מאמרי שנת תשכ"ה

ע"י תשובה עולה "על אברתו" למעלה מרמ"ח אברין דמלכא, כי נתעורר ברחמים רבים כנשר גם לעולמות העליונים, (בד"ה אתם נצבים עדר"ת כולל "כל העולמים" גם שמיטה ויובל) ועל צדיקים, מצד העלם שבהם, "בבכי יבואו", תשובה וחרטה מצד ירידת הנשמה בגוף. גם כאו"א מישראל ע"י עבודה ויגיעה מגיעים לפני הוי'. עד לעצמות, ומתנהג עימם כנשר שנושא את בניו ואומר מוטב שיכנס החץ בי, אף שזה קשה אצל הקב"ה, מ"מ מתנהג עם בנ"י באופן שלמעלה מחשבונות. בענין הבכיה והחרטה, מביא מהמשך וככה: כמשל האדם שרוחץ בנהר והתחיל לטבוע כו' שמתחרט למה הלך לרחוץ [וכנראה שזהו המקור לסיפור החסידים אודות גוי מוויטעבסק שהתחיל לטבוע והתחרט למה הלך לרחוץ כו'], דוגמתו בנמשל הו"ע ירידת הנשמה בגוף בעוה"ז במים רבים שהם טרדות הפרנסה כו', וכידוע שהענין דטרדות הפרנסה, שירא פן יחסר לחמו וכו', הוא ההתחלה לכל עניני ירידה כו', ועל זה צ"ל ענין התשובה, חרטה כו', עד לאופן של בכי'.

כיון שצריך להמשיך הקב"ע דר"ה בעניינים הפרטים לכל השנה, בכל מדה ומדה. הממוצע הוא חג הסוכות ונטילת ד' מינים שנלמד מ"ביום הראשון", בגימטריא כתר, המשכת הזזה עצמית שלמעלה מהתחלקות על העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו". כי לוקחים ד' מינים, שגם הריבוי הוא באחדות, ממשיך הזזה עצמית כי ההמשכה באה מן העצם. משא"כ ר"ה הוא אחדות למעלה מהתחלקות. מעלת הכח על האור. אף שהוא נבדל ניכרת בו הדבקות במקור. זהו "כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה" ענין הריבוי (המוני, ועמך) שנעשה "קבוץ" למקום אחד ועי"ז נמשך הכתר על כל השנה שתהי' שנה מבורכת שגם בריבוי הנבראים יהי ניכר אשר ה' אחד, יחיד, עד אשר אין עוד מלבדו.

ג' ענינים בתורה כנגד ג' אופני הנהגה מלמעלה: א. ירושה, אתעדל"ע מצד עצמה; ב. התקן עצמך כו' שאינה ירושה, הנהגה מלמעלה ע"י עבודת ישראל, פני ילכו; ג. מתנה מדעת הנותן, אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם, ונפלינו. הנהגה עם נש"י למטה היא מבחי' מלכות דאצי', השגחה דשם אלקים, שייך יניקה, משה ביקש "פניך" הנהגה מבחי' ז"א, מפנימיות המקיף אין מקום ליניקה כלל, ונפלינו. כך בלימוד תורה כשלעצמה למעלה מבירור העולם, בחי' מתנה.

השאלה "מה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". יובן בהקדם בקשת דהע"ה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". נגלה דתורה נתנה לכתחילה בהבנה והשגה לידע את המעשה בפועל, משא"כ פנימיות התורה, נפלאות, נשמתא ונשמתא לנשמתא דאורייתא ע"ז נאמר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ע"ד החילוק בין אירוסין לנישואין, חתן וכלה. בזמן הזה נמשך רק חיצוניות האותיות ולא נקודות תגין וטעמים. לע"ל יומשך הפנימיות. תושבע"פ הם מים ורקיע משא"כ טעמי תורה הוא אור. לעת"ל יתגלה בחי' המים דתושב"כ בתושבע"פ "כמים לים מכסים" ע"ד היחוד דנישואין, המשכה פנימית. וישנו בשמע"צ ע"י כללות העבודה דתשרי ירח האיתנים, עבודה דבחי' איתן דנשמה ונמשך בבירור המטה. לכן קוראים בראשית לאחר שמח"ת. "כח מעשיו הגיד לעמו".

"ויכולו" לשון "לכל תכלה ראיתי קץ". רק תומ"צ הם בל"ג "רחבה מצותך מאוד". אעפ"כ הם ממשכים את הבל"ג גם בהגבלה ע"י עבודתם של ישראל. גדולים מעשה צדיקים, שפועלים ביטול היש לאין וממשיכים בל"ג בעולם, ממעשה שמים וארץ. לכן כל האומר ויכולו נעשה שותף (שוה) להקב"ה במעשה בראשית, כי פועל כליון וביטול בהבריאה.

העצה כדי שטרדות העוה"ז לא יכבו את האהבה, אלא אדרבא יוסיפו באהבה, הוא ע"י "בא אל התיבה", תיבות התפלה. שלא כטעות בעלי עסקים שאין תפילתם כמו יושבי אהל, כי אדרבא, יתרון האור הוא מן החושך. יושבי אהל עליהם להתפלל באריכות, כי אנשים לומדים מהם. "אכן צריכה להיות אריכות בזמן. ואלו שחושבים שיכולים לפעול זאת במיעוט זמן, טוב מעט בכוונה, אין האמת כן, אלא כאשר ממעטים בזמן, אזי חסר גם בכוונה". נקראו יושבי אהלים ל' רבים, שם ועבר, תושב"כ ותושבע"פ. גם אם לומד חסידות למגרס כקורא אותיות בתושב"כ, ביכולתו להתפלל בעבודה כמו הלומד בעיון והעמקה. והלומד לעיון והעמקה מוכרח גם הוא להתפלל בעבודה. קטע בהמאמר: ישנם החושבים שבכדי להתפלל באריכות יש צורך בריבוי מאמרים דוקא, ולהבין אותם בטוב ע"י לימוד בעיון וכו'. אבל כאשר מכמה סיבות לימוד החסידות אצלו הוא רק באופן דלמיגרס, ללא הבנה עמוקה, וגם לא למד ריבוי חסידות אזי אינו שייך לעבודת התפלה. ועל זה באה ההוראה, שאפילו מי שיושב באוהל דתושב"כ בלבד, והיינו, שלומד חסידות באופן דלמיגרס, ועד לאופן שהוא ע"ד אמירת אותיות, הנה גם אצלם בפשיטות גמורה, באופן שאין מקום לטעות, שיכולים לעסוק בעבודת התפלה כמו אלו שלימוד החסידות שלהם הוא באופן דתושבע"פ, בעיון ובהעמקה כו'. וגם זה היושב באוהל דתושבע"פ, שיש לו הבנה עמוקה בתורה, מוכרח לעבודת התפלה.. ועד כדי כך, שפעם היו אומרים, שכדאי אפילו לישון חצי שעה תחת הטלית, כדי שהרואה יחשוב שהוא מתבונן בענין עמוק, ובגלל זה יעשה גם הוא כן. כלומר: גם כאשר חסר אצלו יש להשתדל שתהי' הפעולה על הזולת (אף שלכתחילה הרי צריך להיות כהסגנון הידוע "יה"ר שיפעול בי ובהשומעים").

האלשיך מפרש, לך לך, לעצמך, אתה הולך, לשורש הנשמה באצילות, ע"י הליכה לא"י שהיא כנגד ארץ העליונה. מבאר הצ"צ, מה שלא נתגלה שרש נשמתו בחו"ל, ע"ד המבואר במעלת השמחה דיו"ט שני של גלויות, כי בא"י מתגלה שפע האצילות במלכות דאצילות בלבד, משא"כ בגלות נמשך ומתגלה שפע אצילות במלכות דיצירה ועשי' המתלבשים בהע' שרים, לכן כשמתגלה שם גילוי אור ושפע עליונה דאצילות, אזי תגדל השמחה יותר. לכן כדי להגיע לשרש ומקור הנשמה בעולם האצילות, צ"ל ההליכה מחו"ל, כי בהיותו תחת ממשלת הע' שרים, מאיר רק מלכות דיצירה ועשי', לא נתגלה ממקור נשמתו באצי', וע"י עלייתו אל הארץ הקדושה שמכוונת כנגד מלכות דבריאה ודאצילות, אזי מאיר בו בחי' שרש נשמתו במלכות דאצילות. כל זה קשור גם לפירוש "לך לך" מלמעלה למטה, כמבואר בתורה אור, משכל הנעלם מכל רעיון עד מלכות. כי כדי שיוכל להיות ירידה למטה צ"ל תחילה תוספת גילוי אור נעלה יותר, "אשר אראך", אראה ואגלה אותך בעצמך. לשרשו ומקורו.

בהקדמה לביאור אדה"ז על סיפור ההפטרה, מביא את דברי ר' הלל מפאריטש שהנביאים רמזו בסיפורי התנ"ך סודות עליונים ודרכי עבודה. ומקשר תורת אדה"ז עם תחילת הפרשה "וירא אליו ה'", שהוא גילוי נעלה ביותר, כי, ענינו לבקר את החולה, גילוי שער הנו"ן, חולה בגימטריא מ"ט שחסר לו שער הנו"ן. ענין זה ניתן ירושה לכל אחד מישראל שיורש הכל. "אמנם כל זה הוא מצד הנשמה, אבל הגוף הרי הוא מעלים ומסתיר כו'. אך על זה נאמר בהפטרה, ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע וגו', שאפילו כאשר הנשמה נמצאת בגוף המעלים, וההעלם הוא עד כדי כך שעבדך אישי מת, הנה גם אז ה"ה אשה אחת, שהיא אחת (מיוחדת) עם הוי', שלכן נוגע ואיכפת לה ההעלם, וכלשון המאמר: "בלילה צועקת בקול מר", והיינו, שזהו אמנם מעמד ומצב של לילה, העלם והסתר, אבל אעפ"כ ה"ה צועקת כו'. וצעקה זו פועלת אשר את ובנייך תחיי בנותר, והיינו, שעי"ז נעשה יתרון, וכמאמר כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, כיון שיתרון האור הוא מתוך החושך דוקא. כן יזכנו ה' כיר"א [כן יהי רצון אמן]".

תיווך ב' הפירושים בשני חיי שרה: המשכת האור בבי"ע; הרגש הרוממות והתנשאות במלכות מתוך ביטול העצם – חיבור הפכים ע"י גילוי אוא"ס למעלה מאצילות. בהקדם ביאור הצ"צ בקאפיטל ק"ה על פסוק "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור". אלף הוא בחי' אצילות, אדם א' מאלף מצאתי. שרה (אשה לא מצאתי) למעלה מאצילות ומשם הכח להמשיך עניני אברהם בעולם. עכשיו ע"י הבירורים מגיעים למעלה מאצילות, ואף שיבוא בגילוי רק לעת"ל, הנה בפנימיות ישנו גם עכשיו. "שני חיי שרה", בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', אחדות והעדר התחלקות, או מצד שנמשך מדר' שלמעלה מגדר וציור או משום העדר הגילוי. בגילויים יש התחלקות, משא"כ בתנועה של ירידה נשאר רק הפועל ממש ואין ענין של התחלקות. כן הוא בעבודה, מצד כחות פנימיים, שכל ומדות, יש התחלקות, משא"כ בקבלת עול אין התחלקות, כי אין גילויים או מפני שקשור לעצם הנשמה. "שני חיי שרה", כולן שוין. [אחרי המאמר המשיך לבאר הענין בפרש"י וסיים הוראה מזה בעבודת ה' שצ"ל ב' ענינים: נצבים כולכם, מצד העצם, ואע"פ שישנם כחות פרטיים, ראשיכם עד שואב מימיך, מ"מ, הרי זה כפי שהם מצד העצם. וזוהי העבודה דחודש תשרי; ראשיכם גו', העבודה מצד כחות פרטיים, העבודה בכל השנה, ויעקב הלך לדרכו. אלא שפועלת גם אז העבודה שמצד העצם דתשרי, שגם בעבודות הפרטיות יש התכללות. עד"ז יש בכל מצוה ב' ענינים: כוונה כללית שבכל המצות בשוה (שוין לטובה) לקיים רצון העליון; כוונה פרטית שבכל מצוה המשכה מיוחדת. וזוהי ההוראה בעבודת האדם – שלא רק מצד העבודה דר"ה, או מצד הכוונה הכללית שבמצוות, אלא גם מצד העבודה דכל השנה, ועד"ז מצד הכוונת הפרטיות של המצוות, אף שיש בהם כו"כ התחלקות, הנה סו"ס "כולן שוין לטובה", כי ע"י העבודות הפרטיות דווקא נשלמת הכוונה דדירה לו יתברך בתחתונים.]

עיקר מעלת יצחק על אברהם היא לעתיד דוקא. גם עכשיו יש מעלה בגבורה על חסד, אבל לזה צריכה הגבורה לקבל מחסד. משא"כ לעתיד, לא תצטרך הגבורה לקבל מחסד. מעלת הגבורות על החסדים מבאר הצ"צ, שזהו ע"ד מעלת המס"נ (העלאה) על עסק התומ"צ (המשכה), שע"י תומ"צ נעשה יחוד ו"ה, וע"י מס"נ נעשה יחוד י"ה, שענינו הוא התגלות עתיק, שלכן אין טעם על מס"נ, כיון שזהו"ע הקשור עם בחי' עתיק שלמעלה מהשתלשלות (ובנפש האדם הרי זה בחי' עצם הנפש שלמעלה מכחות פנימיים). וזהו גם מה שמצינו שכאשר ה'בית יוסף' לא זכה לאיתוקדא על קדושת שמי' רבא, הנה אף שעי"ז קיים יותר תומ"צ, הרי זה נחשב לענין של עונש. וזהו גם דיוק לשון הזוהר: גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וסליק בי' נהורא, סליק דייקא, היינו, שלא מספיק שיש בו אור, אלא האור צ"ל סליק בי', בדרך העלאה. מקשר זה עם מ"ש ויתן לך האלקים גו', שם אלקים דייקא, כיון שדוקא ע"י גבורות נמשך תוספת אור. [נתבאר בשיחות לפני זה].

"סולם" בקדושה, תפלה ותורה, הצ"צ מוסיף מהמדרש דקאי בסולם דחלום נבוכדנצר, שהיה מקליפת נגה, ממראה מתניו ולמעלה טוב ולמטה רע, ג' ראשונות שבו טוב, ע"ד קליפה דאצילות, שטן לשם שמים נתכוון, אלא שלמטה משתלשל ממנו רע. הקב"ה ציוה ליעקב לעלות בסולם לענין השפעת גשמיים ונתיירא שמא לא יוכל לעמוד בזה, אבל באמת יכול להיות ריבוי השפעה גשמית לבנ"י יחד עם גילוי אלקות כמו לעת"ל שהיש הגשמי לא יסתיר כלל, אפס בלתך, "כל הגוים כאין נגדו גו' מאפס ותהו נחשבו לו" בתניא (ספי"ט) מרמז על הביטול דאפס. גם עתה, בגילוי חכמה שבנפש יכולים לקבל ריבוי השפעה גשמית ולא יבלבל, אלא אדרבא בגשמיות גופא ניכר האלקות כעין דלעתיד. חותם המאמר: "גם עכשיו, הנה ע"י גילוי בחי' חכמה שבנפש יכול להיות כמו לעתיד, שכל הקליפות יתבטלו, ועד שיהיו באופן של אפס, והיש הגשמי לא יסתיר כלל. ומצד זה יכולה להיות העלי' בסולם גם לענין השפעת עוה"ז, בעשירות וכו' וכו', באופן שלא יבלבל לעבודת ה'. לכאורה, הרי ענין העשירות הוא נסיון קשה, וגם ענין העשירות קשור עם בירור הניצוצות, וכאשר הניצוצות נמצאים במקומות שונים, צריך להגיע לכל המקומות שבהם נמצאים הניצוצות בכדי לברר אותם. וכיון שצריך לרוץ ולנסוע כו', זהו"ע של פיזור הנפש הרי זה מבלבל לעבודת ה'. "אך הביאור בזה, כאשר זוכים, אזי באים כל הניצוצות למקום בו נמצא איש הישראלי. ע"ד שמצינו ביעקב שקיפל הקב"ה כל א"י תחתיו. גם כאשר הקב"ה נותן עשירות ביכלתו ליתן ביחד עם זה ברוחניות את הביטול האמיתי שיוכלו לקבל את העשירות, ובמילא יכולה להיות ריבוי השפעה בגשמיות, ולא לבלבל כלל, ואדרבה, בגשמיות גופא יהי' ניכר אלקות, ע"ד שיהי' לעתיד, כמ"ש וראו כל בשר גו' כי פי ה' דיבר.

תורה הוא המשכה מלמעלה למטה, קרבנות ותפילה הם העלאה מלמטה למעלה ומגיע למעלה יותר. ונקראים בשם "מנחה" (העלאת) מ"ן לח' (מזל הח' למעלה מהשתלשלות) ונמשך לה' תתאה, מלכות, שרש הנבראים. בתפילת מנחה האדם מתנתק באמצע עסקיו, ויש דעה שתפילת מנחה כנגד קטורת, שיש בה בירור גקה"ט, וגם מעלת הריח שלמעלה מאכילה. זהו מעלת המנחה ששלח יעקב לעשו לברר אורות דתהו. מעלת מנחה וקטורת. בחיצוניות "מלאכים ממש" בזה שווה לעשו, אבל בפנימיות יעקב הוא גבוה יותר.

החילוק בין מרכבת החיות למרכבת האבות: מרכבת החיות מצד ביטולם ה"ה מעלים את האדם (ז"א) למעמד ומצב שיהי' ניכר בו הביטול שנמשך מבחי' מ"ה, ועי"ז יהיו ג' הקוין שבו בהתכללות וביטול אמיתי (לא רק ביטול היש אלא ביטול במציאות). ומרכבת האבות, ז"א דאצילות, שבעתיקא אחיד ותליא – העלאת בחי' אדם לבחי' כי לא אדם הוא, שיומשך בו (לא רק מבחי' הנקודים, תהו, שרש חיות המרכבה, אלא) מבחי' עקודים. לאחרי מ"ת בכח כאו"א מישראל ע"י תומ"צ. ולכן יש בתורה בחי' אדם (זאת התורה אדם; רמ"ח פיקודין כנגד רמ"ח אברים דמלכא), וגם בחי' כי לא אדם הוא (אנכי מי שאנכי); וכן יש בה ב' הענינים דהעלאה והמשכה. וזהו ענין ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח (שעל ידם נעשה פדה בשלום) – ב' הקוין דהעלאה והמשכה וחיבורם יחד (ע"י קו האמצעי – החוט השלישי לא במהרה ינתק). "כח זה בכל אחד ע"י תומ"צ שיש בו רמ"ח פיקודין רמ"ח איברים (אדם) ואנכי מי שאנכי (לא אדם), העלאה והמשכה. חיבורם ע"י קו האמצעי שלא במהרה ינתק. פדיית ישראל והשכינה ברחמים גדולים".

הרמז באגה"ק של רבינו הזקן: "יום יט כסלו, יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבה של רבינו הקדוש נ"ע" - לג' הענינים דעולם (יום ג') שנה (י"ט כסלו) נפש (יום הילולא רבה), שהם כנגד ג' עולמות בי"ע, גם הכלליים, עד לג' המדריגות דהוא ושמו בלבד שלפני הצמצום; ולמעלה מזה – "יום אשר עשה ה' לנו" המשכת בחי' אצילות, ועד להמשכת העצמות. ענין זה נפעל ע"י מעשינו ועבודתינו – עבודת רבינו הזקן בגילוי פנימיות התורה מתוך מס"נ, כולל המס"נ לנתק את עצמו ממס"נ שיש בה עונג מצד הגילויים היותר נעלים כדי לעסוק בהפצת המעיינות חוצה.

בפשט, יהודה (מלכות) למטה מיוסף (ז"א) ומבקש שישפיע לו. ברמז, יהודה ויוסף שוה, (ויגש אליו יהודה ס"ת שוה). לעת"ל, יהודה למעלה מיוסף. תורה גם לאחר ירידתה למטה היא אלקות. שכל אנושי וחכ' דאצי' בשוה ממש. משא"כ תפילה אף ששרשה למעלה מהשתלשלות, צ"ל המשכה למטה. גם כשאינו ניכר (כמו בתפילת יחיד) יש המשכה בהעלם, וגם זה יתגלה כשיתעוררו לתשובה ויבטלו המסכים. בכח הציבור ושלוחי ציבור שרבי מעמיד לפני התיבה (כמעשה דחייא ובניו) לפעול על כל ישראל ולבטל כל המסכים. מעלת התורה בתפילה ("אדני שפתי תפתח") התלבשות אוא"ס מלמעלה מעלה עד אין קץ (תפילה) למטה מטה עד אין תכלית (תורה). בקשת יהודה "בי אדוני" חיבור דעת-עליון בדעת-תחתון, תורה ותפלה, ז"א ומלכות, לעת"ל יתגלה מעלת המלכות, דעת-תחתון עולה על ד"ע. תפילת ר"ח ובניו בשליחות ובכח רבי: "איתא בגמרא, כששמע רבי מאליהו הנביא שר׳ חייא ובניו הם דוגמת האבות, העמיד אותם רבי לפני התיבה, אמר 'משיב הרוח' ונשיב זיקא, 'מוריד הגשם' ואתא מיטרא, כי מטי למימר 'מחי׳ המתים' רגש עלמא. וצריך להבין, דר״ח ובניו היו מתפללים בכל יום, ואעפ״כ ההמשכה שע״י תפלתם היתה דוקא כשהעמיד אותם רבי לפני התיבה .. דע״י שהעמיד אותם רבי לפני התיבה ונעשו שלוחי ציבור דכלל ישראל, שברו (ע״י תפלתם) את המסכים. דנוסף לזה שהציבור שהיו בשעת תפלתם כולם התעוררו מאד, הנה גם המסכים מצד אלו שלא היו שם ולא נתעוררו, שברו ר״ח ובניו ע״י תפלתם, מכיון שתפלתם היתה בתור שלוחי ציבור דכל ישראל, גם של אלו שלא נתעוררו. "וי"ל הביאור בזה, שע״י שרבי העמיד אותם לפני התיבה ועשה אותם לש"ץ דכל ישראל, פעל זה על כל ישראל (גם על אלו שלא ידעו כלל מכל הענין) שיהיו נגררים אחרי הציבור שהיו בשעת תפלת ר״ח ובניו, ומכש״כ אחרי ר״ח ובניו עצמם (הש"ץ), ולכן, ההתעוררות דהציבור שהיו בשעת התפלה, ותפלתם של ר״ח ובניו, פעלו בפנימיות על כל ישראל, ועי״ז נתבטלו המסכים.

"אגידה" מלשון הגדה. ג' אופנים: דיבור, אמירה והגדה הוא מילין דחוכמתא, כי יש בה אותיות ג-ד גומל דלים, בחי' משפיע ומקבל, וגם גאולה, וי' יסוד, הגדה היינו פנימיות התורה, רזא דרזין סתימו דכל סתימין, כמארז"ל על למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה, הגדה מפנימיות מהלב ומגלה סתים דנשמה, קוב"ה ואורייתא. אלא שבני יעקב לא היו ראויים "נסתלקה ממנו שכינה" להשכין גילוי הקץ למטה ופעל ירידה ביעקב "ממנו" מפני שייכותו אליהם, ע"ד "לך רד" דמשה, אמנם כיון שנכתב בתורה מובן שרצון יעקב פעל גם למטה ונתן את הכח לבניו אחריו שיגיעו בעבודתם לגילוי הקץ בדרך מקיף, עבודת ה' באופן דחירות מאוה"ע ומיצה"ר.

ענין השםקשור עם העצם שלמעלה מהתחלקות, אף שיש גם את את ענינו הפרטי למי שנקרא בשם זה. הקריאה בשם מראה על חיבה עמוקה יותר מנתינת מתנה ודברי אהבה וחיבוק ונישוק. "ואלה שמות בני ישראל" מבטא אהבה עצמית. מנין בנ"י, קשור יותר לעצם, כי כולם נמנין בשווה משא"כ השם נק' כל אחד בשמו המיוחד. לשון רש"י "שמנאן בשמותם" שהחיבה מצד העצם תבוא בהתגלות "להודיע חיבתן" ע"י המנין והקריאה בשמם בגילוי, כדי שגם בגלות מצרים תאיר בהם עצם הנשמה ולא יתפעלו מהעלם והסתר הגוף ונה"ב, אלא אדרבא ימלאו תפקידם לבררן ולעשותם כלי לאלקות.

"ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה", משה דור-השביעי לאברהם וכל השביעין חביבין, ע"ד חביבות השבת על ו' ימי המעשה. ענין שמונים, כתרא תמינאה דבינה, למעלה מז' ימי הבנין. אמנם צריך נתינת כח מהאבות "לא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי לאבות הראשונים" דקאי על כתר שלמעלה מהתחלקות חג"ת ולמעלה מחכמה (דרגת משה) לכן גאולת מצרים היה בחודש ניסן בו נולדו האבות, ענין יום הולדת, התגלות הנשמה למעלה מהתחלקות, אף שהעבודה עצמה מחולקת לפרטים צ"ל חדורה בעצם שלמעלה מהתחלקות. קשור לכ"ד טבת שקביעותו בפ' וארא, לאדה"ז הי' ענין נעלה שלמעלה מהתחלקות לפרטים, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", שהי' נשמע לשונו בדביקותו: איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, איך וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין, שזהו"ע שלמעלה מהתחלקות לפרטים כו' ע"ד אבות הראשונים. ועוד זאת, בחסידות מודגש הצורך בעבודה בכח עצמו דוקא, ע"ד שנת' במעלת חודש ניסן מצד לידת האבות, צ"ל גם העבודה בפועל ע"י היגיעה ב"ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". יצי"מ כל יום בק"ש, מס"נ שלמעלה מהגבלה, שנמשכת וחודרת בכל היום כולו, לא רק קובע עתים לתורה, אלא שלימודו באופן שלמעלה מהגבלה (שאינו מסתכל על השעון כו') ענין זה נעשה ע"י בחי' משה שבכאו"א מישראל שמדבר עם בחי' פרעה שבו ופועל עליו עד שמתבטל השעבוד, ויוצא מגלות לגאולה.

"להבין מה שלפעמים נאמר שהאותיות שבתורה הם במדריגה נעלית יותר מתוכן הענין, ולפעמים נאמר להיפך, שתוכן הענין הוא במדריגה נעלית יותר מהאותיות, שאינם אלא כלים בלבד". ..שניהם אמת, אף שהאותיות אינם אלא כלים לתוכן הענין, הנה שרשם הוא מבחי' הכתר שלמעלה מהחכמה, אלא שמצד גודל מעלת הכתר אינו יכול להתלבש בפנימיות בכלים, ומה שבא בכלים, הרי זה רק בחי' החיצוניות שבכתר, שזהו ענין האותיות. משא"כ בחי' החכמה שמעלתה אינה גדולה כ"כ, יכולה להתלבש בפנימיות ולבוא בהבנה והשגה. וכן הוא גם בנוגע להחילוק בין תורה למצות כו'.

בתחילת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה, וע"י החטאים - החל מחטא עץ הדעת - סילקו השכינה עד לרקיע השביעי, אח"כ עמדו צדיקים הורידו השכינה למטה עד שבא משה השביעי וכל השביעין חביבין הורידה למטה בארץ. עיקר ההמשכה במשכן ומקדש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל ע"י עבודת אתכפיא ואתהפכא, הפיכת שטות דלעו"ז לשטות דקדושה. שקר העולם לקרשי המשכן, עבודת הקרבנות בנפש. ישראל נק' צבאות הוי' שיוצאים למלחמה לכבוש את העולם ולעשות דירה בתחתונים, הנצחון נוגע בעצם המלך ולכן מבזבז כל האוצרות בשביל הנצחון. ענין האוצר שלמעלה "אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית", עיקר האוצר הוא הסתום, "למעלה עד אין קץ", אבל כדי להבין עומק האוצר מקדים לבאר ההפלאה ב"למטה מטה עד אין תכלית" שמתגלה ומתפשט עד למטה מטה ובכל מקום הוא אוא"ס בלי שינוי. "למעלה עד אין קץ" הוא ענין התעלמות האור והתכללותו בהמאור שהוא ענין הצמצום באוא"ס, שהיא עליה בהאור עילוי אחר עילוי. ביאור הענין ע"פ תורת הבעש"ט על הפסוק "בראשית ברא אלוקים א"ת", שהקב"ה מתלבש ומתעטף בתוך ריבוי הצמצומים מאות א' עד ת'. ע"י ד' מאות לבושין עד עוה"ז התחתון ויתירה מזו עד "תוהו ובוהו וחושך וגו'" שהם עלמין דקליפין, ובתוך כל זה נמצא אוא"ס, אלא שהוא בהעדר האור (סילק אורו אל הצד) והעדר הגילוי (שאינו נרגש במקום שנמצא). ואעפ"כ האור פועל גם במקום הצמצום, וכתורת הרב המגיד עה"פ "עשה לך שתי חצוצרות כסף" שהקב"ה עשה צמצומים הרבה כדי שיהיה אחדות עם האדם. והאדם צריך לשבור הגשמיות ולעלות ולהתחבר עם אוא"ס, נמצא שאור א"ס נמצא בתוך כל הצמצומים ופועל שהאדם יתעלה ויתחבר. הצמצום הוא רק בהאור, אבל המאור הוא בהתגלות בכל מקום, כמאמר אדמו"ר הזקן שלכן גם תינוקות וכו' יודעים שיש אלוקה מצוי, ושם שמים שגור בפי כל. גם לפני הצמצום יש אור הבלי גבול ואור הגבול, כי אוא"ס הוא שלימותא דכולא, אלא שלפני הצמצום היה נרגש האור בגילוי ולכן לא היה מקום לעמידת עולמות וענין הצמצום הוא התעלמות אור הבל"ג ואח"כ נמשך קו קצר ומצומצם והוא הצמצום באור הגבול להתלבש בעולמות. ואעפ"כ אני הוי' לא שניתי, כמ"ש אדמו"ר האמצעי שהצמצום היה רק בהאור שהוא הארה בעלמא ואינו נוגע לעצם, וגם בהאור הוא בדרך סילוק ולכן אינו משתנה ע״י שינויים שבסדר השתלשלות כי אינו בדרך עילה ועלול ובדרך שפע. אעפ"כ גם בהאור עצמו אין שינוי ע״י הצמצום כמ"ש אדמו"ר הצמח צדק, כיון שהאור מצ"ע הוא בשלימות, וכל חסרון הוא מצד המקבל. וכמו נשמת משה רבינו שהאיר למטה בבי"ע אלא שאין כלי לקבלו, וכמו"כ ענין הנבואה וכו'. המשל מרב ותלמיד: שכל הרב הוא בשלמות ואור הבל"ג שלו מאיר כמקודם, רק שאינו מתקבל אצל התלמיד. וגם מה שמצמצם שכלו בשביל התלמיד אינו שינוי אמיתי כי כל מטרת הצמצום הוא בשביל "שיהיו נטיעותיו כמותו", היינו שרצון הרב הוא שהתלמיד יקבל את כל אור השכל של הרב - גם הבל"ג, אלא שהסדר הוא ע״י כמה צמצומים, נמצא שאליבא דאמת נמצא אוא"ס בתוך כל הצמצומים. והנה ע"פ הנ"ל הרי הי' צריך להיות שהאדם ירגיש את האמת עכ"פ ע״י התבוננות, כמ"ש אדמו"ר מהר"ש שבהתבוננות בהרכבת הנבראים שצ"ל כח המרכיב בכל רגע ובלא זה מתבטל מציאות הנברא ואילו ניתן רשות לעין לראות וכו'. ואעפ"כ אינו נרגש החיות האלוקי בנבראים עד שיכול לומר "כוחי ועוצם ידי וכו'", ויתירה מזו "לי יאורי ואני עשיתני". ואעפ"כ גם העלם זה הוא מצד אוא"ס, שזהו ענין אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ, העלם אחר העלם, עד שאינו נרגש אלוקות, וזהו ענין "אכן אתה א-ל מסתתר", ואדרבה דוקא העלם כזה מגיע ממקום גבוה יותר מכל הגילוי של אוא"ס. כמ"ש אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בעניין שורש ההעלם שהוא למעלה משורש הגילוי, כי הכח להעלים בא ממקור עמוק יותר מהכח לגלות, כנראה במוחש. כמו כן הוא למעלה שורש ענין ההעלם הוא למעלה משורש הגילוי עד ליכולת העצמות שביכולתו להאיר ושלא להאיר בשווה. וזהו ענין אוצר העליון המתגלה באופן של בזבוז בשביל נצחון המלחמה, והנתינה היא ע״י פקידי החיל לאנשי החיל והכלי לזה ענין 'אוצר של יר"ש" שעי"ז מקבלים האוצר שלמעלה ומנצחים את המלחמה ובנ"י יוצאים ביד רמה ע״י משיח צדקנו בקרוב בימינו.

הכח שהיה לפרעה לשלח את העם, פארות וענפים, ניצוצות דתהו שנתבררו במצרים, משם נתינת כח לפרעה להוציא ממצרים דקדושה, "ופרעה הקריב" את לבן של ישראל לאביהם שבשמים. המשך הפרשה: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים", שהי' עץ מר שפירותיו סם המות ודוקא ע"י נמתקו המים המרים, ענין אתהפכא, שהסט"א עצמה מתהפכת לקדושה, מצד שרשה בתוהו. ע"ד נקב השמאלי שבחוטם שמגיע לבחי' חיין דחיין, למעלה מנקב הימני שמגיע רק לבחי' חיין. כך ענין הגלות נמשל לזריעה שנרקב ונפסד ("הזורעים בדמעה"), ועי"ז דוקא נעשית הצמיחה ("ברנה יקצורו") בתוספת וריבוי, זורע כור מוציא כמה כורין.

ב' פירושים בערפל: א. עולם העשי', אשר שם האלקים ב. כתר, ישת חשך סתרו. חושך ענן וערפל, הם כתר חכמה ובינה, עליית משה לערפל הוא עליית תפארת בבינה, אשר שם האלקים, התגלות עתיק הוא בבינה. ג' שיטות במעלת מ"ת על האבות: א' אברהם זכה לרצו"ש מצד שורש נשמתו, וכל אדם מגיע לרו"ש ע"י התורה; ב' אברהם המשיך רק בעליונים, במ"ת נתחדש הכוח להמשיך אוא"ס בתחתונים; ג' (מהצ"צ וכולל שניהם) האבות המשיכו חג"ת (או אצילות) שם הוי' מלובש באלקים. שמש בתוך מגן. ע"י תורה מוציא חמה מנרתיקה, מא"ס ב"ה ממש. למעלה מהשכל בהשכל. ע"י כל אדם וגם למטה. הנמצא במדרגה תחתונה שרשו גבוה יותר ויכול לירד יותר למטה מצד מעלת בירור העלם, ולכבודי (לבושים) בראתי, להמשיך אלקות למטה. וזה שייך לכל אדם אף שנמצאים במעמד ומצב של "ויעמוד העם מרחוק ומשה (לבד) ניגש אל הערפל", בעבודה, ערפל הוא רצון פשוט למעלה מהשגה וצריך להמשיך בהשגה. קטע מהמאמר: כדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שלימוד תורת החסידות צריך להיות כלימוד הסוגיות בגליא שבתורה. וזהו גם כללות הענין שלימוד התורה צ"ל ביר"ש, ולא רק בלימוד תושב"כ, שבה מודגש ענין הקדושה כו' יותר מאשר ענין ההבנה וההשגה, אלא גם בתושבע"פ, שעיקרה הו"ע ההבנה וההשגה, הנה הגם שהבנה והשגה קשורה עם תנועה של התפשטות, ואילו יר"ש פועלת תנועה של כיווץ (היפך ההתפשטות), מ"מ, צ"ל לימוד בהבנה והשגה ויר"ש שניהם יחד, ולא זו בלבד שהכיווץ שמצד היראה לא יפריע להבנה והשגה, אלא אדרבה, שע"י היר"ש יתוסף בהבנה והשגה גופא. וזהו "ומשה נגש אל הערפל", שגם בחי' ערפל, רצון פשוט שלמעלה מהשכל, נמשך למשה, בלימוד התורה, כולל גם תושבע"פ.

מבאר ביטול דמשה, השייכות למ"ת שהיו העולמות בשלימות כמו שהם בכתר, שזהו בראשית בשביל התורה, שהצמצום הו״ע מעלה ומטה, אבל בפנימיות אין חילוק. בתורה בי מלכים ימלוכו, בפנימיות הכתר שאין בו מעלה ומטה, כחשיכה כאורה, ומשה ניגש גו׳ למתן תורה, ערפל, רדל״א, ויורד לכלים דתומ"צ. אבל זה הי׳ רק אצל משה. ע״י הערפל לוקח את החיצוניות, שלוקחים מה שנמצא ברדל״א בתורה ומצוות.

"ויקחו לי תרומה" כדי שאדור ביניכם, "ועשו לי מקדש", קחו אותי ודור ביניכם, כללות עבודת האדם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. סדר העבודה אתעדל"ע כדי לעורר אתעדל"ת, "פתחי לי", "ויקחו לי", ליקח את ההתעוררות מלמעלה, ע"ד הכרוזים העליונים המעורר לתשובה, מזלי' חזי, וצ"ל "ויקחו לי" ולא ויתנו לי, כי אינו עבודת האדם, אלא אחרי זה צ"ל אתעדל"ת, "ידבנו לבו". ב' פי' בתרומה: תורה-מ (מלמעלמ"ט) ותרי ממאה להשלים החסר (מלמטלמ"ע) ו"תקחו את תרומתי", שגם לימוד התורה שלו נעלה יותר, תרומתי ממש, ונמשך גם במעשה המצוות ובעניני הרשות, אשר תקחו מאיתם. וכפשוטו בבנין ביהמ"ק אף שחרב עתה, קיימת מציאותו ונגנז במחילות ההיכל וצריך לחפשו ונקל יותר לגלותו מהעלם, וצריך גם לבקש מהשי"ת שיפקח את עיניו ויראה, כי יכול להמשך ולא להיות בגילוי, אף שאינה תפילת שוא. וזהו מש"כ במאמר של ר' הלל מפאריטש בשם אדה"ז שלפני נשמות הגבהות כרשב"י לא נחרב הבית כלל.

יש עליה דשבת, בורר אסור, הקדמה להמשכה במלאכת המשכן, בירורים. וישנה עליה נוספת דשבת לאחר הירידה במלאכת המשכן. ויש המשכת עונג בשבת מעבודת ימי החול אבל אינה לצורך בירורים. מקשר סיום תורה אור לתחילת הלקו"ת שבשניהם מבאר ענין השבת.

בלקו"ת: "משכן העדות" - יחו"ע, יחוד או"א, שמע. "פקודי המשכן" - יחו"ת, ו"ה, ואהבת. "עבודת הלויים" - עבודת הלויים, רצו"ש. "ביד איתמר", ל' איתמר בגמ' אמירה ממילא, לימוד התורה בביטול, בדבר ה' זו הלכה. ודברת בם. "בן אהרן הכהן" - אהבה רבה. הכח לכל סדר העבודה הזאת. קשור לד"ה "ראו כי הוי' נתן לכם את השבת" שבתחילת הלקו"ת: אהבה רבה דשבת למעלה ממציאות העולם, היא נתינת כח לאהבת עולם בימות החול. ראו במוחש בכפל המן דשבת שניתן מלמעלה, אזי אי אפשר לטעון שאינו שייך לזה (ער האלט ניט דערביי) בדבר הניתן מלמעלה אין מעכב, מי יאמר לו מה יעשה. כמו שנת' בלקו"ת פקודי דאה"ר הוא הכח לאתעדל"ת כך שבת היא הכנה ונתינת כח לעבודה דימי החול. במוצ"ש שחוזר לירד לברר בו' ימי המעשה אומר אל תירא עבדי יעקב ובא לויקרא לשון חיבה ובא' זעירא.

ק"כ צירופי שם אלקים מהם יונקים ק"כ צירופים דנוגה, ב' פעמים ק"כ בגימט' מר, המלח ממתיק את הדינים שבאים מהמרירות. הצ"צ מציין לדרוש פורים, לרמז ענין אתהפכא דפורים. הפיכת העלם המשל, לכלי לאוא"ס. רואים מזה גודל הדיוק בדברי רבותינו נשיאינו גם בענינים שהם לכאורה רק דרך אגב, ועד כמה צריכים להתמסר ולעיין גם בהם. ביטול בע"ת שאינו מרוצה ממצבו ומנתק את עצמו (רייס זיך אַרויס) 'אסורה מכאן' וממשיך בעל-הרצון. הכח להפוך את ארור המן לברוך מרדכי ע"י העבודה דלא ידע, ביטול שלמעלה מטו"ד, בחי' איני יודע באיזה מהם חפץ כו', משם הכח להפוך ארור המן לברוך מרדכי.

"ואנכי הסתר אסתיר" ב"פ, שלא מרגישים שהגלות הוא לילה וחשך אעפ"כ נדדה שנת מלכו של עולם. לילה ההוא, החשך נעשה ע"י עצם החשך, גדול יותר מ'לילה הזה' שחשך בא בהמשכה. יום הזה, הגילוי בפועל (למטה עד אין תכלית) יום ההוא, הגילוי בכח (למעלה עד אין קץ) לילה הזה, העלם השייך לגילוי. לילה ההוא, למעלה משייכות לגילוי. ע"י מס"נ נמשך בחי' זו בלילה ההוא דלמטה ומחבר העלם וגילוי מצד גילוי העצמות שלמעלה גם מלילה ההוא דלמעלה.

עבודת האדם מלמטה למעלה, מי"א, ו"ה לט"ו י"ה. ובאים לבחי' יו"ד וקוצו של יו"ד עד דלא ידע ונמשך לכל השנה ע"י ממוצע דימים טובים שחלים בד"כ בימי החול רק שנקרא ונזמן לבחי' קודש לכן הם ממוצע להמשיך עם ידם לימי החול בכל השנה. סיום מסכת מגילה שואלים ודורשים הלכות הפסח בפסח משלים ענין מגילה נקראת לכל ימי החול בשנה. המשכת פורים באופן נצחי וימי הפורים לא יבטלו ע"י הלכות (החג) שאינן בטלים לעולם.

בזמן השינה אינו רואה את הנולד ונתהווה מאין ליש ואינו שומע ומבין תכלית הבריאה. וגורם שינה וגלות למעלה שההנהגה עם ישראל אינה ע"פ השכל. תקפו של נס שבלילה ההוא גופא נדדה שנת המלך בתכלית הגילוי מצד אור בל"ג. העלם דלילה מעורר וממשיך הגילוי לכן הלילה נהפך לאור. ביאור ד מדרגות, יום הזה וההוא, לילה הזה וההוא. ב' אופנים באור ישר ואור חוזר. ע"י העבודה בגלות יאיר לעת"ל אור ישר וחוזר משרשו ויתגלה בחי' הסתר אסתיר פני ביום ההוא למעליותא. (ומקשר המבואר בלקו"ת פ' צו שמציין שם לביאור דיביאו לבוש מלכות וסד"ה חייב איניש שבתו"א).

ענין 'קניגי', צחוק ותענוג בדבר שפל שמצד-עצמו אינו כלום ומגלה תענוג עצמי. עד"ז התענוג מתיקון הטוב במ"ע וביעור הרע מל"ת שהוא 'תענוג העשוי, שנשפל מהתענוג שבעצמותו להתענג בהענין. הקניגי הוא שהלויתן יעלה את שור הבר ע"י שישחוט אותו בסנפיריו, שהם אהבה ויראה, רצוא ושוב. וקשור עם מצות פרה אדומה במים ואפר, ענין רצו"ש בעבודה, כללות התורה. ענין השחיטה לע"ל בסנפיריו שהוא ע"י הפסק, כי עליית כל המדרי' א"א בבת-אחת. עתה אסור לשחוט בסכין פגום מפני עליות וירידות דרצו"ש יכול להיות יניקת החיצונים. אך עצ"ע א"כ איך יכול להיות עתה רצו"ש אם יבוא מזה יניקת החיצ' "ולא באתי אלא להעיר, שיעיינו ויתבוננו בענין זה, וישתדלו ליישב הדברים, באופן שאדם רוצה בקב שלו כו', וגם אם לא יבואו לבירור מסקנת הענין, הרי תהי' בינתיים מעלת היגיעה בתורת החסידות, שעי"ז מתקשרת בחי' חב"ד שבנפשו עם פנימיות חב"ד דא"ס ב"ה, וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, כדי להתייגע בלימוד פנימיות התורה, ועי"ז זוכים לבחי' עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו למאן דדייקין במילי דחוכמתא, כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו.

בלקו"ת ב' פי' "יולדת זכר" א. (הפילוספים) מזרע האיש, עילאה גבר, מעלת אתעדל"ע, חודש ניסן (לכן מקדים בלקו"ת פירוש זה). ב. (מסקנת אדה"ז) מזרע האשה, מעלת אתעדל"ת, עבודת ישראל, חידוש דמ"ת. סדר הפירושים הוא, תחילה עבודה מלמטה להמשיך מלמעלה אור פנימי השייך לעולמות. עי"ז יתגלה מעלת אתעדל"ת גופא, המשכת העצמות. ב' ניסן, השבת הראשון דמעשה בראשית במחשבה שייכותו לבעל ההילולא ולבנו יחידו ממלא מקומו, כי ע"י הדרושים של בעל ההילולא שהוא הרמב"ם דתורת החסידותובפרט ע"י התייסדות תו"ת, הותחל שלב חדש בהפצת המעינות, ולאחרי זה, ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, נעשה ההפצה עוד ביתר שאת ויתר עוז. שזו היא ההכנה והכלי לאתי מר דא מלכא משיחא.

יין, ענין השמחה, יציאה מהעלם אל הגילוי. שייך לפסח, ר"ה לרגלים, מועדים לשמחה, שהיא ביין, ובפרט בפסח ד' כוסות. ושייך גם לגאולה העתידה, שאז יהי' שלימות הגילוי דפנימיות התורה-יין. מעלת השמחה גם לגבי עונג מצד ההתרחבות וההתפשטות, מעלת הבינה, מרחב העצמי, לגבי חכמה. ע"ד מעלת דברי סופרים (בינה) לגבי דברי תורה (חכמה) שגם השגת השלילה נמשך בפנימיות ע"י ד"ס בכלים. ויתירה מזה בפנימיות התורה, המשכת האור היא לא רק בעשי', אלא בהבנה והשגה אף שהתפיסא באור אלקי שבאין ערוך היא ע"י ביטול בתכלית, ושמחה הוא הרגש המציאות, זהו גם החסרון בענין הנגעים שנסתלק מוחין דאבא ונשאר רק מוחין דאמא, הרי מבואר בענין "ויספו ענוים בהוי' שמחה" שאמיתית השמחה היא מצד הענוה, העדר הרגשת עצמו, מצד הביטול לאלקות, ומצד זה הוא בהתרחבות וההתפשטות, כי כל מציאותו היא המציאות דלמעלה. קשור למזמור ס"ד, סיומו "ישמח צדיק בהוי'"; קשור עם מ"ש לעיל מיני' "ישמח צדיק כי חזה נקם" שמחה על פרעון הרשעים שגם היא השמחה דלמע'.

ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמרו ביצי"מ, וגם כנגד ד' גאולות מד' מלכויות כולל הגאולה העתידה. ד' פעמים אמת שקודם 'עזרת אבותינו', וד' פעמים אמת שב'עזרת'. ד' מדריגות בתשובה שמביאה את הגאולה. כנגד ד' אותיות שם הוי', ד"פ אמת מרומז בפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". ב' מדריגות תשובה ובעל תשובה בתשובה תתאה, וב' מדריגות בתשובה עילאה. סדר ההמשכה מלמעלה למטה הוא ע"י ד' אותיות שם הוי', ולכן גם העלאה מלמטה למעלה שהו"ע התשובה צ"ל ע"י ד' המדריגות שבתשובה. וכיון שיש הוי' דלתתא והוי' דלעילא, צ"ל תחילה ד' המדריגות בתשובה שכנגד שם הוי' דלתתא, ואח"כ ד' המדריגות שכנגד שם הוי' דלעילא ב' האופנים הנ"ל בד' לשונות של גאולה.

יבאר כי הגילויים דלעתיד יתגלו בעולם בלבושי הטבע, ולא כדבר נוסף על מציאות העולם, וכל זה נעשה על ידי העבודה דזמן הגלות. בזמן הבית היה ראיה באלקות, העבודה בזמן הגלות בדרך ניצחון דשרשה בפנימיות הכתר שלא שייך בה שינויים, עי"ז יתגלה לעתיד למעלה מהשגה וראיה. בגלות חסר ראיה וגם בהשגה, ע"ד הצמצום, שאוא"ס נתעלם במקורו וגם אור הגבול ירד ממעלתו. כמו"כ בנשמה שחלק ממנו אינו מאיר והחלק שבגוף מתגשם. כוונת הצמצום בשביל הגילוי לכן פנימיות הצמצום אינו סותר לגילוי, וגילוי מעלה זו הוא ע"י העבודה בזמן הגלות שהעלם מעורר את כח המס"נ.

ג' שנים הראשונות, בי"ע. רביעית, אצילות. חמישית, תוס' אור מכתר, אין בהם קדושה ונאכלין בכל מקום אפילו בטומאה. סיפור הבעש"ט על הפסוק "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", שפרנסת הקב"ה מתהלות ישראל שמשבחים על בריאות ופרנסה בדברים גשמים דוקא ולא מלימוד התורה, שעי"ז נעשה לו ית' דירה בתחתונים ומוסיף שלימות בשנה הרביעית קודש הילולים בענינים רוחניים, בהמשכה שע"י תורה ממשיך עצמות למטה. אף שגדלה מעלת שנה החמישית, מ"מ צ"ל תחלה העבודה "בשנה הרביעית גו' קודש הילולים לה'", כי, אם יתחיל מיד באכילת פירות של הדיוט עלול הוא שגם כשרואה הוספת התבואה, לא יודה על זה לה'.. אבל בנוגע לכוונה, הרי זה בהיפוך, כדי שאכילת רבעי בירושלים תהי' כדבעי, צ"ל לכתחילה במעמד ומצב שהוא מוכן לצאת מירושלים לכל מקום, גם לחו"ל, שגושה טמא ואוירה טמא, כדי להשלים את הכוונה העליונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

מבאר מעלת החקיקה דאותיות התורה בזכרון שעי"ז דבוק תמיד בהוי' ולכל-הפחות יחקוק סדר קדשים שנק' חכמה ומכפר עונות אדם, כי יכול שיחסר לו בענין "כולך יפה רעיתי" בתרי"ג אברים בקיום ולימוד פרטי התרי"ג מצות, או שחסר בענין סור מרע, "מום אין בך", וע"י שיחקוק סדר קדשים (חכמה) יהיה כולך יפה ויכופר עוונות, מום אין בך. בכח היחידה לבטל מציאות החטא עד שהקלי' אינה תופס מקום. "ויראת מאלקיך", שבחי' היחידה שלמעלה מהשתלשלות שבאדם, נמשכת ומאירה בפנימיות בכל הכחות הפנימיים, עד לבחי' המלכות.

ג' פעמים קדוש בפסוק "קדושים תהיו וגו'": א. "כי קדוש אני", עטרה שנתנה בראשו, כתר שלמעלה מחכמה. ומתגלה באדם ע"י "ונקדשתי בתוך בני ישראל" מלמטה למעלה. ב-ג. "והתקדשתם והייתם קדושים". כתר דז"א ודמלכות, ב' העטרות שנתן בראש בניו, מלמעלה למטה, "אני הוי' מקדשכם". יכול כמוני, בניחותא, "כי קדוש אני", ע"י תשובה מגעת בעצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה. להפירוש יכול כמוני, בתמיה, "קדושים תהיו" נכלל ב"קדושתכם". ענינו מבואר להדיא בדרושי נצבים (זמן התשובה, דילוג) משא"כ בדרושי פרשתנו (זמן ספה"ע, עבודה בסדר והדרגה) בא רק ברמז. סמיכות אמור לפסח שני (תשובה) שבא לאחר פסח (צדיקים).

במאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ד"ה זה דשנת עטר"ת מבואר שיש ג' מדריגות בשבת. "לעשות את השבת", אתעדל"ת; שבת מקדשא וקיימא, אתעדל"ע; מתנה טובה, למעלה מאתעדל"ע הנ"ל. וצ"ל שמירה בכולם. "מקדשי תיראו", קשור לסעודה שלישית, מקדשו של הקב"ה, "היום לא", אתעדל"ע מצד עצמו. "אני הוי'", נאמן לשלם שכר, אמיתת השכר דלע"ל בחי' מתנה, אני הוי', עצמותו ית', נמשך להיות ממכ"ע, וכולא חד, כי המשכת העצמות הוא דוקא בעבודה בהעלם והסתר שבא מצד ממכ"ע. שייכותו לפרשת בהר ולא לקדושים. בבהר מדובר על נמכר לנכרי, מצב דגלות והעלם הממשיך עצמות. עבודת בע"ת שמקבל שכר מצוה מצוה, שקשור לעצמות. והשבוע הי׳ פסח שני ענין בעלי תשובה שמתקן על שלא הקריבו, וכמו״כ ל״ג בעומר הוא התגלות פנימיות התורה, הו״ע מה הזית הזה כשכותשין אותו שהוא עבודת בע"ת, בשבת עולה כל הימים. ועי״ז הולכים לחג השבועות שהוא מתן תורה דתורה שבכתב ושבע״פ.

ענין הליכה באותיות החקיקה, בתורה, ישראל, וקוב"ה. מצד שורש בנ"י, הליכתם ועלייתם בל"ג עד שמתאחדים במקורם כמו שחקוקים באוא"ס. הכלי לקיום חקיקה והילוך זה הוא "מצוותי תשמרו", כמבואר בלקו"ת ריש ספר ויקרא שע"י אתעדל"ת נעשה האתעדל"ע דבר המתקיים. ובעומק יותר, ע"י מצוותי תשמרו באים למדרגה נעלית יותר משרש הנשמה באותיות החקיקה. סיום הלקו"ת בענין "דע מאין (חכמה) באת ולאן (מקום גשמי) אתה הולך", כי עיקר הגילוי הוא בעוה"ז הגשמי, מעלת העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שהיא כוונת העצמות, לכן פועל קיום באתעדל"ע. קשר תחילת הלקו"ת ויקרא, מעלת העבודה, עם סיומו, שכר העבודה דלע"ל בתחה"מ. וסיום ההוספות דלקו"ת, המשכת תענוג עצמי הבלתי מורגש ביוהכ"פ במקיף, וסוכות ושמע"צ בפנימיות שאז יש אכו"ש גשמית ומגיעים לתענוג דעצם הנפש ממש למעלה מתענוג דיוה"כ שהיא דוגמת אותיות החקיקה, משא"כ תענוג דעצם הנפש הוא דוגמת פשיטות האבן טובה בעצמה, לזה באים ע"י "מצוותי תשמרו", "והתהלכתי בתוככם", ב' הליכות מלמעלה ומלמטה גם יחד.

מאמר עמוק בענין העלאת מ"ן דהספירות לאוא"ס לפעול ע"ס הגנוזות שימשכו למטה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" אתעדל"ת דאדם התחתון אתעדל"ע מאדם העליון. לגלות הפנימיות והפשיטות דאוא"ס (כמים) עד לעצמות אא"ס שלמעלה מהאור. ע"י העבודה דבירור וזיכוך נה"ב פועל בירור וזיכוך כל הפרסאות ומחבר אדם התחתון עם העליון. החידוש דמ"ת, המשכת העצמות ע"י העבודה דבכל מאודך, וביטול המחיצה ע"י בירור הנה"ב.

המשך לעניני המאמר דלעיל וביאורו ביתר הרחבה. ענין "כמים הפנים לפנים גו'", שבפשיטות אוא"ס יש גם ציור האדם דלמטה שעל-ידו נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, כי נש"י מושרשים בעצמות, לכן יודעים אמיתית רצונו (גם כפי שירדו למטה, כי מהותם האמיתי הוא אלקות), ויודעים באיזה אופן תהי' הדירה וכיצד לתקנה. לכן "ועשית חה”ש" מעלת העשיה שניתן לישראל למטה ונמשך עד ליד הגשמית "נדבת ידך". תשכ’’ו

ג' אופני הילוך בלי גבול "נשא את ראש", עליית הראש לכתר, רצון, ע"י בני קהת נושאי הארון ובני גרשון נושאי יריעות, פנימי ומקיף, "זנתתי לך מהלכים" ב' עניני הילוך בל"ג, רעותא דלבא (גרשון) ותורה ומצוות (קהת)"בין העומדים" בני מררי נושאי הקרשים. וגם בהם נפעל הילוך ע"י העגלות שרומז על הנה"ב. הילוך בל"ג ע"י אהבה של הנה"ב לאחר בירורה. בני גרשון פועלים הילוך גם בנה"א, הן עגלות והן משא ("אחריך נרוצה") ובני קהת נושאי הארון, הילוך בל"ג מצד השורש האמיתי דנה"א שאינו שייך כלל לנפש הבהמית (עגלות), ולכן הי" עיקר משאם הארון, ענין התורה, "הביאני המלך חדריו" נפעל במ"ת בחג השבועות. אמנם הילוך בל"ג שע"י הירידה למטה בעבודה דבירור נה"ב דוקא, יתגלה לעתיד לבא.

ענין דארעא אתבטלת, זהו ע"ד "ארץ אוכלת יושבי'", יש בזה ב' פירושים, ספירת המלכות (ארעא) רק אתבטלת מפעולתה, אבל לא נפלה בשבירה; ביטול והתכללות כשלהבת העולה מאלי' להכלל ולהדבק באורו ית'. עד"ז ב' פירושים ב"ארץ אוכלת יושבי'", שאין תופס מקום ובטלין ליחודו ית'; נפילה ע"י הירידה לעסוק בגשמיות. הכניסה לארץ לעסוק ולעלות רפ"ח ניצוצות דתוהו לשרשם, אך המרגלים טענו שאין ביכולתם לברר כי האורות דתוהו מרובים חזקים ותקיפים. לכן "ויהס כלב" לשון שתיקה, שפעל חלישות בהמדות ע"י המשכת המוחין מצד החיבור עם משה שם מ"ה. ואז "יכול נוכל לה", בירור פרטי לאחרי קדימת חלישות כללית, תכלית העבודה, בירור באופן של התלבשות בכל פרט.

קרח רצה שהגבורות יהיו עיקר, וחלק על כהונת אהרן שהוא בחי' החסד. טענתו: טלית שכולה תכלת (גבורה) פטורה מציצית (בחי' חסד). והטעם שחלק על משה דוקא שהיה מלך, שעיקרו גבורות, ואינה סתם התנשאות אלא התנשאות דקדושה ולכן מצד ענין הקדושה היא שייכת לחסדים. לכן טענתו היתה בענין טלית שכולה תכלת דוקא ולא של לבן, כי לבן הוא ענין התנשאות סתם, משא"כ תכלת הוא ענין ההתנשאות בקדושה דוקא. שתכלת הוא דבר יקר ערך ויש בו גם קדושה מיוחדת, שהיו מכסים את כלי המשכן. [בסיום המאמר דובר אודות דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בג' תמוז (שחל ביום הש"ק זה) תרפ"ז יהי ה' אלקינו עמנו גו' אל יעזבנו ואל יטשנו, השי"ת זאָל זיין מיט אונז און וועט זיין מיט אונז, היינו, שזהו גם לשון בקשה וגם לשון הבטחה כו'". וראה להלן ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו תשכ"ח].

ג' אופנים בכתיבה וענינם למעלה בכלים דאצילות, אותיות הכתיבה ואותיות שבנפש. ביטוי עצם הנשמה בחוקים דוקא. בעבודה, קיום מצות שכליים בקב"ע דוקא. חוקים ע"ד אותיות החקיקה, ויש אותיות חקוקים על האבן, ואותיות החקוקים מעבר לעבר. חוקים שיש בהם פרטים המובנים הוא דוגמת אותיות חקוקים על האבן, שהאותיות (השכל) מעלימים קצת על האבן (הרצון) שלמעלה משכל. מצות פרה, אין בה שכל כלל, דוגמת האותיות החקוקים מעבר לעבר שאין מעלימים על האבן כלל. פרה היא חוקת התורה, כללות כל התורה (כמבואר בלקו"ת). מתאים לביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר שגם את המשפטים צריך לקיים בקב"ע מפני שזהו רצון ה', ורק שרצון ה' הוא שיקיימו את המצוה מפני הטעם. אף שהם הפכים יכולים לפעול זאת בחקיקה מעבר לעבר. החקיקה שייכת לכל האדם מהחיצוניות עד לפנימיות, ולכן גם השכל יכול להיות בקבלת עול. שייכות כל זה לג' וי"ב תמוז: "כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' חדור כל ימיו בעבודה במס"נ בפועל, וביחד עם זה, היו כל עניניו בתכלית ההתיישבות. ואפילו "העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת התורה וחיזוק הדת" שבגללה הי' המאסר לפני י"ב תמוז, הנה אף שעבודה זו לא הי' לה מקום ע"פ שכל, אפילו לא ע"פ שכל דקדושה, ובאה בגילוי מצד העבודה דמס"נ בפועל שלמעלה לגמרי ממדידת השכל, אעפ"כ, היתה עבודה מסודרת בתכלית, אף שטבע האדם הוא שבשעה שעומד בתנועה של מס"נ אין מקום אצלו לחשבונות וכיו"ב, והיתה מחושבת וערוכה באופן שהרבצת התורה וחיזוק הדת יהי' במדה היותר גדולה".

יעקב וישראל, עקב וראש דנשמה, ימי החול ויום השבת, לאחר הקדמת הטבילה דערב שבת, "לא ראה עמל". העליה מג"ע התחתון לעליון לאחר ביטול הציור דגעה"ת, בינה ומלכות (גן) ונמשך בו חכמה (עדן) יחוד י"ה ויחוד ו"ה. ביטול השגת החיוב דגעה"ת, להגיע להשגת השלילה דגעה"ע. בעבודה הוא ענין "ומלתם את ערלת לבבכם", הסרת ערלת הלב, שבירת התאוות ע"י עבודה דיעקב, בכל לבבך ובכל נפשך. "ומל ה"א את לבבך", לבטל הגשמיות שבלב בעבודה דישראל, בכל מאודך, להסיר את הרגש המציאות, "קרבת אלקים לי טוב". בימות החול הבירור קשור עם הפסולת, אבל ביום השבת בירור אוכל מתוך אוכל, "ואכלתם אכול", לע"ל גם נשמות דזרע אדם יהיו נחשבים לזרע בהמה ויצטרכו לחזור להתברר עד להפליא. העליה בכל שנה בנשמת הצדיק להפליא, גם בהמשכה למטה. "יחד לבבי" (בקאפיטל פו) התכללות פנימיות וחיצוניות הלב. העבודה דעפר יעקב, שיך בה עפרורית מהרגש עצמו, לי טוב, אבל "מספר את רובע ישראל", לשון ספירות ובהירות מצד בחי' הרביעית רעו"ד שנמשכת בכל הד' מדרגות עד "אף עשיתיו".

בקרבנות רצוא ושוב, גם בכל המצוות יש ענין זה. פינחס תיקן חטא נדב ואביהו "בקרבתם לפני ה'", רצוא בלי שוב. הוראה ללמוד המאמר ד"ה צו שבסידור המבאר טעם כתיבת ב"פ "ואמרת": א. מחשבה ודיבור. ב. מעשה. כי בכל מצווה יש כל זה.

כל המסעות עד לירדן יריחו נקראו "ימי צאתך מארץ מצרים" וישנם בכל אדם מרגע צאתו לאויר העולם. ממקור הנשמה "מוצאיהם" עד "למסעיהם" הנסיעה והעליה מלמטה עד "מסעיהם למוצאיהם" משך כל ימי חייו עד שתחזור הנשמה למקור חוצבה. "ויכתוב" ב' אופנים; באופן של חקיקה, חרות על הלוחות (מוצאיהם, שאש הנשמה) ואותיות הכתב (מסעיהם, הירידה למטה) ומשה ממשיך כח לחבר שניהם. עד שמגיע עוד יותר מכמו שהיתה קודם הירידה, למעלה גם מבחי' טהורה היא. בסוף המאמר מקשר סיום הלקו"ת במדבר עם ההתחלה "שאו את ראש גו' לגולגלותם" שגם שם מבאר איך בענין העליה שנעשית ע"י הירידה למטה. (בהערה 28 שם מבאר בד"א שייכות העניינים).

חטא עץ הדעת גרם לתערובת טוב ורע לכן הביא מיתה לעולם כדי שלא ישאר קיום לרע. לעתיד לבוא כאשר יתבטל הרע והמוות הרוחני מצד גילוי אור נעלה שאין ממנו יניקת החיצונים (ע"ד מואס ברע) לכן יתבטל ענין המיתה בכלל. משא"כ הגילוי שהיה בימי שלמה נתן מקום ליניקת החיצונים מבחי' אחורים ע"ד העבודה דסור מרע בצדיק שאינו גמור. היות שכל הגילוים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו מובן שבזמנים מיוחדים צ"ל העבודה של "מואס ברע" אצל כל אחד ואחד מישראל גם בבינונים.

לישראל די ברמז בלבד להוכיחם, כמפורש בתחילת הפרשה, מ"מ מצינו בכ"מ (פ' עקב) שמשה מוכיחם גם בגלוי. ישנם ב' מיני תוכחות, גלויה ונסתרת: גלויות לתיקון זו"נ, ו"ה נגלות, לתקן ולעורר נר"נ, פנימיות הנפש, אתגליא. ונסתרות נמשכים מגבורות דאו"א, י"ה. לתקן ולעורר חי' יחידה, אור מקיף, אתכסיא שבאדם. יו"ד וקוצו של יו"ד. ב' העניינים באו בפסוק "לכו נא ונוכחה יאמר ה' גו'": א. "כשלג ילבינו", לבושי כתלג חיור, יגמה"ר, עבודה דנר"נ, תוכחת מגולה, ב. "כצמר יהיו", שער רישי' כעמר נקא, עצמי, עבודת ח"י, תוכחה נסתרת. כל זה נפעל ע"י "לכו נא ונוכחה", תוכחה גלויה ע"י גליא דתורה, ותוכחה נסתרת ע"י פנימיות התורה, ומתקן גם למי שנכשל רח"ל ב"די זהב" כי פועל אתהפכא חשוכא לנהורא. גם מי שפגם ב"תפל ולבן" שתפלו על המן שהוא לבן, פשיטות, בל"ג וכולל כל הטעמים. הנה בכח פנימיות התורה לתקן גם לאלו שלא חפצו בזה ופגמו בכוחות הנסתרים שבנשמה. כי המאור שבה מחזירו למוטב.

ב' פירושים בענין "ואתחנן", במדרש ובספרי, שניהם הביא רש"י על הפסוק: פי' המדרש: ואתחנן הוא א' מעשרה לשונות של תפילה שעניינה מילוי הבקשה ותלוי' בעבודה ובזכויות "ואתה תשלם לאיש כמעשהו" אלא שהוא גם לשון תחנונים כמבקש מתנת חינם "כי לך ה' החסד", המשכה זו היא מי"ס שבמלכות. חיצוניות הכתר, שם תופס מקום עבודת הנברא. והוא ענין תפילת החול, אף שגם בה יש הארה מתפילת שבת מ"מ היא באופן של יגיעה ויש בה תחנון. פי' הספרי: ואתחנן מתנת חינם, שמרגיש שאין לו זכויות כלל ואינו ראוי כלל לכן מבקש מתנת חינם ממש. כתר שבמלכות. פנימיות הכתר דכולא קמי' כלא חשיב. ענין תפילת השבת שנק' מתנה טובה אין בה יגיעה ולא תחנון ועולין בהן מתפילת קבלת שבת עד רעווא דרעווין שהוא עיקר המתנה. בלקו"ת מבאר בקשת משה "אעברה נא ואראה" שרצה לפעול בבני ישראל מדרגה שאי אפשר להגיע אלי' ע"י עבודת הנברא, אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, מתנת חינם ממש, כפירוש הספרי, חנם (למעלה מבחינת) מצוות, ובאמת משה פעל זאת בתורה שניתנה במתנה על ידו, אנכי מי שאנכי, אלא שרצה שתהיה בה גם מעלת התפלה שתפעול למטה בעולם לשנות הנבראים שיתרפא החולה וירד הגשם (ע"ד רשב"י) לכן היתה בקשתו גם בלשון תפילה לחבר ב' המעלות של המדרש והספרי. אך לא פעל זאת כי התכלית היא העבודה בכח עצמו "למעשה ידיך תכסוף" כך ממשיכים אור נעלה יותר ממתנת חינם ויתגלה לעת"ל "בעתה אחישנה" ומתבטלים הגזרות והג' שבועות שאחד מהם היא שלא ידחקו את הקץ, כן תהי' לנו.

"למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני", החטא עם היותו בעקב ורגלי הנשמה גורם שהמקיף של הנשמה אינו מאיר, "עוונותי עברו ראשי", "שובה ישראל (בחי' ראש) כי כשלת בעוונך" (אף שנכשל בדבר קל ברגל) וצריך לשוב להסיר החשך ולגלות מצפונו עם ב' מיני רחמנות, 'אב הרחמן' ו'אב הרחמים'. להמשיך מסובב ומקיף שבנשמה, לקשר סתים שבנשמה עם סתים דקוב"ה ע"י שיעורר רחמים גדולים על חלק הנשמה שנפל ונתרחק ממקום חיותו עד שאינו מרגיש רחמנות על עצמו ומבקש ברחמיך הרבים רחם עלינו, הרחמנות גדולה ביותר לכן "והוי' יאספני", מחי' מתים ברחמים רבים בטל תחיה (כמבואר בלקו"ת פרשתנו ד"ה ויאכילך) מבחי' בהמה רבה למעלה מאדם, אה"ר למעלה מהדעת בחי' סובב כ"ע דכולא קמי' כל"ח, רחמנות גם על העליונים, גם על 'עדן' שלמעלה מ'גן', לא רק על החוטא אלא גם על בן עוה"ב, עין לא ראתה אלקים זולתך. "ובזה תחי' נפשו כתחיית המתים ממש, גם רשע שנתגשם עד שדכו במדוכה, יהי' הענין ד"ויאכילך למען אודיעך" כי גם למטה נשאר מהות טל, בחי' רחמים רבים. ענין זה שייך לאלול התגלות יגמה"ר ונתוסף עוד כשלומד חסידות כמו מאמר אדה"ז שפעל (האט באווארנט) למעלה ולמטה שאכן יומשכו כל הענינים בחודש אלול".

"לפניכם ברכה", המשכת ברכה לפנימיות מבחינת אנכי הוי' שמתחיל באלף, הוי' דלעילא, גבוה יותר מהברכה ד"בראשית ברא", ר"ת ברכה, שם הוי' שבהשתלשלות. החילוק בין אני לאנכי הוא באות כ"ף, 'אני' אותיות אין כשמדבר בשפלות. משא"כ 'אנכי' הוא כשמדבר גבוה, שמואל אמר "אנכי הרואה" ונענש, כשאדם מדבר בתוקף והגבה אומר: אינך יודע מי אנכי, בירידה למצרים נאמר "אני ה'" כי ירד וצמצם עצמו לערוות הארץ, אבל במ"ת שבא בקולות וברקים אמר "אנכי ה"א", אנכי מי שאנכי. כשרצה מרע"ה להגביה את ישראל למדרגתו אמר "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", למעלה מגדר גילוי. אנכי דמ"ת הוא גילוי דהתנשאות לכן נאמר "ה' אלוקיך", אבל בפ' ראה אנכי נאמר רק הוי', למעלה מזה, ונמשך הברכה דהר גריזים והר עיבל, שמשם למדים ענין הערבות בברכות, אחדות ישראל למעלה מגדר התחלקות, לשון אדה"ז בלקו"ת "אתם נצבים היום כולכם לאחדים כאחד", ובתניא פרק לב הלשון "שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, אחים ממש, מצד שרש נפשם בהוי' אחד", כי אנכי מי שאנכי נמשך (דרך מעביר) בה' אלוקיך להיות בקרבם ממש אנכי במדרגת משה, ועד שישראל מוסיפים אנכי בקרבו של משה. גם בפ' נצבים נא' "ראה אנכי" בציווי "ובחרת בחיים", כי לעניין חיים צריכים תוקף והתנשאות דאנכי עד לבחי' העליונה ביותר כי החיים הם מג' המפתחות שלא נמסרו לשליח.

באור התורה מביא מספרי קבלה שהספירות נקראו שופטים מצד הבינה, שהיא מקור הגבורות והדין, ומתגבר על התפארת, ושוטרים הוא מצד המלכות. ענינם בעבודת האדם, שופטים הוא המשכת יראה עילאה בנפש, ושוטרים הוא יראה תתאה. יש מי שע"י התבוננות מגיע ליר"ע יראת הרוממות, שופטים. אך מי שאין יד שכלו מגעת צריך עכ"פ יר"ת יראת העונש, שוטרים החובטים בשבט לנה"ב ועד שיש מי שצריך לכפתם תחילה שלא יברחו, כי רוצים להשאר מציאות לעצמם, והתורה מדברת גם במדרגות הכי שפלות. בחודש אלול המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומקבל בקשותיהם הוא הזמן שצריך להוסיף בתומ"צ ובכללות עבודת ה'.

תפילה היא הזמן ד"כי תצא למלחמה", שעת צלותא שעת קרבא, "בחרבי ובקשתי" תרגום אונקלוס "בצלותי ובעותי", כדי לנצח צ"ל "על אויבך", להתבונן בשרש האויב למעלה במרכבה, שם הוא טוב. אף שבתחילת העבודה, תפלה בכל יום היא מלחמת חובה היותר גדולה, אבל אחר כך היא מלחמת רשות, כי יכול לנצח את הרע גם בדרך שלום ומנוחה ע"י תורה, מלמעלה למטה, לחם מן השמים, באופן ד"פדה בשלום נפשי", אדרבא, התורה פועלת על התפלה שתהא נעלית יותר. כשם שעסק התורה לאחר התפלה גבוה יותר, כך פועל לימוד התורה על עבודת התפלה שנעשית באופן נעלה יותר. כבר מפרשת ראה מדובר בלקו"ת על אלול, ב' פירושים בשושנים, א. תליסר מכילין דרחמי, תפלה, ב' ששונים בתורה, באלול מאיר יגמה"ר לצורך העבודה ד"אני לדודי" ולאחר זה מאירים בר"ה ויוהכ"פ "ודודי לי", נמצא שהתגלות יגמה"ר באלול שייך לתפלה באופן השייך גם לתורה, לכן צריך להוסיף יותר בלימוד התורה ובפרט בפנימיות התורה שהיא בדרך מנוחה ושלום.

"כי תבוא אל הארץ", לשון רצון, שרצתה לעשות רצון קונה ע"פ טעם ודעת, "אשר ה"א נותן לך", רצון למעלה מטו"ד. תורת הבעש"ט, כאשר תבוא אל הרצון שהוא מתנה וירושה בכל אחד מישראל, צריך להמשיך בהתיישבות, אורות בכלים, ע"י "והלכת גו' לשכן שמו שם", מס"נ לפרסם אלקות ע"י ברכה ופסוק תהילים. ישראל, מצד שרש נשמתם הם ביכורים וקדמו לתורה, תרומה, תורה מ', ישראל הם ראשית תבואתה. כדי שגם בירידתה למטה בגוף תתגלה בה הארה משרשה, הוא ע"י תפלה לשון התחברות, שהותקנה במקום ביכורים, ומתעלה הנשמה לשורשה ומקורה, בחי' ביכורים, ונעשה גם המשכה למטה, "הגדתי" ל' המשכה, עד שיכולים למששה בידים. "היום הזה ה"א מצוך גו' בכל לבבך", שני לבבות, כמו הבן בהיותו שרוי אצל אביו הוא בפנימיות הלב, אך אם הרחיק הוא בחיצוניות הלב. ההפרש בין שורש הנשמה בהיותה למעלה לגבי ירידתה למטה, סתים וגליא, הברית דר"ה הוא לקשר פנימיות הלב, שיהי' גם חיצוניות הלב להוי'.

בר"ה כל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורן הראשון עד "לפני הוי'", גם הפחות במדריגה, "חוטב עציך", כפירוש אדה"ז, שצריך לחטוב (אויסהאקן) את העצות דרבות מחשבות בלב איש, "ושואב מימיך", לשאוב (אויסשעפן) מים המצמיחים כל מיני תענוג. אף שישנם חילוקי מדרי', מ"מ כולם ניצבים לאחדים כאחד, כי כולם צריכים זה לזה, כמשל הראש שצריך לרגליים לא רק להליכה חיצונית, אלא גם לרפואה פנימית. כל זה ע"י כריתת ברית והתקשרות קוב"ה וישראל ע"י יגמה"ר, "למען הקים אותך היום לי לעם", ואינו תלוי במצב האדם, גם למי שחטא, ומוסיף הצ"צ פי' "נצבים" לשון ראש וקצין, נצב מלך, ישראל, כי שרית עם אלקים, שכל אחד שר ומושל על אלקים, על נה"ב והגוף בבחי' אתהפכא, למעלה מיעקב, אתכפיא. אזי מלך שמו נקרא, תמליכוני עליכם, כי נעשה בחפצו כל.