מאמרי כ"ף כסלו

אור וגילוי הוא דבר נוסף על העצם שאינו בגדר גילוי, נוסף גם על האור הכלול בהעצם, שהוא כמו העצם; ע"ד כחות הכלולים בנפש, אינם בגדר גילוי והמשכה כלל. וכן כל המשפיע הוא למעלה לגמרי מגדר שכל המקבל, והשכל הנשפע הוא דבר נוסף על שכל המשפיע. וכן בגילוי השכל לעצמו –השכל הוא דבר נוסף לגבי מקורו. נתגלה ע"י העכבת העצם, ענין הצמצום. ואף שעצם בלתי מתגלה, מ"מ הרצון העצמי הוא שיהי' גילוי, וההעכבה על גילוי זה היא כעין העכבה על העצם. וכן גילוי כחות הנפש הוא ע"י העלם הכלים דוקא. גילוי השכל ע"י העלם כלי המוח. וע"י העבודה בבירור ההעלם וההסתר ממשיכים את כל המדריגות עד להעצם ממש, כי בההעלם נמצאים כל המדריגות. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, צדיקים עבודתם בבחי' גילוי נמשך רק אור, משא"כ לישרי לב שעבודתם בבירור ההעלם, נמשך ענין השמחה למעלה מאור. אמירת יעקב קטנתי שעבודתו היתה בבירור ההעלם, משא"כ אברהם ויצחק היתה בגילוי אור. עי"ז המשיך "מכל החסדים" חיצוניות הקו, "ומכל האמת" פנימיות הקו, שהמשכתו מתפארת הנעלם, "כי במקלי" מקל יו"ד, ראשית הגילוי הקו, עברתי את הירדן, אור לפני הצמצום, ולכן ועתה הייתי לשני מחנות" –שהגיע בת"ת הנעלם, הכולל ב' הקוים דחסד וגבורה.

ע"י הנס מנכין לו מזכיותיו כי נס הוא המשכת סוכ"ע בממכ"ע, שהרי הטבע אינו בטל לגמרי, שהו"ע שכר מצוה, עפ"ז מובן שישנו עילוי בנס המלובש בטבע, שבו הפעולה בטבע היא בתוקף יותר. וכן בעבודה (זכיות) יש מעלה בעבודה הנעשית במצב של העלם והסתר, שבה דוקא ישנו העצם ממש. זהו תיווך ב' הפירושים בקטנתי, נתמעטו זכיותי; ביטול ושפלות: ע"י הביטול והשפלות בא לתנועה של תשובה, ועי"ז מגיע לבחי' העצם. ומסיים ה"בכן" בנוגע לעבודה, שלא צריך לחפש ענינים נעלים דוקא, אלא אפילו ענינים תחתונים, ענינים שיש בהם העלמות והסתרים (ואדרבה, ענינים אלו הם נעלים יותר), צריכים לבררם. ועיקר העבודה עתה היא לא בהמשכת אורות וגילויים, אלא בעבודת הבירורים, ובאופן שכל דבר הבא לידו צריכים לעשותו מיד, ללא חשבונות, שהרי אין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים ולכן צריך להיות חטוף ואכול חטוף ושתי.

קרבן תודה, הודאה על נס שלמעלה מהטבע, ההודאה שלמעלה מהבנה והשגה. עבודה זו נמשכת מצד "דעת עליון" למעלה, כי אין בכח האדם להשיגו, שייכותו להענין ד"דעת עליון" היא באופן של הודאה. דעת עליון (שם הוי') מיש לאין (המציאות דלמעלה היא יש האמיתי, והבריאה היא כאין לגבי'), "דעת תחתון" (שם אלקים) מאין ליש (ההתהוות אינה בדרך עילה ועלול, שהוא יש מיש, אלא מענין שאינו בגדר מציאות). ב' דעות אלו הן אמת ("א-ל דעות הוי'"). תכלית הכוונה לפעול גם ביש (שנברא משם אלקים, דעת תחתון) הביטול דשם הוי' (דעת עליון). זהו כללות ענין הנסים שלמעלה מהטבע, שמהם נמשכת העבודה באופן של הודאה, ובעבודת הקרבנות – קרבן תודה. לעתיד לבוא יתבטלו כל קרבנות היחיד, מלבד קרבן תודה, שעיקרו יהי' דוקא לעתיד לבוא – כי אז יהיו כל הענינים בגילוי. וזהו "הריעו להוי' כל הארץ" ר"ת הלכה: הכרעת ההלכה היא מצד שם הוי' שלמעלה מהשתל' (לכן הלכות אינם בטלים לע"ל), והכלי לזה הו"ע הביטול ("נוחין ועלובין"), עבודת ההודאה. ועי"ז נעשה "הריעו" לשון שבירת הישות והמציאות דהעולם, ועי"ז "הריעו" לשון שירה ותרועה.

אף שדעת הוא סיבת השבירה, אמנם מצד דעת שבכתר יכול להיות "ובחרת בחיים". תכלית הידיעה שלא נדעך. למעלה מידיעת השלילה וסוכ"ע וסובב הכללי ואמיתת ענין הסובב. עצם נעמט עצם, כתינוק שמכיר את אביו. פנימיות דעת אלקי למעלה מחו"ב מחליט לבחור בטוב מצד הציווי "ובחרת בחיים". הבירור בעבודה מלמטה, אבל ע"י תורה הוא בשלימות, "פדה בשלום נפשי". "וישב יעקב" תיקון "ישובי עשו בקצרה". "בארץ מגורי אביו" מגורי ל' אסיפה או ל' יראה. מצד הכרה ברוממות הא"ס (שלא נדעך) בוחר בטוב, עיקר אסיפת ובירור הניצוצות. "בארץ כנען", מרמה, סוחר המרוויח ע"י פיזור. כך המאסר והגאולה די"ט כסלו.

כנ"ל בפי' "פדה בשלום" כן הוא גם בפסוק "וכל בניך לימודי ה'" - תפילה, חרב של שלום. "ורב שלום בניך" תורה, שלום. "בצדקה תכונני" גמ"ח, מלחמה. ע"י התורה עושה הכל בדרך שלום. אמיתת השלום לעת"ל גילוי פנימיות עתיק. בעבודת האדם, שמבטל כל מציאותו עד שלא נשאר בו שום מציאות, ואין מנגד וצער וחרב כלל כי בטלה לגמרי מציאות המנגד, אמיתת ענין פדה בשלום, בכל מאודך, מאד שלך, מובן שיש לכאו"א הכח להגיע למדרגה זו.

פדה בשלום – ע"י מלחמה, ע"י חרב של שלום, ובאופן דשלום ממש (וכמו החילוק בין דוד, שלמה ולעת"ל). והם ג' אופני עבודה שנרמזים בפסוק פדה בשלום – העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור: גמ"ח – קיום המצוות באופן של התלבשות בדברים הגשמיים (לגמול חסד עם הניצוץ האלקי שנמצא בהם באופן של צער, להחיותו), לבררם ולעשותם עניני מצוות, ע"י מלחמה – נהמא אפום חרבא ליכול. תפלה – אף שענינה בקשת צרכיו בענינים גשמיים, הרי אין זה באופן של התלבשות בדברים הגשמיים, ולכן אין זה באופן של מלחמה, אלא חרב של שלום (ורק התפלה דשבת היא בחי' שלום), שע"י רוממות א-ל בגרונם נעשה חרב פיפיות, של שתי פיות (ובפרטיות – חמשה כלי זיין), לבטל ב' האופנים שביניקת החיצונים: מריבוי הצמצומים – עי"ז שהאדם משפיל את עצמו לקבל מהדברים הגשמיים, או באופן דתגבי' כנשר, ע"י ענין הגאוה. תורה – הלא כה דברי כאש, דברי אשר שמתי בפיך, כמו במ"ת, אז לא הי' מציאות של מנגד, וגם הפעולה-התלבשות בעולם היא בדרך פקודה וציווי מלמעלה (ולכן הפעולה היא גם בהפיכת הלעו"ז) – שלום. ובפרטיות יותר – יש ג' ענינים אלו בתורה גופא: תלמוד בבלי, במחשכים הושיבני, בריבוי קושיות העלמות והסתרים – מלחמה; חרב של שלום – כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'; ופנימיות התורה דלית תמן קושיא ומחלוקת, ובזה גופא – ביאור ענינים בנגלה שיש בהם קושיות ומחלוקת, עה"ח שבעה"ד, ופנימיות התורה כשלעצמה; גילוי פנימיות התורה עתה, ושלימות הגילוי לעת"ל – פנימיות אבא פנימיות עתיק. השייכות לקטנתי מכל החסדים – כי הביטול דקטנתי הוא לפי ערך מעלת החסדים, עד לתכלית העילוי דפדה בשלום.

העבודה דדירה בתחתונים בדרך מלחמה, תפילה, ובדרך שלום, תורה. "שלום רב" שולל מציאות המנגד באופן ש"אין למו מכשול", שאינו יכול להזיק גם לאחר. ע"י "אוהבי תורתך" הקדמת תפילה "פולחנא דרחימותא" עד לשלימות השלום לעת"ל.