מאמרי שנת תשמ"ה

"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", אותו אור העצמי הזורח בישראל ואשר עתיד לזרוח לעת"ל, הנה הם ישבו בסוכות בפנימיות. כי ענינה אחדות וכן ד' מינים שמצוה מן המובחר לקיימה בסוכה ענינם אחדות, וע"י הנענועים שמגיעים בחזה ובלב ממשיכים לשם אחדות לכל השנה. מעין דלעת"ל שיהיה "וגר זאב עם כבש" ולא יהיה שם לא מלחמה ולא קנאה ותחרות, ונמשך מעין זה גם עתה. "למען ידעו דורותיכם", ענין הדעת גם כמו לעתיד "ומלאה הארץ דעה את ה'" שלכן תהיה אחדות. וכל זה יתפרנסון בשכל חב"ד, עד שנעשה דם ובשר כבשרו.

ביאור שאלת הגוים בכלל, וכן הגוי אשר כקרבך, הנה"ב והיצה"ר, "איה אלקיכם", בשלמא האבות ראו אלקות בגלוי, האבות הן הן המרכבה, והמשיכו אלקות ע"י המדות שלהם, אברהם באהבה וחסד, יצחק יראה ופחד, ויעקב במדת האמת שלו. דענין זה, שע"י המידות והשכל אפשר להגיע למדריגות נעלות בהשגת אלקות, הוא דבר שגם הגויים מבינים אותו ואפילו הגוי אשר כקרבך. משא"כ בזמן שלאחר מ"ת, הנה אז עיקר העבודה היא בענין המעשה. ע"ז באה הבקשה "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", והמענה על זה הוא "ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה" אלקות נמשך בשמים ובעשי' בשוה, דאלקינו (אלקה שלנו) הוא למעלה מגדרי שמים וארץ בשוה, לפיכך נמשך בשוה בשמים וגם בעשי', ואדרבה, המשכתו בעשי' היא באופן דחפץ, פנימיות הרצון. וזהו המענה אל הגוים, דמכיון שא"ס ב"ה הוא למעלה מעלה גם מענין המוחין וגם מענין המעשה, לפיכך אפשר שתהי' המשכת האלקות גם במעשה ובעשי'. ביאור הענין בעבודת האדם, דהנה אפשר שיתבונן באלקות, מ"מ אינו פועל פעולתו בהאדם. וצריך שיקשר עצמו לאלקות, צוטראגן דעם ענין צו זיך, עד שירגיש בליבו שיהי' לו רצון חזק לאלקות. אבל המעשה הוא עיקר הכוונה ועיקר הפעולה ועיקר ההצלחה, משא"כ בענין הכוונה במוחין ומדות הנה ע"ז יש מניעות ועיכובים והעלמות והסתרים. והמענה על טענה זו הוא, "אלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה", היינו דמכיון שאצלו ית' הנה שמים ועשי' שוים כנ"ל, לפיכך, לא רק המשכת אלקות בכלל היא בעשי' דוקא, אלא גם הגילוי אינו דוקא בשמים וברוחניות, אלא אפ"ל גם במעשה בפועל. וזהו "ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה", דמכיון שאלקינו הוא מובדל שלא בערך משמים וארץ בשוה לפיכך הנה אותו ענין שבשמים ("אלקינו בשמים"), בחי' הגילוי נמשך ב"כל אשר חפץ עשה", דגם בעשי' בפועל ישנו ענין הגילויים. זהו תוכן הבקשה: "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", דהגם שבזמן הזה הנה העבודה היא באופן שהמעשה הוא העיקר, ולכאורה ענין הכוונה והמוחין ומדות הוא בהעלם, מ"מ "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", שיהי' גם אצלינו גילוי האלקות כמו שהי' אצל האבות שהן הן המרכבה.

קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, אך לא די בזה וצ"ל גם ענין האמירה! כי התהוות שו"א מהתורה הם באופן אחר מהשו"א וכל צבאיהם כפשוטו, לזה אינו מספיק ההסתכלות בתורה אלא צ"ל מאמרות. הגם שתורה היא אמיתית ותוקף מציאותם, אלא שם הם באופן נעלה יותר, תכלית הכוונה שההתהוות תהי' דוקא למטה מטה, יש הנברא והנוצר והנעשה, יש הגשמי בעולם הזה דוקא. ולפיכך אינו מספיק כפי שהענינים הם בתורה, ואינו מספיק ענין הספירות אלא צריך שהספירות יומשכו בעשרה מאמרות דוקא וע"י המאמרות נתהווה היש הגשמי כמו שהוא. גם תכלית הכוונה היא לגלות שם אלקים בגימטריא הטבע דעולם העשי', כי דוקא בהתהוות היש הגשמי היא תכלית הכוונה, בעוה"ז, יש הנברא, שם דוקא יפעלו חידוש ולהפוך היש לאין, ועד שהיש הנברא נעשה חד עם היש האמיתי. עד"ז בעבודת האדם. אף שהמקור לכל עבודת האדם הוא בתורה, (פתגם מו"ח אדמו"ר: לפני שעושים איזה דבר צריכים להסתכל בשולחן ערוך) מ"מ עיקר הכוונה היא שאח"כ יומשך זה בגשמיות ובחומריות, שיהיו כל מעשיך לשם שמים, גם מעשיו הנדמים לחומריים. אתה בחרתנו מכל העמים ובנו בחרת מכל עם ולשון, בגוף הגשמי והחומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם יפעלו את הענין דורוממתנו מכל הלשונות כו'. נתאווה כו' בתחתונים דוקא.

בפסוק זה יש הוראה לעבודת כאו"א מישראל. תורה מן השמים, דברי כאש, שהם למטה כמו למעלה, בפרט תושב"כ, אנא נפשי כתבית יהבית. האדם קורא וממשיך אלקות בתורה, יהבית בתוך הכתבית. ארץ הוא תושבע"פ, מחדש ומתחשב במצב העולם והציבור. בנש"י, יש השייכים לשמים (הימל-אידן) ויש השייכים לארץ. במארי תורה גופא, יש שהם שמים, למעלה מפרטים, ויש מארי תורה, אליבא דהלכתא, בכללות זהו מה שעוסקים בתורה באופן השייך לעולם, שבה צריכים להתחשב (זיך רעכענען) עם דעת העולם. מזה נמשך שמים וארץ רוחני וגשמי. בכולם יהיה חידוש לעת"ל, שמים וארץ חדשים בתורה דלעתיד. מצד טבע הטוב להטיב רצה הקב"ה שהגילויים דלע"ל יהיו קשורים עם העבודה שלמטה, בחי' קב שלו ועד שגם לעת"ל יהי' העבודה דעתה, וזהו מ"ש בהמשך הכתוב, "כן יעמוד זרעכם ושמכם", שהעבודה דתומ"צ בזה"ז, הגם שהיא אין ערוך לגבי הגילויים דלעתיד, מ"מ יהי' ניכר מעלתה גם אז.

ענין "לך לך וגו'" בעבודת האדם: הנה לימוד התורה צ״ל באופן כזה שילך (ער זאל אוועקגיין) מכל עניניו, וכנודע מענין "ונפשי כעפר לכל תהי׳, פתח לבי בתורתך", ההצלחה בלימוד התורה היא ע״י שמבטל מציאותו, "כעפר לכל תהי׳", היינו שהולך מארצו וכו׳. וזהו גם מה שאמרו רז״ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וידוע הדיוק בזה מדוע לא נאמר במשנה מה יהי׳ שכרו של המקיים את התורה במצב בינוני... כי דוקא ע״י עבודה בבחי' עוני וביטול, נפשי כעפר לכל תהי׳, עי״ז באים לפתח לבי בתורתך, דזהו ענין סופו לקיימה מעושר ברוחניות, שבא אל בחי׳ העושר שבתורה, ריבוי בלימוד התורה באופן של לאפשא לה, שמחדש בתורה. עד״ז הוא גם בעבודת התפילה (ההליכה מלמטלמ"ע) שצ״ל "לך לך מארצך גו׳", וכמאמר המשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, דהיינו ע״י ההתבוננות בגדלות הא–ל ושפלות האדם, וגם התפילה עצמה היא באופן שהאדם המתפלל עומד כעבדא קמי׳ מרי'.

הקשר והשייכות בין פירוש הזהר שני חיי שרה, דילה הוו חיין עם פרש"י כולן שוין לטובה. כל אחד כולל את זולתו. תשובה מאהבה פועל גם על העבר עד כולן שוין לטובה, בכח הבחירה חפשית יכול להיות בינוני בכל עת ושעה, לכן דילה הוו חיין, שהחיים הם בידה ובכחה לשנותם; לאידך גיסא, ע"י דילה הוו חיין, המשכת ספירות במלכות, המשכת חיין עילאין בשרה, נמשך מעין גילוי דרדל"א ומתכלל ומתאחד כאחד, כולן שוין לטובה, לכן לא נזכר מספר שנים בשני חיי שרה, אחדות למעלה מהתכללות דמאה שנה, שהוא גם ל' יחיד, כתר, אלא ששם אינם במציאות, משא"כ בשרה, ענין המלכות האחדות הוא גם במציאות, דילה הוו חיין. אלא שגם המורגש הוא בביטול למעלה ממציאות. ע"ד תשובה שמוגבל בזמן ופועל על העבר למעלה מהזמן. קטע בהמאמר: זה שהתורה מספרת שכל שני חיי שרה הם שוין לטובה הוא הוראה ונתינת כח לכל אחד מישראל שכל שנותיו יהיו שוים לטובה. גם שנותיו שבעבר. ע"י תשובה מאהבה משנים גם את העבר. ע"י ענין דילה הוו חיין עילאין, נעשה כן גם בנוגע לחיים בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעה"ב עליהם, ועי"ז ניתן הכח לכל אחד מישראל שכל שני חייו (גם השנים שעברו) יהיו שלו ושהוא יהי' בעה"ב עליהם, ולכן בכחו שיהיו כל שנותיו (גם השנים שבעבר) שוין לטובה... ובכדי שהשמחה תהי' בהתגלות ואעפ"כ לא יבוא מזה להרגשת הישות, הוא ע"י שהוא בטל בעצם, שאז, גם המורגש שלו הוא בביטול... וע"י השמחה בעבודת ה' בכלל, ובפרט כשהשמחה היא בעבודת התשובה עצמה.. עי"ז מיתוסף עוד יותר בכח התשובה לשנות גם את העבר.

מעלת שיחת אליעזר העבד על תורת אברהם, כי היה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. על תורתן של בנים בכלל. מטרת ופעולת התורה להשפיע על המעשה הוא העיקר, וזה נעשה בהקדם שיחתן של עבדי בתי אבות. קבלת עול. עי"ז באים לתכלית השלמות בלימוד התורה. יש תורתן של עבדים, שלומד דין בשו"ע לידע את אשר ציוה עליו אדונו ומלכו, הקב״ה המלך והאדם המקיים הוא העבד. שיחתן של עבדים, היינו עמל שיחה דקאי על תפילה, לשון התחברות והתקשרות, בחי׳ רעותא דליבא, קב"ע באופן שהביטול אל האדון חודר גם בכח הרצון ובכח התענוג שלו עד שתענוג האדון הוא תענוג העבד. מעלת רעותא דליבא בעבד דוקא כיתרון האור הבא מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות. כי העבד מצ"ע בהפקירא ניחא לי׳, בחי׳ חושך, ומתהפך ע"י שיחה ותפילה, מעלת אתהפכא חשוכא לנהורא. עי"ז בא לקיום כל גופי תורה להלכה למעשה גם כשהם רק ברמיזה. אמנם, תכלית הכוונה שהתפילה ולימוד התורה יהיו מציאות אחת, לכן נאמר זה בשידוך יצחק (העלאה) ורבקה (המשכה, או להיפך) ב׳ קוין דרצוא ושוב, כללות התומ"צ העלאה והמשכה. לכן הוכפלה בתורה, כי היא יסוד כל התומ"צ. רצו"ש בתורה, במצות פרה אדומה, מים חיים ואפר. לכן פרשת פרה אדומה נאמרה בתורה באריכות יתירה שלא מצינו כמותה בשאר הקרבנות, כי מצוה זו היא חוקת התורה, כללות ענין דיחוד רצוא ושוב דתורה ומצוותי׳ (כנ״ל).

ע"י ביטול, "יפקד מושבך", נמשך הזיכרון דלמעלה, "ונפקדת". "מחר חודש", ביטול הלבנה בער"ח ממשיך אור חדש מהשמש ומולד הלבנה. המשכה למעלה משייכות לעולמות עד שהם זיכרון בלבד (ונפקדת) ע"י ביטול (יפקד מושבך). ג' דרגות אתעדל"ע, העליונה באה לאחר שלימות העבודה. בר"ח נמשך השמש (ז"א) ללבנה (מלכות) לא רק על "ונפקדת" בר"ח, אלא גם "יפקד מושבך" בער"ח, ביטול המלכות עצמה. העלאת התחתון צריכה להמשכה שתעורר אותה ותגלה את כוחה. ההעלאה היא פעולה נמוכה ולא נעשית מצד עצמה ולא רואים את כוחה, וצריכה המשכה שתעורר אותה לכך. כמו כן מלכות, הספירה התחתונה, צריכה את ז"א גם בשביל עצמה. "יצחק (העלאה) בן אברהם" (המשכה) העלאה עצמה באה ע"י קדימת ההמשכה, "אברהם הוליד את יצחק", הוליד ל' פועל יוצא שנותן את כח התולדה ביצחק, שהכח שבהעלאת המטה להגיע למעלה נמשך (מתגלה) ע"י ההמשכה מלמעלה (שלפני ההעלאה). מעלת העלאה דמלכות לגבי ההמשכה דז"א היא ההעלאה עצמה, עתה שהעיקר הוא הגילויים, מדגישים את מעלת הגילוי שנמשך על ידי ההעלאה. אבל לעת"ל יתגלה השורש הנעלה שלה, גילוי אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום, חידוש הכי עליון בכל הענינים, בישראל – שהם עתידים להתחדש כמותה, בתורה – תורה חדשה מאתי תצא, עי"ז חידוש גם בבריאה – שמים חדשים וארץ חדשה. וממשיך הכתוב, "כן יעמוד זרעכם ושמכם", שגם לע"ל, כשיהי' שמים וארץ חדשים יהי' עומד וניכר העבודה דישראל עכשיו, שעל ידה נעשה החידוש. והקב"ה ישתעשע (וועט זיך צאצקען) עם ישראל, שעל ידם נתמלא הכוסף והתשוקה שלו להיות לו דירה בתחתונים.

"אדם", נפה"א זרע אדם, "כי יקריב" ל' קירוב ומעלה "מן הבהמה", נפה"ב, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, עולה גם האדם. גם את העולם נתן בלבם, "פדה בשלום נפשי מקרב (ל' קרבן) לי", מלחמת נפה"א עם נפה"ב שבקרבו עד שתשתנה מהותה, "ברבים היו עמדי". הפדיה בשלום היא בתפילה שבמקום קרבנות תקנום, מיוסד על תורה ובפרט פנימיות התורה שאין בה קושיא ומחלוקת. "מן הבקר", פני שור מהשמאל, גבורות דנה"ב, "מן הצאן", צאן יעקב, רחמנות על ניצוץ אלקות שירד ונתלבש במשכא דחויא, ובפרט שיזכור ויתבונן במצב נה"ב, אז "וישק יעקב לרחל ויבך", נמשך רחמים על נה"א ונה"ב. "מן העוף", רחמנות דפני נשר שמרחם מעצמו בלי התבוננות, "ועוף יעופף" למעלה מהארץ, למעלה מצאן שצריך התבוננות וכו'. נוסף לזה יש גם כח מיוחד מבחי' "הוי' לי בעוזרי", כקרבנות שהי' אש יורד מהשמים, ובאים לענין רב להושיע כמובא בהמאמר (דאדמו"ר האמצעי).

בכח התורה לעשות שלום (פדה בשלום, ורב שלום) בעולם ובעבודה דבירור נה"ב. אשר ברא ששון ושמחה כו' שתכלית הכוונה היא שהעבודה תהי' מתוך אהבה ואחוה שלום ורעות, כמו אברהם שעבודתו לפרסם אלקות היתה מתוך שלום שהיה נדיב בגופו, ממונו ונשמתו, עד"ז אדמו"ר האמצעי שטרח גם בגופו להקל על בנ"י שיוכלו להשיג מאמרי חסידות בזול. שמחת חו"כ לחבר ב' הפכים עד שנעשים לבשר אחד באהבה ואחוה שלום ורעות בכח התורה. אברהם הי' נדיב בגופו, מעלת אתהפכא, בחי' קדושה. עם שרה, עיני' צרה באורחים. מעלת האתכפיא, אשה כשרה עושה רצון בעלה. גם לעת"ל מזכירין יצי"מ מעלת אתכפיא. מי יתן טהור מטמא. כך בכל איש ישראל שיש בהם גם מעלת האתכפיא. ענין השלום וחיבור הפכים בג' עמודים תורה עבודה (תפילה בציבור) וגמ"ח (משפיע ומקבל) והתכללות שלושתם עד למציאות אחת. וכל בניך גו' ורב שלום בניך, כל ישראל כלולים בתורה, ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ועוסקים בבנינו של עולם עד אלא תולדות פרץ מלא. ובאים ללמוד תורה מפי משיח ועוד לפנ"ז בתור הכנה לומדים פנימיות התורה שהיא מעין תורתו של משיח.

"וכל בניך לימודי ה'" מי שההתעסקות שלו בתורה היא בשוה להתעסקותו בשאר המצוות. להיות שהתורה היא אחת מרמ"ח מ"ע. דתורה עבודה וגמ"ח צריכים לכולם ואפשר שכולם יהיו בשוה, או שענין הגמ"ח או ענין התפלה יהי' העיקר. שלימות העבודה בלימוד התורה "רב שלום בוניך". שלימות העבודה ועיקרו בתורה, לא רק שהעולם יהי' קיים ועומד, אלא עוד זאת, שהוא בונה את העולם, "א"ת בניך אלא בוניך", ת"ח העוסקין בבנינו של עולם בדרך מנוחה ושלום. גם לא בחרב של שלום, אלא ביטול הצמצום והדין בדרך ממילא, כרשב"י שאמר יכולני לפטור את כל העולם מן הדין, בפרט ע"י פנימיות התורה. לא רק עמידת העולם אלא בנינו של עולם "בוניך".

בתי אחותי אמי ובת ציון, כנגד אחותי רעיתי יונתי תמתי ר"ת ירא"ת. מצוות, תורה, מס"נ דתפלה, מס"נ בפ"ע מצד קב"ע שבתחילת העבודה. יר"ת קשור ביראה עילאה. בנשמה: נר"נ ונשמה לנשמה שכולל חי' יחידה, קב"ע דעתה גילוי יחידה לעת"ל. הארת החושך בחנוכה השלימות דלעת"ל. נרות חנוכה פועלים נצחיות גם בנרות המנורה, כי אינם בטלים לעולם וקיימים גם לע"ל. כמארז"ל כל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים וזהו רני ושמחי בת ציון גו', דלע"ל דוקא יהי' גילוי מעלת העבודה דזמן הגלות, ויהי' באופן של גילוי אור כמו נרות חנוכה.

עבודת האבות סימן לבנים, יש בכל אחד ג' קוין חסד גבורה רחמים, ג' מקדשות, וכולם סימן לעבודת הבנים בהם בשלימות, ע"ד העיבור שיש בו שלימות כל עניני התינוק שבאים בגילוי אח"כ בלידה, ב' דברות אנכי ולא יהיה לך כוללים כל עשה"ד, פרשה ראשונה דק"ש כולל ג' הפרשיות. אך "שמי הוי' לא נודעתי להם", החידוש דמשה שנגלה מדת אמיתית שם הוי׳, הגילוי דמ"ת. האבות ענינם מדות, משא״כ משה הוא חכמה וביטול, "ונחנו מה" בחי' עבד, לכן זכה שעל ידו יהי׳ מ"ת שמקורה במוחין שלמעלה ממדות. מדות הם ברעש וסערה גדולה (מיט אַ שטורעם און מיט אַ ליאַרעם), משא״כ מוחין הוא בנחת וביטול, "לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳", גילוי נעלה יותר מהגילוי שבימי האבות. חילוק זה הוא גם בין הגילוי בגלות לגילוי דלעתיד. עתה העיקר עבודת המדות ולעת"ל יהיה בירור המוחין. קני קניזי וקדמוני. אלא שיש מעלה בעבודת המדות בזמן הגלות, כי דוקא ע״י העבודה שבגלות באים לגילוי דלעתיד, כיון שזה הסיבה וזה המסובב מובן שהסיבה היא למעלה מן המסובב, כנודע שהגורם הוא חזק מן הנגרם.

אף שמשה פעל הורדת השכינה מרקיע הא' לארץ, מ"מ זה נקרא שהורידה מרקיע סתם, דהיינו מכללות ענין הרקיעים, אל הארץ. משה שבכל דור פועל בכאו"א מישראל יראה מילתא זוטרתי'. לכן עבודתם היא לעשות משכן ומקדש לו ית', עד ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א מישראל בעבודה דאתהפכא, הפיכת חושך העולם לאור. להפוך שקר העולם מלשון העלם לקרשים למשכן לו ית'. ונעשה ע"י בנ"י שנקראים צבאות הוי' במס"נ דעבד נאמן ופשוט. ויתרה מזה, מס"נ בן לאביו, כברא דאשתדל כו' ומסר גרמי' כו'. בצבא מלך בו"ד בשביל נצחון המלחמה מבזבז אוצרות ונותן לאנשי החיל. שהם תכלית הכוונה לנצח במלחמה. כמו"כ לנצח ישראל לא ישקר מבזבזים את כל האוצרות שלמעלה, אוצר של יראת שמים, וניתן לאנשי המלחמה לעשות מהעולם משכן ומקדש לו ית'. בפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שעומדים בתוקף בפני כל המניעות והעיכובים, ובפרט בפני המלעיגים, המס"נ היא בתוקף יותר ומגיעים לשלמות, בנין ביהמ"ק השלישי. [בפרק השייך לשנה זו, אחרי שלמדו את כ' הפרקים כ' שנים הראשונות, בן עשרים למכור בנכסי אביו, לומדים פעם שני', כפליים לתושי', ושנה זו היא שנת הט"ו בפעם הב' מתחיל לבאר ענין למעלה עד אין קץ, שזהו האוצר שלמעלה. בחי' העלם האור בהעלם אחר העלם כו', ובכללות הו"ע הצמצום כו'] בע"ח איתא שצמצום הראשון הוא באוא"ס שהי' ממלא את כל המציאות שלא הי' מקום לעמידת העולמות כו', מ"מ הובא בחסידות (פעמים נדירות), שגם לפני צמצום הראשון הי' ענין של צמצום. אור הוא באין ערוך למאור (גם לענין מאור שבעצמות), כאשר אור נמשך ומתפשט להיות מציאות אור הוא באין ערוך לגבי כמו שהוא כלול במקורו, גם האור שלפה"צ הוא בחי' גילוי (מציאות אור), ובפרט ששייך לעולמות, באופן של שלילה עכ"פ, הנה אופן המשכתו מבחי' האור הכלול הוא ע"י ענין של צמצום. הצ"צ כותב: "ראיתי כי"ק ממו"ר הגדול אאזמו"ר נ"ע שכינה לבחי' זו בשם יכולת". לכאו', הרי הצמצום הי' בהאור שבבחי' גילוי (שהי' ממלא מקום החלל, לא בעצם האור אלא בהתפשטותו), איך זה מתאים עם בחי' יכולת? י"ל שכוונתו היא (גם) לצמצום שלפנה"צ הראשון, תנועת הצמצום שבאור הכלול, שעל-ידו נמשך האור שלפנה"צ. ונק' בשם יכולת, כי האור הכלול במאור, למעלה, הוא רק יכולת. ואינו בגדר אור וגילוי, וכמו בנפש האדם, ענין היכולת אינו בגדר גילוי והוא רק יכולת בלבד כמו"כ למעלה, וכדי שמהיכולת יבוא לידי אור וגילוי צריך להיות צמצום גדול.. אדמו"ר האמצעי כותב בשער היחוד שצ"ל ידיעה בפרטי ענין הצמצום, ג' מדרגות לפני צמצום הראשון, גם ל'חפץ חסד' צ"ל צמצום, כמו לכל ענין של אור וגילוי. כדי שמיכולת יהי' ענין אור וגילוי למטה צ"ל צמצום. יכולת הוא למעלה ובדקות (איידעלער) ביותר, וכדי שיומשך חפץ חסד צריך צמצום. ובזה יש ג' דרגות, עד שיער בעצמו בכח ועד לצמצום שיהי' אוא"ס ממלא את כל המציאות. א"ס כולל כח הגבול, אלא שלפנה"צ הי' גילוי הבל"ג, וכח הגבול הי' בהעלם (לכן לא הי' מקום לעמידת העולמות). גם לאחרי כל הצמצומים, הי' אור עליון פשוט (הבל"ג) ממלא כל המציאות כו'. וצ"ל צמצום הראשון (בהתפשטות האור) בבחי' דילוג גדול לגמרי יותר מכל הצמצומים שלאח"ז, בדרך סילוק. ב' פעולות בצמצום זה: א', סילוק האור שהי' ממלא מקום החלל, גם בהעיגול עצמו נגע הצמצום. ב', המשכת קו קצר שממנו נברא כל סדר ההשתלשלות, ונק' קצר, לפי ערך העיגול הגדול, וכ"ש וק"ו בערך האור שלפני העיגול הגדול (שבשביל זה צ"ל עוד צמצום). ולאחרי זה היו עוד כמה צמצומים כו' בשביל התהוות כל העולמות עד לעוה"ז התחתון. וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב ותרס"ו, שהצמצום הראשון הוא המקור לכל הצמצומים, עד ספירת המלכות שעל ידה היא התהוות העולמות בי"ע. ועוד זאת, שע"י הצמצום הראשון הי' גם ענין שבירת הכלים דתוהו שמזה נמשך בריאת עוה"ז התחתון שהקליפות גוברים בו כו'. צמצום אינו חסרון, אלא בו ועל ידו דוקא נעשית המשכת העצמות למטה. כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בד"ה מי כמוכה שעוה"ז אינו דמיון אלא מציאות אמיתית, ובו נמצא (ע״י צמצומים) עצמותו ומהותו ית' ממש. כמבואר בתורה אור ד"ה פתח אליהו שהמאור הוא בהתגלות, ואפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוקה מצוי כו', והו"ע שם שמים שגור בפי הכל, שהתגלות העצמות היא בעוה"ז התחתון. פירוש אדמו"ר הזקן "אליו" לעצמות ית' "ולא למדותיו", כוונת קטנים ע"ה ונשים בתפילתם היא לעצמותו ומהותו ית', אני מתפלל לדעת זה התינוק, כבן הקורא לאביו, ויתר ע"כ כאדם הקורא לחבירו. תוכן מעשינו ועבודתינו בדרא דעקבתא דמשיחא, כאשר החושך יכסה ארץ, בתכלית הצמצום, להמשיך שם עיקר שכינה, עצמותו ומהותו ית'. ובפרט ע"י מעשינו ועבודתינו, מעשה מלשון מעשין על הצדקה, אתכפיא ועבודה מלשון עיבוד עורות, עי"ז באים לגילוי עיקר שכינה למטה. \

אף שהפרשה מספרת בשבחו של יתרו ומה שכיבדו משה רבינו, נזכר גם שהיה כומר לע"ז. בזהר איתא דמ"ת תלוי בהודאת יתרו. חידוש מ"ת, אף שאלפיים שנה קדמה (ושייכת) תורה לעולם וגם בפועל היה לאבות תורה, אלא שהיתה גזירה בין עליונים ותחתונים כי היו רק גילויים, החידוש דמ"ת שנמשך העצם עד לעצומ"ה ית'. במאמרי באתי לגני (דהשתא) נתבאר שגם הענין הכי ראשון לאחר עצמות כביכול נמשך ע"י צמצום, ובמ"ת נמשך למטה מדרגה זו דלפני הצמצום לבחי' ישת חשך סתרו. לכן הודאת יתרו לפני מ"ת פעל יתרון האור מן החשך הזה שלמעלה מאור. ונרמז בכתוב: כהן מדין (תכלית הישות) חותן (חות דרגא, המשכה למטה) משה (תכלית הביטול, "מן המים משיתיהו") גם שמע קרי"ס, בקיעת כל הצמצומים מסכים ופרסאות למעלה עד אין קץ עד שגם יתרו חכ' דקלי' נהפך לאור. ומשם נמשך לד' מדרגות: אורות, כלים, לבושים והיכלות ופעל הגילוי דמ"ת בעוה"ז הגשמי.

הוראה הנצחית במצות כי תשא, שנא' בלשון יחיד ולזמנו של משה רבינו בשביל אדנים וקרבנות ציבור ובזמן המקדש היה רק לקרבנות. ענין האדנים, יסוד המשכן, מבלעדיו אין קרבנות. הוראה מזה, כי בעולם היסוד שעליו עומד הבנין הוא למטה. ראשית העבודה עיקרה ושרשה הוא קב"ע. רק כאשר מיוסד על אמונה הקב"ע כדבעי. לזה צריך כי תשא את ראש, שגם הראש שעומד מעל הגוף לא ישאר במקומו אלא מתנשא למעלה ממדרגתו ואז הקב"ע כדבעי. גילוי האמונה ע"י משה נשיא הדור ומשה שבכ"א הנשיא הוא הכל, פועל על כל הכוחות שיהי' מילתא זוטרתא וקרוב אליך. נקודת האמונה, היהדות, והחכמה תתלבש בהשגה, בדעת, במח' ודו"מ, עד לגוף ונה"ב וחלקו בעולם ולכל העולם. לכל זה צריך כי תשא את ראש, כי כל ירידה צריכה ליתר נתינת כח. ישראל שהם ראש וראשית העולם עושים אדנים, יסוד, וקרבנות העלאות הכוחות והחושים מעוה"ז התחתון, עד רזא דא"ס. עשיר ודל שוים בזה, אף שלכ"א תפקיד מיוחד שאין לשנות, כמו כהנים ולוים שכ"א על מעמדו. אבל אין זה גורע במעלה שכולם שוים, רק התפקיד שונה. ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, אף שהם שונים צ"ל כל אות מוקף גויל ומיוחד, אבל בכלל קדושת ס"ת כולם שוים. ישראל מצד שרשם הם למעלה מהתחלקות. טעם נתינת עשר גרה כי הוא שלימות הגילוי העולם. עשר ולא תשע. לכפר על נפשותיכם, אינו על חטא, אלא גילוי פנימיות עתיק, המשכת התענוג למטה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

תכלית עבודת האדם היא לעשות קשר אמיץ ויחוד נפלא בין ישראל לקוב״ה, חתן וכלה, וצריכים שושבינין כי אינם בערך זל״ז, משה ואהרן, שושבינא דמלכא שושבינא דמטרוניתא. העלאת נרות המנורה, ז' סוגים בנש"י ע״י אהרן, אל החתן שהוא הקב״ה. בעבודה, תפילה הוא העלאה מלמטה למעלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". אבל משה ממשיך את החתן שהוא הקב״ה אל ישראל, ע״י נתינת התורה. לימוד התורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, הלא כה דברי כאש גו׳, התורה היא אש יורדת למטה באופן שלא בשמים היא. ב' הענינים דתורה ותפילה: "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" הו״ע התורה, לכן מקדים ויקחו אליך ע״י משה; "יערוך אותו גו׳" הו״ע התפילה, ע״י אהרן. לימוד התורה, צ"ל ע"י כתית וביטול, ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך. וגם משה עצמו הי׳ צ״ל בביטול, משה עבדי, כתותי מיכתת שיעורי׳. כתית ומרירות, כמאמר היונה יהיו מזונותי מרים כזית, וגם הזית משכח תלמוד של ע׳ שנה. וע״י שכותשים אותו מוציא שמנו, לא רק לאור אלא "למאור" מקור האור. שגם בהיותו במקומו הנה מחמת הביטול נמשך בו המאור. "להעלות נר תמיד", כי חיוב לימוד התורה כפשוטו הוא תמיד בכל זמן. ולאחרי זה כתיב "יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר גו׳", שקאי על תפילה, העלאה מלמטה למעלה כאש העולה בטבעו למעלה. ג׳ ענינים: א׳ יערוך אותו אהרן, התבוננות וסידור ועריכת המחשבות; ב׳ בהעלותך את הנרות, ההעלאה עצמה מלמטה למעלה; ג׳ בהטיבו את הנרות, שהנרות יאירו למטה. לכן נאמר בה מערב עד בוקר, כי בתפילה יש חילוקי מדרגות דערב ובוקר, ואינו חיוב תמידי כלימוד התורה, אלא הוא בערב ובבוקר כקרבנות, לפני התפילה צ״ל לימוד התורה, כדי לידע איך להתפלל, וגם הלכות תפילה, ודוקא ע״י הלימוד כראוי אז התפילה היא כדרוש. אמנם לפני פרטי עבודת חתן וכלה, צריך לסיעתא דשמיא, דזהו ענין תצוה לשון צוותא וחיבור, שמחברים המעלה עם המטה בכללות ואח״כ נמשך מזה כח על הפרטים. ו׳ ואתה, חיבור ב׳ האילנות, אילנא דחיי ואילנא דטוב ורע, כמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים. הוספה

מלחמת עמלק בנחשלים אחריך, שעבודת האדם היא באופן של חיצוניות בלבד, נחשלים לשון חלישות, ענין השינה שהאדם חי בשלימות ומ״מ אין בו חיות, גם אם מקיים רמ״ח ושס״ה וגם מצוות זכור בפה ובלב הוא כמצות אנשים מלומדה, בלי חיות. עמלק מל' "ומלק את ראשו מול ערפו", הפרדת הראש מן הגוף. ע״פ הסדר הראש מנהיג ומשפיע בכל עניני הגוף עד לכח העשי׳, אבל מליקה מפריד הראש מהגוף, אף שהם בשלימות אין קשר ביניהם, ההתבוננות שבראש אינה משפעת על הנהגת הגוף כולו. עד ויזנב בך, תחתון שאין למטה ממנו טפל בלבד, ומטיל קרירות בעבודת האדם, שיהי׳ בלי חיות לגמרי, וגם עמלק בגימטריא ספק, שמטיל ספיקות בדעתו, ועד תכלית הירידה, בחי׳ הדעת דלעו״ז שפועל היפך ההולדה דקדושה. במדרש מובא משל לעמלק, לאדם שהרכיב בנו על כתיפו ויצא לדרך כו׳ פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו אינך יודע היכן אני השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו. משמע דקאי במי שעבודת ה׳ שלו היא בשלימות, עד שהוא רוכב על כתיפו של הקב״ה, ובמקום ודרגא זו בא עמלק ומטיל ספיקות היכן אבא וכיו״ב. המלחמה בו הוא ע״י זכירה. המשכה מחכמה שבראש מבטל את פעולת עמלק להפריד הראש מהגוף. ובאים ליציאת מצרים, "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה", ענין אתהפכא. ועד״ז הוא גם בכל יום ויום בעבודת האדם. בקום האדם משנתו הוא נעשה ברי׳ חדשה מתחיל עבודתו באופן של מודה אני לפניך, קטנות האמונה שבתחילת העבודה. אבל אח״כ צריך לעבוד עבודתו בתפילה, שעת צלותא שעת קרבא, שמכין עצמו למלחמת הבירורים דנהמא אפום חרבא ליכול, לא רק במאכל גשמי אלא גם בתורה, דע״י ההתבוננות כדבעי בתפילה לימוד התורה שלו הוא כדבעי, שהראש משפיע על הגוף, ועבודתו היא מתוך חיות, ועי״ז בא אח״כ לכיבוש בחי׳ ארץ טובה ורחבה, ועושה בהעיר קטנה שלו שיהי׳ גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלוקינו. ואח״כ ממשיך זה בחלקו בעולם ובכל העולם כולו.

במ"ת בטלה הגזירה בין עליונים לתחתונים. אלא שהיה שינוי לפי שעה ונסתלקה שכינה והחל בירור העולם לאט לאט אגרשנו ובעיקר ע"י מס"נ דפורים קיימו מה שקיבלו כבר במ"ת שנשאר בתוקף ובגלוי באורה ושמחה.

הקשר בין נשיאת ראש דכל ישראל לחטא העגל של הערב רב. גם ענין כי תשא גו׳ בעבודה רוחנית. כי בגשמיות אינו שייך ענין מחצית השקל בזמן הזה. מבואר ע"פ "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", הוא מאמר כנסת ישראל על הקב״ה, דכל המשכה היא ע״י עבודת האדם מלמטה שהיא דוגמתה, אתעדל"ת אתעדל"ע עד שנמשך אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. העבודה שבדוגמת שמאלו תחת לראשי היא במצות ל"ת, קו השלילה, "וימינו תחבקני" בקיום מ"ע, קו החיוב. ענינם בעבודה: שמאל - הוא תפילה, העלאה מלמטה, סולם זו תפילה, קרבנות, העלאת כל דצח״מ שבעולם מלמטה למעלה ומביאו מחוץ לבהמ"ק וירושלים וא"י. עבודת התפילה בתמידות, 'לואי שיתפלל אדם כל היום כולו', ע״ד "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ימין - הוא העבודה בתומ"צ המשכה מלמעלה למטה, גם הלומד תורה הוא כמחבק את המלך. הסדר הוא עבודת התפילה קודם תומ"צ, מבהכ"נ לבהמ"ד. "שמאלו תחת לראשי" ואח״כ "וימינו תחבקני". סדר זה באדם כדי שיהי' גופו וראשו בריא, אך כדי לבוא לענין נעלה יותר, להגבי׳ ולהרים את הראש למעלה הוא ע״י תשובה שלמעלה ממדוה"ג, בכחה להגבי׳ גם את הראש למעלה מעלה. ישראל מצ"ע אינם שייכים לחטא כלל, רק כדי להגיע למצב של תשובה באופן ד"כי תשא", הגבהת הראש. דגם במצב ירוד ביותר שעבר על פקודי אורייתא צריך לדעת שהכוונה היא שעי״ז יבוא לעבודת התשובה, "כי תשא את ראש". ויש בזה ב׳ קצוות. א׳, דגם מי שמצבו הוא נעלה ביותר צריך לדעת שאין זה מספיק, וצ״ל גם העבודה ד"תשא את ראש". ב׳, דגם מי שמצבו הוא ירוד ביותר, צריך לדעת שכל המצב הזה אינו אלא כדי שע״י עבודת התשובה יהי׳ אח״כ "כי תשא את ראש". "כל העובר על הפקודים", פירוש א' מאן דעבר על פקודי אורייתא. ב' כל דעבר בימא, קריעת ים סוף, עבודת התשובה שלמעלה ממרכבת זכרי׳ ויחזקאל, למעלה מכל מדידה והגבלה, הגמר והסיום דיציאת מצרים.

כמה ענינים מיוחדים בפרה אדומה, קשור עם הפיכת הגלות הכי אחרון תכלית הירידה. כל עבודתה חוץ ממחנה ישראל, יותר מתרומת הדשן. ועבודה בסגן ולא בכה"ג. ולא נזכר בה קדושה אלא טהרה. ונזכר בה ב"פ הוי' בציווי. דז"א ועתיק. נק' חוקת התורה, למעלה מכל התורה, ולאידך היא חוקת כל התורה גם דעדות ומשפטים. פרה למטה משור, אדומה מלשון האדום האדום הזה. ולוקחים אפרה, ניצוץ הקדושה ומערב במים חיים ומטהר אבי אבות הטומאה. תשובה ממצב דמטה מטה, "ובקשתם משם" מאותו מקום. שייך גם בצדיקים כי יש מי שאוהב, שיתעורר בתשובה ויתפלל לדעת התינוק, אליו ולא למדותיו, מי לי בשמים וכו' מער נישט וי דיר אליין, עיקר ושורש מצוות התפילה. וישנו בעיקר בזמן דעקבתא דמשיחא בארץ ציה שמעורר צמאון, "אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול" למעליותא. ונעשה חד עם הקב"ה, חוקת ל' חקיקה.

הטעם לקביעת חודש הגאולה בניסן בו יצאו ממצרים (יש מיש) ולא בתשרי שאז נברא העולם יש מאין שהוא פלא יותר מקרי"ס. גם הנהגת הטבע דלא ישבותו ולא שניתי מוכיח כח הא"ס שלמעלה מגדר התחלקות י"ס, אחדות פשוטה, למעלה מגדר דיחיד. משא"כ נס הוא שינוי ושידוד מערכות שבטבע. אמנם הטבע נחלש מעת המצאו, משא"כ נס מגלה שיש בעה"ב לבירה זו ויכול לשנות העולם כרצונו. ב' אופני ידיעת ה' ברמב"ם, בתחילה כותב הדרך לאהוי"ר את השם להתבונן בטבע, ובסופו כתב דלעתיד לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת ה' בלבד, וישיגו דעת בוראם עד לדעה את ה' כמים לים מכסים, ענין ים ויבשה בכלל הוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, טבע ונס, ממילא ים מרמז על הידיעה שע"י הנהגה נסית. ב' אפנים בעבודה, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתן. צדיקים ובע"ת. וזהו ההפרש בין תשרי (אותיות תשר"ק) לניסן חודש האביב, א"ב כסדרן. וצ"ל ב' המעלות.

עיקר מהותו של האדם הוא מידותיו, ועיקר עבודתו בתיקונם. לכל מידה מציאות בפ"ע. משא"כ מוחין עניינם אחדות. ויש מדות שבשכל ומאוחדות בתכלית. "אדם, אדמה לעליון". כשם שיש מדות ומוחין למטה כמו"כ למעלה; בי"ע, מידות; אצילות עולם האחדות, מוחין. ע"י המלכות נעשה עליית העולמות לאצילות בשבת, חיבור ואיחוד מדות במוחין "אוף הכי איהי אתייחדת לתתא", עומק הכוונה שיהיה התכללות המלכות במידות, חיבור ז"א ומלכות, "למהוי עמהון חד לקבל חד". כדי לחברם צריך כח שלישי נעלה מהם, בחי' הכתר "ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא". המשכה זו נעשית בקבלת השבת, תוספת שבת, שממשיכים ברכה (המשכה) במלכות "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא .. ולומר ברכו את ה' המבורך". עבודה זו (יחוד זו"נ ע"י כתר) קשור ליצי"מ ושבת הגדול, שנצטוו "ולקחתם לכם אגודת אזוב". אגודה, התאגדות והתאחדות, שנעשה ע"י האזוב, אור עליון שמחברם. א' - רזא עילאה. ז' - שבע מידות. ו' -המשכה באות ב' - בעולם (בראשית ברא) והכח לעבודה זו, ע"י ביטול, האזוב קטן מכל הצומח "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא".

אף שהגאולה היתה ביום אחד מ"מ נאמר "כימי" לשון רבים, הזמן ומקום דיצי"מ הוא תמיד ובכל מקום עד הגאולה (כימי, מסעי, ל' רבים) אף שהיציאה היא באי"ע, במיצרים וגבולים למעלה יש ריבוי דרגות, כך יצי"מ בנפש (תפילה) ריבוי דרגות; הטעם שמזכירים יצי"מ לע"ל מצד העילוי שבאתכפיא, שהיא בדרך דילוג ובריחה, שלזה מבזבזים מלמעלה אוצרות בדילוג ובאי"ע. וכן משום ש"למעשה ידיך (במשך הגלות) תכסוף". וע"י העבודה באופן זה, לא רק ילכו מחיל אל חיל, בבחי' הליכה. אלא יתר על כן באופן של דילוג וקפיצה, באים בקרוב ממש אל הקפיצה והדילוג דלעתיד, מתוך רעש והתלהבות און שטורעם דיציאה ממיצרים וגבולים ויציאה ממצרים כפשוטו, וקופצים מלמעלה (מ'שפרינגט אריבער), ומכינים עצמם אל הקפיצה לתוך הארץ טובה ורחבה.

בכל דור ודור ומוסיף אדה"ז "בכל יום ויום" חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והיא יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף. לכאו' הגוף מעלים ומסתיר על הנפש וקדם לנפש, ובקומו משנתו מאירה הנשמה רק באפו ולאחמ"כ מתפשטת, משא"כ הגוף קם בריא ושלם. א"כ איך שייך עבודה זו בכל יום. מעלת עבודה דיצי"מ, שגם לעת"ל שיאיר אור נעלה יותר, בכל זאת יזכירו עבודה זו. אף שהגאולה דלעתיד נמשל לאור יום שאינו כבה, גאולה נצחית. וגאולת מצרים, לאור נר שכבה. גאולה שאינה נצחית. אך יש מעלה באור הנר, שנדלק ע"י עבודת האדם. ויש בנר ארבעה דברים: פתילה; שמן; ב' סוגי אור; האור הקרוב לפתילה, והיוצא ממנו. ובעבודת ה': פתילה קאי על יר"ת, ה' אחרונה דשם הוי'. שמן קאי על יר"ע, י' דשם הוי'. ב' סוגי אור נמשל לב' סוגי אהבה: ע"פ טו"ד, ולמעלה מטו"ד. אות ה' ואות ו' דשם הוי'. הכח באדם להגיע לדרגה זו, כי "נר ה' נשמת אדם". בכוחו להתגבר על הגוף המעלים ומסתיר על אלוקות, כי שורש הנשמה נעלה יותר. וכאשר מאיר הנר, דוחה וכופה את החושך שבאדם ומסביבו בחלקו בעולם. זהו ענין יצי"מ. שיוצא מרגילותו ומדליק נר נשמתו ומביא לגאולה השלימה. ומכיוון שע"י עבודתו גרם להבאתה יזכירו עבודה זו לעת"ל.

קרי"ס לי"ב גזרים ובקיעת הנהר דלעתיד לז' נחלים. תכלית הכוונה בתורה ובישראל לכן נקבע הסדר שהתורה נמשכת למטה בישראל באופן של יחוד נפלא, עד שישראל ואורייתא כולא חד. והיא ירידה גדולה ועצומה שתתלבש במוחו של אדם. ההכנה לזה, גלות ויציאה ממצרים וגבולים גם דקדושה, קריעת ים סוף, מלכות סוף כל דרגין, עלמא דאתכסיא, שמכסה על כל מה שבתוכה. מזה נעשה התחלה ואפשרות לעלמא דאתגליא, עולמות בי"ע, ועד שרגלי' יורדות למטה יותר, בבחי' "ומשם יפרד", הים נק' מקוה מים דקוו וקיימו בחי' הדיבור, שנפרד מהאדם המדבר. הכנה והקדמה לגילוי דאנכי, אנא נפשי כתבית יהבית, ע"י ביטול המדידה והגבלה שלמעלה, עד לביטול המצרים דקדושה, ועי"ז יהי' גילוי עצמותו ומהותו ית', תמורת זה שהים מעלים ומסתיר, נעשה בו קריעה ובקיעה שלא יעלים ויסתיר, שכל זה הי' הכנה למתן תורה בפשטות. לע"ל יהי' הלימוד בבחי' ראי', גילוי חדש בבחי' מחשבה שבתורה, שעיקרה יהי' למטה דוקא. צ"ל בקיעת עולם המחשכה, עלמא דאתכסיא. כדי שתהי' המשכת פנימיות התורה, בחי' מחשבה, וכאופן של ראי', לא רק ע"ד אדם יודע מה שבלבו של חברו, אלא ע"ד אדם רואה מה שבלבו של חבירו. בקיעה לז' נחלים, ג' אבות וד' אימהות גילוי בחי' מרכבתא עילאה, גילוי פנימיות עתיק באופן דרחובות הנהר, בהרחבה אמיתית, שהיא בבינה דוקא יותר מחכמה. "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", באופן ד"מלאה", מלשון מילוי ושלימות, עולם על מילואו נברא ועד שהמים לים מכסים, שיהי' הגילוי דבחי' הנהר גם בים, דזהו "הכהו לשבעה נחלים". ו"הנחלים הולכים אל הים", עד שנעשה מקוה המים, דקוו וקיימו, ויהי' "כמים לים מכסים".

"יפקד מושבך" לשון חסרון ולשון זכרון שהם הפכים. "ואני שלשת החצים צדה אורה גו'" ענין הבירורים דתוהו, לתקן ולברר את הניצוצות שמעולם התוהו, בקשת וחצים הפעולה מרחוק משא"כ בחרב הוא מקרוב. החילוק בין בנין המלכות דר"ה (העלם) ע"י אמירת פסוקי מלכיות. לר"ח מולד הלבנה, יחוד שימשא וסיהרא בגלוי, עד "והיו לבשר אחד", "פרו ורבו ומלאו את הארץ". בעבודה ג' החצים לרמז שכללות בנין המלכות נפעל ע"י ג' קווים דתורה עבודה וגמ"ח. כיבוש ארץ ישראל ברוחניות, ארץ כנען תהי' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, המלך הראשון היה שאול, תוכן שאלת יהונתן, שרצה לידע משאול אביו איך מחזיק ענין הבירורים דעמלק, ולכן אמר לדוד "מחר חודש ונפקדת", ואז אדע איך הענין ואודיע לך. שאם שאול כבר גמר מלאכת הבירורים שלו והעולם כבר מוכן לביאת המשיח, אז יאמר אח"כ לדוד שהגיע זמנו לבוא, כי דוד מלכא משיחא, מלכות נצחית עד משיח בן דוד, ואם עדיין לא השלים הבירורים אז יאמר לדוד שעדיין לא הגיע זמנו. "ויבכו איש אל רעהו עד דוד הגדיל" אף שדוד הוא מלכות ויהונתן הוא ז"א, מ"מ דוד דוקא הגדיל, כי מעלה במלכות על ז"א, שרגלי' יורדות כו', ירידה צורך עלי', עד שדוד ממשיך ביהונתן, כמו לע"ל אשת חיל עטרת בעלה. ע"י אריכות הגלות באים לבחי' "עד דוד הגדיל" בתכלית השלימות, וכדי שיהי' בנין המלכות, צריך להמשיך מבחי' יהונתן בתוס' ה' ראשונה דשם הוי', ע"ד שמו של נשי"ד "יהוסף", הוא ענין המרחב הבנה והשגה, כח לבירורים בכל העולם, "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו". קשור לשם הוי' המאיר בחודש אייר, ר"ת "יתהלל המתהלל השכל וידוע".

"המזבח עץ גו' וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'", מים ראשונים ומים אחרונים, ברכה ראשונה וברכה אחרונה. "קדושים תהיו", פרושים תהיו מן העריות ומן העבירה, כי מאכילה שאינו כדבעי יכול להיות ענין של עבירה וצ״ל ענין של פרישות ע״י מים ראשונים ומים אחרונים. מזבח, ר״ת מחילה זכות ברכה חיים, תוכנו עבודת הבירורים. ב' אכילות, אכילת אדם, צדקה, הכנסת אורחים מן המוכן לסעודה, אכילת מזבח, תורה, "לכו לחמו בלחמי", סידור דברי תורה על השולחן, אנשי מעמד היו קורין במעשה בראשית, גם לימוד התורה נחשב כקרבן ואכילת מזבח. שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה׳ (פרקי אבות פ"ג) שולחן דוקא, ג' פירושים בשלחן: לשון חרב או כלי קרב. נהמא אפום חרבא ליכול, מלחמת הבירורים; 'שלח' לשון הפשט, העבודה להפשיט רוחניות מגשמיות; 'שלח' לשון שליחות, הכוונה בירידת הנשמה למטה, שליחות לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. "זה השולחן אשר לפני ה׳", למעלה משם הוי׳. "קדושתי למעלה מקדושתכם", שהקדושה שלמעלה היא על ידי קדושתכם, ישראל ממשיכים קדושה למעלה כביכול. ענין זה נפעל ע״י העבודה דשולחן, צדקה ותורה. שע"י נעשה האדם שותף להקב״ה במעשה בראשית, וממשיך למעלה גם מזה ע״י התורה, שישראל מחדשים בתורה, לאפשא לה, ופועלים חידוש בתורה.

"והאיתנים", תנאים, "מוסדי ארץ", ממשיכים בחי' איתן, יחידה, לתושבע"פ ע"י רשב"י הממוצע בין איתן לתנאים, התכלית הוא היחוד ע"י ביטול המחיצה בין גליא לסתים דאורייתא, המשיך אור הפנימיות בנגלה. אין ערוך רשב"י לשאר תנאים דוגמת נברא לבורא, לכן הוצרכו לשבחו כדי לעורר השפעה ממנו, ע"ד סיפור שבחו של מקום. מצד היתרון שבענין הבירורים פעלו עליו השבחים, כמו שלמעלה פועלים השבחים מצד העלאת מ"ן שכך עלה ברצונו ית' שיתפוס מקום אצלו השבחים. נמצא שע"י שנמשך האור מרשב"י שלמעלה מבירורים לתנאים שענינם לברר, ישנם לב' המעלות דאור ישר ואור חוזר. לכן פעלו הורדת גשמים ע"י העלאת מ"ן דהחברייא ששיבחוהו, ר"י קארי ליה שבת, קדש מלה בגרמי', מובדל מששת ימי המעשה, מ"מ נמשך ממנו בימים שלאח"ז ושלפניו. גם שבחוהו "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י", התאחדות הוי', שם העצם, עם בחי' אדון לכל בריותיך. שייכות הסתלקות רשב"י לספירת העומר שענינה בירור מדות נה"ב מחד, ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות לא אור שהוא הארה בלבד אלא שפע שהוא מהות הדבר בכל העולמות, עד לעולם הזה התחתון, ובעוה"ז גופא למקום הכי תחתון שאין תחתון למטה ממנו.

ג׳ מ"ע בקריאת שמע: "שמע גו' ה׳ אחד"; "ואהבת"; "ושננתם לבניך". ציווי, הבטחה, וסיפור. כאו"א צריך לשמוע ולהתבונן ש"ה׳ אלקינו ה׳ אחד", יחודא עילאה ויחו"ת. וע"י התבוננות בדברים המביאים את האהבה תבוא בטח אל האהבה. מצד שורש הנשמה א"צ לציווי כלל, אך מצד התלבשות הנשמה בנפש הטבעית צריך ציווי להתבוננות בדברים המביאים לאהבה בכל לבבך בשני יצריך. כל ג׳ הפירושים (סיפור הבטחה וציווי) הם נתינת כח לנשמה שתוכל לפעול בנה"ב ובגוף. סיפור, מוסיף כח ועידוד בהעבודה של הנשמה עם הנה"ב והגוף. הבטחה וציווי, יש בהם נתינת כח. ציווי מל' צוותא וחיבור, לחבר האדם המקיים את הציווי עם עצומ"ה ית׳. "אם בחוקותי תלכו", תחנונים ובקשה מלמעלה, נתינת כח מיוחדת על קיום תומ"צ להילוך ועלי׳ למעלה עד למקום שאינו בערך כלל למדרגתו ומקומו הקודם, ע״י ב׳ העבודות דאהבת ה׳ והעסק בתומ"צ (בחוקותי ל' רבים). פולחנא דרחימותא, עבודה ויגיעה, אף שאדם אוהב את ה' כי הוא חייו, מ"מ שלימות האהבה היא בירידה למטה לברר את הנה"ב, ענין זה צ״ל חקוק עמוק בנפשו, במס"נ בכל מאדך. ע״י בירור הניצוצות דתהו מקבלים אורות המרובים דתהו וצריך לשמרם, "את מצוותי תשמרו". וגם צריך לעשות כלים חדשים, "ועשיתם אותם", הכלים מוסיפים באורות. מעלה אני עליכם כאילו עשיתוני. כי תכלית הכוונה היא במעשה האדם התחתון, "למעשה ידיך תכסוף".

"נעשה", קב"ע, אשר קדשנו במצוותיו. "נשמע", נוסח ברכת כל מצוה בפ"ע. ביטול לרצון ולבעל הרצון. משפטים וחוקים. התבוננות בשפלות האדם לסור מרע, התבוננות בגדולת ה' לועש"ט. בירור מפסולת ובירור מאוכל. בע"ת וצדיקים. תפילה ותורה. "נעשה" מקשר הרצון מלמטה, "נשמע" ממשיך לשכל ויורד לקבץ ניצוצות. למעלה מזה הקדמת נעשה לנשמע, ביטול לבעל הרצון למעלה מדרגות וציור, למעלה מכתר, שאף שהוא למעלה מהראש שייך להגבלת הראש. לכן כתרים הם רק כנגד נעשה ונשמע ולא להקדמת נעשה.

ספירת העומר, הכנה למ"ת לאחרי יצי"מ, אתכפיא, מלמטה למעלה, יום אחר יום, עד שמגיעים למ"ת. וספרתם לשון אבן ספיר, המשכת אור במדות שיזדככו ויתבררו ויהיו מוכנים לקבלת התורה. ממחרת הפסח שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו, ובכח זה נמשך כתר בכל פרטי ספה"ע מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, קרבנו מן השעורים מאכל בהמה, פועל שינוי באדם העובד, לכם, ע"ד וספרה לה בירור וזיכוך עצמו. בה׳ סיון, השלמת הספירה, שבע שבתות תמימות, הקדימו נעשה לנשמע, תנאי לקבלת התורה, ביטול, הר סיני מכיך מכל טורייא. בנו בחרת מכל עם ולשון, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. מ"ת הוא הגילוי למעלה מסדר השתל', גילוי בכבודו ובעצמו בערוות הארץ, ביטול גזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים. תמימות תהיינה, מ״ט ימים שלימים מלילה ויום. עושין רצונו של מקום. בכל מאדך. ונמשך גם בעולם לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, כשחל ר"ח ניסן בשבת אז הן שבתות תמימות, כששת ימי בראשית בגילוי בגדר זמן דעולם. עד שגם צדוקים ובייתוסים מודים בזה. היינו שבשנה זו כל הענינים הנ״ל הם בגלוי בעולם.

כל יום עליונים מכתירים לקב"ה בג' קדושות, ותלוי בכנס"י, כי אין מלאכים אומרים שירה עד שלמטה יאמרו שירה בשמע ישראל. מאז מ"ת הכתרת הקב"ה הוא ע"י כנס"י, ביום חתונתו זה מ"ת. מצד מעלת גופם הגשמי שזקוקה לבירור וזיכוך בסיוע המלאכים, גם לבירור בספה"ע. לכן קשרו לישראל כתרים כנגד נעשה ונשמע, וישנו לגילוי זה כל שנה מלמעלה יותר והוא הכנה לתורה חדשה, שלימות הכתרים ושלימות המדינה.

"ישא ה' פניו אליך", כי מדקדקים עצמן עד כזית, מעלת הגשמיות, חידוש מ"ת ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים, "אשר הוצאתיך מארמ"צ" ולא 'בראתי שמים וארץ'. מוצא פי ה׳ שבלחם גבוה יותר מהאדם, הגבוה יותר יורד למטה יותר, לנפילה דתהו, יש ניצוצות שנתבררו מעצמם בתיקון ויש אורות כאלו שירדו למטה יותר וצריך עבודה מיוחדת כדי לעלות. לכן ניצוצות הלחם מוסיפים עילוי באדם שנעשו דם ובשר כבשרו. הכח לעליה הוא הברכה לאחר האכילה, ברכה שני׳, אתעדל״ע שלאחרי האתעדל״ת, שלימות הבירור, שנכלל המאכל באלקות. גלות מצרים הי׳ הכנה ליצי"מ ובירור הגשמיות במ"ת חיבור עליונים ותחתונים. ברכה ראשונה, אתעדל״ע שלפני אתעדל״ת אין לה שיעור, אינה תלוי׳ בעבודת התחתונים בבירור הגשמיות. אבל ברכה אחרונה היא אתעדל״ע הנמשכת ע״י אתעדל״ת, לכן יש לה שיעור "ואכלת ושבעת וברכת", שתלוי׳ במעשה התחתונים. אבל בזה גופא ע"י שישראל מדקדקים על עצמם, הידור מצוה בדברים גשמיים, ממשיכים אורות נעלים ביותר, עד שנמשך ענין "ישא ה׳ פניו אליך", נשיאת הפנים שלמעלה. "וישם לך שלום", חיבור הפכים, שהמאכל נכלל באלקות. "כה תברכ"ו" אותיות בכתר"ו. עד לשלימות הברכה הרכוש גדול שלאחר הגלות דאל יבוש מפני המלעיגים. "ואני אברכם" גם לישראל שהם ממלכת כהנים. תשמ’’ו

במאמרים מבואר רק מעלת ופנימיות המרגלים, מצד שרשם בעולם המחשבה. ומה שנבחרו ע"י משה נשיא הדור רעיא מהימנא. ורצו את מעלת א"י מעולם המחשבה, ולא רצו לירד לעולם המעשה המבלבל. ואין להם חלק לעוה"ב למעליותא, שהם למעלה גם מגדר עוה"ב, ודמו כמאן דמיבסמי, ענין התענוג, וגם נק' דור המדבר, ש"לא ישב אדם שם" למעליותא, למעלה מבחי׳ אדם. אלא שנשתלשל למטה לגריעותא עד טענת המרגלים בפשטות, שהיא מעשה בלתי רצוי. [ע"ד שרש הנחש למעלה; שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו; משל הזונה ובן המלך שבזהר, כי רק טוב יורד מלמעלה, אלא שנפלו למטה ומזה נשתלשל יצה"ר שנלחם עם רצון ה׳ שרשו. ע"י הסתכלות בשרש נמשך גם למטה שרשו הטוב] הטעם שמבואר רק מעלת המרגלים הוא כי העיקר הוא הפנימיות שבהם. וצ"ל כופין אותו, כדי לגלות את הרצון הפנימי. מעלת הירידה לעולם המעשה למעלה ממח', ב״פ מאד, פנימיות התענוג. "אם חפץ בנו הוי׳", דפנימיות הרצון נמשך בנו בישראל, ומתעלים לדרגא שאין לחלק בין חפץ לרצון. מחלוקת המרגלים עם יהושע וכלב ע״ד מחלוקת ב"ש וב"ה. לכן למדו ענין קידוש השם בעשרה מהעדה דמרגלים, כי בפנימיות הי' ענין של קידוש השם, ורק נשתלשל למטה באופן הפכי. להלכה נפסק לילך לא"י על פי ה' כדעת כלב ויהושע, "טובה הארץ מאד מאד, ואם חפץ בנו ה׳ גו׳ זבת חלב ודבש", מעלת הירידה לעולם המעשה, ודוקא בזה ישנו העילוי דמאד מאד והעילוי דחפץ ה׳.

מעלה בברכת כהנים על שאר הברכות שבהם יתכן שיתעכב, משא״כ ברכת כהנים המשכתה היא במהירות וזריזות. דאפשר שההשפעה תהי׳ ברוחניות בלבד, ע"ד עובדי ה' בנשמתם, ואפשר שההמשכה תהי׳ למטה בגשמיות בגוף כפשוטו, בבני חיי ומזוני ובכולם רויחי בגשמיות ממש. ברכת כהנים, המשכתה במהירות וזריזות, כמו שהיא בשרשה ומקורה הכי עליון, עד למהותו ועצמותו ית׳, כך נמשך למטה מטה, במקום הכי תחתון. כי החסד הנמשך ע״י אהרן הוא בחי׳ רב חסד, למעלה ממדוה"ג. ונמשך למטה כמו שהוא למעלה בבני חיי ומזוני רויחי בגשמיות ממש, יברכך בממון, וישמרך מן המזיקים, שגם במקום שיש מזיקים, פועל הברכה שמירה, כי ברכת כהנים היא בלי שום הגבלות והפסקים, ונמשך למטה כמו שהוא למעלה. לכן הסימן דמטה אהרן שגמל שקדים, שכבר בתחילת כהונת אהרן הי׳ בו סימן לענין השקידה ומהירות וזריזות. ונתגלה דוקא אחרי מחלוקת קרח. יתרון האור מן החושך. ויש לקשר לימי בין המצרים, כ״א יום זמן גידול השקד, והתכלית היא להפוך לטוב. ובפרט כשעומדים ביום ג׳ תמוז, שהוא אתחלתא דגאולה דגאולת י״ב וי״ג תמוז. שתכלית המיצר אינו אלא כדי שתהי׳ הקריאה מן המיצר, וקריאה זו תביא אל המרחב האמיתי.

אותיות הכתיבה בדיו על הקלף, עשוי מדצ"ח ויכול להימחק. אותיות החקיקה בהתאחדות גמורה עם הלוחות ובו נרמז כל התורה כולה. ג׳ בחינות בתורה ובעבודת האדם: תושבע״פ לימוד הלכה למעשה בפועל; תושב״כ עבודה פנימית דאהוי"ר, אחד ואהבת, שע״י האדם מתאחד באלקות; ובחי׳ חקיקה שבתורה, שעבודת הוי׳ חקוקה בלבו שא״א לחלק ביניהם. חקיקה ב"איתן" שבנשמה. ויש בחי' למעלה מזה: חקיקה מיני' ובי'. מצד שורש הנשמה בעצמותו. וצריכים להמשיך זה עד שכל מציאות העולם הוא אלקות באופן של חקיקה. "כמאמר אדמו״ר הזקן לבנו או לנכד שאינו רואה את הקורה (דעם באַלקן) והוא רואה רק את כח הפועל בנפעל, שזהו מה שכל מציאות העולם הוא אלקות באופן של חקיקה. שהרי גם מה שבנו או נכדו ראו את הקורה, הרי זה משום שהקורה הוא מציאות של קורה ע״פ תורה, דדוקא כשיש תקרה ומשקוף ושני מזוזות וישנו השיעור בהמקום, אז יכולים לקיים מצות מזוזה, משא״כ על הכח הפועל בנפעל אין שום חיוב לקבוע מזוזה .. הרי שהקורה הוא מציאות של קורה גם ע״פ תורה. ובכל זאת אמר אדמו״ר הזקן שאינו רואה את הקורה והוא רואה רק את כח הפועל בנפעל, כי אצלו הי׳ כל מציאות העולם אלקות באופן של חקיקה".

הנשמה גם כשהיא למטה היא בתכלית השלימות, גבוה מהעולם, "תבואת-ה". גם כאשר "כל אוכליו יאשמו" מצד הבחירה הוא נאכל על ידי כל מיני אוכלים, ע"י חומש, בחי' יחידה, ירידה צורך עליה. אמירתו בתחילת בין-המצרים להקדים רפואה למכה עד להפיכתו לטוב והאמת והשלום אהבו.

הכלל בעליות וירידות, כל שהירידה ביותר העליה ג"כ ביותר, זו מעלת ט"ו באב על שאר ימי ט"ו בחודש. הירידה למצרים היתה קודם שנעשו ממלכת כהנים וגוי קדוש ואין זה ירידה כ"כ. העליה דט"ו באב היא לאחר חורבן ב"ר ובעיקר ב"ש לכן העליה היא כמו ביהמ"ק דלעתיד "אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח", לכן נחמתה כפולה, וכן גאולה אותיותיה כפולות (מנצפ"ך) ענין התחברות סובב וממלא ע"י גילוי אור למעלה מהשתל' (במאמר דעת"ר מציין לד"ה לך תר"ל מאדמו"ר מהר"ש לכתחילה אריבער המבאר ענין אותיות כפולות). כוונת משה בתפילת "ואתחנן" להיכנס לארץ שתהא גאולה נצחית, פני משה כחמה, אתעדל"ע מצד עצמה ממקום גבוה מאוד שאין אתעדל"ת מגעת, גילוי הסובב שלא שייך בה הפסק, מתנת חינם, אין תופס מקום מעשה התחתונים, מציאת חן, אם חטאת מה תפעל גו' לכן ביקש משה ונפלינו גו' שהמשכה תבוא לישראל ולא לאוה"ע. "אעברה נא ואראה", משה רצה להמשיך את בחינתו, משה נתנבא בזה (ראיה) להמשיך ראיה באלקות, התאמתות חזקה שלא שייך בה חלישות ושינוי. שאר הנביאים נתנבאו בכה, שמיעה שייך שינוי. (ע"ד פני יהושע כלבנה, שינוים). תקט"ו תפילות: פירוש א' לחבר ת"ק (ה' חסדים דאריך ודעתיק) שיאירו בט"ו (י"ה, חו"ב) עד שגם ו"ה יהי' במעלת י"ה, "ביום ההוא יהי"ה" ב"פ י"ה. פירוש ב' ת"ק הם העולמות, מהלך ת"ק שנה, למטה מט"ו דהיינו י"ה, חו"ב דאצילות. (ע"ד ב' אופני יגמה"ר, אם ג' למעלה מיו"ד, ג' ראשי ראשין, או למטה מיו"ד, ג' עולמות בי"ע) ב' פירושים לא פליגי כי שרש התחתון נעוץ בעליון יותר. פירוש מתנת חינם: א. המשכה מלמעלה מהשתל' אתעדל"ע מצ"ע, תורה, ב. תקט"ו תפילות מלמטה למעלה, "רגליהם רגל ישר"ה" בגימ' תקט"ו, ענין תפילה היא המשכת רצון חדש שלמעלה מהשתל' (ת"ק) לירד למטה בנבראים (ט"ו) לרפא חולים לברך השנים. אור זה מאיר בט"ו באב, "לכן יש לדעת לא להתייאש ח"ו ואפילו לא להיות בעצבות ואפי' ענין המרירות ה"ז רק לרגע קטן להיות מזה מן המיצר קראתי גו' שעי"ז באים לענני במרחב י"ה בגאולה.

בעקבות דמשיחא, סוף כל דרגין, תשמעון ודאי, כי אם לא עכשיו אימתי סאיז ניטא אויף וען צו אפלייגן, "תשמעון" מחשבה אבל כולל כל שאר עניני דיבור ומעשה עד שלמות השכר ונאמר בלשון ציווי כמו "שמע ישראל" שכולל מחדו"מ, "הוי' אלוקינו הוי'" ג"כ מחדו"מ, כל זה ע"י ישראל שעלו במחשבה וירדו למדרגת מחדו"מ ירידה צורך עליה עד לדרגה שלמעלה מגדר עליה וירידה.

התחלת התו"א בפסוק "השמים כסאי" וסיום הלקו"ת בפסוק "כאשר השמים החדשים", כמו כן התחלת וסיום ההפטרה דשבת ר"ח, לכאו' צ"ל נעוץ תחב"ס, וכאן הם הפכים, ד"שמים כסאי" הוא עכשיו ו"השמים החדשים" יהיו לעת"ל. אלא ש"השמים כסאי והארץ הדום" הם עבודת ישראל עתה, שהם אתערותא דלתתא לגילוי דלעתיד לבוא ד"שמים וארץ חדשים", אלא שאף בזה מסיים "כן יעמוד זרעכם ושמכם", שהעבודה דעתה תהיה אז במדרגת שמים וארץ חדשים בבחי' "עומדים לפני" בפנימיות דלעילא, "זרעכם" הוא העליון שבתחתון כי יש בהם צמיחה, אבל "שמכם" הוא תחתון שבתחתון שאינו מציאות כלל רק לזולת, והם ב' עניני תומ"צ וכולם יהיו בדרגת חדשים ועומדים לפני. מ"מ יש סדר בעבודה שקודם צ"ל "השמים כסאי" לכן מתחיל תו"א במאמר זה ועי"ז מגיעים לסיום הלקו"ת "כאשר השמים החדשים", כי העבודה דעתה תתעלה לשמים וארץ חדשים.

"כי תצא למלחמה" לכבוש את העולם לעשותו כלי לאלקות, ידע שהוא במצב של "על אויבך" למעלה מהם. גם כשהולך "במלחמת הרשות", בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך לשם שמים הוא למעלה מאויבך, כי "הכתוב מדבר", גם בה מדבר בתורה, אז הניצחון בהצלחה באופן של שלום וביטול המנגד בתכלית. פדה בשלום נפשי מקרב לי. "ונתנו ה"א בידך", נותן בעין יפה בתכלית השלמות. אך לשלמות הנצחון צ"ל "ושבית", עבודה מלמטה בכוחו, אז הנכבש נכנס לבעלותו בקניני מלחמה ע"פ הלכה, חזקה או כיבוש. ומדייק "ושבית שביו", החזרת הגשמי למקומו האמיתי. לא רק עליית הגשמי ממקומו למטה והגבהתם למעלה ממקומם; אלא להחזירו למעלה למקומו הראשון והאמיתי, פדיון שבויים מוסיף חיות וזירוז בעבודתו, כי אין לך שמחה גדולה מזו כמשל בן המלך שיצא חפשי ממאסרו וחוזר לבית אביו המלך. "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", הסרת מותרות המוחין והמדות ותיקונם הוא תחילת ועיקר העבודה ומשם נמשך במעשה, כסדר מל"ך, מח לב כבד. "ובכתה גו' ירח ימים", הוא חודש אלול צ"ל בו תוספת בעבודה, ואז "תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה", יחוד קוב"ה ושכינתי', כנס"י וקוב"ה בתכלית השלמות עד "מהרה ישמע גו' קול חתן וקול כלה". מלחמה זו היא באדם עצמו, אף דגופא דילהון קדישא, וגם הנפש הבהמית היא נפה"ב דישראל א אידישע נפה"ב, מ"מ הרי הוא מעלים ומסתיר, ושעת צלותא שעת קרבא, עבודת התפלה צ"ל בכל יום, כי האדם גם נה"ב היא ברי' חדשה, וצריך לבררה מחדש במלחמת הרשות דוקא, קדש עצמך במותר לך, ומעלה מיוחדת בזה כי יש בזה גם מעלת ל"ת, שדוחה הרע ונמשך אור בל"ג, וגם מעלת מ"ע, שהאור נמשך ומתלבש בכלים, לכן חביבים דברי סופרים, כי בכוחם לרדת למטה יותר והותקנו בזמן של ירידה בישראל, לצורך עליה גדולה יותר. גם כל הגזרות שתקנו והנהיגו גדולי ישראל בכל דור נמשך על ידם אור בלתי מוגבל ומתלבש בכלים.

הוראה נצחית בעבודת כל אחד מענין ירושה ומתנה של הארץ, כאו"א מישראל הוא "ארץ הצבי", ל' תענוג וארץ חפץ לכן יש אצלם ב' ענינים אלו גם לפני העבודה, אדם מורכב מגוף ונפש, בצלמנו כדמותנו, ומדרגה שלישית המחברם, שרשם בג' המדרגות, ממלא כ"ע, סובב כ"ע ומדרגה שלישית שלמעלה מהן המחבר אותן. שייך לר"ה, מלכויות, ספי' המלכות, ממכ"ע; זכרונות, ז"א, סוכ"ע; ומדרגה הג' המחברם הוא שופרות, בינה, ושרשה בעתיק, לשון שופרא ותענוג. בעבודת האדם הוא: סור מרע, כל ישראל שווים בזה, כי מוכרח לצאת מהחושך. ועשה טוב, יותר ממה שמוכרח, למעלה ממדוה"ג. בקש שלום, ענין התורה שלמעלה משניהם. כמו"כ החילוק בין ירושה למתנה, ירושה שאין לה הפסק, ע"ד סור מרע, כי צ"ל תמיד חדור באלקות ולסור מכל הענינים הבלתי רצויים. גם ענין הבירורים, יעקב יורש אורות דתהו מעשו ונכנס במקום המוריש בדרך ממילא והוא הבכור באמת. מתנה היא למעלה מזה, התגלות מלמעלה, "אשר ה׳ אלקיך נותן לך", ע״ד ענין ועשה טוב שהיא הוספה בטוב, ויש בה הפסק, מתנה היא למעלה לגמרי ממדידה והגבלה, המשכת בחי׳ סובב. אך הסדר בפסוק, קודם, "ה"א נותן לך" ואח"כ "וירשת", נתינה קודם לירושה, כי משביעין אותו (מל' שובע) תהי צדיק, כי כבר בתחילת העבודה נותנים כח, וכל הנותן בעין יפה נותן, שיגיע האדם לשלימות עבודתו, לא רק לבחי׳ ירושה אלא גם לבחי׳ מתנה. ובאופן של "כי תבוא" לשון סיפור והבטחה, את ארץ ז' עממין בדרך ירושה, ואת קיני קניזי וקדמוני בדרך מתנה, כי ירחיב ה"א את גבולך.

"נצבים" לשון נפעל, היינו שיש מפעיל, הוא "ה' אלקיך", המעמיד ומציב אותם באופן של אחדות, לאחדים כאחד. ע"י "לעברך בברית". הקריאה קודם ר"ה נותן כח לזה. העבודה, לזכור הברית, ע"י מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות, אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. כדי להיות כולכם לאחדים כאחד, צ״ל ביטול הציור פרטי של כל אחד. וזהו נצבים לשון מפעיל בענין זה, הכח לפעול ענין ההכתרה בא מבקשת הקב"ה 'אמרו לפני מלכויות', בקשה היא נתינת כח. זכרונות, גם זמן רב אחרי כריתת הברית לא יפסוק האחד מעל חבירו, כי כל אחד מכורתי הברית זוכר את הברית. כדי שיהי׳ הברית בשלימות צריך לענין הזכרון, "זוכר הברית". ובמה בשופר, "שפרו מעשיכם", אף שלפני זה הם כבר טובים, צ״ל בהם שיפור ותשובה, לאתבא צדיקייא בתיובתא. שופר ענינו המשכת התענוג, דשרשו בעצם הנפש, ענין התשובה ומקור ענין הברית. מעין התענוג שבעצם הנפש נמשך במעשיכם, גם במעשים פרטיים ובכל התענוגים פרטיים, כח התענוג נמשך בכל כח בנפש ובכל מקום בגוף האדם, גם לעקב שברגל, כנודע סיפור רז"ל במי שע״י התענוג נפעל בו גידול העצם בפשטות, "שמועה טובה תדשן עצם". וזה נפעל ע״י השופר, לכן אין תוקעין בר"ה שחל בשבת, כי התענוג שבשופר נפעל ע״י השבת, וקראת לשבת עונג, גם בדברים גשמיים, עד לאכילה ושתי׳ ואפילו שינה. לכן תקיעת שופר הוא בקול פשוט וכו׳, קלא פנימאה דלא אשתמע, קול היוצא מפנימיות הלב. ובקרן של בהמה דוקא, ובשופר של יעל פשוט דוקא, בחי׳ הרים הגבוהים ליעלים, שכל ענינים אלו מורים על בחינה שלמעלה ממדידה והגבלה ולמעלה מטעם ודעת, שזהו כללות ענין הברית. ענין זה מבואר בפנימיות התורה באופן דיתפרנסון מיני׳, שנמשך ומתלבש בשכל האדם, ועד שנעשה כמו מזון, דם ובשר כבשרו. ויהי רצון, שמזה יומשך גם בדם ובשר של הגוף בפשטות.

"בכסה", העלם העצמי דמלכות באוא"ס והעבודה היא בנין המלכות ע"י שמעורר רצון המוחלט בעצמותו למלוכה. דוגמא לזה, ע"ד רצון האדם לבית וכו'. [במאמר המוסגר, הנהגת הרביים לקבוע מזוזה גם בהיותם בנסיעה מביתם הקבוע, שעניינה הרוחני דמזוזה (ולא למעשה בפועל כי מחזי כיוהרא) שייך אצל כל אחד] ההתעוררות ע"י "בכסא למעליותא", סילוק ועליה לעצמותו שם הוא בכל התוקף. נעשה "ליום חגינו", ישראל וקוב"ה ביחד. "כיון שענין הכתרת הקב"ה למלך נקבע בתפילות דר"ה, מובן שמיד בפעם הראשונה שמזכירים ענין המלוכה בתפלה דליל ר"ה, ובפרט בקידוש דליל ר"ה, כבר אז נפעל כל ענין בנין המלכות".