סיכום מאמרי פרשת אחרי - קדושים

הרצוא צ"ל באופן שיש בו גם שוב, התפשטות הגשמיות ואעפ"כ חוזרת נפשו אליו כי נשאר קסטא דחיותא, הרצוא אינו מצד הרצון שלו, אלא מצד רצון העליון. נכנס בשלום ויצא בשלום. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" בהתעוררות רצון האדם מעורר רצון העליון, כפנים המסתכלים במים פשוטים בלי גוון וציור שכל ענינו מים. דברי רבי עקיבא "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים", בפרסא בין המאציל לנאצלים אין ב' מיני מים אלא כמים הפנים לפנים, כך נעשה הרצוא באופן שיש בו שוב, כרצון העליון שאינו מציאות לעצמו אלא כמים הפנים לפנים. "מקצה הארץ אליך אקרא", רצוא הכי נעלה "ימים על ימי מלך תוסיף" הוספה למעלה ממזל וזכות "לפני אלקים" מבחי' כמים הפנים לפנים.

תכלית הבריאה לגלות אני ה' ואין עוד באופן דלשבת יצרה בתחתונים. התחלה ע"י "יוצר הארץ" ל' קשירה דאורות בכלים עד קישור נשמה בגוף שע"י נעשה כללות העבודה. שורש נפש וגוף ממכ"ע וסוכ"ע, השתל' ויש מאין, חיבורם בכח המפליא לעשות ע"י אכו"ש דדצ"ח כי שרשם מבחי' נעלית יותר בסוכ"ע, כי המשכתו למטה יותר. לע"ל יומשך אור הסובב בגילוי ויחי' הגוף מסוכ"ע שלא ע"י לבושי דצ"ח ואדרבא הנשמה תקבל חיות מהגוף.

"עד יעבור עמך הוי׳" בקרי"ס, "עד יעבור" סתם קאי על לעת"ל גילוי למעלה משם הוי׳. "עם זו קנית" אצילות. "תפול עליהם אימתה" בה"א, אימתה ופחד הידועים שאי אפשר להתגבר עליו (וואָס מען קען אים ניט איבערוואַקסן) הפחד מהקב״ה. ועד״מ היראה מהשר כשאינו עומד לפני המלך, לעת"ל יהי׳ גילוי אוא״ס ואז גם עליהם תפול אימתה ופחד, "לבוא בנקרת הצורים וגו׳ מפני פחד הוי׳ והדר גאונו". בקרי"ס האיר גילוי הנפש ואמרו "זה א-לי ואנוהו", שראו בגילוי החיות האלקי, ונמשך גם בעולם אימה ופחד על יושבי הארץ. לע"ל היראה שיומשך בעולם יהי׳ באופן נעלה יותר. מ"מ יהי׳ הגוף קיים, וביחד עם זה יאיר גילוי אור הנפש, גם בעולם יהי׳ נמשך היראה מפחד הוי׳ והדר גאונו. יובן ע"פ המבואר בהמשך והחרים תרל"א. השתלשלות מתחלק לד' יש האמיתי ויש הנברא, אין של יש האמיתי ואין של יש הנברא. ומבואר בג׳ משלים: א׳ מנביעות המעיינות מן התהום (יש אמיתי) נמשכים נהרות רבות (יש המקבל) ואין באמצע, המעיין שנובע טיפין טיפין בצמצום, ונחלק לשנים, מה שנמשך מהתהום נקרא אין, כי אין ערוך לתהום, והמעיין שנמשך לנהר הוא אין שאינו מושג דמעיין מטהר בכל שהוא. משל ב' רוחני יותר, כח הצומח, יש האמיתי, וגוף הצמיחה והפירות הוא יש מוגבל, יש המקבל. ואין הממוצע הוא כח הצמיחה הפרטית, העלאת מ״ן מריקבון הגרעין שע"י נצמח פירות מתחלק לשניים. משל ג׳ יותר רוחני, מחיות הנפש, יחידה שבנפש הוא יש המשפיע כל עניני חיות הנפש, והגוף הוא יש המקבל. ואין המחבר הוא חיות וכוחות פרטים של הנפש, ונחלק לשתים. עד"ז למעלה, דעת עליון, למעלה הוא יש האמיתי, ולמטה האין של היש האמיתי, בטל במציאות וכלא חשיב, ודעת תחתון, למטה יש ולמעלה אין של יש הנברא. ונקרא אין לפי שאינו מושג. בקרי"ס האיר בגופות ישראל האין של היש הנברא, אבל לעתיד יתגלה בגופם האין של היש האמיתי, אימתה בה׳, שמחמת עוצם הגילוי יהי׳ ונהרו אליו כל הגוים. כל זה תלוי במעשינו ועבודתינו, ובפרט ע״י הפצת החסידות, תורתו של רשב״י.

בגדי כהונה הם בדיוק, אסור לפחות או להוסיף עליהם, בכל א' מהם ענין לעצמו וענינו בצירוף כולם יחד. ד' בגדי לבן ד' אותיות שם הוי׳. מצנפת, כתר על הראש, לכפר על הגאווה שפוגם בראש. גאוה בגימ' י״ה, חכמה ובינה, כי מצנפת הוא כתר הנמשך במוחין. אבנט, סמוך לחזה הלב, מכפר על הרהורי עבירה בלב, מקשר מקיף (הלבושים) ופנימי (הגוף והלב) ומהלב נמשך בשאר האברים, ממשיך מוחין למדות, ארכו ל"ב אמות. מכנסים, לכסות בשר ערוה, לכפר עוון גילוי עריות, מלכות, נוקבא, כנס"י, שם נוגע שמירה, קדושה וטהרה, כי רגלי׳ יורדות. כתונת, על כל הגוף עד הירכיים, כנגד המדות, משא״כ מכנסים ממתנים עד ירכיים, לבר מגופא. מכנסים לשון כונס, מלכות, כנס"י, כונסת ואוספת הגילויים דמעלה. "בגדי קודש הם", בכל הד׳ בגדים צ״ל קדושה, ביטול דחכמה, ראשית וכלל הספירות, אנכי, בראשית, כתר וחכמה. "בד בבד", קנה יחידי מכל גרעין, בא חבקוק והעמידן על אחת, יסוד האמונה. כל הד׳ בגדים (חכמה ובינה מדות ומלכות) צ"ל מיוסדות על אמונה. בכל מדרגות שבישראל ובפרצופים העליונים, בכ"א יש אמונה לפי ענינה. אף שהיא נקודה שלמעלה מהתחלקות, בכל זאת ישנה לכ"א לפי ענינו, לכן אצל כ"א מהבגדים נאמר בד במיוחד, כי צ״ל אמונה בכ"א מהדרגות והחלוקות באופן מיוחד לפי ענינו. וכולם יחד לא חסיר ולא יתיר, ונעשה שלימות הכפרה.

במאמר מבואר תוכן ענין התשובה להשיב את נפשו למקורה, בכדי לבאר מה שנאמר כאן"לפני הוי' תטהרו", למעלה משם הוי', כי שרש הנשמה הוא באוא"ס ב"ה שלמעלה משם הוי', ותשובה היא השבת הנפש לשם. בחי' טהורה היא, בחי' אלקות שלמעלה מכל ענין התהוות העולם. למעלה גם מבחי' הכי נעלית באלקות המהוה את העולם, דשרש הנשמה הוא בעצמותו שלמעלה מכל שמות וגילויים. חזרת הנשמה לשרשה הרי זה כפי שהנשמה מלובשת בגוף, שהרי זה שהנשמה המשיכה את עצמותו הרי ההמשכה היא בתחתונים, ולכן גם השכר שמגיע להנשמה עבור עבודה זו הוא ג"כ עד"ז, מקשר עם המבואר בלקו"ת קדושים (החסידישע פרשה דהסדרה השני' דשבוע זה) עה"פ כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל גו', מלמטלמ"ע, שלש שנים ערלים, סור מרע, ובשנה הרביעית גו' קודש הילולים להוי' דוגמת האכילה דשבת ויו"ט, עשה טוב. היתרון דשנה החמשית שהיא עבודה נעלית יותר שבכחה לברר גם את הדברים הגשמיים בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך לשם שמים. ויה”ר שע"י הדיבור בענינים אלו ובפרט שהדיבור הוא בפנימיות התורה, שהוא ענין של הפצת המעיינות חוצה, שזהו שמאמר הנ"ל בלקו"ת פ' אחרי וישנו בזה גם ביאור מהצ"צ ולאחרונה נדפס גם מאדמו"ר האמצעי ושייך גם לל"ג בעומר שענינו הוא גילוי פנימיות התורה, שלכן גם השמחה שבזה היא שמחה גלוי', הוד שבהוד, ושבוע החמישית דספה"ע, בחי' הכי תחתון, וה"ז מתקשר עם בחי' הכי עליונה שלמעלה גם מגדר עליון כו'. שמחה למעלה מכל מדוה”ג.

ג' דרגות בלמעלה מהשתלשלות ("שמיני"): א. מילה וקודש הקדשים, ענינם מצוות, ואינו חידוש כי זה היתה מלכתחי' כוונת הבריאה. ב. תשובה, למעלה מתומ"צ, "המצוה הזאת אשר אנכי מצוך", בעל הרצון, אור חדש, מצד התורה יביא אשם, זדונות כשגגות, מצד הקב"ה (שג"כ מתגלה בתורה) יעשה תשובה ונעשים כזכיות. ג. יוכ"פ, עיצומו של יום מכפר, עצמות שלמעלה מבעל הרצון, נמשך ע"י תשובה ומתגלה בכניסת כה"ג לקדה"ק בהזיות אחת למעלה וז' למטה, אחת לפני ז', המשכה מלמעלה מהשתל' בהשתל'. "וכל אדם לא יהיה (גם דמות פני אדם) בבואו לכפר בקודש" אז מתגלה בחי' זו.

הכוונה בירידת יוסף למצרים "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם", ללקט ניצוצות קדושה ולהקל עול הגלות מישראל, גם בענין הכפרה על החטא אמר להם "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם" כי יש בהם כוונה לתשובה. אבל מכירת יוסף לעצמה היה דבר רצוי כי "וישמני לאב לפרעה". ואותה אנו מבקשים "מי יתנך כאח לי" כיוסף עם אחיו, אף שגרמנו לגלות וצער הנשמה והשכינה, מ"מ יתן לנו הטוב וימחול לנו ויתגלה הכוונה פנימית, מעלת התשובה, המשכת אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. תחילת העבודה (ניסן) בריחה מהרע, אתכפיא, גילוי נעלה יותר. העבודה להשלים הכוונה דירה בתחתונים (אייר) אתהפכא, גילוי בפנימיות יותר. גדולתי למעלה מגדולתכם, ענווה וביטול דצדיקים אינו שולל מציאותם. קדושתי למעלה מקדושתכם, ביטול דתשובה, אביון שאין בו מעלה כלל. אמנם התכלית הוא בהתכללות שניהם "כיוסף לבנימין".

א. "דבר אל כל עדת בני ישראל", שהם קדושים מצ"ע, חג"ת. ב. "קדושים תהיו", כתר דז"א. הם ב' עטרות שנתן בראש בניו. ג. "כי קדוש אני", כתר דאריך, הוא העטרה שנתן על ראשו, שיומשך לישראל לעתיד לבוא. וחשיב כל המדריגות דסדר השתלשלות: "עדת"-מלכות, "בני"-נה"י, "ישראל"-חג"ת, "קדושים תהיו"-כתר דז"א, "כי קדוש אני"-כתר דאריך.

ג' שנים הראשונות, בי"ע. רביעית, אצילות. חמישית, תוס' אור מכתר, אין בהם קדושה ונאכלין בכל מקום אפילו בטומאה. סיפור הבעש"ט על הפסוק "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", שפרנסת הקב"ה מתהלות ישראל שמשבחים על בריאות ופרנסה בדברים גשמים דוקא ולא מלימוד התורה, שעי"ז נעשה לו ית' דירה בתחתונים ומוסיף שלימות בשנה הרביעית קודש הילולים בענינים רוחניים, בהמשכה שע"י תורה ממשיך עצמות למטה. אף שגדלה מעלת שנה החמישית, מ"מ צ"ל תחלה העבודה "בשנה הרביעית גו' קודש הילולים לה'", כי, אם יתחיל מיד באכילת פירות של הדיוט עלול הוא שגם כשרואה הוספת התבואה, לא יודה על זה לה'.. אבל בנוגע לכוונה, הרי זה בהיפוך, כדי שאכילת רבעי בירושלים תהי' כדבעי, צ"ל לכתחילה במעמד ומצב שהוא מוכן לצאת מירושלים לכל מקום, גם לחו"ל, שגושה טמא ואוירה טמא, כדי להשלים את הכוונה העליונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

מבאר מעלת החקיקה דאותיות התורה בזכרון שעי"ז דבוק תמיד בהוי' ולכל-הפחות יחקוק סדר קדשים שנק' חכמה ומכפר עונות אדם, כי יכול שיחסר לו בענין "כולך יפה רעיתי" בתרי"ג אברים בקיום ולימוד פרטי התרי"ג מצות, או שחסר בענין סור מרע, "מום אין בך", וע"י שיחקוק סדר קדשים (חכמה) יהיה כולך יפה ויכופר עוונות, מום אין בך. בכח היחידה לבטל מציאות החטא עד שהקלי' אינה תופס מקום. "ויראת מאלקיך", שבחי' היחידה שלמעלה מהשתלשלות שבאדם, נמשכת ומאירה בפנימיות בכל הכחות הפנימיים, עד לבחי' המלכות.

כתר הג' שנותן הקב"ה בראשו הו"ע "קדושתי שלמעלה מקדושתכם", למעלה מגדר המשכה, מ"מ נאמר "כי קדוש אני" בוא"ו דוקא ולא קדש מלה בגרמי. בכדי להגביל ענין בלי גבולי יש צורך בהמשכה ממקום נעלה יותר (אַ טיפערע המשכה) ע"י המשכה מיש האמיתי, דעת עליון, יראה יש הנברא לדבר בפ"ע. גם הכח לירידת הנשמה למטה שלא יתבטלו הוא מצד שרשם ביש האמיתי. גם תומ"צ למטה שהם חכמתו ורצונו ית' הם מלמעלה מעלמא דאתכסיא. החידוש דקרי"ס "הפך ים ליבשה" שבחי' ים עדאתכ"ס נמשך ביבשה עדאת"ג ולא נתבטל ממציאותו. שם נשמחה בו מצד עצמותו. עיקר ושלימות זו ע"י עבודה דקדש עצמך במותר לך, שלימות במעשה התחתונים, ע"י קדושים תהיו, נעשה כי קדוש אני (בוא"ו) קדושתי למעלה מקדושתכם נמשך למטה. עד שעתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש גם בהיותם למטה.

"שלש שנים יהיו לכם ערלים", הם ג' ראשונות כתר חכמה ובינה שאין בהם השגה, מהם משתלשל לגקה"ט, כי כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. כשמבררים אותם בדרך דחי' ע"י עבודת האדם מגיעים לשרשם הגבוה יותר בקדושה. "בשנה החמישית גו' להוסיף לכם תבואתו", תוספת מקוצו של יו"ד דשם הוי' בחי' כתר. התחלה היא בירידת הנשמה לגוף, "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", שנמשך בפנימיות להיות דם ובשר כבשרו, העבודה דספירת העומר, בירור עניני עולם.

גם בחי' "קדוש אני" שייך לעבודת בנ״י "קדושים תהיו", כבמשל דבני המדינה שעשו את כל ג׳ העטרות, ג' קדושות, ג' דברים עליהם העולם עומד תורה עבודה וגמ"ח. ג״פ קדוש; מלמטה למעלה, עבודה, תפילה, העלאה עד למס"נ; מלמעלה למטה, תורה; מלמעלמ"ט רק שיורד למטה יותר, גמ"ח. "בתי, אחותי, אמי". הכתר שנתן בראשו הוא תפילה ומס"נ, הפרשה הבדלה והעלאה מלמטה. גם תורה וגמ"ח נק' קדוש, הפרשה והבדלה. כמ״ש בתניא דעסק התומ"צ הוא ענין מס"נ ממש אף שהם במדדוה"ג. שבחו של אהרן, אף שמס"נ לא שינה מהגבלות שנצטוה עליהן. תורה לא בשמים בשמים היא, אעפ״כ היא למעלה מגדרי מקום וזמן עד שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. דברי תורה אינם מקבלים טומאה. נמשלו דברי תורה לאש שנאחזים בפתילה למטה. מעלת תורה אחר התפילה. ואח"ז קיום מצוות. מבהכ"נ לבהמ"ד ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ. טלית תפילין וצדקה לפני התפילה הוא רק הכנה לתפילה, עיקרן במנהג דרך ארץ שלאחרי בית הכנסת ובית המדרש. ירידת הנשמה בגוף בשביל עלי׳, להמשיך ג׳ קדושות בעולם, על ידם העולם עומד והעולם קיים. גילוי בחי׳ הכתר שנתן בראשו ע״י עבודת בנ״י בזמן הגלות, שומעין חרפתן ואינם משיבין, שאוה"ע מקנטרים אותם אנה הלך דודך למה הניח אותך עזובה, למה הניח הקב״ה שהוא החתן (הדוד) את ישראל שהם הכלה בגלות, כמה הוא השיעור להיות בגלות (וויפל איז אַ שיעור צו זיין אין גלות). ועי״ז שאינם משיבין, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", שזוכים לגילוי בחי׳ שמש ה׳, מוציא חמה מנרתקה.

"המזבח עץ גו' וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'", מים ראשונים ומים אחרונים, ברכה ראשונה וברכה אחרונה. "קדושים תהיו", פרושים תהיו מן העריות ומן העבירה, כי מאכילה שאינו כדבעי יכול להיות ענין של עבירה וצ״ל ענין של פרישות ע״י מים ראשונים ומים אחרונים. מזבח, ר״ת מחילה זכות ברכה חיים, תוכנו עבודת הבירורים. ב' אכילות, אכילת אדם, צדקה, הכנסת אורחים מן המוכן לסעודה, אכילת מזבח, תורה, "לכו לחמו בלחמי", סידור דברי תורה על השולחן, אנשי מעמד היו קורין במעשה בראשית, גם לימוד התורה נחשב כקרבן ואכילת מזבח. שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה׳ (פרקי אבות פ"ג) שולחן דוקא, ג' פירושים בשלחן: לשון חרב או כלי קרב. נהמא אפום חרבא ליכול, מלחמת הבירורים; 'שלח' לשון הפשט, העבודה להפשיט רוחניות מגשמיות; 'שלח' לשון שליחות, הכוונה בירידת הנשמה למטה, שליחות לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. "זה השולחן אשר לפני ה׳", למעלה משם הוי׳. "קדושתי למעלה מקדושתכם", שהקדושה שלמעלה היא על ידי קדושתכם, ישראל ממשיכים קדושה למעלה כביכול. ענין זה נפעל ע״י העבודה דשולחן, צדקה ותורה. שע"י נעשה האדם שותף להקב״ה במעשה בראשית, וממשיך למעלה גם מזה ע״י התורה, שישראל מחדשים בתורה, לאפשא לה, ופועלים חידוש בתורה.