמות הנמצאים בריחוק מקום, כמו במ"ת בפעם הראשונה. תשמ’’ט

מסעות המדבר להכניע הלעו"ז, נחש שרף ועקרב ג' קלי' הטמאות, וצמאון אשר אין מים, קליפה הד'. לפני המשכן נתבטלו ע"י העננים, אח"כ ע"י הארון שבמשכן, הוא הכנה לגילוי דלע"ל עד לעצמותו ומהותו ית', כח הפועל בנפעל בעוה"ז התחתון. ההכנה לזה בבנין המשכן במדבר ובמשכן שבנפש כל ישראל פנימה. כלים יריעות וקרשים בעבודה: כלי המשכן, הארון, ענין התורה; יריעות, תפילה, מקיף, עבודת המדות; קרשים, עמידה וביטול, שעומד על מעמדו, "עצי שטים עומדים", אף שצ"ל מהלך בכ"ז הי' המשכן מעצי שטים עומדים, כי יסוד והתחלת העבודה צ"ל באופן של ביטול בתכלית. אפילו בעצים, צומח, צ"ל עמידה וביטול. ביהמ"ק הי' מאבנים ועפר. תוקף הביטול. לאח"ז צ"ל הליכה ועלי' דקרשים, בחי' צומח, ולמעלה יותר, היריעות שהם מן החי. במררי (ביטול) לא נאמר"נשא את ראש"; בגרשון (תפילה) נאמר נשיאת ראש שהם טפלים לבני קהת; בקהת (תורה) נאמר נשיאת ראש מצ"ע, כי עיקר ענין נשיאת הראש היא בתורה. גם סדר העבודה בכל יום ויום, דתחילת כל יום הוא בענין הביטול בתכלית, מררי ועמידה, אח"כ תפילה, עבודת בני גרשון, ואח"כ לימוד התורה, עבודת בני קהת.

ספי' המלכות מתחיל בשפלות, סופא דכל דרגין, ולאח״ז התנשאות, אמנם בנש״י להיפך, תחילה התנשאות ואח״כ שפלות. "בהעלותך את הנרות", שאהרן מעלה את כל סוגי ישראל לשלימות אהבה רבה למעלה מגדרים, בחי' סוכ"ע. למעלה מאהבה דאברהם, אהבת עולם, מאלקות המתלבש בגדרי העולם, ממכ"ע האהבה במדידה והגבלה, כי היה לפני מ"ת, משא״כ אהרן לאחרי מ״ת וביטול הגזירה. ולכן תיכף לאחר שמע ישראל המדבר באחדותו ית׳ שלמעלה מגדר עולם, נאמר "ואהבת גו׳ בכל מאדך", האהבה שלמעלה ממדוה״ג. וכדי שתהי׳ בהמשך להתבוננות דשמע ישראל, אומרים ברוך שם בלחש, אבל ביו"כ יש ענין ג׳ ראשי ראשים כו׳, אומרים אותו בקול רם. (ענין אמירתו ע"י יעקב לשבטים). ועולים מחיל אל חיל באהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך כולל גם המקיפים שבהם, ועד למאד האמיתי, ונמשך בישראל גם בהיותם בגלות שנקראו זרובבל על שם "וזרעתי׳ לי בארץ", שנזרעו בגלות בבל, ובכל הגליות, שנמשך בהם בחי׳ דבר הוי׳, בחי׳ המלכות.

מכיון שהמרגלים היו כשרים באותה שעה, ולא עוד אלא שהיו במדרגה גבוהה מאד, מובן מזה, שגם מענין המרגלים ישנה הוראה נצחית בעבודת כאו״א, ובהדגשה יתירה הרי היא כשלומדים פרשת שלח, ובפרט כשלומדים החסידישע פרשה דפ׳ שלח .. שצריך להיות הירידה לעולם המעשה הן מבחי׳ עולם המחשבה שבאדם והן מבחי׳ עולם הדיבור שבאדם .. תכלית הכוונה היא שהמחשבה והדיבור לא ישארו במקומם, אלא שירדו לעולם המעשה, אתה נפחתה בי, עד שיהי׳ ואתה משמרה בקרבי וכו׳. דזהו תוכן עבודת האדם בכל יום ויום, "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", ירידת הנשמה בגוף, ובכח זה דוקא ביכולת הנשמה לברר את העולם, ועד שהעולם פועל גם יתרון בהנשמה עצמה.

טענת קרח: המדבר הוא כמו לעתיד לבוא, שאז יתגלה מעלת הגבורות, לכן הלוים למעלה מהכהנים שהם מחסד. הגילוים דלעתיד כבר נמצאים עתה במעשינו ועבודתינו. השכר דלעתיד הוא כמונח בקופסה וגם המפתח ניתן לנו. גם הטלית שהוא מקיף, קבלת עול מלכות שמים, וגם התכלת שדומה לכסא דעצמות א"ס ישנם כבר בגילוי, אין צורך בחוטים ושערות הנמשכים מהצמצום. אלא שטעה, כי עדיין לא הגיע הזמן לזה. אמנם מדוע נתקנא גם בזקן אהרן (כך הפשט במדרש שקרח רצה גם הוא לגדל זקן ולא לגלח בתער כפי שנצטוו הלוים במדבר) הרי לשיטתו א"צ לשערות וצמצומים כלל. [במאמר אינו מתרץ]. הוראה נצחית מכל זה: שלא להסתפק במקיפים, צריך עבודה בפנימיות. טלית עם ציצית. בית מלא ספרים עם מזוזה. ובפרט בזה"ז שאין תכלת גם קרח מודה שלא יתכן טלית בלי ציצית. ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לתכלת ולקיים מצוות ציצית בשלימות שכנגד כל המצוות. ויקוים הכתוב אני חלקך ונחלתך, שזה כולל כל ישראל כפסק הרמב"ם שכל איש שנדבה רוחו שייך לשבט לוי, וגם עכשיו יש טעימה מעין זה. וחלקם של הלוים הוא בכל הארצות שכובש מלך ישראל ושער לוי אחד ככל השבטים, ויהי רצון שיהי' זה בקרוב ממש והיתה לה' המלוכה.

אותיות החקיקה הם מהאבן עצמו, כן צריך להיות בעבודת האדם, שהתורה ומצוות צריך להיות מהאדם עצמו. ואף שעבודה זו (דחקיקה) היא עבודה גדולה. ע"ד מ"ש הרמב"ם בנוגע לעבודת השם מתוך שמחה שהוא עבודה גדולה, בכ"ז אין זה רחוק מהאדם, שהרי ניתן הכח ע"ז. ובפרט בשנה זו שהיא שנת "הקהל" ומתאחדים באחדות מוחלטת. "חוקת התורה" כולה, רצוא ושוב. רק שבפרה ישנו בגלוי. מבטל טומאת מת. לעת"ל יתבטל כללות ענין המיתה, רק ישאר חלק הטוב והעלי' שבזה. וכן תהי' לנו במהרה בימינו ממש.

ארבעה הצריכים להודות ר״ת חיים. הם ד׳ אופנים בעבודת האדם, שצריך להיות היציאה מד׳ מצבים בלתי רצויים אלו ברוחניות (חולה וחבוש וכו׳), ויציאה (גאולה) זו היא ע״י ד׳ אופני עבודה. והם כנגד ד׳ גלויות שבהם ועל ידם יהי׳ גילוי ד׳ אותיות שם הוי׳ לעתיד. והדברים קל וחומר, מה אמיתית מציאותם של העולמות (מלשון העלם והסתר) הוא השם הוי׳ המחי׳ אותם, הרי בודאי שבעולם גופא הגאולה שבעולם (שבזה נראה אלקות בגלוי), הרי אמיתית מציאותו הוא החיות דשם הוי׳. תוכן עבודת האדם הוא להמשיך חיות וגאולה בסדר ההשתלשלות הפרטי שלו. וכיון שהגאולה קשורה עם שם הוי׳ המהוה הכל, הרי כן צריך להיות גם בעבודה, אשר עניני הגאולה יכללו (זאָלן אַרומנעמען) כל קורות ימי חייו. וע״י העבודה בעוה"ז התחתון, ובכח המעשה, מגיע למעלה משם הוי׳, לבחי׳ ישת חושך סתרו ומעלה גם את כל סדר ההשתלשלות למעלה משם הוי׳, לבחי׳ ישת חושך סתרו. וזהו ארבעה צריכים להודות ר״ת חיי״ם, שע״י העבודה בד׳ המדריגות שבנפש פועלים ענין החיות בכל כחות הנפש ובכל סדר ההשתלשלות, עד שמביאים גאולה לעולם, ובמהרה בימינו ממש.

לאחר שבפרשת ואתחנן ביקש משה "אעברה נא ואראה" ולא פעל רק שמיעה, וכמ"ש בפרשה שלאח"ז "והיה עקב תשמעון", כי היה זה מצד סדהש"ת שלמטה מאנכי, לכן ישנם הגבלות, אבל בפרשה זו אומר "ראה אנכי גו'" שהמשיך גם העבודה בבחי' ראיה בכאו"א מישראל, מבחי' אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז בשום אות וקוץ, ואנכי נותן בעין יפה, ובכח זה מהפך גם את הקללה לברכה, שזדונות נעשו כזכויות, בנוסף למבואר בלקו"ת בחוקותי (ד"ה בשברי) שהקללות הם גילוים יותר נעלים שמתגלים בסגנון זה, הנה יש כח להפך את הקללה לברכה. כמו כן בעבודה דחודש אלול, אף שהסדר הוא קודם "אני לדודי", זהו מצד גדרי סדהש"ת דשמיעה קודם לראיה, אבל למעלה מגדרים, אלו ניתן הכח דאתערותא דלעילא שלמעלה מאתעדל"ת, קוב"ה שריא באתר שלים, שאז נמשכת מצ"ע בחינה שלמעלה משניהם.

"לפני ה׳ אלקיכם", הכוונה, לא רק לפנימיות דה׳ אלקיכם, (ע״ד "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"), אלא למעלה מבחי׳ ה׳ אלקיכם. כי עבודת ר"ה היא הכתרת הקב״ה למלך. מזה גופא שבכח ישראל להכתיר את הקב״ה למלך, מובן שהם למעלה מבחינה זו. לפני זה הרצון למלוכה הוא בחי׳ רצון המוחלט בעצמותו, שאינו בגדר גילוי כלל, כי אם הי׳ בגדר גילוי, לא הי׳ חידוש ותוקף (שטורעם) כל כך בר"ה, מזה מוכח שהמשכת הרצון הוא דבר חדש, דרצון מוחלט זה שלמעלה אינו בבחי׳ גילוי גם בעצמו, ע״ד רדל״א, שאינו בבחי׳ ידיעה וגילוי גם לעצמו, שגם הוא עצמו לא ידע מה שיש בו. וכיון שישראל פועלים גילוי רצון זה, א״כ שרשם הוא בבחי׳ רצון המוחלט. ועוד יש לומר, שישראל הם למעלה גם מבחי׳ הרצון המוחלט עצמו, כי רצון המוחלט מצד עצמו אינו בגדר גילוי, ומזה שישראל פועלים בו גילוי, עושים בו שינוי כביכול, מוכח מזה ששרשם הוא למעלה מבחי׳ הרצון המוחלט, דהרצון אינו העצם, ושרשם הוא בעצמותו ומהותו ית׳ שבו מוחלט הרצון. ועוד יש לומר, ששרש ישראל למעלה גם מבחינה זו. דהנה הלשון "עצמות ומהות" הרי גם הוא תואר. שתוכנו הוא שלילת כל הענינים (הגילויים) שלמטה ממנו, ומזה גופא מובן שיש לו איזו שייכות לכל הדרגות ששוללים אותם, ושרשם של ישראל הוא לפני הוי׳ אלקיכם, דפירוש "לפני" כאן היינו למעלה מכל הדרגות דהוי׳, גם למעלה מהגדר והתואר דדרגות ומעלה ומטה ולפני ואחרי וכו׳. מכל זה יובן גם שהעבודה היא באופן ד"כולכם לאחדים כאחד", כיון שעי״ז מגיעים לפני הוי׳ אלקיכם שלמעלה מכל הדרגות, עד״ז הוא גם באחדות שהיא נקודה שלמעלה מכל חילוקי דרגות ולמעלה גם מכל גדר דרגא, דמ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך" נעשית נקודה אחת שלמעלה מכל גדרי התחלקות. ומזה נמשך אח״כ בכל הפרטים כפי שהם במקומם, שהאחדות נמשכת בכל ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך".

תשרי נק' חודש סתם, חידוש כללי כי בו ה"ראש" לכל השנה. וממנו נמשך חיות פרטי לכל חדשי השנה, לכל עניני עבודה בגשמיות וברוחניות, "חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", ובא לאחר ברכת הקב"ה "אתם נצבים גו'" שחודש השביעי יהיה מושבע בכל. ומשביע לכל השנה. קשור למאמר אדה"ז "משביעין אותו" (שאמרו עם הולדת הצ"צ שהשנה מאתיים להולדתו) לשון שובע. "וי"ל, דזהו מה שהסיום דג' הפרקים הראשונים של ספר התניא הוא בביאור תוכן ענין מוח הדעת, שענינו "יתקע מחשבתו בחוזק", שזהו ע"י ענין "תקעו בחודש שופר", וכמו שמוח הדעת מביא להולדת המדות, אהבה וענפי' ויראה וענפי', שזה כולל את כל התורה כולה, מ"ע ומל"ח, ובכללות היינו השלילה והחיוב, עד"ז הוא בההמשכה שע"י השופר, שהיא המשכת החיות, ענין החיוב, ויחד עם זה עיקר ההמשכה היא ע"י הגבורות, תגבורת החיות, ע"ד ענין מל"ת. וזה כולל את כל ההמשכות שהקב"ה ממשיך על השנה הבאה לקראתינו, בתוך כלל ישראל, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, ולמעלה מזה, למעלה ממדידה והגבלה דידו, אפילו ידו של הקב"ה".