סיכום מאמרי מאמרי פרשת מטות
12 מאמרים
פתיחה
דרושים על פרשת הנדרים:
רוב מאמרי פרשה זו בלקו"ת הם בד"ה על פרשה זו. ועליהם תוספת הגהות וביאורים מהצ"צ. אמנם רוב מאמרי רבינו דלהלן על פרשה זו מיוסדים בעיקרם על מאמר באוה"ת (א'דש) ולאדמו"ר מהר"ש (תר"ל) ואדמו"ר נ"ע (עטר"ת) על הפסוק "וידבר משה אל ראשי המטות". השאלות בד"כ דומות; הסתירה בין מעלת הנדרים שהם סייג לפרישות, למש"כ בירושלמי "דייך מה שאסרה תורה"; איך יש בכח הדיבור לאסור; איך בכח החכם להתיר בדיבורו; ביאור במעלת הנדר, פרישות, מילי דחסידותא, ויתרה מזה מעלת החכם המתיר נדר.
בשיחה שלאחר המאמר בתשי"ד אמר רבינו: "במאמר זה ישנם חידושים רבים.. יכולים ללמוד בלי לשים לב לחידושים שבו", ומונה כמה מהחידושים; עילוי הגשמי גם כשאינו יכול; נדרים סייג לפרישות, מילי חסידותא; מעלת חסיד על צדיק גם ד"תניא"; דוגמא מהנהגת אדמו"ר מהר"ש בהרחבה, שהיתה ע"ד חכם מתיר הנדר; הוראה לשליחות בנוגע לזולת אין להתחשב, "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן"; ענינו בתשובה מיראה ומאהבה.
עיקרי הדברים באו גם בכמה שיחות, ראה לקו"ש ח"ד ע' 1076 והוא משיחת פ' מטו"מ תשכ"ב (בתו"מ התוועדויות הובא שיחה זו בתוס' פרטים מהנחה). לקו"ש חלק יג (ע' 105 מאות ד) הוא תוכן המאמר דתשכ"ו דלהלן. חל"ג ע' 191 ובנסמן בהערה 48 שם. ענין "זה הדבר אשר צוה ה'" נת' בשיחת מטו"מ תש"כ בתו"מ חכ"ח ע' 256 ואילך ובנסמן שם. במאמר מקנה רב תשכ"ט דלקמן מקשר ומבאר תוכן ענין זה.
מאמרי ד"ה החלצו:
אף שמרבה לתבוע את הלימוד במאמר זה, הן בלקו"ת עם ביאורו ובפרט בקונ' הידוע מאדמו"ר הרש"ב נ"ע "החלצו-תרנ"ט" עם הוספת אדמו"ר הריי"צ (שגם חילקו בידו הק' לכבוד כ"ף מר"ח תשמ"ח בברכת "א הצלחה'דיגן לערנען") מ"מ מעטים הם מאמרי רבינו עם ד"ה זה, בבחי' מועט המחזיק את המרובה.
מאמרי ד"ה ומקנה רב:
מאמרי "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" מיוסדים כולם על ד"ה זה מאדה"ז תקס"ה (ח"ב ע' קצב ואילך) כל הרביים דרשו בזה, ידועים הם המאמר משנת תרכ"ט לאדמו"ר מהר"ש (שנזכר בשנת תשכ"ט) וד"ה זה בהמשך תרס"ו. השיחה בלקוטי שיחות חלק ח ע' 186 הוא המאמר דתש"כ דלהלן ומשיחת ש"פ מטו"מ תשי"ט. ראה תו"מ התוועדויות הוספה מהנחה בלתי מוגה.
מעלת הנדר ו"חכם מתיר" על עבודת הבירורים
ש״פ מטות, כ״ג תמוז, מבה״ח מנ״א. לכללות מאמר זה ראה ד״ה וידבר משה אל ראשי המטות עטר״ת. וראה גם ד״ה הנ״ל תר״ל. בשיחה שלאחר המאמר אמר ״מאמר זה מיוסד על מאמר של הרבי (מהורש״ב) נ״ע, ובמאמר זה ישנם הרבה חידושים. ישנם כאן ענינים הכתובים רק פעמים ספורות בחסידות, אלא שזהו כדאיתא בגמרא ״לא חלי ולא מרגיש גברא דמרי׳ סייעי׳״, במילא קורה שלומדים מאמר, ולא רואים (אַרומקוקן זיך) החידושים שישנם, וכבר מתחילים מאמר שני״.
כשם שאצילות ממוצע בין א"ס לנבראים, כך ק"נ ממוצע בין קדושה לגקה"ט. יש בו משניהם בענין אחד. כגון תענוג מדבר היתר, או שיעלה לקדושה (היתר) או שירד לקלי' (איסור) אך גם ההיתר שייך לאיסור. וישנם בזה ג' אופני עליה:
א. בירורים - התלבשות בהיתר לעלותו, צדיק, ביטול היש, בריאה, בספי' ז"א ומלכות. ב. נדרים - פרישות מעוה"ז, חסיד, ביטול במציאות, אצילות, בינה. כ"ז מלמטה למעלה, שייך לעולם. ג. חכם מתיר הנדר - מלמעלמ"ט, התהפכא חשוכא לנהורא, כמו אכילת שבת בשר שמן ויין מבושם, בספי' הוא חכמה. זה המשיך משה (חכ' שבכתר, מופלא בסנהדרין) לראשי המטות (מוחין דז"א) שיוכלו להתיר הנדר "זה הדבר" משה נתנבא בזה, חכ', לראשי המטות שיהפכו חשוכא לנהורא.
"חכם מתיר הנדר", ביטול במציאות בעולם גופא
ש״פ מטו״מ, כ״ו תמוז, מבה״ח מנ״א. היסוד דומה למאמר הקודם. עם ביאור ג' עניני התכללות, והוא המשך מד"ה פדה בשלום די"ג תמוז שלפניו, המיוסדים בעיקר על ד"ה זה דשנת תרד"ע מהמשך ע"ב. וראה ד״ה פדה בשלום אעת״ר. עזר״ת.
הציווי ע"י משה עצמו, כי נדר שייך לחכם, וניתן לראשי המטות, כי בכוחן להתיר איסור ע"י דיבור. נדרים, בינה, סייג לפרישות, למעלה מהעולם, דכולא קמי' כלא חשיבי, (אלץ איז אפגעפרעגט), לכן יכול לאסור גם המותר, ביטול היש. אך מצד החכמה מתיר הנדר. ביטול במציאות, אז מקען זיין אין וועלט ומ"מ בטל במציאות.
ג' אופני התכללות המידות והנהגת האדם לפי זה:
א. ע"י מוחין השייכים למדות, בזה מחליש תוקף התפשטות המדה אך אינם נחלשים באמת, זיי זיינען נאך אלץ בציורם (עדיין נשארים), הנהגה ע"פ תורה, "דייך מה שאסרה תורה".
ב. ע"י גדלות מוחין, בינה, מתבטלים המדות מצד גילוי אור. אין הביטול מצ"ע אלא מצד גילוי אור המוחין ווערן זיי זיך האן (מתבטלים). זהו ענין עבודת הנדרים.
ג. ע"י אוא"ס שבחכמה, התכללות המדות גם כשהם בתקפם. ביטול מציאות מצד עצמם, "געפינט זיך אומטום", מאמיתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים. עי"ז חכם מתיר הנדר, שנותן מקום לעולם ומ"מ הוא בטל במציאות, כי אוא"ס כמו שהוא פשוט מהכל הוא נושא את הכל והכל הוא בפשיטות. שבעולם גופא יהי' ביטול במציאות. וזה דווקא ע"י משה.
מעלת התעסקות בעניני עולם
ש״פ מטו״מ, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א. חלק מהמאמר נדפס (בשינויים) בלקו״ש ח״ח ע׳ 189 ואילך. לכללות המאמר ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ קצב ואילך. וראה גם ד״ה בן פורת יוסף בתו״ח ויחי. אוה״ת מקץ (כרך ו) תתשב, א ואילך. ד״ה ולא זכר שר המשקים תרל״ג. עזר״ת. תרפ״ח. ד״ה זה תשכ״א. תשמ״א. וראה ד"ה ומקנה רב תרס״ו.
האבות והשבטים, מרכבתא תתאה, היו רועי צאן בהתבודדות מהעולם כדי שלא יבלבל, כי העולם תפס מקום. כדוגמת איש פשוט לפני השר שנותן לו מקום לפי ערכו. משא"כ לגבי יוסף, מרכבתא עילאה, אין העולם תופס מקום כלל, כאיש פשוט לפני המלך שאין נותן לו מקום לפי ערכו אלא לפי שיפלותו. לכן גם בעסקו בעולם היה יוסף בתכלית הדביקות. ע"ד הידוע על הבעל-שם-טוב שמצד דביקותו לא היה יכול להשיב בליל שבת מענייני עולם, אח"כ פעל שגם אז ביכולתו להשיב בעניני עולם ע"ד "וילקט יוסף את כל הכסף" שלא רק שאינו סתירה אלא אדרבא.
טענתם של בני גד וראובן מצ"ע היתה היפך הכוונה, כי לאחר מ"ת צ"ל התעסקות בענייני העולם, רק לאחר שמשה גילה בהם ענין המס"נ "נחלץ חושים" שכל מציאותם הוא האדון, אזי גם בעבר הירדן תהיה עבודתם בעולם וניתן להם לאחוזה. אך מ"מ נק' נחלה מבוהלת בראשונה (תוהו) לעומת ארץ ישראל (תיקון, התיישבות) שם מאספים ומלקטים כל הניצוצות עד המטמון הג' גילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו".
שלא להסתגר מהעולם
ש״פ מטו״מ, ב׳ מנ״א. כנ"ל ד"ה זה תש"כ, מבאר "בהקדם ביאור רבינו הזקן הידוע12 בענין ההפרש בין עבודת יוסף ועבודת שאר השבטים". וראה בהנסמן שם.
רצונם של בני גד וראובן להיות רועי צאן בהתבודדות מהעולם כמו השבטים כדי להיות מרכבה, אך יחסר מהם המעלה שנוסף ע"י התעסקות עם הגשמיות. לכן אמר להם משה "אם תחלצו וכו'" שעי"ז גם בעבר הירדן יגיע למדר' כמו בארץ כנען, אך לא לגמרי כבירור הגשמי ממש, לכן מהם התחיל החורבן והגלות.
ההוראה: שלא כדעת האומרים שאינם רוצים ללכת למקום רחוק כי זה קשה, אלא רוצים להסתגר בד' אמות שלהם, עבודה קלה, אין זה תכלית הכוונה, אלא הכוונה היא לנסוע לשליחות למקום רחוק להפיץ המעיינות חוצה ולעשות לו ית' דירה בתחתונים.
שבטים ומטות: עבודתם בתשובה ובירורים
ש״פ מטו״מ, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א. המאמר נתפרסם לראשונה (מתוך רשימת הרה״ח ר׳ חיים שלום דובער שי׳ ליפסקר) ונדפס ע"י ועד הנחות בלה"ק לקראת ג' תמוז תשע"ט. לכללות המאמר ראה מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ואוה"ת פרשתנו, שנת זו היה ק"ן שנה לאדה"ז, והרבה להביא במאמרים מדרושי אדה"ז. השיחה בלקו"ש חי"ח ע' 378 מיוסד גם הוא על הרעיון המובא כאן, אך בתוס' ביאור.
"שבטים" הם ענפים רכים מחוברים ויונקים מהאילן. "מטות" הם ענפי האילן לאחר שנכרת, עניינו הנשמות די"ב שבטים שנפרטו מאילן האבות שהם מדות אהוי"ר וירדו לגסות, אז יש בהם עבודת התשובה שלמעלה מצדיקים, "ויצעקו אל ה'" שאינו יכול לסבול את החשך של גסות הגוף ותוסיף דביקות ועליה למדרגה נעלית יותר בחילא יתיר. תכלית הירידה לגשמיות הוא כי יש בהם ניצוץ טוב שמוסיף כח לנפש האלקית לשוב בתשובה ע"י קדש עצמך במותר לך, בשני אופנים: א. כשמברר ע"י אכילה לשם שמים, עבודת "שבטים". ב. ע"י פרישה מהמאכל "נדרים", שמגביה האוכל לקודש. המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. דוקא ע"י נדרים יכול לירד למטה למקום שאין בכוחה לברר את המאכל הגשמי.
הכח לזה הוא ע"י משה, חכמה, ביטול, שקיבל תורה "זה הדבר אשר צוה הוי'" בחי' זה ושם הוי' בחי' סובב כ"ע שלמעלה ממכ"ע.
המטרה; שלא נצטרך לנדרים
ש״פ מטו״מ, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א. מאמר זה שונה מעט בפתיחתה, ראעה ד"ה זה דשנת אעת"ר. עדר"ת. העת"ר מהמשך ע"ב. השאלות הם, מהו עניין שחלק כבוד לנשיאים; וענין סמיכת נדרים למועדות שאינו כנדר, "לבד מנדריכם וגו'". ביאור הדברים דומה לשאר המאמרים. חלק משיחת מטות בלקו"ש חי"ג מיוסד גם על מאמר זה.
מצד הכוונה דדירה בתחתונים א"צ לנדרים ואדרבא צ"ל עבודה עם הגוף "עזוב תעזוב עימו". אלא שכל זה באדם ישר הולך, אבל אם רואה שאי אפשר לו לברר, אזי פורש ונודר מדבר המותר, "ואס מ'טאר טאר מען ניט און וואס מ'מעג דארף מען ניט".
נדרים שייך רק בבי"ע, אבל באצי' לא יגורך רע, בחכ' מאיר אוא"ס שם לא שייך יניקת החיצונים לכן לא שייך בו נדרים. כמו"כ, ימי חול ואפי' יו"ט שייך בירורים ופסולת (וזהו שייכות ענין נדרים למועדים שבס"פ פנחס), אבל שבת לא שייך פסולת עד שמצוה לענגו ושינה בשבת תענוג כי אין יניקה. שייכותו לראשי המטות (דלכאורה נדר שייך לאנשים פשוטים) כי עיקר הפרשה אינה אלא להתרת נדרים, וזה בכח ראשי המטות לעקור הנדר מעיקרו שבנ"י יהיו במצב שלא יצטרכו לנדר.
שלימות העבודה בחיבור יחו"ע ויחו"ת
ש״פ מטו״מ, כ״ו תמוז, מבה״ח מנ״א. ומבואר מאמר זה דשנת תרכ"ט לפני מאה שנה, שרש הענין מה שבקשו בני ראובן ובני גר את עבר הירדן ע"פ המבואר במאמר של רבי הזקן בענין ההפרש בין יוסף לכל השבטים". ראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רפא בהערה).
בני גד וראובן הרחיקו עצמם מהגזל, לא רצו להתעסק בענייני עולם. בירור הניצוצות, ענין הגזלה בקדושה. והוכיחם משה, כי הוא ממשיך דעת לזרע בהמה שגם עסק הגשמי לא יבלבל מעבודה. אך אם יהיה להם מס"נ "אם תחלצו" תהי' בהם גם מעלת הכניסה לארץ. כל זה קשור עם תחילת הפרשה: "וידבר משה", חכמה, "אל ראשי המטות", בינה, שיוכלו לעקור הנדר מעיקרו שגם עניני עולם לא יבלבלו ולא צריך לפרוש מדברים המותרים.
ההוראה: לכל אחד צ"ל ב' אופני עבודה. יחודא עילאה ויחודא תתאה, כמבואר בקונ' עץ החיים, אף שמדת כל אדם הוא יחו"ת מ"מ מחויב לבוא לידי ביטול דיחו"ע שהיא נותנת כח ועוז שתהי' עבודתו שלימה ולא יפול ממדרגתו. הכח לחיבור זה הוא ע"י משה.
הנהגה בעניני עולם בכח נדר והחכם מתיר
ש״פ מטו״מ, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א. בתחילת המאמר מזכיר רבינו את העובדה שהדפיסו זה עתה את הספר "תורת שמואל - תר"ל" שם מופיע המאמר בהרחבה שכנראה עליו מיוסד מאמר זה. עקב הימצא בו דברי עבודה נפלאים לא חסכתי בהבאת הפרטים.
השאלות: א. סתירה בין נדרים למארז"ל דייך מה שאסרה תורה (הוא מהירושלמי, אך מציינים לח' פרקים לרמב"ם, כי שייך לכאו"א). ב. שייכות הנדרים לראשי המטות דווקא ולמדים התרת נדרים ביחיד מומחה או ג' הדיוטות, (מציין לפי' הכלי יקר שזה שונה מדין אב מיפר לביתו ובעל לאשתו כי נמצאות ברשות אביה או בעלה).
כל דבר משתלשל בג' מדרגות; אצילות-קדושה-מ"ע. בריאה-ק"נ-דברי הרשות. עשיה-ג' קה"ט-ל"ת. בדברי הרשות צ"ל קדש עצמך במותר לך, צדיק אוכל לשובע נפשו, משא"כ בטן רשעים תחסר, שאין לו שייכות לראש אלא לבטן, חילוק בין מאכלי שבת לחול, כמו כן הוא בלבוש, בית, ודירה נאה מרחיבה, וכן בענין עשירות, בקדושה נותן לצדקה ובקלי' עשירות קרח. גם עשירות בתכונות הנפש, יש שמנצל לקדושה ויש שזה פועל בו וישמן ישורון ויבעט, הכל תלוי במצב האדם, תחילת העבודה צ"ל "גולה למקום תורה", נע ונד מתענוגי עוה"ז כדי שיכניס עצמו לתורה, כדי שידע אדם מצבו אם עליו לפרוש או להעלות, צריך לילך לחכם, כי אדם אוהב וקרוב אצל עצמו ומשוחד לטעות שיכול לעסוק בעניני עולם ולא יפעול בו וישמן וכו', אף שלומד קיצור שו"ע ושו"ע יכול לטעות, לכן לאחר שעשה סייג לפרישות יבוא לראשי המטות, יחיד מומחה, חכמים עיני העדה והם מוליכין אותו אל הדרך הטוב והישר. כך גם באמירת "מודה אני" בבוקר, "נשמה שנתת בי וכו'" אז הנהגתו כל היום תתאים לרצונו של מלך חי וקים. אך צריך לקשר עצמו לראשי המטות, ראשי ישראל, מאן מלכא רבנן שהם נותנים לו הכח להתעסק בעניני עולם.
אך תכלית העבודה הוא שהאדם פועל בעצמו. וזה הסדר תחילה "בין אב לביתו" ואח"כ מגיע למצב של "בין איש לאשתו" שעושה רצון בעלה, ומזה מגיעים "לנקום גו' מאת המדינים" לשון מדון ומריבה, וואס דאס באווארענט מען ע"י הקדמת ענין הנדרים.
ט) החלצו – תש"מ
מלחמה בפירוד בכח האחדות שבתורה
ש״פ מטו״מ, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א. "ידועים הדיוקים בזה בלקו״ת ובדרוש החלצו הידוע וגם בדרושי כ״ק מו״ח אדמו״ר",
קליפת מדין מנגד לשם הוי' סיבת הגלות שנאת חינם לא נתגלה עוונם, כי מטעה עצמו וחושב ששונא בדין "ער איז ניט שולדיג און יענער איז גאר שולדיג". בכל דור ודור צ"ל הכנעת מדין ע"י גילוי שם הוי' שם העצם שם המיוחד שפועל גם בעולם אחדות שלום ואהבת חינם. שלום בפמליא של מעלה-י"ה, נסתרות ובפשמ"ט-ו"ה, נגלות, אחדות בנפש בין חו"ב למדות ומעשה, קול ודיבור ומצוות, כי תורה אחת לכולנו.
חיבור י"ה ע"י קוצו של יו"ד. חיבור ו"ה ע"י עסק התורה, בעבודה, חיבור ב' התבוננות; יו"ד, ביטול והעדר התפשטות, וה', מה רבו ומה גדלו מעשיך, חיבור לימוד התורה, ו"ו, עם קיום המצוות, ה' אחרונה. לימוד התורה פועל אחדות בישראל כפשוטו, את והב בסופה, שנעשים אוהבים זל"ז, אהבת ה' וישראל כולא חד, אתם נצבים לפני ה"א לאחדים כאחד, בתניא פרק לב מסביר זאת באופן המובן גם לנה"ב ואפילו לאינו יהודי. המלחמה במדין ע"י אחדות ישראל, חבור עצבים אפרים הנח לו, כי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וישראל ר"ת יש ששים ריבוי אותיות לתורה, ולא ידח ממנו נדח, החלצו גו' לכל מטות ישראל, עבודה זו שייכת לכל ישראל אבל הבאתה לפועל הוא ע"י מובחרי העם נשיא דורנו המאלף ומלמד אהבת ישראל ונותן כח ועידוד בעבודה זו בפרט בקונ' החלצו הידוע עם הוספת כ"ק מו"ח אדמו"ר.
חיבור עבודת הנשמה עם הגוף
ש״פ מטות, כ״ג תמוז, מבה״ח מנ״א. ראה בהנסמן לעיל ד״ה זה תש״כ.
חילוק בין עבודת השבטים לעבודתו של יוסף כמבואר לעיל. יוסף, עובדי ה' בנשמתם. יכולים לעלות גם את הגוף ע"ד חכם עוקר הנדר מעיקרו. שבטים, עובדי ה' בגופם, הגוף תופס מקום ומבלבל, צריך לנדרים סייג לפרישות. משה התנה עם בני גד וראובן שיעברו חלוצים בכיבוש הארץ, מס"נ, אז יוכלו גם לברר גופם, "ונכבשה הארץ", משכני אחריך נרוצה לשון רבים, שנעשה יתרון ומרוצה גם לנפש האלקית.
זהו גם תוכן העבודה עתה בחו"ל ובזמן הגלות עי"ז זוכים לירחיב ה' את גבולך כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני שיהיה גם הם קדושים בקדושת הארץ.
המשכת קדושה בעולם
ש״פ מטו״מ, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א. "ידועים הדיוקים בזה בדרושי פ׳ מטות בלקו״ת, ובדרושים שלאחרי זה, ובפרט בד״ה זה דשנת עטר״ת ובד״ה זה לבעל הגאולה די״ב תמוז, מהו ענין הנדרים שאוסר על עצמו דבר המותר, לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה מבקש לאסור דברים אחרים, מה מעלת הנדרים שאוסר על עצמו דבר המותר".
נדרים סיג לפרישות, מילי דחסידותא, למעלה מצדיק, ג' מדרגות באדם; צדיק בינוני רשע, חסיד-אצילות, מילי דחסידותא, שלא ישאר חסיד בפני עצמו אלא ימשיך פרישות וחסידות בעולם המילי מל' העלם והסתר. למעלה מזה, היתר נדרים ע"י חכם ואב, אהרן איש החסד בעצם, תורת חסד, בכוחם להתיר גם למפרע.
החילוק ע"ד אכילת כהנים (התרה) ואכילת מזבח (נדרים). והכל ע"י דיבור (זה הדבר) ששרשו בפנימיות הנפש. הסדר הוא קודם פרישות אח"כ התרת הנדר ועד לקדש הקדשים, פרה אדומה מי חטאת. ביאור נפלא במשנה "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו" (במוסגר, מציין לחילוק בין צדיק לחסיד באגרת הקודש סכ"ב בענין רחץ ה' את צואת כו' במשל האב המכה את בנו שנזכר הלשון צדיק ולא חסיד).
יב) החלצו – תשמ"ז
תורה לשמה גורמת אחדות
ש״פ מטו״מ, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א. וידוע הדרוש ע״ז בלקו״ת פרשתנו (די חסידישע פרשה) ובדרושים שלאחרי זה עד לדרוש הידוע בקונטרס החלצו לכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע, ששייך לזמן הזה בכלל (נוסף לזה שזהו פסוק בפרשת השבוע)".
מס"נ דמשה על מלחמת מדין, הכנעת קלי' מדין, מדון ומריבה. עד שכל השלל התהפכא לשלל ישראל ולרכוש של כהנים ולויים. מזה מובן גם ענינם ברוחניות. ביטול קלי' זו ע"י תורה לשמה ולא לשם נצחנות שגם בחילוקי דעות סופן אוהבים זל"ז, בכוחו של משה שהתורה נק' על שמו. שלום בפשמ"ע ובפשמ"ט, רוחני' וגשמי', עליונים ותחתונים ובכל המדרי', גם בנפש, מוחין ומדות, צ"ל הגברת המוח על הלב, תל"ק איז ניט קיין טאלק, ויש להוסיף שלום בין יששכר וזבולון.
יושבי אוהל ובעלי עסק, שותפות, ותומכי' מאושר, ולזה לא מספיק לימוד התורה ואף לא לשאול את הכה"ג או שופט שבימיך אלא דוקא את עיני העדה ראשי ישראל, מוחין. והוראה מאמירת המאמר החלצו ע"י אדמו"ר הרש"ב פעמיים, בציבור ולמשפחה. זה שייך גם לנשים כי אין הזמן גרמא. כולל השלום בין הנשמה שנתת בי טהורה עם אתה נפחת. עד לשלימות השלום דלעתיד לבוא.