מאמרי פרשת וישב

גזירת "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", שישכחו תורת הוי' ורצון הוי'. ישראל עמדו במס"נ למעלה מטעם ודעת וזכו לנס פך השמן, "להראות חיבתן של ישראל" גילוי האהבה העצמית דהקב"ה לישראל למעלה מטו"ד. לכן נ"ח מצותה משתשקע החמה על פתח ביתו מבחוץ ומשמאל דוקא: נס פך השמן מורה שהבירור הי' בדרך מנוחה, ע"ד הבירור דלעת"ל, בדרך ממילא "משתשקע החמה" – ביטול חמימות התאוה דלעו"ז. "ביקש יעקב לישב בשלוה" כי חשב שהגיע זמן הבירורים בדרך מנוחה, אבל העולם עדיין לא הי' מוכן לכך, ולכן הוצרך לירד מצרימה; אבל במצרים גופא הי' הבירור ע"י יעקב בדרך מנוחה. בעבודת האדם: אכו"ש הבירור בדרך מלחמה; בלימוד גליא דתורה הבירור בדרך מנוחה, אבל מברר רק את ההיתר; פנימיות התורה, פועלת התקשרות בעצמותו ית', "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר".

יש האמיתי מתגלה (שפיגעלט זין אפ) בהיש הנברא שנרגש בו שמציאותו מעצמותו, וע"י עבודת הנבראים קאן צוקומען דער יש הנברא און ווערן בבחי' יש האמיתי (כן אי' הלשון בחסידות) דלכן ישנו כח העצמות בהנבראים, כדי שע"י עבודה הנה סוכ"ס יהי' יש הנברא בבחי' יש האמיתי, ובשביל זה היה כל ההשתל', דאין הכונה בשביל עולמות העליונים כ"א התכלית הוא עוה"ז התחתון, שע"י עבודה זאל ער שפרינגען (ידלג) ויהי' בחי' יש האמיתי. מבאר ענין "תרמודאי אותיות מורדת" בעבודה, שאינו רוצה להיות כלי ריקן אלא מלא מרצונות זרים וצ"ל "כליא ריגלא" מזה.

שורש הנהגה טבעית מזיווג חיצוני דחו"ב, ושורש הנהגה נסית מזיווג פנימי דחו"ב. "ברוך שעשה נסים לאבותינו" (לשון רבים) המשכת הנסים הוא ע"י הרמה ועלי' ("ארים נסי") בחכמה ובבינה. ובפרטיות: א. מצד הבינה, כי בחיצוניות בינה נמשך רק ההשכלה שבחכמה ולא העצמיות שלה (ולכן היא דעת תחתון), משא"כ בפנימיות בינה מאיר גם עצם החכמה (ולכן היא דעת עליון). ב. מצד חכמה כפי שנעשית מקור לבינה (שנכלל בההרמה ועלי' דבינה) כי בפרטיות בחי' אין שבחכמה (כמו שנעשית מקור לבינה) היא ע"ד דעת תחתון, ובחי' יש שבחכמה (שלמעלה מלהיות מקור לבינה), היא עיקר הענין דדעת עליון. ג. מצד עצם החכמה, כי בדעת עליון גופא ב' אופנים: שהמטה הוא אין מצ"ע, ושהמטה הוא אין כדי לגלות שאוא"ס הוא "למטה מטה עד אין תכלית". חיבור ב' ענינים אלו – ע"י שבטבע עצמו ישנו ענין הביטול (בב' אופנים: לגבי החיות שבו - הוא כלי לשינוי בצורתו ותכונתו, ולגבי התהוותו יש מאין - הוא כלי לשינוי עצם מציאותו), וע"י שבהלמעלה מהטבע יש דוגמת טבע ("שעשה נסים" ל' רבים, נסים שלמעלה מהטבע ונסים המלובשים בטבע, ובכאו"א מהם גופא – ב' סוגים, כנגד ד' אותיות שם הוי').

ז' נרות המנורה בעבודה בנפש, המשכת אור החכמה, ביטול, לז' מדות באדם ובעולם ובירור מדות דלעו"ז ע"י חכמה "לא יחפוץ כסיל בתבונה". ענין נטילת ידים (מדות, ציפורניים) במים שאין להם גוון, פשיטות, אור החכמה, שם הוי' דלעילא. קודם הסעודה לאכילה לשם שמים, נהמא אפום חרבא ליכול, לחם ל' מלחמה. אז הסעודה כדבעי. אבל להעברת גוף אותיות מחדו"מ אין די בנר וצ"ל "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה", קטורת, מעלת תפילת המנחה שכופה את עצמו באמצע היום. הדלקת הנרות והקטורת ע״י אהרן, העבודה בכל מאודך בל"ג, מעבירין עצם חיות הקלי'. גם צדקה בכפיה הוא ע"ד קטורת. ח' נרות דחנוכה מעביר הקלי' כקטורת, "והוי' יגיה חשכי" בתוספת וא"ו.

אור וגילוי הוא דבר נוסף על העצם שאינו בגדר גילוי, נוסף גם על האור הכלול בהעצם, שהוא כמו העצם; ע"ד כחות הכלולים בנפש, אינם בגדר גילוי והמשכה כלל. וכן כל המשפיע הוא למעלה לגמרי מגדר שכל המקבל, והשכל הנשפע הוא דבר נוסף על שכל המשפיע. וכן בגילוי השכל לעצמו –השכל הוא דבר נוסף לגבי מקורו. נתגלה ע"י העכבת העצם, ענין הצמצום. ואף שעצם בלתי מתגלה, מ"מ הרצון העצמי הוא שיהי' גילוי, וההעכבה על גילוי זה היא כעין העכבה על העצם. וכן גילוי כחות הנפש הוא ע"י העלם הכלים דוקא. גילוי השכל ע"י העלם כלי המוח. וע"י העבודה בבירור ההעלם וההסתר ממשיכים את כל המדריגות עד להעצם ממש, כי בההעלם נמצאים כל המדריגות. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, צדיקים עבודתם בבחי' גילוי נמשך רק אור, משא"כ לישרי לב שעבודתם בבירור ההעלם, נמשך ענין השמחה למעלה מאור. אמירת יעקב קטנתי שעבודתו היתה בבירור ההעלם, משא"כ אברהם ויצחק היתה בגילוי אור. עי"ז המשיך "מכל החסדים" חיצוניות הקו, "ומכל האמת" פנימיות הקו, שהמשכתו מתפארת הנעלם, "כי במקלי" מקל יו"ד, ראשית הגילוי הקו, עברתי את הירדן, אור לפני הצמצום, ולכן ועתה הייתי לשני מחנות" –שהגיע בת"ת הנעלם, הכולל ב' הקוים דחסד וגבורה.

ע"י הנס מנכין לו מזכיותיו כי נס הוא המשכת סוכ"ע בממכ"ע, שהרי הטבע אינו בטל לגמרי, שהו"ע שכר מצוה, עפ"ז מובן שישנו עילוי בנס המלובש בטבע, שבו הפעולה בטבע היא בתוקף יותר. וכן בעבודה (זכיות) יש מעלה בעבודה הנעשית במצב של העלם והסתר, שבה דוקא ישנו העצם ממש. זהו תיווך ב' הפירושים בקטנתי, נתמעטו זכיותי; ביטול ושפלות: ע"י הביטול והשפלות בא לתנועה של תשובה, ועי"ז מגיע לבחי' העצם. ומסיים ה"בכן" בנוגע לעבודה, שלא צריך לחפש ענינים נעלים דוקא, אלא אפילו ענינים תחתונים, ענינים שיש בהם העלמות והסתרים (ואדרבה, ענינים אלו הם נעלים יותר), צריכים לבררם. ועיקר העבודה עתה היא לא בהמשכת אורות וגילויים, אלא בעבודת הבירורים, ובאופן שכל דבר הבא לידו צריכים לעשותו מיד, ללא חשבונות, שהרי אין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים ולכן צריך להיות חטוף ואכול חטוף ושתי.

קרבן תודה, הודאה על נס שלמעלה מהטבע, ההודאה שלמעלה מהבנה והשגה. עבודה זו נמשכת מצד "דעת עליון" למעלה, כי אין בכח האדם להשיגו, שייכותו להענין ד"דעת עליון" היא באופן של הודאה. דעת עליון (שם הוי') מיש לאין (המציאות דלמעלה היא יש האמיתי, והבריאה היא כאין לגבי'), "דעת תחתון" (שם אלקים) מאין ליש (ההתהוות אינה בדרך עילה ועלול, שהוא יש מיש, אלא מענין שאינו בגדר מציאות). ב' דעות אלו הן אמת ("א-ל דעות הוי'"). תכלית הכוונה לפעול גם ביש (שנברא משם אלקים, דעת תחתון) הביטול דשם הוי' (דעת עליון). זהו כללות ענין הנסים שלמעלה מהטבע, שמהם נמשכת העבודה באופן של הודאה, ובעבודת הקרבנות – קרבן תודה. לעתיד לבוא יתבטלו כל קרבנות היחיד, מלבד קרבן תודה, שעיקרו יהי' דוקא לעתיד לבוא – כי אז יהיו כל הענינים בגילוי. וזהו "הריעו להוי' כל הארץ" ר"ת הלכה: הכרעת ההלכה היא מצד שם הוי' שלמעלה מהשתל' (לכן הלכות אינם בטלים לע"ל), והכלי לזה הו"ע הביטול ("נוחין ועלובין"), עבודת ההודאה. ועי"ז נעשה "הריעו" לשון שבירת הישות והמציאות דהעולם, ועי"ז "הריעו" לשון שירה ותרועה.

מעלת הצדקה וגמ"ח "עומדת לעד" יותר מכל אהוי"ר ודביקות. ביטול דחסד ממשיך חסד דאריך הנק' גדולה למעלה מסהש"ת. העבודה דחותם בולט (אהבה ורצוא) ממשיך מלמעלה חותם שוקע, אור המלובש בכלים, העבודה דחותם שוקע (ביטול) ממשיך חותם בולט מלמעלה, למעלה מכלים. תשובה, ביטול ושבירה ממשיך מלמעלה מהשתל' לתקן הפגמים שבסהש"ת. אך לא די בביטול בלב וצ"ל מעשה הצדקה. ע''י הביטול דאברהם ויעקב יומשך למקום הראוי הבקשה "זכור לאברהם גו' ולישראל עבדיך.. ונפלינו אני ועמך". דוד המלך היה בתכלית הביטול אמר כ''ו כי לעולם חסדו, חסד דאריך למעלה מסהש"ת, ונמנה בו גם ענינים דלאחר מ"ת, כי בכוחו להמשיך גם משם למקום הראוי. וזהו "פזר נתן" צדקה בל"ג ולא רק מעשר וחומש, "צדקתו עומדת לעד" וממשיך למטה אור הבל"ג "קרנו (מלכות תרום בכבוד (כתר)" עד למטה ובמקום הראוי לישראל דוקא.

נרות ברוחניות להאיר חשכת עוה"ז תכלית כווונת כל סהש"ת גילוי עצמותו ית' בעוה"ז דוקא שאין בו אורות וגילויים "אל מקומו שואף זורח הוא שם" אמיתית הזריחה במקום השקיעה, לכן מצוותה משתשקע החמה. תכלית הכוונה "ארוממך אלקה המלך" פי' א לרומם המלכות מלמטה למעלה. פי' הב' להמשיך רוממות, לגלות עצמותו ית' בחושך עוה"ז. נרות המקדש הדלקתם מבעוד-יום לרומם את "אלקי המלך" מלמטה למעלה. נר חנוכה הדלקתם משתשקע החמה להמשיך רוממות אלקי המלך מלמעלה למטה. עד דכליא רגלא דתרמודאי אותיות מורדת, שחסר בהם ענין הביטול דכלי ריקן, היפך ענין "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". לפי שיש לו רצונות לעצמו זה אני רוצה כו', ורצונותיו מטעים את שכלו, אף שנותנים לו כוחות חושב שאינו יכול מצד תוקף רצונות זרים. נרות חנוכה בכוחם להאיר גם חושך זה.

מביא את "ענין החסידות" כדברי רבינו, שחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו בשביל עצמו, שמבקש שיומשך ענין הנוגע אליו שחסר לו, או גם בחלקו בעולם, עוד זאת, ענין החסידות הוא שהמדות טבעיים עצמם יהפכו לקדושה, שלכן אין סתירה כלל שישאר עשיר גם בגשמיות, כיון שהגשמיות שלו היא לא רק לשם שמים, אלא שהגשמיות עצמה נעשית אלקות. ע"ד הגילוי דלעת"ל, שכל המציאות בעצם תתהפך לקדושה. "פדה בשלום נפשי", כמ"ש רבינו שאמירת פסוק זה פעלה הגאולה שלו והגאולה של תורת החסידות, לפי שתורת החסידות הו"ע עבודה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו לעצמו כלל, אלא תכלית כוונתו להמשיך גילוי אלקות למטה בעולם, ועבודתו היא באופן שהמדות טבעיים יהיו מדות אלקות. ומצד זה נעשה הפדי' בשלום, שאין שום אחיזה ללעו"ז, שמתבטלת מציאותה לגמרי, ועד שנהפכת לקדושה.

דוד מלך ישראל, גלוי בחי' אצילות בעולם העשי' אימא תתאה מקננא בעשי', דויד ביו"ד, ב' ההי"ן כנגד ע"ס מתחלפים בעשי' באות ד' היפך העשירות דקדושה (משא''כ ר' שהוא בלעו"ז). תכלית הכוונה לפעול ביטול בעשי' עד שיעלה באצילות. זהו ענין ספר תהילים מלשון "בהילו נרו" להאיר ע"ס דעשי' שיהיו כעין עלמא עילאה דאצילות. לכן צריך כל אחד לומר הקפיטל שהוא עומד בו בשנה זו ולהלל בתהילות. וכנראה שזהו המקור למ"ש כ''ק מו"ח אדמו''ר מתקנת קדמונים.

יעקב י' עקב, וישראל לי ראש, הארת הנשמה ועצם הנשמה. גם בחי' "טהורה היא" בכלל הנשמה המתלבש בגוף. ע''ד ממלא שהוא אין לגבי סובב. עצם הנשמה לי ראש הוא ע"ד ראשית הקו שלמעלה מהתלבשות בבחי' א"ק. בעבודה הם בחי' עבד ובן. בירורים בדרך עמל ויגיעה, עמל מלאכה, אחרי עמל שיחה, שענינו הסחת הדעת מעניני עולם, אסיפת ובירור ניצוצי הנה"א שנתפזרו ע״י מחדו"מ, והעבודה לפעול תוספת גילוי אלוקות זהו עמל תורה. עבודה דימי החול ודיום השבת.

אהבה המתלבשת בגוף, אינה משנה טבע מדותיו. השינויים הם בערך. מגיע רק לשרשו ומקורו. משא"כ אהבה בכל מאודך אינו מלובש בכלי, מזכך כלי הלב מבחוץ, העלי' היא באין ערוך, ומגיע לאמיתת הבל"ג, ונמשך למטה, נק' בשם עמידה, "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם", בעבודה דמס"נ ממשיכים רחמים רבים למעלה מסדהש"ת, ענין העמידה למעלה.

ב' ענינים בנבואה שבחלום, א. אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, נבואה המלובשת בכלים ואותיות הנביא, לכן אין ב' נביאים מתנבאין בסגנון אחד. ב. שיחלום מה שלא ראה מעולם ולא חשבו. למעלה מכלי הנביא, ע"ד נס שלמעלה מהטבע. מארז"ל "הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה בניהן ושרפן" גילוי אור נעלה עד שלא יכיל הכלי שלהם ונעשו מציאות עליונה יותר. כמו"כ באופן הב' גם זה נמשך בפנימיות כי גילוי זה פועל זיכוך בהכלי. העבודה בזמן הגלות "היינו כחולמים" ויכול להרכיב ב' הפכים, מ"מ יש בזה גם ענין אמיתי. כי מאיר בו אור שלמעלה מהכלי ופועל זיכוך הכלי. עד"ז הנסים שישנם בזמן הגלות פועל זיכוך וביטול הגבלת הכלי ובאים לע"ל לגילוי עליון יותר.

הרמז באגה"ק של רבינו הזקן: "יום יט כסלו, יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבה של רבינו הקדוש נ"ע" - לג' הענינים דעולם (יום ג') שנה (י"ט כסלו) נפש (יום הילולא רבה), שהם כנגד ג' עולמות בי"ע, גם הכלליים, עד לג' המדריגות דהוא ושמו בלבד שלפני הצמצום; ולמעלה מזה – "יום אשר עשה ה' לנו" המשכת בחי' אצילות, ועד להמשכת העצמות. ענין זה נפעל ע"י מעשינו ועבודתינו – עבודת רבינו הזקן בגילוי פנימיות התורה מתוך מס"נ, כולל המס"נ לנתק את עצמו ממס"נ שיש בה עונג מצד הגילויים היותר נעלים כדי לעסוק בהפצת המעיינות חוצה.

"יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה" המשכה ממקום שאין שייך בו אלא הודאה בלבד (יש בה מעלה דתפלה, המשכת רצון חדש, והמעלה דברכה, דרך ציווי). ונמשך בכח "חסידיך", כי אמיתית ענין ההודאה הוא בפנימיות עתיק, שהו"ע החסד [למעלה מצדקה (שנמשך ע"י צדיקים) הנמשך מחיצוניות הכתר (אריך), למעלה גם מעשירות (שנמשך ע"י ישרים) המשכה מפנימיות הכתר (עתיק)]. השינוי בהשתל' ע"י המשכה מאריך (צדיקים) דרך שליטה וממשלה על סהש"ת; ע"י ההמשכה מעתיק (ישרים) בדרך פעולה בסהש"ת גופא; וע"י ההמשכה מפנימיות עתיק (חסידים) בדרך ממילא. הבירור ע"י גילוי אריך דרך מלמעלה למטה; ע"י גילוי עתיק (בימי שלמה) נעשה שינוי בהתחתון עצמו (לכן הוצרכו לבוא אל שלמה); ע"י גילוי פנימיות עתיק (הבירור דלע"ל) נרגש בתחתון שמציאותו היא אלקות (ולכן הבירור הוא במקומם עצמם). ענין הפצת המעינות עצמם (תורת החסידות, שענינה פנימיות עתיק) חוצה. עד"ז הגילוי דחנוכה, מצד נס השמן, גילוי פנימיות עתיק, משא"כ בביהמ"ק הי' הגילוי דחיצוניות עתיק. לכן נ"ח מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, וזמן הדלקתו הוא משתשקע החמה, שגם בזמן ומקום החושך ישנו האור עצמו (ב"ריגלא דתרמודאי" נפעל "כליא", כלות הנפש). המשכת גילוי זה היתה ע"י מס"נ דמתתיהו ובניו (ולא ע"י המס"נ דפורים), שנלחמו חלשים ומעטים נגד גבורים ורבים, כי הי' מונח אצלם שגם הטבע עצמו הוא אלקות.

אף שדעת הוא סיבת השבירה, אמנם מצד דעת שבכתר יכול להיות "ובחרת בחיים". תכלית הידיעה שלא נדעך. למעלה מידיעת השלילה וסוכ"ע וסובב הכללי ואמיתת ענין הסובב. עצם נעמט עצם, כתינוק שמכיר את אביו. פנימיות דעת אלקי למעלה מחו"ב מחליט לבחור בטוב מצד הציווי "ובחרת בחיים". הבירור בעבודה מלמטה, אבל ע"י תורה הוא בשלימות, "פדה בשלום נפשי". "וישב יעקב" תיקון "ישובי עשו בקצרה". "בארץ מגורי אביו" מגורי ל' אסיפה או ל' יראה. מצד הכרה ברוממות הא"ס (שלא נדעך) בוחר בטוב, עיקר אסיפת ובירור הניצוצות. "בארץ כנען", מרמה, סוחר המרוויח ע"י פיזור. כך המאסר והגאולה די"ט כסלו.

חסד דקדושה, אברהם, תיקון, פועל ביטול. משא"כ חסד דקלי', ישמעאל, תהו, תוקף גסות הרוח, אף שנמשך מאברהם אך קודם המילה. שורש התיקון למעלה מהתהו לכן בכוחו לברר, המשכת חסד דלגאו כמו שהוא. תמיהת יעקב על אלופי עשו "מי יכול לכבוש" מצד שרשם בתוהו, והמענה "אלה תולדות יעקב יוסף" כשבחי' יעקב נמשך ביוסף שענינו לברר בירורים אזי "ניצוץ יוסף מכלה כולם ומבטל חיצוניות דעשו ומעלהו לשרשו. סיום המאמר: ענין "ואוהב את יעקב" קשור עם י״ט כסלו, ר"ה לחסידות, וכמו שרבותינו נשיאינו היו מזכירים במאמרים דר"ה ענין זה ד"ואוהב את יעקב", כי בר"ה צ"ל "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב", בחירה חפשית שייך דוקא בשני הענינים שוים, "הלא אח עשו ליעקב", ובכל זאת "ואוהב את יעקב", שע״כ בוחר בנשמות ישראל שהם פנימיות הכוונה, וכן גם בי״ט כסלו שהוא ראש השנה לחסידות אומרים ענין זה ד"ואוהב את יעקב", שאז הוא ר"ה לפנימיות התורה, שעל ידה לוקחים (נעמט מען) הפנימיות שבעולמות, ועל ידה התגלות פנימיות הנשמה, "בקשו פני את פניך ה׳ אבקש", עד שניצוץ אחד יוצא ושורף את עשו, שהוא שובר (אַז ער צוברעכט) החיצוניות דעשו, ועי״ז לוקח (נעמט ער) פנימיותו שהוא הניצוץ אלקי שמעולם התהו, ומברר מזכך מתקן ומעלה אותו למקומו ושרשו ועי״ז זוכים לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות עד לגאולה השלימה ע״י משיח צדקנו, בר נפלי, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.

שייכות ב' הפירושים בנצח (נצחון ונצחיות): מדת הנצחון היא למעלה ממדידה והגבלה (ע"ד ענין הנצחיות), כיון שענין הנצחון נוגע בעצם הנפש (עד לבחי' התנשאות עצמי שלמעלה מהתנשאות על העם). גילוי מדת הנצח לעתיד לבוא – ע"י העבודה מצד מדת הנצח שלמטה, למעלה מחשבונות וללא שינויים, שהיא כללות ענין העבודה בזמן הגלות. ובשביל עבודה זו מבזבזים את האוצרות שלמעלה, שהוא "אוצר של יראת שמים" (וזהו "והנצח זה ירושלים", שלימות היראה). וזהו "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות" – עבודת בנ"י בזמן הגלות מצד מדת הנצח, שעי"ז באים להעילוי ד"פרזונו" מלשון "פרזות תשב ירושלים" – גילוי מדת הנצח שלמעלה. ומ"מ יהי' לעת"ל "חומת אש", שהו"ע הרצוא, ועד"ז צ"ל גם עתה העבודה באופן של אש (וענין זה מרומז כבר בתחילת הבריאה – "בראשית" אותיות "ברית אש").

"רני ושמחי", שמחה בצפרא ורננא ברמשא, גם במצב דהעלם והסתר ישנו לרינה, צמאון ותשוקה ולאחריו שמחה מהגילוי אור. גילוי שם הוי' למעלה מסהש"ת להגיה חושך הגלות שדוקא אז מגיעים לגילוי נעלה זה. ע"י הכנה בזמן הגלות בעבודה דמס"נ מצד עצם הנפש ונמשך לכל פרטי העבודה בד' קוין. "אל יתהלל החכם, גיבור, עשיר.. השכל ויודע אותי" התקשרות ל"אותי" במס"נ מצד העצם "בזאת יתהלל" בג' הקוין, כשישראל נק' בת ציון מתאחדים ב' העבודות דרני ושמחי.

כל העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא כו' כאילו בנה פלטרין כו', אף מגין על העולם כולו, ואף מקרב את הגאולה. פועל במדות ובמוחין בעולם שנברא בשביל ישראל ועד לשלימות שלמעלה מהבריאה. פעולה בד' עולמות אבי"ע ע"י המשכת מקיף הכללי. שייך לכאו"א מצד העלם העצמי.

"כנען", סוחר. "מגורי", יראה ואוצר. כללות ירידת הנשמה בגוף תומ"צ בעולם, עניני מסחר. "וישב יעקב", הירידה למצרים ומאסרו של יוסף לצורך עליה. מקשר למשנת"ל בענין התקשרות ואחדות בגליא וסתים דתורה. בתניא (פ"ד-ה) מוכח שבכל מדרגות התורה יש את שתיהם. העונג שבתורה ישנו גם בקצה התחתון, וגם מי שלימודו באופן של קטנות בתכלית, גם לימוד התורה שלו הוא באופן דאותי אתם לוקחים. "ארץ מגורי אביו", פנימיות התורה. "ארץ כנען", נגלה דתורה ע"י נעשה עליה למעלה יותר.

"כי במקלי" ר"ת מי כמכה בא–לים ה'" וגם ברוך כבוד ה' ממקומו" מעצמות נמשך בעשיה. קדוש ק"ק הוא רק הארה. עד"ז "כל החסדים" רעו"ד דתפלה, תופס רק הארה, "מכל האמת", תורה המשכת העצמות. פעולתם בעולם: תפלה באופן דמלחמה, תורה "פדה בשלום" רק "בנסוע הארון כו' יפוצו אויבך גו'" בימי שלמה פעל הארון בירור במקומו אבל נשאר מנגד. לע"ל אהפוך גו' לעבדו שכם אחד". שגם "באלים" תוקף העולם והעלם דאלקות יומשך ויורגש "ברוך כבוד ה' ממקומו". המשכת העצמות.

כנ"ל בפי' "פדה בשלום" כן הוא גם בפסוק "וכל בניך לימודי ה'" - תפילה, חרב של שלום. "ורב שלום בניך" תורה, שלום. "בצדקה תכונני" גמ"ח, מלחמה. ע"י התורה עושה הכל בדרך שלום. אמיתת השלום לעת"ל גילוי פנימיות עתיק. בעבודת האדם, שמבטל כל מציאותו עד שלא נשאר בו שום מציאות, ואין מנגד וצער וחרב כלל כי בטלה לגמרי מציאות המנגד, אמיתת ענין פדה בשלום, בכל מאודך, מאד שלך, מובן שיש לכאו"א הכח להגיע למדרגה זו.

"שלשה שריגים", כהן לוי ישראל, יין המשומר בענביו שייך גם בכהנים, אף שענינם שייך לשמן שבחשאי (משא"כ יין שיייך לישראל ולוי) "כוס פרעה", מלכות, גבי' אתפריעו כל נהורין. דיבור המגלה הצפון לזולת, ולא מחשבה. "ואשחט את הענבים", חסדים דאבא להמתיק גבורות דאימא. שייך לי"ט כסלו ופ' וישב, "פדה בשלום נפשי", כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, ג' קוין, ע"י פועלים פדיה בשלום, הכנה לאמיתת השלום.

מלחמת היונים ברוחניות "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" גרם חיסרון במוחין ולא יכול להיות "פדאני לי (ז"א) ולבני" (מלכות) ע"י תורה שיורדת ומתלבשת בטענות של שקר ופועל בירור. העצה לזה "פך א' שמן חתום בחותמו של כה"ג" ענינו: ויהי ביתו בירושלים ואינו זז משם, שלימות היראה, ביטול בתכלית, בכאו"א הוא מס"נ על תומ"צ ואין היוונים יכולים לנגוע. קיום מצוות בקב"ע (מזוזה מימין) הקדמה לתורה שהיא חכמה (נ"ח משמאל). מזוזה, שכתוב בה "שמע ישראל", מימין, פועל בכל הבית ענין מהס"נ ואז נר חנוכה, לימוד התורה הוא באופן שהיונים לא יוכלו לנגוע בו.

בתי אחותי אמי, מלכות ז"א מוחין, קיום המצות תורה תפלה. לימוד התורה ביגיעה וקב"ע דרגת ביתי כפי שהיא בעצמות למעלה מאחותי ואימי. "רני ושמחי בת ציון .. הנני בא ושכנתי בתוכך". המלאכים טענו ורעמו (האבן געשטורעמט) "תנה הורך על השמים" והי' המענה למצרים ירדתם, בהמשך תרס"ו מבאר דהגילוי דיעשה "למחכה לו" נמשך בקיום מצוות ולימוד התורה דעבד פשוט, שזהו המדרגה שעבד נאמן בינט זיך מיט עבד פשוט. כן הוא בכללות לימוד התורה עצמה, כמבואר בהמשך תער"ב [נדפס אז לראשונה] שישנה סברא לומר דבחי' התורה המושרשת בעצמותו ית' נמשכת ע"י לימוד פנימיות התורה. מ"מ אינו כן אלא גם כשלומד מקרא או הלכה פסוקה נתקשר ע"י לימודו בעצמותו ית'.

"אוהבי תורתך" האהבה לתורה מצד נותן התורה, ע"י הקדמת עבודת התפלה המביאה לאהבת ה'. זה נוגע גם לתורה עצמה, כי ע"י הביטול דתפלה גם לימוד התורה הוא בביטול, ועי"ז נעשה "ברכו בתורה תחלה" המשכת אוא"ס בתורה, עי"ז נעשית "תורתי" (דאף שגם התורה מצ"ע היא חכמתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד, הרי ענין זה הוא בהעלם). "ורב שלום בניך" קאי בעיקר על השלום הנעשה בעולם ע"י עסק התורה, עי"ז ממשיכים עשרת הדברות בעשרה מאמרות, הו"ע המשכת העצמות בעולם (שישנו רק לאחרי מ"ת, משא"כ ע"י העבודה קודם מ"ת נמשכה הארה בלבד), ולזה אין צורך בעבודת התפלה. "שלום רב לאוהבי תורתך" קאי על השלום הנמשך עי"ז לת"ח עצמם (נח"ר דהבורא, שלמעלה מנח"ר דהנברא), שלזה צריך שיהיו בבחי' ביטול בתכלית ע"י עבודת התפלה. גם העבודה דבחי' בן ("ורב שלום בניך") היא כלי לגילוי הנח"ר דהבורא ("שלום רב לאוהבי תורתך"), כי הביטול דבן ענינו שע"י הביטול נעשה לימוד התורה באופן שהמלך עצמו הוא הלומד (וזהו "מגורי אביו", שהביטול דיראה הוא כלי קיבול להגילוי דחכמה עילאה, שהיא בחי' אב).

מס"נ חודר כל חלק עד דכליא ריגלא דתרמודאי. "צדקת פרזונו בישראל, מקול מחצצים", מס"נ וצדקה. כמו"כ קול העסק בפנימיות התורה בל"ג האמיתי עושה בירור בפועל מחיצה והבדלה בין טמא לטהור. עד לטבילה שלימות הטהרה.

"יאירו שבעת הנרות" דנש"י בירור ז' ימי הבנין דעולם מל' העלם ע"י ז' המדות בג' קוין "שאוספים את ג' הקוין ונלחמים עם המדות דלעו"ז והוא הנ' 'אטאקירן' [התקפה] ומנצחים בנצחון מלא עד לפדה בשלום נפשי". אך צריך גם "יאירו ז' הנרות" בשמן, בחכמה אתברירו, פך א' חתום, עבודה דיחידה, מס"נ דחלשים ומעטים "אפילו שאינו רואה מיט וואס בייקומען (איך לעבור) חושך העולם .. אומרים לו בשעתא חדא יכול להפוך המצב מקצה לקצה, אלא שצריך לעמוד בתנועה ד"חדא", התגלות היחידה" מתגלה שמך הגדול בהלל והודאה בח' ימי חנוכה, המקיף "והוי' יגיה חשכי" גם משתשקע החמה, בפתח ביתו מבחוץ וברגלי דתרמודאי".

ב' עניני ארץ, מלכות, נגלה דתורה, ארצות החיים. וכנען-תגרא, מרמה, בירורים, ירידת הנשמה מ"נורא עלילה על בני אדם". "שחורה אני ונאוה ע״י הירידה דוקא היא באה לענין הנוי והיופי. אלקות בפשיטות.

"עשרה עשרה הכף" ע"י עשה"ד הארץ שנברא בעש"מ שקטה "אז די וועלט הערט זיך אויף שאקלען און טרייסלען". עד"ז העבודה להמשיך נותן התורה בתורה ע"י הקדמת עבודת התפילה. קשור לשיעור חומש "ובגפן ג' שריגים", ג' קוין שבפדה בשלום במציאות אחת. "והיא כפורחת עלתה נצה", שלימות עבודת התפלה שע״י הפריחה היא בזריזות ע"ד מקל שקדים דאהרן. ברכת כהנים.

"ביתי" אהבת הקב"ה לישראל בעצמותו ית' למעלה מכל גילויים, לפי אופן עבודתם בקיום המצוות בעוה"ז הגשמי. מתגלה ע"י לימוד התורה ומס"נ בתפלה, אחותי ואימי. אך "רני ושמחי" נעשה ע"י עבודה ד"בתי" דוקא. ג' אופני אהבה וחיבה בתי אחותי ואמי. מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. רננא ברמשא ושמחה בצפרא. מקדים רני לשמחי, כי דוקא בעבודה דערבית "ויהי ערב" מגיעים לעצמות ומהות. כך בתורה, בלימוד אותיות הא"ב. ענין חנוכה משתשקע החמה. להאיר החשך על פתח ביתו מבחוץ ומגיע בעצמותו, "והוי' יגיה חשכי". המשך ההפטרה "וגולה על ראשה" בתוספת א' מהפך גולה לגאולה, "תשואות חן חן לה".

העבודה דדירה בתחתונים בדרך מלחמה, תפילה, ובדרך שלום, תורה. "שלום רב" שולל מציאות המנגד באופן ש"אין למו מכשול", שאינו יכול להזיק גם לאחר. ע"י "אוהבי תורתך" הקדמת תפילה "פולחנא דרחימותא" עד לשלימות השלום לעת"ל.

"וכל בניך לימודי ה'" מי שההתעסקות שלו בתורה היא בשוה להתעסקותו בשאר המצוות. להיות שהתורה היא אחת מרמ"ח מ"ע. דתורה עבודה וגמ"ח צריכים לכולם ואפשר שכולם יהיו בשוה, או שענין הגמ"ח או ענין התפלה יהי' העיקר. שלימות העבודה בלימוד התורה "רב שלום בוניך". שלימות העבודה ועיקרו בתורה, לא רק שהעולם יהי' קיים ועומד, אלא עוד זאת, שהוא בונה את העולם, "א"ת בניך אלא בוניך", ת"ח העוסקין בבנינו של עולם בדרך מנוחה ושלום. גם לא בחרב של שלום, אלא ביטול הצמצום והדין בדרך ממילא, כרשב"י שאמר יכולני לפטור את כל העולם מן הדין, בפרט ע"י פנימיות התורה. לא רק עמידת העולם אלא בנינו של עולם "בוניך".

"ארץ מגורי אביו בארץ כנען" בעבודה. ב' ארצות החיים. ענין כנען מסחר בירידת הנשמה עד שמגיע להתיישבות ומנוחה "וישב יעקב" למעלה מגדר עלי' וירידה. מקשר לתו"א סוף פרשתינו בענין חנוכה ביום המנוחה (עוד הרחיב בזה יותר בשיחות שם). מקשר לסיום הלקו"ת במעלת העמידה לעת"ל ע"י הירידה ומלחמה דעתה. לאחר הירידה כ' שנה בבית לבן מגיע "וישב יעקב" ועד "מקץ שנתיים ימים", קץ הימין בנו"ן פשוטה. דבר הלכה זו הקץ. כיון שבינתיים היתה הירידה למטה ביותר, תהי' עלי' גדולה לע"ל כשיהי' "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

מקשר ענין חיבור נר ושמן ופתילה (מס"נ ד"בכל מאודך") עם שנת השמיטה שהו"ע המס"נ, להתגבר שלא לעבוד, וגם ענין מאמין בחי עולמים וזורע. ד' ענינים: שמן, פתילה, נהורא חיורא ונהורא אוכמא, ד' אותיות הוי'. חילוקם לב', המשכה והעלאה, הלל והודאה. מעלין בקודש כדעת ב"ה או פוחת והולך כדעת ב"ה.

מדייק בזה שמאמר רז"ל "פדה בשלום גו' כל העוסק וכו'" הוא בגמ' ברכות, שיסודה היא ראשית חכמה יר"ש. בדף ח', שמונה, למעלה מסדר השתלשלות, שומר ההיקף, ענין השלום בשם בעל הגאולה "שניאור" חיבור נגלה ופנימיות התורה. העובדה שהוסיף את "פרק לב" בתניא המדגיש את ענינו של הספר, שלום. פעולת השלום גם באומות העולם, אז אהפוך גו', ע"י ז' מצוות בני נח, והיתה לה' המלוכה. לזכות הילדה חיה מושקא בת אסתר באשע שתחי' נולדה ביום השבת כ"ט בחשון תשפ"ה לאורך ימים ושנים טובות ולזכות הוריו שיחיו