מאמרי פרשת מטות-מסעי

קליפה מצ"ע אינה מנגדת לקדושה, שומרת לפרי, ע"י חטא עה"ד נעשה תערובת טו"ר ונעשה הקלי' מנגדים. "שופך דם האדם" דקדושה "באדם" בליעל, כי נמשך חיות מהקדושה. ג' חילוקים בין קדושה לקלי': א. בשרשם, דין אהני לי' ודין לא אהני לי', ב. בהתהוותם, בקד' מאיר אלוקות בגילוי ובקלי' הוא בגלות בתוכן, ג. באופן קיומם, קדושה קיומו עצמי, הקלי' אין לה קיום עצמי לכן היצה"ר משתדל להחטיא את האדם לקבל תוס' חיות. ערי מקלט הם התיקון לכללות החטא דהורג נפש ופועל בירור וזיכוך בפנימיות, דברי תורה קולטין גם לאחר הלימוד כי נעשה בירור וזיכוך הפנימי (מזון) ומתגלה דביקות נשמה בא"ס ב"ה (לבוש) בקיום עצמי.

ביאור בקשת כנס״י "זכור הוי׳ מה הי׳ לנו הביטה וראה את חרפתינו. ופי׳ הבעש״ט געדענק גט וואָס עס איז געוואָרען פון אונזער מ״ה שבנשמה קוק זיך צו און מאַך אונז זעענדיק אונזער אייגענע שאַנדע [=זכור ה׳ מה נהי׳ מהמ״ה שבנשמה שלנו הבט ועשה שאנו נראה את החרפה של עצמנו]. מסע הנשמה בגלות להגיע "למוצאיהם" לשרש עצם הנשמה שם מ"ה. בקשת כנס''י זכור ה' מה היה לנו, שלא תהיה שכחה, גם בירידה לבחי' אחור בהעלם הגלות "אביטה וראה את חרפתינו", ביטול הגלות "חרפת אלמנותיך" "היתה כאלמנה".

הציווי ע"י משה עצמו, כי נדר שייך לחכם, וניתן לראשי המטות, כי בכוחן להתיר איסור ע"י דיבור. נדרים, בינה, סייג לפרישות, למעלה מהעולם, דכולא קמי' כלא חשיבי, (אלץ איז אפגעפרעגט), לכן יכול לאסור גם המותר, ביטול היש. אך מצד החכמה מתיר הנדר. ביטול במציאות, אז מקען זיין אין וועלט ומ"מ בטל במציאות. ג' אופני התכללות המידות והנהגת האדם לפי זה: א. ע"י מוחין השייכים למדות, בזה מחליש תוקף התפשטות המדה אך אינם נחלשים באמת, זיי זיינען נאך אלץ בציורם (עדיין נשארים), הנהגה ע"פ תורה, "דייך מה שאסרה תורה". ב. ע"י גדלות מוחין, בינה, מתבטלים המדות מצד גילוי אור. אין הביטול מצ"ע אלא מצד גילוי אור המוחין ווערן זיי זיך האן (מתבטלים). זהו ענין עבודת הנדרים. ג. ע"י אוא"ס שבחכמה, התכללות המדות גם כשהם בתקפם. ביטול מציאות מצד עצמם, "געפינט זיך אומטום", מאמיתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים. עי"ז חכם מתיר הנדר, שנותן מקום לעולם ומ"מ הוא בטל במציאות, כי אוא"ס כמו שהוא פשוט מהכל הוא נושא את הכל והכל הוא בפשיטות. שבעולם גופא יהי' ביטול במציאות. וזה דווקא ע"י משה.

ב' אופונים ביניקת החיצונים: ע"י ריבוי צמצומים, או ע"י הגבהה והתנשאות אשר שם "כחשיכה כאורה", שניהם תלויים בעבודת האדם. ענין ג' שרי פרעה דלעו"ז: שר המשקים, שר הטחים ושר האופים, וג' שרים דקדושה כורתים את יניקת החיצונים מב' בחי' הנ"ל ע"י חרב של שתי פיות, העבודה דתורה ותפילה, שם הוי'. ביאור המשנה דחמשה כלי זיין: סייף, קשת, אלה, רומח, תריס. ענינם בעבודה הוא: פסוד"ז, שמו"ע, לעולם ירגיז אדם כו', ק"ש, לבישת טו"ת. "לא יצא האיש בסיף" כי שבת אינו זמן מלחמה, משא"כ לרבי אלעזר "תכשיטין הם" בשבת, מצד הבירורים דימי החול. ביצי"מ כתיב "וחמושים עלו גו'" כי היה עדיין הרע בתקפו. וגם עתה צ"ל "רוממות א-ל בגרונם ולרב פיפיות בידם", משא"כ לעת"ל.

"מוצאיהם" הנשמה למעלה, ראש הנשמה, טהורה היא, ונקראת ציון, אור הסובב, "מסעיהם" נשמה בגוף, רגל הנשמה, אתה בראת. ואין ערוך ביניהם. ב' בחי' בנשמה; נהורא חיורא, אש יו''ד שבנשמה, חכמה. נהורא אוכמא, אש ה' שבנשמה, מלכות. בזמן הבית הי' בחי' ציון בגלוי, חיבור ב' בחי' הנשמה ע"י גילוי עצם הנשמה, יחידה, חבוקה ודבוקה בך, בלי רצוא (סאיז ניט שייך ער זאל לויפן) אבל בזמן הגלות היא בהעלם "במשפט תפדה" ע"י לימוד התורה שגם בה יש ב' בחי' "אש שחורה ע"ג אש לבנה" שיושג גם בשכל דנה"ב, גליא דתורה ופנימיות התורה, עי"ז נעשה הפדיה של עצם הנשמה מתגלית בנשמה המלובשת בגוף. ע"י "ויכתוב משה" נעשה עליה בכל יום כל מ"ב מסעות עד לדרגת "למוצאיהם" הב' שלמעלה מדרגת "מוצאיהם" הא'. למעלה גם משרש ומקור הנשמה טרם ירידתה למטה.

האבות והשבטים, מרכבתא תתאה, היו רועי צאן בהתבודדות מהעולם כדי שלא יבלבל, כי העולם תפס מקום. כדוגמת איש פשוט לפני השר שנותן לו מקום לפי ערכו. משא"כ לגבי יוסף, מרכבתא עילאה, אין העולם תופס מקום כלל, כאיש פשוט לפני המלך שאין נותן לו מקום לפי ערכו אלא לפי שיפלותו. לכן גם בעסקו בעולם היה יוסף בתכלית הדביקות. ע"ד הידוע על הבעל-שם-טוב שמצד דביקותו לא היה יכול להשיב בליל שבת מענייני עולם, אח"כ פעל שגם אז ביכולתו להשיב בעניני עולם ע"ד "וילקט יוסף את כל הכסף" שלא רק שאינו סתירה אלא אדרבא. טענתם של בני גד וראובן מצ"ע היתה היפך הכוונה, כי לאחר מ"ת צ"ל התעסקות בענייני העולם, רק לאחר שמשה גילה בהם ענין המס"נ "נחלץ חושים" שכל מציאותם הוא האדון, אזי גם בעבר הירדן תהיה עבודתם בעולם וניתן להם לאחוזה. אך מ"מ נק' נחלה מבוהלת בראשונה (תוהו) לעומת ארץ ישראל (תיקון, התיישבות) שם מאספים ומלקטים כל הניצוצות עד המטמון הג' גילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו".

רצונם של בני גד וראובן להיות רועי צאן בהתבודדות מהעולם כמו השבטים כדי להיות מרכבה, אך יחסר מהם המעלה שנוסף ע"י התעסקות עם הגשמיות. לכן אמר להם משה "אם תחלצו וכו'" שעי"ז גם בעבר הירדן יגיע למדר' כמו בארץ כנען, אך לא לגמרי כבירור הגשמי ממש, לכן מהם התחיל החורבן והגלות. ההוראה: שלא כדעת האומרים שאינם רוצים ללכת למקום רחוק כי זה קשה, אלא רוצים להסתגר בד' אמות שלהם, עבודה קלה, אין זה תכלית הכוונה, אלא הכוונה היא לנסוע לשליחות למקום רחוק להפיץ המעיינות חוצה ולעשות לו ית' דירה בתחתונים.

מעלת בית שלישי, נחלת יעקב, מדת האמת נצחיות שאין שייך בו הפסק. יבוא ארי' במזל ארי' על מנת שיבוא ארי' ויבנה אריאל, מעלת הנצחיות של בית שלישי הוא גם לגבי בית ראשון ושני אילו היה נצחיים. נצחיות של כתר למעלה מהשתלשלות, כמעלת בעלי תשובה למעלה מצדיקים. מעלת ביהמ"ק בכלל: לית דין אתר הדיוט, גילוי שם הוי' בשם אלקים בלא הסתר. ביאור הענין: התהוות משם הוי' הוא בדרך ממילא, ביטול במציאות. ההתהוות משם אלקים הוא בדרך התלבשות, ביטול היש. בעומק יותר: ב' ענינים בפעולת התהוות היש, או שהוא גילוי המקור (ממילא) או שנעשה מציאות חדשה (התלבשות). כשמביאים שני משלים על בדרך ממילא, עילה ועלול ואור ומאור, צריך לשניהם כי כל א' מבאר איזה פרטים מהנמשל (ראה אות ה' בהמאמר) בביהמ"ק הי' יחוד הוי' ואלוקים, לכן גם בתוך התחלקות של זמן ומקום היה מקום הארון אינו מן המדה. ענין יחוד הוי' ואלוקים יובן במשל מרב ותלמיד אלא שיש חילוקים בין המשל להנמשל. כי גם המקום עצמו מיוחד עם שם הוי'. שני ענינים ביחוד הוי' ואלוקים, שאלוקים הוא גילוי של הוי' או ששניהם שמותיו של הא"ס וכולא חד. וזהו מעלת בית שלישי, גילוי הכתר, על שני ביהמ"ק שלפניו. מעלה זו שבבית שלישי יתגלה ביותר בגאולה ובקיבוץ גלויות בכל העולם ועוד יותר בתחיית המתים כאשר הנשמה תהא ניזונת מהגוף.

"שבטים" הם ענפים רכים מחוברים ויונקים מהאילן. "מטות" הם ענפי האילן לאחר שנכרת, עניינו הנשמות די"ב שבטים שנפרטו מאילן האבות שהם מדות אהוי"ר וירדו לגסות, אז יש בהם עבודת התשובה שלמעלה מצדיקים, "ויצעקו אל ה'" שאינו יכול לסבול את החשך של גסות הגוף ותוסיף דביקות ועליה למדרגה נעלית יותר בחילא יתיר. תכלית הירידה לגשמיות הוא כי יש בהם ניצוץ טוב שמוסיף כח לנפש האלקית לשוב בתשובה ע"י קדש עצמך במותר לך, בשני אופנים: א. כשמברר ע"י אכילה לשם שמים, עבודת "שבטים". ב. ע"י פרישה מהמאכל "נדרים", שמגביה האוכל לקודש. המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. דוקא ע"י נדרים יכול לירד למטה למקום שאין בכוחה לברר את המאכל הגשמי. הכח לזה הוא ע"י משה, חכמה, ביטול, שקיבל תורה "זה הדבר אשר צוה הוי'" בחי' זה ושם הוי' בחי' סובב כ"ע שלמעלה ממכ"ע.

כל המסעות עד לירדן יריחו נקראו "ימי צאתך מארץ מצרים" וישנם בכל אדם מרגע צאתו לאויר העולם. ממקור הנשמה "מוצאיהם" עד "למסעיהם" הנסיעה והעליה מלמטה עד "מסעיהם למוצאיהם" משך כל ימי חייו עד שתחזור הנשמה למקור חוצבה. "ויכתוב" ב' אופנים; באופן של חקיקה, חרות על הלוחות (מוצאיהם, שאש הנשמה) ואותיות הכתב (מסעיהם, הירידה למטה) ומשה ממשיך כח לחבר שניהם. עד שמגיע עוד יותר מכמו שהיתה קודם הירידה, למעלה גם מבחי' טהורה היא. בסוף המאמר מקשר סיום הלקו"ת במדבר עם ההתחלה "שאו את ראש גו' לגולגלותם" שגם שם מבאר איך בענין העליה שנעשית ע"י הירידה למטה. (בהערה 28 שם מבאר בד"א שייכות העניינים).

מצד הכוונה דדירה בתחתונים א"צ לנדרים ואדרבא צ"ל עבודה עם הגוף "עזוב תעזוב עימו". אלא שכל זה באדם ישר הולך, אבל אם רואה שאי אפשר לו לברר, אזי פורש ונודר מדבר המותר, "ואס מ'טאר טאר מען ניט און וואס מ'מעג דארף מען ניט". נדרים שייך רק בבי"ע, אבל באצי' לא יגורך רע, בחכ' מאיר אוא"ס שם לא שייך יניקת החיצונים לכן לא שייך בו נדרים. כמו"כ, ימי חול ואפי' יו"ט שייך בירורים ופסולת (וזהו שייכות ענין נדרים למועדים שבס"פ פנחס), אבל שבת לא שייך פסולת עד שמצוה לענגו ושינה בשבת תענוג כי אין יניקה. שייכותו לראשי המטות (דלכאורה נדר שייך לאנשים פשוטים) כי עיקר הפרשה אינה אלא להתרת נדרים, וזה בכח ראשי המטות לעקור הנדר מעיקרו שבנ"י יהיו במצב שלא יצטרכו לנדר.

בני גד וראובן הרחיקו עצמם מהגזל, לא רצו להתעסק בענייני עולם. בירור הניצוצות, ענין הגזלה בקדושה. והוכיחם משה, כי הוא ממשיך דעת לזרע בהמה שגם עסק הגשמי לא יבלבל מעבודה. אך אם יהיה להם מס"נ "אם תחלצו" תהי' בהם גם מעלת הכניסה לארץ. כל זה קשור עם תחילת הפרשה: "וידבר משה", חכמה, "אל ראשי המטות", בינה, שיוכלו לעקור הנדר מעיקרו שגם עניני עולם לא יבלבלו ולא צריך לפרוש מדברים המותרים. ההוראה: לכל אחד צ"ל ב' אופני עבודה. יחודא עילאה ויחודא תתאה, כמבואר בקונ' עץ החיים, אף שמדת כל אדם הוא יחו"ת מ"מ מחויב לבוא לידי ביטול דיחו"ע שהיא נותנת כח ועוז שתהי' עבודתו שלימה ולא יפול ממדרגתו. הכח לחיבור זה הוא ע"י משה.

מדוע צריך לגורל אם היו כמה ניסים? ענין הגורל תלוי בעצם הנפש למעלה מכוחות הגלויים, ע"ד ריב"ז איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, לכאורה קיים כל המצוות וכו' ומובטח לו שכר בתורה וכלי ישאל כו' ועמך כולם צדיקים? אלא שיש בחינת איני יודע בנפש, אמונה, שמסתיים השכל מתחיל אמונה, פתי יאמין. קב"ע וביטול. ב' מיני כוונה במצוות, כללית ופרטית, עניינה הכללי, קב"ע, אשר קדשנו, זהיר בקלה כבחמורה, שייך לעצם הנפש, יחידה. הוא ענין הגורל שלמעלה מהשכל. משא"כ בפרט יש שכר וסגולה מיוחדת לכל מצוה בפרט. תכלית הכוונה, שהגורל יומשך בעבודה פנימית בכל מצוה בפרט. מבואר באגה"ק שלכל אחד מצווה פרטית שע"י עולות כל שאר המצוות, כפתגם צוואת הריב"ש: שלא יניח שום יום מעשיית מצווה כו'

שאלה: מדוע כתיב "ביד משה ואהרן" הרי "והוי' הולך לפניהם" וכן הלך לפניהם הארון? המסעות לא יסתיימו עד לגאולה נצחית, שייך לעבודת האדם גם עתה, תורת הבעש"ט שיש מ"ב מסעות בחיי האדם משעת לידתו עד שבא לארץ העליונה וכן בפרט בכל יום כי נעשה ברי' חדשה בנט"י שחרית וכללות התומ"צ ובפרטי עבודה דפ' ראשונה דק"ש ואהבת וגו' שיש בה מ"ב תיבות. המסעות הם בירורים, כמו שאז הלכו במדבר אשר לא ישב אדם שם, לכתך אחרי במדבר, לעשות ממנו כתפארת אדם לשבת בית, כך באדם "עיר פרא אדם יולד", ע"י תומ"צ ואכו"ש ונתינת צדקה ומו"מ באמונה, יגיעה וביטול טבעו, מברר את העולם כולו. הכח לזה ע"י משה ואהרן, ויכתוב משה, בתוקף של חתימה שא"א לשנותו. "אלה מסעי" ראו מי ברא אלה. אלה תולדות השמים והארץ. בלעו"ז ג"כ, על אלה אני בוכיה, מפני חטאינו גלינו מארצנו, עד שנקרא חולה בגי' מ"ט כי חסר לו שער הנו"ן, התיקון לזה בכי' של תשובה עד בכי' של גאולה כמו רבי עקיבא זלגו עיניו דמעות מסודות התורה כן לעת"ל בכי' מהגילויים של הגאולה. תכלית הכוונה מהמסעות הבלתי רצויים לבחור בטוב ולהפוך לטובה כמו קברות התאווה. דווקא בארץ ציה ועיף יש צימאון ושתיקה.

השאלות: א. סתירה בין נדרים למארז"ל דייך מה שאסרה תורה (הוא מהירושלמי, אך מציינים לח' פרקים לרמב"ם, כי שייך לכאו"א). ב. שייכות הנדרים לראשי המטות דווקא ולמדים התרת נדרים ביחיד מומחה או ג' הדיוטות, (מציין לפי' הכלי יקר שזה שונה מדין אב מיפר לביתו ובעל לאשתו כי נמצאות ברשות אביה או בעלה). כל דבר משתלשל בג' מדרגות; אצילות-קדושה-מ"ע. בריאה-ק"נ-דברי הרשות. עשיה-ג' קה"ט-ל"ת. בדברי הרשות צ"ל קדש עצמך במותר לך, צדיק אוכל לשובע נפשו, משא"כ בטן רשעים תחסר, שאין לו שייכות לראש אלא לבטן, חילוק בין מאכלי שבת לחול, כמו כן הוא בלבוש, בית, ודירה נאה מרחיבה, וכן בענין עשירות, בקדושה נותן לצדקה ובקלי' עשירות קרח. גם עשירות בתכונות הנפש, יש שמנצל לקדושה ויש שזה פועל בו וישמן ישורון ויבעט, הכל תלוי במצב האדם, תחילת העבודה צ"ל "גולה למקום תורה", נע ונד מתענוגי עוה"ז כדי שיכניס עצמו לתורה, כדי שידע אדם מצבו אם עליו לפרוש או להעלות, צריך לילך לחכם, כי אדם אוהב וקרוב אצל עצמו ומשוחד לטעות שיכול לעסוק בעניני עולם ולא יפעול בו וישמן וכו', אף שלומד קיצור שו"ע ושו"ע יכול לטעות, לכן לאחר שעשה סייג לפרישות יבוא לראשי המטות, יחיד מומחה, חכמים עיני העדה והם מוליכין אותו אל הדרך הטוב והישר. כך גם באמירת "מודה אני" בבוקר, "נשמה שנתת בי וכו'" אז הנהגתו כל היום תתאים לרצונו של מלך חי וקים. אך צריך לקשר עצמו לראשי המטות, ראשי ישראל, מאן מלכא רבנן שהם נותנים לו הכח להתעסק בעניני עולם. אך תכלית העבודה הוא שהאדם פועל בעצמו. וזה הסדר תחילה "בין אב לביתו" ואח"כ מגיע למצב של "בין איש לאשתו" שעושה רצון בעלה, ומזה מגיעים "לנקום גו' מאת המדינים" לשון מדון ומריבה, וואס דאס באווארענט מען ע"י הקדמת ענין הנדרים.

ערי מקלט קשור לבין המצרים והחורבן שהוא דוגמת גירושין דאדם הראשון. איתא במדרש טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך שלא המית את אדם באכלו מעץ הדעת ונתן ערים לקלוט רוצח בשגגה לכפרה, כן העבודה בזמן הגלות קליטת דברי תורה בשכל האדם, יחוד נפלא שאין כמוהו ומביאה פירות ומתאחד בנותן התורה "באור פני מלך חיים" כדין ערי מקלט דעביד לי' מידי דתהוי לי' דחיותא, חיים בשלמות. מהבעש"ט, ג' ערי מקלט הם ג' לבושי הנפש מדו"מ המגינים על הנפש ע"י קיום תומ"צ בהם, במיוחד בדיבור התורה, חיים הם למוצאיהם בפה וידיעת התורה בהשגה ושייך גם למעשה כי ערוכה ברמ"ח איברים שמורה. נק' עיר, כי יש עיר בקדושה, גדול הוי' גו' בעיר אלקינו, עולם הדיבור צירופי אותיות התורה ממשיך אחדות, ויש עיר דלעו"ז, פירוד, והמטרה להמשיך אחדות בפירוד ע"י אורייתא וקוב"ה כולא חד. שש ערי מקלט, ש"ס משנה, תושבע"פ דוקא שבא בהבנה והשגה, ערי מקלט לעת"ל, עד שלימות התשובה לרצון לפני ה' כמעלת בע"ת על צדיקים. הוראה לימים אלו משנכנס אב צריכים להגביר חיל בעבודה המביאה להפיכת ימים אלו לששון ולשמחה וכו' ע"י לימוד דברי תורה קולטין אז נעקר מעיקרו טעם הגלות.

ויסעו ממרה ויבואו אלימה, אותיות אלקים ואלי מ"ה, התהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, כשיבנה ביהמ"ק ת"ב יהפך ליו"ט גדול, יהפכו ימים אלו למועדים וכו'. גבורות דקדושה פנימיותם חסד, רחץ ה' צואת בנות ציון מצד אהבתו אליו, מזה משתלשל מרה ויסורים. לא די בחיצוניות אהבה לזה, אלא פנימיות אהבת אב הרחמן, לכן ת"ב חל ביום א דפסח בחשבון דא"ת ב"ש, פנימיות החסד מתגלה בגבורות, בספר הבהיר "מים הרו וילדו אפילה" החשך מקורו ממים, פנימיות החסד. אך כשרואה האב שאין הבן יכול לקבל היסורים באהבה הוא מתחרט ומשפיע לו חסדים בגלוי, אפילו אם הסיבה לכך היא שחסר בעבודת הבן, לא יכלו לשתות מים ממרה כו מרים הם בעצמם, ויורהו ה' עץ החיים, תורה, ולא ע"י יסורים וחלים רעים, ודוקא תורה שבע"פ שנתלבשה בטענות שקר נסעה וירדה למטה ומ"מ נעשה מזה יחוד נפלא עם הקב"ה שאין יחוד כמוהו, עץ חיים למחזיקים בה. יששכר וזבולון תמכי דאורייתא, פועלים וימתקו המים, ונפעל גם ע"י עץ מר (דעה ב') כי החשך עצמו מצ"ע מאיר. עד ויבואו אלימה, זיי גייען אריין בענין החסדים. אל"י-חסד. מ"ה-חכמה, "וזהו ויסעו ממרה, אז מפארט ארויס מהגלות, וכבר יצאו ביסורים שהיו ע"ע לכל הדעות, ונעשה הויסעו נסיעה אחר נסיעה עד לעבר הירדן מזרחה בביאת משיח צדקנו".

לכאורה, זכרון פרטי המסעות מתאים רק למי שנכח בשעת מעשה ולא למי שלא היה שם, א"כ למה נמנו? ידוע מהבעש"ט שכל אחד יכול למצוא בעצמו פרטי מסעות הללו בהתבוננות בדברי ימי חייו והנהגה עמו מלמעלה ובדברי ימי ישראל בכל הדורות ובכל יום, כל מסע הוא גם חניה בקביעות ע"פ הוי', גם בדברי הרשות בכל דרכיך דעהו, דעת הוא התקשרות בתוקף וקביעות. המסעות היו ברובם במדבר, מקום נחש שרף ועקרב, גקה"ט, כדי שיצא לגמרי ממציאותו, עבודת התשובה, תכלית הצימאון בארץ ציה ועיף מאריך ומתבונן ומחליט לבוא לארץ טובה ורחבה שלמעלה מכל מציאות וישות עד לטובה הארץ מאוד מאוד, ע"ד אנכי אנכי הוא מנחמכם, כפליים לתושיה, למע' מאנכי ה"א פעם אחת דמ"ת. כך בעבודת אדם כל יום "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" לשון ערבות ומתיקות, דווקא מצד השחרות והירידה נעשה נוי ויופי, שחורה אני ונאווה. הכוח לעבור כל מיצרים וגבולים הוא משה ואהרן, ויכתוב משה גו' מסעיהם למוצאיהם, עילוי ע"י הירידה, כמ"ש מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן הלבנון (שנת' במאמר שלפני זה) עד לירדן יריחו, דמורח ודאין.

מ"ב מסעות ישנם בכל דור ובכל אדם ובכל יום. הכח לזה ויכתוב משה שימשיך את מוצאיהם מוצא הנשמות מפנימיות א"ק עצם הנשמה למלאות השליחות ע"פ ה' יסעו וע"פ ה' יחנו, עליה מלמטלמ"ע מסעיהם למוצאיהם, בחי' נעלית יותר, כשעושה חשבון צדק לפני שאומר בידך אפקיד רוחי הרי זה חשבון שמח וטוב כי עלה עד למהותו ועצמותו ית' והנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים כדי לחדש עבודתו למחר באופן של מעלין בקדש. ע"י משה ואהרן ששד"מ וששדמ"ט. ילכו מחיל אל חיל

העבודה היום במ"ב מסעות היא הכנה לכניסה לארץ ע"י משיח צדקנו, שתתפשט א"י בכל העולם. ע"י העבודה דישראל בכל מקומות הגלות פועלים זאת. ההכנה בב' אופנים. א. מלחמה, תפילה, בחרבי וקשתי, נהמא אפום חרבא, עבודת חוני המעגל, ב. מנוחה, לימוד התורה, עבודת רשב"י. הכח לזה ממשה שבכל אחד, רועה נאמן. ע"י "ויכתוב" באותיות החקיקה שנמשך לכתיבה ולחתימה שאין לשנות. מוצאיהם למסעיהם המשכה והעלאה, במשפט תפדה ושביה בצדקה, והפכתי אבלם לששון, תכלית המסעות הוא להפך המדבר גדול ונורא לדרגה נעלית למעלה מבחי' אדם. לכן קודם נחמו נחמו יש בין המצרים, מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, עד למרחב העצמי, תכלית הביטול, באתי לגני לגנוני עיקר שכינה בתחתונים, אלא תולדות מלא, תולדות פרץ, יעלה הפורץ לפנינו.

עיקר העליה לרגל ג"פ, כשם שבא לראות כך בא ליראות, הראיה מצד הנשמה, ישר יחזו פנימו, השתחוואה פנימית שבנשמה, (מקשר זאת לעניין מסעות בנ"י ביד משה ואהרן עד לאשתאבא בגופא דמלכא בעצמות ומהות). לעתיד לבוא אין צורך לחכות לג' רגלים אלא יעלו ביותר ע"י העבים שיביאו את בנ"י לירושלים מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, "מי אלה כעב תעופינה", יגיעו עוד לפני כניסת השבת או החודש בימות החול (חידוש הרבי בהגהה מדויק בלשונות בפסיקתא רבתי) יתירה מזה, בשבתו של שבת וחדשו של חודש שלמעלה משבת וחודש סתם. "והיה" לשון שמחה, אותיות ו"ה, הנגלות, כל ישראל שווים, תומ"צ, משפט וצדקה, קודם לי"ה, הנסתרות לה"א, כל חד לפום שיעורא דילי'. "כל בשר", לא רק לעיני בשר אלא הבשר עצמו יראה שפי ה' דיבר, "אמר הוי" בלשון רכה, "וכן תהי' לנו דבער"ש לאחר חצות בסוף האלף השישי יבואו העננים ויקחו את כאו"א לביהמ"ק השלישי".

מסעי בנ"י, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בעבודת האדם היא היציאה ממצרים וגבולים, מעלין בקודש, ויסעו ויחנו עד לירדן יריחו שלימות העבודה. והריחו ביראת ה', משיח מורח ודאין, יראה עילאה שלימות היראה. "ביד משה" שושבינא דמלכא, תורה וגמ"ח מלמעלה למטה. "ואהרן" שושבינא דמטרוניתא, תפילה, פולחנא דרחימותא מלמטה למעלה, "בהעלותך את הנרות" שהאור והתשוקה שלהם, זייער ציען זיך, יהיה "אל מול פני המנורה", ניצוץ בורא שישנו בניצוץ נברא עד שיהיו דבר אחד. צ"ל ב' סדרים, "הוא משה ואהרן", "הוא אהרן ומשה". לא רק בכללות חיי האדם אלא גם בכל יום שיוצא ממצרים וגבולים עד שמגיע בו לשלימות ביראת הוי'. כל זה הכנה לוהריחו ביראת ה' כפשוטו ע"י משיח צדקנו.

קליפת מדין מנגד לשם הוי' סיבת הגלות שנאת חינם לא נתגלה עוונם, כי מטעה עצמו וחושב ששונא בדין "ער איז ניט שולדיג און יענער איז גאר שולדיג". בכל דור ודור צ"ל הכנעת מדין ע"י גילוי שם הוי' שם העצם שם המיוחד שפועל גם בעולם אחדות שלום ואהבת חינם. שלום בפמליא של מעלה-י"ה, נסתרות ובפשמ"ט-ו"ה, נגלות, אחדות בנפש בין חו"ב למדות ומעשה, קול ודיבור ומצוות, כי תורה אחת לכולנו. חיבור י"ה ע"י קוצו של יו"ד. חיבור ו"ה ע"י עסק התורה, בעבודה, חיבור ב' התבוננות; יו"ד, ביטול והעדר התפשטות, וה', מה רבו ומה גדלו מעשיך, חיבור לימוד התורה, ו"ו, עם קיום המצוות, ה' אחרונה. לימוד התורה פועל אחדות בישראל כפשוטו, את והב בסופה, שנעשים אוהבים זל"ז, אהבת ה' וישראל כולא חד, אתם נצבים לפני ה"א לאחדים כאחד, בתניא פרק לב מסביר זאת באופן המובן גם לנה"ב ואפילו לאינו יהודי. המלחמה במדין ע"י אחדות ישראל, חבור עצבים אפרים הנח לו, כי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וישראל ר"ת יש ששים ריבוי אותיות לתורה, ולא ידח ממנו נדח, החלצו גו' לכל מטות ישראל, עבודה זו שייכת לכל ישראל אבל הבאתה לפועל הוא ע"י מובחרי העם נשיא דורנו המאלף ומלמד אהבת ישראל ונותן כח ועידוד בעבודה זו בפרט בקונ' החלצו הידוע עם הוספת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

פירוט כל מסע בפרט ללמד הוראה נצחית. ביד משה ואהרן אף שלא כולם היו בחיי אהרן שהרי מת קודם לזה. וגם היו כמה מסעות לפני מ"ת קודם "ויהי בנסוע הארון". החל מהירידה למצרים צורך עליה "אנכי אעלך גם עלה", רכוש גדול, ניצוצי קדושה בכסף וזהב דמצרים. גם האבות שהיו מרכבה הוכרחו לירד למצרים לצורך עליה יתירה, כך ע"י שיצאו ממצרים, ויסעו מרעמסס ע"י רעמסס (ע"ד יפה כח האב מכח הבן), וההליכה במדבר העמים גקה"ט, הגיעו לארץ טובה ורחבה. בתחילה יכלו לברר גם בלי הארון כי היו קרובים לישוב, ק"נ, אח"כ התרחקו מישוב, גקה"ט, נחש שרף ועקרב, צריך לארון שיהיה יפוצו אויבך גו' ובנחה יאמר שובה גו'. כל זה הוא גם בירידת הנשמה למטה צורך עליה ע"י תומ"צ, צדקה ותפילה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. תורה ממוצע שממנה נדע לקיים מצוות ולהתפלל. לכן צ"ל תורה קודם המסעות. משה ואהרן. כמו כן בכל יום, השינה היא מצרים, ובקומו מתחיל המסע, מודה אני, נטילת ידים, הודו, מאה ברכות. עד הלילה שנשמתו עולה ושואבת חיים מחיי החיים. עד לענין מורח ודאין.

נדרים סיג לפרישות, מילי דחסידותא, למעלה מצדיק, ג' מדרגות באדם; צדיק בינוני רשע, חסיד-אצילות, מילי דחסידותא, שלא ישאר חסיד בפני עצמו אלא ימשיך פרישות וחסידות בעולם המילי מל' העלם והסתר. למעלה מזה, היתר נדרים ע"י חכם ואב, אהרן איש החסד בעצם, תורת חסד, בכוחם להתיר גם למפרע. החילוק ע"ד אכילת כהנים (התרה) ואכילת מזבח (נדרים). והכל ע"י דיבור (זה הדבר) ששרשו בפנימיות הנפש. הסדר הוא קודם פרישות אח"כ התרת הנדר ועד לקדש הקדשים, פרה אדומה מי חטאת. ביאור נפלא במשנה "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו" (במוסגר, מציין לחילוק בין צדיק לחסיד באגרת הקודש סכ"ב בענין רחץ ה' את צואת כו' במשל האב המכה את בנו שנזכר הלשון צדיק ולא חסיד).

המסעות, דרגות באין סוף, ילכו מחיל אל חיל, ת"ח אין להם מנוחה, מארץ גושן עד לירדן יריחו דמורח ודאין, מבהכ"נ לביהמ"ד עד הנהג בהם מנהג דרך ארץ, הליכה בל"ג כמבואר בס' החקירה שישנם מדרגות בבלי גבול. ב' אופנים שונים בענין העליות שבמסעות המבוארים בשני דרושים: סוג הא', פעולה בעולם, בירורים. ענני הכבוד יישרו דרכים עקלקלות ושינו גדר המדבר, שהיה כרמלית ונהפך לרה"י ורה"ר, קודם מ"ת היה זה מלמעלמ"ט ואחרי זה פעלו עליה בתחתונים עצמן. סוג הב', הפעולה בנשמה עצמה, ירידה צורך עליה מהמדבר דגקה"ט מסעיהם למוצאיהם ומוצאיהם למסעיהם בכח משה ושם מ"ב. החילוק בין שניהם הוא ע"ד יששכר וזבולון וכל אחד צריך לשני, שני הדרושים מבארים אותם הפסוקים ולומדים את שתיהם בזמן רעווא דרעווין שהוא מעין דלעתיד שלא נצטרך לרצו"ש גם בהיותו במקומו מגיע לתכלית העילוי ובאופן נצחי, כבר עכשיו יש את התורה דלעתיד, פנימיות התורה.

מס"נ דמשה על מלחמת מדין, הכנעת קלי' מדין, מדון ומריבה. עד שכל השלל התהפכא לשלל ישראל ולרכוש של כהנים ולויים. מזה מובן גם ענינם ברוחניות. ביטול קלי' זו ע"י תורה לשמה ולא לשם נצחנות שגם בחילוקי דעות סופן אוהבים זל"ז, בכוחו של משה שהתורה נק' על שמו. שלום בפשמ"ע ובפשמ"ט, רוחני' וגשמי', עליונים ותחתונים ובכל המדרי', גם בנפש, מוחין ומדות, צ"ל הגברת המוח על הלב, תל"ק איז ניט קיין טאלק, ויש להוסיף שלום בין יששכר וזבולון. יושבי אוהל ובעלי עסק, שותפות, ותומכי' מאושר, ולזה לא מספיק לימוד התורה ואף לא לשאול את הכה"ג או שופט שבימיך אלא דוקא את עיני העדה ראשי ישראל, מוחין. והוראה מאמירת המאמר החלצו ע"י אדמו"ר הרש"ב פעמיים, בציבור ולמשפחה. זה שייך גם לנשים כי אין הזמן גרמא. כולל השלום בין הנשמה שנתת בי טהורה עם אתה נפחת. עד לשלימות השלום דלעתיד לבוא.