סיכום מאמרי מאמרי בהר - בחוקותי

שביתה, גם לארץ עצמה, תיכף לביאה, איתא בזהר, אית מלך לעילא וכהן משמש תחותי׳, העלאת מ"ן גורם המשכה בג' מדרגות: מלכות דא"ק וסדר השתל'. בינה וז"א דאצילות. מלכות דאצילות ובי"ע. השימוש דכה"ג הוא ע"י לבושים, ענין הפרסאות (ומבאר ענינם בהרחבה) שיש בין כל הג' מדריגות, בין אצילות ולמעלה מאצי'. בין ז"א ובינה. בין בי"ע לאצי'. ענינם בעבודת האדם: אהבה דרעו"ד, בלי צורך לאתכפיא וכו' עושין רש"מ, שעושה (אַז ער טוט אויף) רצון למעלה מהשתל'; אהבה ויראה שכליים, חיבור מוחין ומדות; אהוי"ר טבעיים, עבודה מצד קב"ע נמשך לבי״ע, תכלית הכוונה, מגיע (דערלאַנגט) בע"ס הגנוזות למעלה מאצי' ונמשכים בבי״ע. זהו ושבתה הארץ (רצוא) גילוי אוא"ס במלכות, בבחי' שביתה ונייחא (שוב) ע"י לבושי התומ"צ. חטא בני אהרן, רצוא בלי שוב, שהיו מחוסרי בגדים, "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו׳", לעשות מהגשמיות כלים לאלקות, עי״ז הוא השוב, ונשלם הכוונה שיהי׳ דירה בתחתונים.

במאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ד"ה זה דשנת עטר"ת מבואר שיש ג' מדריגות בשבת. "לעשות את השבת", אתעדל"ת; שבת מקדשא וקיימא, אתעדל"ע; מתנה טובה, למעלה מאתעדל"ע הנ"ל. וצ"ל שמירה בכולם. "מקדשי תיראו", קשור לסעודה שלישית, מקדשו של הקב"ה, "היום לא", אתעדל"ע מצד עצמו. "אני הוי'", נאמן לשלם שכר, אמיתת השכר דלע"ל בחי' מתנה, אני הוי', עצמותו ית', נמשך להיות ממכ"ע, וכולא חד, כי המשכת העצמות הוא דוקא בעבודה בהעלם והסתר שבא מצד ממכ"ע. שייכותו לפרשת בהר ולא לקדושים. בבהר מדובר על נמכר לנכרי, מצב דגלות והעלם הממשיך עצמות. עבודת בע"ת שמקבל שכר מצוה מצוה, שקשור לעצמות. והשבוע הי׳ פסח שני ענין בעלי תשובה שמתקן על שלא הקריבו, וכמו״כ ל״ג בעומר הוא התגלות פנימיות התורה, הו״ע מה הזית הזה כשכותשין אותו שהוא עבודת בע"ת, בשבת עולה כל הימים. ועי״ז הולכים לחג השבועות שהוא מתן תורה דתורה שבכתב ושבע״פ.

ג' דרגות בשבת הארץ ובשבת בראשית, ג' דרגות בתורה, בחי' ירושה; דרך יגיעה, התקן עצמך כו' שאינה ירושה לך; בחי' מתנה, נותן התורה. אתעדל"ע, אתעדל"ת, קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים. ג׳ מיני מנוחה: א. מנוחה לאחרי עבודה ויגיעה נמשכת מלמעלה, מנוחה זו אינה בשלימות. ב. מנוחה שנמשך לאח"ז, מנוחה שלימה יותר, שאינה דומה המנוחה שמיד אחרי היגיעה למנוחה הבאה כמה שעות לאח"ז. אבל היא ע״י עבודה ויכול לבוא אח"כ לירידה. ג. מנוחה דלעתיד, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שתתבטל לגמרי מציאות המנגד, תכלית השלימות דשלום, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ג' סעודות שבת, ג' בחי' תענוג, ג' מיני הילולא שנת' במאמר דל"ג בעומר.

מיד בתחילת ביאתן לארץ, "כי תבואו", נעוץ הסוף, "ושבתה הארץ שבת לה׳". גם תחילת הדבר הכוונה והתכלית שבגללה נעוצה בסוף, במילוי הכוונה. וזה נמשך עד שבסוף באה לידי גילוי הכוונה והתכלית שבתחילתו, שבת לה׳, כללות עבודת האדם, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ע״י עבודה "שש שנים תזרע שדך", ממנה יצא לחם, מצוות, המוכרח לקיום האדם, "ושש שנים תזמור כרמך", מגדל ענבים ליין זיתים לשמן, תורה, ענין של תענוג. ומצוות גופא, עיקר הדין הוא ענין המוכרח, וקיומה בהידור הוא ענין של תענוג. עד״ז בתורה, לידע המעשה אשר יעשון הוא מוכרח, דרוש וקבל שכר, ויגדיל תורה ויאדיר, הוא ענין דתענוג. תחילה צ״ל העבודה בענינים המוכרחים, שדה, ואח״כ צ״ל העבודה בעניני תענוג, כרם. ואח״כ "ושבתה הארץ שבת להוי׳". ביאור ענין נעוץ סופן בתחילתן בעומק יותר, דלא רק הכוונה ישנה בתחילה, אלא גם התכלית והענין עצמו שמתגלה לבסוף ישנו כבר בתחילה. דזהו דיוק הלשון 'נעוץ', שיש כאן נעיצת הסוף והתכלית עצמו בהתחלה (ס׳איז אַריינגעשטעלט, און אַריינגעשטעקט), נמצא שבכל הדבר כולו נמצא ונעוץ הסוף והתכלית שלו. כך בעבודת האדם, בכל הענינים ניכר לא רק שהתכלית הוא "שבת לה׳", אלא שעבודה זו עצמה היא באופן דשבת לה׳. כמנהגו של שמאי בהכנה לשבת, שכבר בעבודה דחול יש אצלו שבת בשלימות, ובטח שבימות החול מוצאים תמיד מנה יפה (מנה נאה), ואומרים זו לשבת, שכל ענינה הוא לבוא ל"שבת להוי׳".

"והתהלכתי" ל' הרגל בהליכה ובבת אחת, דהנה ב' הליכות הן, מלמעלה למטה ומלמעלה למטה: להילוך מלמטה למעלה דרוש כמה תנאים: לדעת הדרכים והנתיבות לעלות בהם. בעבודה, קיום תומ"צ כדבעי והשגת אלקות; כח חזק לעלות. ובעבודה, היכולת להעלות גם את הנה"ב; לבושים מתאימים. בעבודה, היינו תיקון אותיות מחדו"מ. להילוך מלמעלה למטה אינו דורש תנאים אלו, כי העליון יודע את הדרכים והנתיבות והוא בעל כח חזק, וגם לבושים אינו נוגע בירידת העליון למטה. יתרון מעלה בכל אחד שאין בזולתו: בהילוך מלמעלה למטה, נמשך העליון כמו שהוא, משא"כ מלמטה למעלה הוא רק לפ"ע עבודת התחתון; בהילוך מלמטה למעלה, התחתון קולט את העליון בפנימיות. לע"ל "והתהלכתי בתוככם", שניהם נכללים בתיבה אחת ובענין אחד (אין איין וואָרט און אין איין ענין) ב' אופני הילוך יחד, ע"י גילוי העצמות שלמעלה מהתחלקות מעלה ומטה. כמו"כ "ואולך אתכם קוממיות", ב' קומות, אור ישר ואור חוזר שיתאחדו בתיבה אחת, קוממיות.

כללות העבודה צ״ל באופן דאותיות החקיקה, עי״ז יומשך מלמעלה הבחי' דאותיות החקיקה. מלמעלה הרצון הוא לתת (וויל מען געבן) בחי׳ אותיות החקיקה, "אם בחוקותי תלכו", לשון בקשה, שרוצים להמשיך אותיות החקיקה, שהם מהעצם, העבודה דרעותא דליבא, שנעשה מיוחד בעבודה, מדרגת הכתר. ולא רק אותיות הכתיבה שהם חוץ לעצם, העבודה דכוחות הגלויים שמגיע עד אצילות. מ"מ גם אז צריכים לאותיות, כי הכוונה פנימית היא שיומשך גם אור פנימי (חסד זוטא) ע"י הכלים, ולא רק אור מקיף (רב חסד), ובעבודה הוא, דפעולת נה"א על הנה"ב לא יהי׳ בענינים שלמעלה מהשגתה, בבחי׳ מקיף, כי אם הכוונה היא שיתבונן בענינים השייכים לנה"ב, באותיות החקיקה, שיתלבש בהנה"ב ויתאחד בו שעי״ז תקבל נה"א מהנה"ב, ע״ד שיהי׳ לעתיד לבוא שתהא הנשמה ניזונת מהגוף ונה"ב. יחד עם זה צ"ל "את מצוותי תשמרו" כי בהתלבשות בנה"ב צריך שמירה. "ועשיתם אותם" בחשק וברצון לא בדרך מצות אנשים מלומדה.

רפואה באה מהקב״ה עצמו, אז הרפואה בשלימות. קודם לזה כתיב "עזבו מקור מים חיים את הוי׳", אח״כ אומר "רפאני", משמע שהרפואה (תשובה) צ"ל על החולי שעזבו תומ"צ שנק' מקור מים חיים. דהנה ג' ענינים במים: בגילוי, בנחלים; בהעלם, במחילות הארץ; מים חיים, כשחוזרים לנבוע במעיינות. עניינם בעולמות: בריאה, מאיר גילוי אלקות, שרפים, בעלי השגה ושירתם בהתיישבות והשגה; יצירה, העלם, אופנים גו' ברעש גדול, מחמת העדר ההשגה; עשיה, שם מתגלה בחי' נעלית יותר מעולם הבריאה, גילוי שלאחר העלם. ג"פ "אתה" בפסוק "אתה ה' לבדך" (בריאה) "אתה עשית את השמים גו' וכל אשר בהם (יצירה) ואתה מחיה את כולם" (עשיה). גילוי מקור מים חיים בעשיה ע"י תומ"צ מצד איתן שבנשמה, וכשאינה כך אזי "אותי עזבו מקור מים חיים את הוי'". התיקון לזה "רפאני הוי' וארפא" תשובה ממדרגת אריך, "הושיעני ונוושעה", המשכה נעלית יותר, מעתיק, "כי תהילתי אתה", ע"י הילול ושבח ממשיך העלם העצמי. שייכותו לפסח ושבועות: "רפאני", פסח, גילוי מלמעלה. "וארפא", ספה"ע, עבודה מלמטה. "כי תהילתי אתה", שבועות גילוי הפנימיות.

"והתהלכתי", ב' אופני הילוך: מלמטה למעלה, בחי' אחור, ע"י גילוי אור הממלא כ"ע, התלבשות בכלים למטה; מלמעלה למטה, גילוי אור הסובב כ"ע, הילוך ועליה לבחי' פנים. "קוממיות", ב' אופני הליכה בעבודה: תיקון הגוף ונה"ב (אחור) ועבודה צורך גבוה (פנים). עבודה בסדר והדרגה ועבודה למעלה מסדר והדרגה. צדיקים ובע"ת. על-ידם נעשה ב' הליכות דלמעלה, וחיבורם ע"י המשכת סובב בממלא ועליית הסובב בממלא. ובעבודה הוא חיבור עבודת הצדיקים ובע"ת, המשכה מלמעלה מסדר והדרגה שיומשך בפנימיות.

"אתה הוא ה' לבדך", אצילות עולם האחדות. "אתה עשית את השמים", בי"ע, העלם. "ואתה מחי' את כולם", עשיה. בבי"ע גופא, "אתה עשית את השמים ואת הארץ", בריאה, גילוי. "הימים וכל אשר בהם", יצירה, העלם. "ואתה מחיה את כולם", עשיה, גילוי. ג' מדרגות במשל דמים, נהרות, ים ומעיינות. גילוי, העלם, גילוי. האופנים דעשיה מצד ביטול והעדר השגתם ממשיכים למעלה מן השרפים דבריאה. כך תומ"צ בגשמיות פועל גילוי למעלה גם מאצי' דכללות. "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן", ע״י העבודה באיתן ל' קשה, בירור הקשיות והתוקף של מדות דתהו, דעיקר גילוי זה יהי׳ לע"ל, אותיות איתן משמשות לעתיד. זהו "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן", דגילוי המים והנחלים הוא ע״י צדקה ומשפט, תומ"צ שנתלבשו בדברים גשמיים, ובפרט ע״י העבודה דאיתן, בירור המדות דתהו, הנה עי״ז באים לגילוי עליון יותר מהגילוי ד"אתה הוא הוי׳ לבדך", גילוי העצמות. אמנם כאשר "אותי עזבו מקור מים חיים" ונעשה חולה שחסר בקיום תומ"צ, הבקשה "רפאני הוי' וארפא", שיומשך לו מלמעלה רפואה שיוכל לעבוד בתומ"צ, "כי תהילתי אתה", שכל כוונת התהלות ותשבחות להיות בחי׳ התגלות אתה לנוכח.

ענין הליכה באותיות החקיקה, בתורה, ישראל, וקוב"ה. מצד שורש בנ"י, הליכתם ועלייתם בל"ג עד שמתאחדים במקורם כמו שחקוקים באוא"ס. הכלי לקיום חקיקה והילוך זה הוא "מצוותי תשמרו", כמבואר בלקו"ת ריש ספר ויקרא שע"י אתעדל"ת נעשה האתעדל"ע דבר המתקיים. ובעומק יותר, ע"י מצוותי תשמרו באים למדרגה נעלית יותר משרש הנשמה באותיות החקיקה. סיום הלקו"ת בענין "דע מאין (חכמה) באת ולאן (מקום גשמי) אתה הולך", כי עיקר הגילוי הוא בעוה"ז הגשמי, מעלת העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שהיא כוונת העצמות, לכן פועל קיום באתעדל"ע. קשר תחילת הלקו"ת ויקרא, מעלת העבודה, עם סיומו, שכר העבודה דלע"ל בתחה"מ. וסיום ההוספות דלקו"ת, המשכת תענוג עצמי הבלתי מורגש ביוהכ"פ במקיף, וסוכות ושמע"צ בפנימיות שאז יש אכו"ש גשמית ומגיעים לתענוג דעצם הנפש ממש למעלה מתענוג דיוה"כ שהיא דוגמת אותיות החקיקה, משא"כ תענוג דעצם הנפש הוא דוגמת פשיטות האבן טובה בעצמה, לזה באים ע"י "מצוותי תשמרו", "והתהלכתי בתוככם", ב' הליכות מלמעלה ומלמטה גם יחד.

"ונתתי גשמיכם בעתם", פרנסה גדולה מגאולה, אף שפרנסה שייך לתשרי וגאולה לניסן, מ"מ יש פרנסה שבאה מלמעלה מסדהש"ת, לא ע"י שליח, "שולח מים ע"פ חוצות", אלא "ונתתי גשמיכם", אני הוא הנותן. המשכת פרנסה (כמו כל עניני המשכה מלמעלה) תלוי בעבודה בקיום תומ"צ, אתעדל"ת, אלא כאשר העבודה היא במדדוה"ג נמשכת הפרנסה מסדהש"ת, יחוד חיצוני. כשהעבודה היא בכל מאודך, למעלה ממדוה"ג, עמלים בתורה, נמשכת הפרנסה מלמעלה מסדהש"ת, יחוד פנימי. ענינם בתורה, גליא דתורה ופנימיות התורה. רשב"י פעל והמשיך אור פנימי וסתים בלימוד הנגלה, ע"י התורה נמשך עד"ז גם בעולם ולכן היה אצל רשב"י ענין הפרנסה באופן נסי. "וכך מובן ג״כ ממה שהרמב״ם אומר שלא נתאוו חכמים לימות המשיח אלא בכדי שיוכלו ללמוד תורה במנוחה, ואיך יוכלו ללמוד תורה במנוחה, ע״י פרנסה, שמזה רואים שכל ענין הגאולה הוא בשביל הפרנסה, שזהו הדרגה של פרנסה שלמעלה מהגאולה".

ענין הבריאה, במאמר אחד יכול להבראות, קיימת גם בפועל כפי שכלול במאמר דבראשית (חכמה או כתר) אלא שהיא שם בבחי' כלל. שניכר בה העצם שכל ענינה הוא אלקות, אלא שכל זה במחשבה ויכולת, שאז הנבראים בטלים במקורם. משא"כ כשנפרטו בדיבור בעשרה מאמרות, הנבראים הם בהתחלקות פרטים ונרגש ישותם ולא ניכר בהם העיקר והעצם. אבל אם יברא במאמר אחד יהיו בטלים בתכלית ולא יהיה מקום למציאות ושכר ועונש. אעפ"כ היה צריך להקדים מאמר אחד כדי לפעול ולהמשיך ענין הביטול בעולם גם כמו שנברא בעש"מ, ע"י תומ"צ ועשרת הדברות שהם כנגד עשרה מאמרות. וזוהי כוונת מ"ת לפעול בירור וזיכוך העולם ע"י תומ"צ למטה.

חיבור קוב"ה וכנס"י, "ונתתי שלום בארץ", יחוד ז"א ומלכות, המשכת השלום בכל סדהש"ת עד למטה. ענינו של רשב"י תורתו אומנותו, נמשך לכאו״א, לכן יש שמחה עצומה בל״ג בעומר, וכמו״כ הוא בכל הדורות שאין אומרים תחנון, שנמשך שמחה גדולה ועצומה לכל אחד ואחת מישראל, גם לאחת, שזהו ענין הנישואין בל״ג בעומר. שהמשיך בגשמיות העולם ע"י אמירת תורה עה"פ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", יחוד ז"א ומלכות למעלה והמשכתו למטה. כמו כן פעל שלום וביטל המחיצה בין גליא דתורה ופנימיות התורה. ומצד ענין הוד שבהוד פעל בכל ישראל גם במי שנמצא במצב דהודאה שבהודאה, ופעל זה לא רק למעלה בבחי' מקיף אלא גם למטה בפנימיות.

ב' אופנים בלימוד התורה: למגרס, מלמטה למעלה. לעיונא, ע"י יגיעה שממשיך פנימיות החכמה ופועל יחוד פנימי. "אם בחוקותי תלכו", לשון תחנונים, הנתינת כח מאותיות החקיקה ששרשן בכתר. "ואת מצוותי תשמרו", שלא ינקו החיצונים. בהיות שכל המשכה בעולם היא מהתורה, לכן המשכה מהיחוד פנימי שע"י יגיעה בתורה פועל תוספת חיות ביחוד חיצוני שעל ידו הוא ההשפעה בעולם, "ונתתי גשמיכם בעתם" ואילנות סרק עושים פירות.

ב' הליכות, מלמעלה ומלמטה, קיום תומ"צ ועבודה בעולם; לימוד התורה וקיום המצוות. תושב"כ ותושבע"פ. ובכל אחד מהם ישנם ב' הליכות. כוונת מ"ת לברר את המטה ביותר, למצרים ירדתם, יצה"ר יש ביניכם. כי המשכת התורה מלמעלה מגדר עולם מבחי' "ואהי' אצלו שעשועים". לכן יעודי הפרשה והגאולה העתידה הם בעניני גשמיות, אף השפעות גשמיים השייכים לחיצוניות העולמות הם מכריתת ברית של נח שהי׳ על קיום חיצוניות העולמות, כשעדיין היתה הגזירה דעליונים לא ירדו וכו', אבל לאחר מ"ת הצ"ל השכר ברוחניות, אלא שתכלית הכוונה במ"ת היא שתרד למטה בארץ, כי דוקא זה תופס את העצם (ווייל דוקא דאָס נעמט עצם) מצד מעלת הגשמיות, לכן היעודים כאן הם גשמיים דוקא שדוקא ע"י שנמשך למטה אותי אתם לוקחים.

ענין החקיקה בלימוד התורה, לא רק בדיבור ובמחשבה, שהם ע"ד אותיות הכתיבה שיכול להפרידם מהקלף, אלא כאותיות החקיקה, שחושב את הכל כפי שהוא לעצמו טרם שמתלבשת באותיות המחשבה, ולמעלה מזה, אותיות המיוחדים עם השכל כפי שהוא בהעלם בנפש, עי"ז נעשה ההילוך לבחי' החקיקה שלמעלה, בחי' הכתר שלמעלה מעשר ספירות דאצילות שהם ע"ד אותיות הכתיבה. ועל ידי "את מצוותי תשמרו", שעיקרן מעשה שקשור עם המלכות ("ונתנה הארץ יבולה"), מגיעים להעצם שלמעלה מאותיות החקיקה, שרש הכלים. שרש המלכות ברדל"א למעלה מכלים ואורות. סיום הפרשה "וזכרתי להם ברית ראשונים", ברית השבטים, המשכה מאריך ועתיק, גם שם צריך לכריתת ברית כדי להגיע למעלה מבחינת אותיות החקיקה שבבחי' אורות וכלים, עד לבחי' העצם.

שייכות יעודים גשמים לשכר התורה, לכאורה אין להם ערך כלל. "עמלים בתורה", תלמוד בבלי, אור חוזר, מעלתו על תלמוד ירושלמי, אור ישר. ובא לברכה ד"ונתנה הארץ יבולה, ונתתי גשמיכם בעתם", עד לברכה הכי גדולה "ואולך אתכם קוממיות". כל זה ע"י עבודה דאותיות החקיקה. "בחוקותי תלכו" ב' חוקות, א' על אבן טוב, ב' מעבר לעבר ומגיע עד לבחי' א"ס. הלומד על מנת לעשות הוא עמל ויגע ביותר וממשיך למטה בחי׳ חקיקה שבתורה, עד לפס"ד שנמשכים גם בטענות של שקר. והוי׳ עמו שהלכה כמותו, אלו ואלו דא"ח. תכלית הכוונה להמשיך החקיקה למטה בכל ציווי התורה. חקיקה בנשמה ובתורה ובקוב"ה, ע"ד תלת קשרין ישראל אורייתא וקוב"ה. לכן אינו מזכיר יעודים רוחניים שענינם גילויים, נח"ר דנברא, משא"כ בקיום תומ"צ בעוה"ז הוא נח"ר דבורא.

הילוך אמיתי בעבודה הוא כאשר נעתק לגמרי ממדרגתו הקודמת ועולה בעילוי שלא בערך בעבודה דבכל מאדך מס"נ למעלה ממדוה"ג. עי"ז פועל לא רק ושכנתי בתוכם אלא והתהלכתי בתוככם, הילוך ודילוג גילוי העצמות שלא בערך לכל הגילויים ע"י אתעדל"ע מצד עצמו שנמשך באתר שלים. כל זה נעשה ע"י העבודה והילוך בכל מאדך. ב' אופני הילוך בעבודה, מלמטה למעלה, תפילה, ומלמעלה למטה, תורה. אצל הקב"ה תחילה הילוך מלמעלה, "וירד הוי' על הר סיני", ואח"כ ע"י הילוך ועליה מלמטה בעשיית דירה לו ית' בתחתונים מוסיף עילוי גם בעולמות העליונים. הנתינת כח לזה, "אני ה"א אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ע"י שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם והוציאם מכל המיצרים וגבולים גם דקדושה. "ואולך אתכם קוממיות", קומת אדה"ר, לאחר החטא נוסף בו עילוי גדול יותר. מדת קומה היא מאה אמה, קומתיים הוא מאתיים אמה, והם ע"ס כפי שכלול בעשר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה ו"קוממיות" הוא כשניהם יחד.

ענין ששיבחו החבריא את רשב״י בשבחים נפלאים, ומה שפעל ירידת המטר ע"י תורה ולא בתפילה. ענין "והתהלכתי", ב׳ מיני הילוך, מלמעלה ומלמטה, תפילה ותורה. עי"ז מגיעים לקוממיות, ב׳ קומות דהיכל. חוני המעגל פעל גשמים ע״י תפילה, ורשב״י ע״י אמירת ד"ת, וירדו מיד כראוי, "ונתתי גשמיכם בעתם", שזה כולל כל הברכות גשמיות. כולל מעלת התפילה כי תורתם אומנותם אין מפסיקין לתפילה, בכלל מאתיים מנה. אמנם לא היו פטורים מן ק"ש, שהיא נקודת התפילה, גם הפסיקו לסוכה ולולב, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. מ"מ גשם המשיך ע״י תורה שדיבר בענין יחוד זו״ן שלמעלה, שורש גשמים למטה. ענין השבחים ממשיך העצם. ע"ד קריאת שם לעורר מהתעלפות כאשר רפואה אינה יכולה לעורר, החבריא היו ממוצעים להמשיך פנימיות התורה לכל ישראל מרשב״י, בחי׳ מלך שבו ולא רק רב שבו, מפנימיותו. ע״י סתים דאורייתא מקשר סתים דישראל בסתים דקוב״ה. במיוחד ביום הסתלקותו.

מה שייך ענין ההליכה בחוקים, הרי כולם שוים במעשה המצוות. "בחוקותי", לא רק חוקה אלא גם חקיקה. כו"כ דרגות בתורה, עיקר ענין החקיקה הוא בלוחות הראשונות שהוא דבר אחד שאי אפשר להפריד ביניהם. מצד הבחירה אפ"ל הפרדה. אבל באותיות החקיקה נעשה לדבר אחד ממש עם התומ"צ וא"א להפריד ביניהם כלל. חוקה היא ההתאחדות בעצם הנפש באופן של חקיקה, אין לך רשות להרהר אחרי', התקשרות פנימית ועצמית בעצם הנפש למעלה מכל גילויי הנפש. האדם צריך לעבוד עבודתו גם בכל התומ"צ שתהי׳ באופן של חקיקה, שיהי׳ בהתאחדות גמורה עד שאי אפשר להפריד ביניהם. כיון שהקב״ה הוא א״ס, יכול לעלות מעלה מעלה, בכל מאדך עד מאוד האמיתי דלמעלה. דבזה ב׳ ענינים, א׳ שבמאוד שלו יש מאוד האמיתי, ב׳, דכיון שקשור עם המאוד האמיתי, מובן שסוף סוף יגיע למאוד האמיתי, לכן אין לעמוד במדריגתו, אלא לעלות מעלה מעלה אל המאוד האמיתי, וזה בא כאשר הוא נמצא במקום ודרגה כזו שבה הקב״ה נמצא. בעוה"ז התחתון שנתאוה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים. ובמקום שרצונו של אדם העליון שם הוא נמצא, דעצמותו ומהותו ית׳ נמצא למטה דוקא, שם נתינת שכר מעצמותו ית׳, והיעודים הם יעודים גשמיים דוקא, דכיון שאופן מציאותו ית׳ בעולם הזה הוא כמו בדירה, הרי כשם שבדירת האדם נמצא בה האדם עם כל עניניו, כך גם הקב״ה נמצא בעולם הזה בכל עניניו, גם בענין שכר המצוות. והשכר גופא אינו שכר רוחני, אלא שנמשך בדברים גשמיים, כמו ברשב״י שע״י אמירת התורה שלו ירדו גשמים גשמיים.

"בחוקותי תלכו", חקיקה וקיום מצוות במחשבה, "ואת מצוותי תשמרו," בדיבור, "ועשיתם אותם", במעשה. ובאים ל"ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳" עד "והתהלכתי בתוככם גו׳ ואולך אתכם קוממיות", ב׳ המעלות דעבודה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה בגאולה. "אלה תולדות" מלא ב"פ, בבריאת העולם ובלידת פרץ. כי שלימות הבריאה בגאולה ע"י מעשינו ועבודתינו לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. לכתחילה כבר ישנה כוונה זו בבריאת העולם, אלא שבנ״י ע״י עבודתם צריכים להמשיכה מן התאוה אל הכח ומן הכח אל הפועל דירה בתחתונים. עי״ז נעשה האדם שותף להקב״ה במעשה בראשית. כוונה זו שבבריאה הוא הכח לבנ״י שיוכלו לעשותה בפועל, ונרמז בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", זה רוחו של משיח, שעוד לפני הבריאה בפרטיות כבר הי׳ בו רוחו של משיח, היינו הכוונה והתכלית שתתגלה לע"ל. העבודה דבנ"י לעשות לתקן, עשיה מלשון כפי׳, "אדם לעמל יולד", שזה חל גם על משיח שנק' אדם, ויושב בשערי רומי בין עניי סובלי חלאים ואיהו שרי חד ואסיר חד דילמא מבעינא דלא מיעכב, שיוכל לגאול את ישראל מיד, בשעתא חדא וברגעא חדא. וזהו "אם בחוקותי תלכו גו׳", העבודה בג׳ הלבושים מחדו"מ שעל ידם הוא קיום תומ"צ, עמל ויגיעה בתורה בחי׳ אותיות החקיקה שבנפש, עי״ז באים לכל הברכות המנויות בהמשך הפרשה.

ג׳ מ"ע בקריאת שמע: "שמע גו' ה׳ אחד"; "ואהבת"; "ושננתם לבניך". ציווי, הבטחה, וסיפור. כאו"א צריך לשמוע ולהתבונן ש"ה׳ אלקינו ה׳ אחד", יחודא עילאה ויחו"ת. וע"י התבוננות בדברים המביאים את האהבה תבוא בטח אל האהבה. מצד שורש הנשמה א"צ לציווי כלל, אך מצד התלבשות הנשמה בנפש הטבעית צריך ציווי להתבוננות בדברים המביאים לאהבה בכל לבבך בשני יצריך. כל ג׳ הפירושים (סיפור הבטחה וציווי) הם נתינת כח לנשמה שתוכל לפעול בנה"ב ובגוף. סיפור, מוסיף כח ועידוד בהעבודה של הנשמה עם הנה"ב והגוף. הבטחה וציווי, יש בהם נתינת כח. ציווי מל' צוותא וחיבור, לחבר האדם המקיים את הציווי עם עצומ"ה ית׳. "אם בחוקותי תלכו", תחנונים ובקשה מלמעלה, נתינת כח מיוחדת על קיום תומ"צ להילוך ועלי׳ למעלה עד למקום שאינו בערך כלל למדרגתו ומקומו הקודם, ע״י ב׳ העבודות דאהבת ה׳ והעסק בתומ"צ (בחוקותי ל' רבים). פולחנא דרחימותא, עבודה ויגיעה, אף שאדם אוהב את ה' כי הוא חייו, מ"מ שלימות האהבה היא בירידה למטה לברר את הנה"ב, ענין זה צ״ל חקוק עמוק בנפשו, במס"נ בכל מאדך. ע״י בירור הניצוצות דתהו מקבלים אורות המרובים דתהו וצריך לשמרם, "את מצוותי תשמרו". וגם צריך לעשות כלים חדשים, "ועשיתם אותם", הכלים מוסיפים באורות. מעלה אני עליכם כאילו עשיתוני. כי תכלית הכוונה היא במעשה האדם התחתון, "למעשה ידיך תכסוף".

החידוש בבקשה תלכו, תשמרו, ועשיתם דבחוקותי יותר על הציווי דמ"ת. דהנה עבודת האדם צ"ל בג׳ לבושי הנפש מחדו"מ. העיקר הוא, ועשיתם אותם. לפני זה לימוד תורה שבע״פ, תשמרו, שמור זו משנה, ולפני זה צ"ל מחשבה, הליכה למעלה ממדידה והגבלה, בלי גבול. כדי שהעבודה תהי׳ מסודרת צ״ל תחילה תלכו, מחשבה ושקו"ט, ואח״כ דיבור, תשמרו, עד שבאים למעשה שהוא העיקר, ועשיתם אותם. גם השמירה (דיבור) והעשי׳ חדור בענין תלכו (מחשבה), למעלה ממדידה והגבלה. לכן אף שכבר הי׳ ציווי במ"ת, מ״מ, לקיום בפועל צ״ל בקשה בתחנונים, והוא סיוע מלמעלה לקיום המצוות כדבעי, כמו בפשטות, אדם מתחנן על דבר כי זה נוגע לו במאוד מאוד יותר מבקשה הכי גדולה, כמו"כ ענין זה נוגע מאוד למעלה, הרי זה נתינת כח על העבודה. לכן תיקן עזרא לישראל שיהיו קורין פרשה זו בתור הקדמה למ"ת, לקבל נתינת כח מלמעלה, שיהי׳ קיום המצוות בכל ג׳ הענינים דמחדו"מ בתכלית השלמות.

חקיקה, חרות על הלוחות, תכלית העילוי בתורה, למטה מזה תושב"כ ושבע״פ. אותיות החקיקה דבר אחד ממש עם האבן וא"א להפריד ביניהם. אמנם התורה נסעה וירדה עד שנתלבשה בדיו על הספר ואפשר להפריד ביניהם. משא"כ חקיקה מיני׳ ובי׳ ונעשו ענינו של האבן. החלק שאין בו אותיות נק' פסולתן של לוחות, אף הוא שטח גדול, חקיקה בעבודה, כל מציאות התורה הוא ישראל עד שאי אפשר לחלק ביניהם כלל, תורתו נקראת על שמו, ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול כי התורה שלו היא. ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד, ופועלים התחברות אורייתא וקוב״ה. ישראל נק' חתן והתורה נק' כלה. כל מציאות ישראל הוא התורה, כמשל רבי עקיבא שמציאות הדגים תלוי׳ בים, כך מציאות דישראל תלוי׳ בתורה. אופן לימוד התורה בבחי' חקיקה שהלומד הוא דבר אחד עם התורה, גם בעת השינה חולם אודות עניני תורה, והחי יתן אל לבו, כל הנותן בעין יפה הוא נותן, וא״כ נותן אל לבו באופן כזה שכל המציאות של לבו נעשה מציאות התורה. אותיות ח׳ ק׳ הוא תמונת ה׳ בשינוי, ציור ה׳ רומז על מחדו"מ, בה׳ נברא עוה"ז, הקו העליון, מחשבה מחובר תמיד עם קו ימין, דיבור, שבא תמיד ע״י הקדמת המחשבה. אמנם המעשה נפסק מהמח' ולא ניכר בו תמיד שבא ע״י מח'. ע"ד עולם העשי׳ עולם נפרד, אף עשיתיו. אמנם ע״י עבודת האדם יכול לשנות את ה׳ או שתהי׳ ח׳ שמעשה מחובר לקו העליון, שלמות המעשה, או לאות ק׳ שקו השמאל נמשך למטה מן השורה, גילוי אור עליון ביותר שנמשך בכל מקום. תשובה. סדר הרגיל הוא, אות ה׳ אח״כ ח׳, ואח״כ ק׳. אמנם עבודת בע"ת באופן הפוך, תשר״ק,ישנו גם סדר העבודה שמתחילים באות ח׳, שזהו הסדר בתיבת חקה. ובג׳ אותיות אלו ושינוי צירופם נכלל כללות עבודת האדם. וע״י שלימות העבודה בכל ענינים אלו, באים אל הגאולה דלעתיד בקרוב.