מאמרי פרשת מצורע

כאן בציבור כאן ביחיד, עבודה בי' כחות הנפש ועבודה דיחידה שבנפש. ציבור ממשיכים בכל יום אותה הבחינה שנמשך ביחיד בעשי"ת. המשכת יחידה בעשר כוחות הנפש. עבודת התשובה מגיע למעלה מהזמן לתקן העבר, וצ"ל גם קבלה להבא. כך בנפש נמשך יחידה שלמעלה מהזמן והכוונה שתאיר גם בנרנ"ח ע"י תפילה בציבור. "ברבים היו עמדי", צירוף הרבים והיחיד. עי"ז הפדיה היא בשלום כי מבחי' יחיד אין כלל מציאות של מנגד.

יין, ענין השמחה, יציאה מהעלם אל הגילוי. שייך לפסח, ר"ה לרגלים, מועדים לשמחה, שהיא ביין, ובפרט בפסח ד' כוסות. ושייך גם לגאולה העתידה, שאז יהי' שלימות הגילוי דפנימיות התורה-יין. מעלת השמחה גם לגבי עונג מצד ההתרחבות וההתפשטות, מעלת הבינה, מרחב העצמי, לגבי חכמה. ע"ד מעלת דברי סופרים (בינה) לגבי דברי תורה (חכמה) שגם השגת השלילה נמשך בפנימיות ע"י ד"ס בכלים. ויתירה מזה בפנימיות התורה, המשכת האור היא לא רק בעשי', אלא בהבנה והשגה אף שהתפיסא באור אלקי שבאין ערוך היא ע"י ביטול בתכלית, ושמחה הוא הרגש המציאות, זהו גם החסרון בענין הנגעים שנסתלק מוחין דאבא ונשאר רק מוחין דאמא, הרי מבואר בענין "ויספו ענוים בהוי' שמחה" שאמיתית השמחה היא מצד הענוה, העדר הרגשת עצמו, מצד הביטול לאלקות, ומצד זה הוא בהתרחבות וההתפשטות, כי כל מציאותו היא המציאות דלמעלה. קשור למזמור ס"ד, סיומו "ישמח צדיק בהוי'"; קשור עם מ"ש לעיל מיני' "ישמח צדיק כי חזה נקם" שמחה על פרעון הרשעים שגם היא השמחה דלמע'.

"בעשור לחודש", שלימות ספירת המלכות (כנס"י) בכל עשר ספירות, שה לבית אבות שה לבית, שלימות בכל הג' קוין. שייך לפסוק "ואני תפילתי וגו' עת רצון" שם נזכר כל הג' קוין. עת רצון, חיבור יסוד ומלכות או כתר שלמעלה מהשתל'. חילוק אברהם ודוד. ב' דרגות בעת רצון: אית רצון ע"פ שכל, בכל לבבך; ואית רצון למעלה מהשכל בכל מאדך.

"עבדים היינו" הוא תשובה על שאלת הבן חכם "מה העדות חוקים ומשפטים", איך גם בגשמיות נפעל חיבור "ציווה ה"א אתכם" להקב"ה. ("ענין המשפטים, אע"פ שהוא שכל דקדושה, הרי בשכל קשה יותר לפעול ענין המס"נ, דכאשר האדם שקוע בתאוות גשמיות ובעניני העולם, הרי קל יותר לבוא למס"נ, ווייל ער האט ניט וואס צו פארבייטן, משא"כ בשכל דקדושה, שהוא לבוש הראשון דשלשת הלבושים דנפש האלקית, האט ער דאך מיט וואס צו פארבייטן. קשה אצלו יותר לבוא לענין המס"נ"). פרעה שורשו מעולם התהו וכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, ולכן ישראל פעלו ע"י "עבודה" מלשון עיבוד עורות, בירור והעלאת ר"ב ניצוצות. "אשר צווה ה' אלוקינו אותנו" דווקא ע"י העבודה בגשמיות, מפני ציווי הקב"ה נפעל חיבור זה עם הקב"ה.

פסוק זה מדבר על גאולת מצרים. גלות מצרים היה צ"ל ד' מאות שנה, והקב"ה דילג על הקץ, כי היתה ירידה גדולה "ואת עירם ועריה" שגרם גילוי למעלה מהשתל' ויצאו לאחר רד"ו שנה. בפרטיות, מדלג על ההרים החל בי' ניסן, שנצטוו על לקיחת הפסח ועבדו במס"נ, דילוג וקפיצה. עשירי בניסן קשור ליו"כ עשירי בתשרי. לכאו' הם ב' סוגי עבודה שונים. תשרי בע"ת; ניסן צדיקים. ב' פי' במדלג גו' בזכות האבות ואמהות או כפשוטו. החילוק בין פסח, לשבועות וסוכות: שבועות וסוכות באים לאחרי עבודה, משא"כ פסח בא בלי הכנה, כי היו במצב של ערם ועריה. ולכן הגילוי מלמעלה בדרך דילוג שלא באופן רגיל כדי להוציאם ממצבם. והוא ע"י הגילוי דהוא ושמו בלבד. ונמשך ע"י המס"נ "משכו וקחו לכם". הכח לזה ע"י מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. המשכה למעלה מהאבות והאמהות. הוא הקשר דיוה"כ לעשירי בניסן, שניהם למעלה ממדידה והגבלה.

הנגעים הם מחמת הסתלקות אור החכמה, וכאשר מאיר פנימיות ועצמות המוחין אין מקום לנגעים. בזהר עה"פ השמים מספרים וגו' לאו ספור דברים אלא מנהרין ומנצצין כו׳, בחול מאיר רק חיצוניות מוחין, אבל בשבת מאיר פנימיות ועצמות המוחין, דזהו "לאו סיפור דברים (חיצוניות) אלא מנהרין ומנצצין". "תורת ה׳ תמימה משיבת נפש", הנשמה יתירה נמשך לאדם בשבת, הארת מוחין דאו״א עצמן בז״א, ולכן "אין נסתר מחמתו", חום ואור זה מאיר בכל מקום ומגיע בכל סדר השתלשלות. ב׳ מיני הילוך בעבודה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, רצוא ושוב. תפילה, "סולם מוצב ארצה וגו'", ותורה, "מן השמים דיברתי עמכם". בפרטיות בהם גופא יש ב׳ בחינות. תורה שבכתב ושבע"פ, יום ולילה שבתורה. ובתפילה לא רק עולים אלא גם יורדים בו. תחילת התפילה עלי׳ ובקשת צרכיו, אח״כ מילוי הבקשה למטה, שארית התפילה, שיר של יום וכו׳, סיומה "והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ גו׳", קבלת מלכותו ית׳ למטה. כי צ"ל שתיהן, לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה. הדירה צ״ל בתחתונים דוקא. צ"ל שתיהן, רצו"ש, מוחין דאבא ודאימא. עבודת נדב ואביהוא היתה רצוא בתכלית השלימות. אמנם הכוונה היא שוב דוקא, נכנס בשלום ויצא בשלום, שוב, מוחין דאבא, איזהו חכם הרואה את הנולד, שרואה כל דבר איך שנולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה׳, ובטל במציאות ממש. תפילה, רצוא, פולחנא דרחימותא, אין זה תכלית השלימות, כי 'יש מי שאוהב', משא״כ חכמה ותורה הו״ע השוב, תכלית הביטול, תפילה מוחין דאימא, בינה, ההתבוננות דלפני התפילה, משא״כ לימוד התורה ענינו מוחין דאבא, "ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך", עד שמתבטל לגמרי ממציאותו ובא לבחי׳ שוב והמשכה למטה. והגם שיש בו תוקף המציאות עד שמשנה את מציאות העולם, הרי אין זו מציאותו אלא "ואשים דברי בפיך", אני המשנה המדברת בפיך ע"ד רשב"י, תורתו אומנתו, המשיך התורה בעוה"ז התחתון שיש בו מציאות של אומנות. מצד מוחין דאימא שייך יניקה ללעו״ז, נגעים. וע״י הארת מוחין דאבא, אור החכמה, פועלים את הטהרה, עד שהופך טומאה לטהרה. "והובא אל הכהן וגו'" שענינו תורה, המשכה ושוב פועלים טהרה. "זאת תהי׳ תורת גו׳" ומגלים יתרון האור, כמ"ש בנגעי בתים "בשורה היא להם כו׳ לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב כו׳ וע״י הנגע נותץ הבית ומוצאן", שמוציא את הניצוצות שבלעו״ז. "ואין נסתר מחמתו", החום והאור מגיע גם במקום המטמוניות וההסתר ומעלה את הניצוצות. "ישיש כגיבור לרוץ אורח", ישיש בגימטריא כתר, עי״ז הוא כגיבור לרוץ, יורה כחץ, עד מהרה ירוץ דברו ומגיע למטה מטה ביותר בבחי׳ "אורח" שנמשך גם לפינה הכי נדחת עד 'אורח' דלעו״ז, אורח כנשים, וגם המטה ביותר מתהפך לטוב. כמו"כ בזמן הגלות כשנמצאים בארץ עניי, תכלית הירידה היא בשביל העלי׳. וכמו בנגעי בתים כדי למצוא בהם את המטמוניות, עד״ז הגלות הוא כדי לבוא לבית חדש, ביהמ"ק השלישי.

"בעשור לחודש" ולא בעשרה, כי כל עשר ענינים בו, המשכת כתר במלכות, "ויקחו שה לבית אבות", המשיכו מדות שבכתר לבית, חב"ד שבנפש, ומשם עד לברית עולם, קרבן-פסח באכילה נעשה דם ובשר כבשרו, עד שנעשה "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו". כל שאר הפרטים: "מתניכם חגורים (אמונה) נעליכם ברגליכם (בחלק התחתון) ומקלכם בידכם", לרדות במקל גם למה שמחוץ הימנו ואינו יכול להגיע לשם. כל זה הקדמה ל"פסח הוי' על הפתח", מלכות, ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. לכן פתח "בעשור לחודש".