כי תבואו גו' ושבתה – תשמ"ו

מיד בתחילת ביאתן לארץ, "כי תבואו", נעוץ הסוף, "ושבתה הארץ שבת לה׳". גם תחילת הדבר הכוונה והתכלית שבגללה נעוצה בסוף, במילוי הכוונה. וזה נמשך עד שבסוף באה לידי גילוי הכוונה והתכלית שבתחילתו, שבת לה׳, כללות עבודת האדם, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ע״י עבודה "שש שנים תזרע שדך", ממנה יצא לחם, מצוות, המוכרח לקיום האדם, "ושש שנים תזמור כרמך", מגדל ענבים ליין זיתים לשמן, תורה, ענין של תענוג. ומצוות גופא, עיקר הדין הוא ענין המוכרח, וקיומה בהידור הוא ענין של תענוג. עד״ז בתורה, לידע המעשה אשר יעשון הוא מוכרח, דרוש וקבל שכר, ויגדיל תורה ויאדיר, הוא ענין דתענוג.

תחילה צ״ל העבודה בענינים המוכרחים, שדה, ואח״כ צ״ל העבודה בעניני תענוג, כרם. ואח״כ "ושבתה הארץ שבת להוי׳".

ביאור ענין נעוץ סופן בתחילתן בעומק יותר, דלא רק הכוונה ישנה בתחילה, אלא גם התכלית והענין עצמו שמתגלה לבסוף ישנו כבר בתחילה. דזהו דיוק הלשון 'נעוץ', שיש כאן נעיצת הסוף והתכלית עצמו בהתחלה (ס׳איז אַריינגעשטעלט, און אַריינגעשטעקט), נמצא שבכל הדבר כולו נמצא ונעוץ הסוף והתכלית שלו. כך בעבודת האדם, בכל הענינים ניכר לא רק שהתכלית הוא "שבת לה׳", אלא שעבודה זו עצמה היא באופן דשבת לה׳. כמנהגו של שמאי בהכנה לשבת, שכבר בעבודה דחול יש אצלו שבת בשלימות, ובטח שבימות החול מוצאים תמיד מנה יפה (מנה נאה), ואומרים זו לשבת, שכל ענינה הוא לבוא ל"שבת להוי׳".