מאמרי פרשת ויצא

"פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי", שעושים גם מרבים שיהיו עמדי. "שלום שלום לרחוק ולקרוב", ע"י שעושה מרחוק ומרבים להיות קרוב ועמדי, נעשה פדה בשלום, ב' שלום. סדר העבודה בפ' "ויצא יעקב גו' וילך חרנה", ירידת הנשמה למטה לעבודה בתומ"צ; "לחם לאכול ובגד ללבוש", עבודת הצדיקים; "ושבתי בשלום אל בית אבי", עבודת בעלי תשובה; "והיה הוי' לי לאלקים", המשכת שם הוי' בגילוי ע"י עבודת הצדיקים; "והאבן הזאת", ע"י עבודת בע"ת; "יהיה בית אלקים", המשכת אלקים למעלה מהוי'; בזהר איתא, והאבן הזאת, בחי' מלכות, דא תרעא לאעלאה, "בזאת יתהלל המתהלל גו'". קודם לזה כתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו" היינו בחכ' דאצילות, כי אינו מתגלה למטה כתכלית הכוונה. "כי אם בזאת (מלכות) יתהלל המתהלל" בגילוי בבי"ע, "השכל וידוע" לא לעצמו, כי אם לגלות גם להזולת (מאכן יענעם פארשטיין), שזהו עיקר התכלית. ועז"נ ("השכל וידוע) אותי", דקאי על העצמות, שבזה דוקא תופסים את העצמות למעלה מכל הגילויים. וזהו שמסיים "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ", עיקר הכוונה היא בארץ למטה דוקא. זהו "פדה בשלום" המשכת עצמות בגילוי שם הוי', כי ברבים היו עמדי, ע"י בירור המטה (ברבים היו עמדי) נעשית שלימות הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, דפירוש דירה הוא לעצמותו ומהותו, ועד"מ בדירת האדם שעצם ומהות האדם דר בהדירה, וכן הוא גם בענין דירה בתחתונים, שתהי' המשכת העצמות ממש בתחתונים.

שמירת שבת דרך פרט מביאה לברכת ופרצת, היפך המדידה וההגבלה. נחלה בלי מצרים. שמירת השבת דרך כלל, אין זוכים לברכת ופרצת. בשבת ישנם ג' בחינות: מעלי דשבתא, יומא דשבתא, וביומא דשבתא גופא התפילות והסעודות דיומא דשבתא, והתפלות והסעודות דרעוא דרעוין. אז אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, תפארת גדולה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדושה כו', מנוחת כו'. קטע מהמאמר: "מנוחה שלימה שאתה רוצה בה", הו"ע פשיטות הא"ס שלמעלה מענין הקוין לגמרי.. בחי' שלגבי' יחוד הקוין וגילוי הקוין בהשוואה אחת ממש, פשיטות דא"ס שלמעלה מגדר קוין לגמרי, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. וגם על בחינה זו אומר יכירו וידעו כו', כי נמשכת בישראל, לפי שישראל עלו במחשבה, וגם למעלה מבחינת מחשבה, ולכן, יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, בחינת מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. זה נמשך מפשיטות הנשמה, יחידה שבכל ישראל בשוה, וממנה בא כח המס"נ על קידוש השם שבכל ישראל בשוה, וכמו שראינו אצל אלו שמסרו נפשם (וואס זיינען אומגעקומען) על קידוש השם, שהיו בהם אנשים פשוטים ביותר ופחותים ביותר, וגם בהם האיר כח המס"נ, שבאה מצד יחידה העצמית. וזהו ועל מנוחתם יקדישו את שמך, שע"י כח המס"נ על קידוש השם שבא מצד יחידה העצמית, פשיטות הנשמה, ממשיכים בחינת הפשיטות שלמעלה מגדר קוין לגמרי".

"והיה הוי' לי לאלקים", יחוד קוב"ה ושכינתי' ע"י מצות, יחוד זה צריך אהבה רבה לה' לבדו ולא מספיק כדי להרוות צמאון נפשו. "רק כאשר מבטל את כל רצונותיו לגמרי שאין לו רצון כלל, דרחים כו' יתיר מגרמי', כפיה וביטול בתכלית.. נמשך הכפי' כביכול למעלה שיומשך פשיטות הא"ס ליחוד קוב"ה ושכינתי' שיהי' תוס' אור בז"א דאצי' ועי"ז יומשך גם למטה". זה שייך לכל אחד מישראל אף שאינו חפץ באמת לאמיתו לגמרי, כי מצד רצון האמיתי שבהם בבחי' מקיף נמשך ופועל בכוחות פנימיים כמשל העומד מאחורי קטן ודוחהו מאחוריו לילך שעי"ז הולך בעצמו ואינו יודע מפני מה.

כאשר מבטל רצונות הנה"ב ע"י גילוי אור מלמעלה, אהבה למעלה מטו"ד, בחי' יחידה, אין צורך במלחמה. חיבור ב' שלום, ב' אופני בירור, מלמעלה למטה מבטל המנגד, ומלמטה למעלה, נהפך לאוהב. ת"ח העוסקים בתורה (מלמעלמ"ט) "וכל בניך", בביטול, "לימודי ה'", נעשה "ורב שלום בניך", שלימות הכולל גם מעלת העליה מלמטלמ"ע, סולם דתפילה, ונעשה חיבור והמשכת והעלאת סובב וממלא, הוי' ואלקים, שכל אחד כלול משניהם. קטע במאמר: "כשלימוד התורה אינו באופן זה, אז, (נוסף לזה שאינו מביא שלום בעולם) אפשר שיביא לפירוד הלבבות, היפך השלום. כי כשחסר אצלו ההרגש שהתורה היא תורת הוי', אזי, הוא מחזיק טובה לעצמו שלמד תורה הרבה ונעשה מציאות יש שמחזיק את עצמו לאיש המעלה ואדם חשוב, וזה גורם לפירוד הלבבות, כי מצד הישות שלו הוא חושב שכל מה שהזולת אומר או עושה הוא בכדי לנגד אליו. וכהסיפור (המובא בהמאמר) שאחד (בר דעת גדול בהשכלה) בא להצ"צ על יחידות והתאונן אַז מ'טרעט אויף מיר אין בית מדרש, וענה לו הצ"צ, דו ביסט זיך מתפשט איבער דעם גאַנצן בית מדרש, איז וואו יענער טרעט איז אַלץ אויף דיר. "וי"ל, דזה שמביא בהמאמר שהטענה שלו היתה שדורסים עליו בבית מדרש, דהגם שבימ"ד הוא מקדש מעט, דהשראת השכינה שבמקדש מעט היא מעין השראת השכינה שבבית המקדש, מ"מ, גם שם היתה התפשטות הישות שלו. ומדייק בהמאמר, דזה שהתאונן לפני הצ"צ שדורסים עליו הי' בהיותו ביחידות, דענין היחידות הוא התקשרות היחידה של זה הנכנס ליחידות עם היחידה של האדמו"ר שאליו נכנס, ואעפ"כ, גם בהיותו ביחידות הי' אצלו ההרגש שדורסים עליו. ולכן מביא בהמאמר פרטים הנ"ל דהסיפור, בכדי להדגיש שע"י השכלה לבד, בלי עבודה, אפשר להיות התפשטות הישות גם במקדש מעט ואפילו כשנכנסים ליחידות, דמזה מובן ההכרח בענין העבודה. "ולאח"ז אמר לו הצ"צ פירוש הכתוב "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", און (בחולם) הוא כח ועוז, ופירוש איש און הוא איש חזק בדעת עצמו. וזהו יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, דכשם שיעזוב רשע דרכו הוא דבר שמוכרח, דבלי תשובה א"א לגשת אל הקודש, כן מוכרח שהאיש און יעזוב את מחשבותיו (המחשבות דישות).

"סולם" בקדושה, תפלה ותורה, הצ"צ מוסיף מהמדרש דקאי בסולם דחלום נבוכדנצר, שהיה מקליפת נגה, ממראה מתניו ולמעלה טוב ולמטה רע, ג' ראשונות שבו טוב, ע"ד קליפה דאצילות, שטן לשם שמים נתכוון, אלא שלמטה משתלשל ממנו רע. הקב"ה ציוה ליעקב לעלות בסולם לענין השפעת גשמיים ונתיירא שמא לא יוכל לעמוד בזה, אבל באמת יכול להיות ריבוי השפעה גשמית לבנ"י יחד עם גילוי אלקות כמו לעת"ל שהיש הגשמי לא יסתיר כלל, אפס בלתך, "כל הגוים כאין נגדו גו' מאפס ותהו נחשבו לו" בתניא (ספי"ט) מרמז על הביטול דאפס. גם עתה, בגילוי חכמה שבנפש יכולים לקבל ריבוי השפעה גשמית ולא יבלבל, אלא אדרבא בגשמיות גופא ניכר האלקות כעין דלעתיד. חותם המאמר: "גם עכשיו, הנה ע"י גילוי בחי' חכמה שבנפש יכול להיות כמו לעתיד, שכל הקליפות יתבטלו, ועד שיהיו באופן של אפס, והיש הגשמי לא יסתיר כלל. ומצד זה יכולה להיות העלי' בסולם גם לענין השפעת עוה"ז, בעשירות וכו' וכו', באופן שלא יבלבל לעבודת ה'. לכאורה, הרי ענין העשירות הוא נסיון קשה, וגם ענין העשירות קשור עם בירור הניצוצות, וכאשר הניצוצות נמצאים במקומות שונים, צריך להגיע לכל המקומות שבהם נמצאים הניצוצות בכדי לברר אותם. וכיון שצריך לרוץ ולנסוע כו', זהו"ע של פיזור הנפש הרי זה מבלבל לעבודת ה'. "אך הביאור בזה, כאשר זוכים, אזי באים כל הניצוצות למקום בו נמצא איש הישראלי. ע"ד שמצינו ביעקב שקיפל הקב"ה כל א"י תחתיו. גם כאשר הקב"ה נותן עשירות ביכלתו ליתן ביחד עם זה ברוחניות את הביטול האמיתי שיוכלו לקבל את העשירות, ובמילא יכולה להיות ריבוי השפעה בגשמיות, ולא לבלבל כלל, ואדרבה, בגשמיות גופא יהי' ניכר אלקות, ע"ד שיהי' לעתיד, כמ"ש וראו כל בשר גו' כי פי ה' דיבר.

כוס הוא מלכות, כשרגליה יורדות צריכה להגבהה "אשא" כדי לקבל את הישועות, אבל גביע הכסף שהיה ליוסף הצדיק, בחי' יסוד, (קצה אוא"ס שבז"א) אינו צריך להגבהה, כי גבוה מצד עצמו ואינו יורד ממדרגתו אלא משפיע ממקומו, גם מפני שיסוד מחבר עליון ותחתון, ישועות ומלכות. בזמן הזה צ"ל הגבהת הכוס לבירורים, משא"כ לעת"ל תעלה המלכות למעלה מז"א, נקבה תסובב גבר: בזה"ז ראובן בכור לאב. לעת"ל יוסף הוא הבכור לאם; בזה"ז עבודה בכהן המתייחס לאב, לעת"ל העבודה בבכור שקדושתם מהאם, אלא שישאר ענין ירושה לבכור מאב כתשלום שכר לעבודה בזה"ז בכח הדכר, ובתקופה הב' תתעלה הנוקבא להוליד בלי דכר ויהיה גם בכור לנחלה מהאם, אלא שגם אז תתעלה מלכות יותר מיסוד, מעלת שם ב"ן על שם מ"ה, "והאבן הזאת", משם ב"ן תתעלה להיות "בית אלקים" בגמר הבירורים דיעקב בחרן.

"אתה אחד" ולא יחיד, אף שאחד מורה על התאחדות פרטים ויחיד הוא למעלה מפרטים, אמנם מצד ירידת הנשמה למטה נק' גוי אחד. אף שבעצם ישראל הם בן יחיד ליחידו של עולם ומצד עצמות אין מקום למציאות אחרת "ישראל ומלכא בלחודוהי" ונק' גוי יחיד, [ומבאר החילוק בין 'אור' ל'שם'] אלא מצד מעלת עבודת ישראל בעבודה דתומ"צ למטה ממשיכים עצמות שלמעלה מאור, שאף ששרש האור הוא בהמאור אבל אינו העצם ממש, כי האור מגלה אבל אינו ממשיך עצם, משא"כ השם ממשיך עצם. ע"י מסירות נפש על קידוש השם, "על מנוחתם יקדישו את שמך", ממשיכים עצמות שלמעלה משם, ונמשך גם מעלת יחיד, מעלת הגילוי, חיבור אתה קדוש ושמך קדוש. לכן מס"נ נק' קידוש השם, כי ממשיכים בהשם מקדושת העצמות. כמבואר בתניא שקיום תומ"צ תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מס"נ לה', גילוי היחידה בדרגות פרטיות שבאדם [ראה ד"ה פדה בשלום תשכ"ב הע' 16] עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו, עד לגילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות, ישראל ומלכא בלחודוהי.

"פדה בשלום" שייך לגאולה, הן די"ט והן דט' כסלו, שהפדיה היא בשלום ולא במלחמה, כי גם בחי' רבים היו עמדי. "והאבן הזאת", מאבני המקום נעשה אבן אחת. גוי אחד בארץ, שעושים מענייני ארץ – אחד. בישראל י' סוגים כנגד י"ס דאצי' ונחלקים לגדלות וקטנות, "ראשיכם שבטיכם גו' טפכם גו'". גם אלו שהם גרך וגו' יכולים לעמוד לפני הוי' ע"י "אתם נצבים", מצבה דיעקב, הקמה והגבהה דנש"י בר"ה שנכללים המקבלים בעלותם למעלה ומתאחדים "בהתאסף ראשי עם" מצד הגלוי מלמעלה ביו"כ. בזמן רעוא דרעוין נמשך תענוג עצמי להתכללות נש"י וממשיכים אחד בארץ. אחדות מלמטה למעלה, "ויקח אבן גו' וישם אותה מצבה", אחדות מלמעלה, "ויצוק שמן על ראשה", ונמשך למטה מטה עד "והאבן הזאת גו' יהי' בית אלקים", שלימות בשם אלקים ושם הוי' כפי שיהי' לי לאלקים. אדמו"ר האמצעי היה בדוגמא דחד קטירא אתקטרנא המשיך אחד בעניני ארץ, כי ברבים היו עמדי והיתה גאולתו ביו"ד כסלו שאומרים אז הפסוק "פדה בשלום נפשי". חותם המאמר: הוראה לכאו"א ההולכים באורחותיו, ובפרט לאלו העוסקים בהעבודה דיפוצו מעינותיך חוצה, שזה הי' ענינו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, וכידוע שאדמו"ר האמצעי הו"ע ספירת הבינה, שלכן אמר דא"ח באופן של התפשטות והתרחבות, רחובות הנהר דבינה, וגילוי עתיק הוא בבינה, ומצד ההתרחבות דבינה (ובפרט מצד גילוי עתיק שבבינה), נמשך הגילוי גם למטה, הפצת המעינות חוצה, המשכת בחי' אחד בארץ. [ועפ"ז יש לבאר בדא"פ מה שבעת שאמר אדמו"ר האמצעי הדרוש אתה אחד הנ"ל, הפסיק באמירתו ואמר "שא, פנו מקום דער טאטע איז דא" כי אדמו"ר הזקן הו"ע ספירת החכמה, והחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין, לכן בעת שאמר הדרוש אתה אחד כו' אחד בארץ, ענין ההתרחבות דבינה, הי' אז גם אדמו"ר הזקן, ספירת החכמה] הנה ע"י העבודה דיפוצו מעינותיך חוצה, וכידוע אז דער מיטעלער רבי האט געוואלט, אז ווען צוויי יונגעלייט טרעפן זיך זאלן זיי ריידן בענין אריך ועתיק כו' [בית רבי ח"ב פ"א הערה ה'. סה"ש תש"א ע' 52. הלשון: "ריידן חסידות". סה"ש תש"ג ע' 13 "זאלן יונגעלייט פארשטעהן אין כתר ווי די פינף פינגער, וועט ער זיין צופרידען"]שזהו ענין הפצת המעיינות חוצה, שגם כשהמעיינות באים חוצה בלייבן זיי "מעיינות", הנה עי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, גאולה פרטית, ומזה באים אח"כ גם לגאולה כללית, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' אמיתית האחדות וההתכללות, וכמ"ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו (וכמבואר בד"ה אתם נצבים הנ"ל), "כי מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים".

באר שבע דאברהם – בינה, באר שבע דיצחק – מלכות. "ויצא", המשיך מבינה למלכות או ממל' לברר ניצוצות בבי"ע, "יעקב" י' עקב, המשכת חכ' עילאה לבחי' עקביים, לצורך זה ניתן לו שע"ה נהורין. "ויקח מאבני המקום", ריבוי התחלקות, "וישם מראשותיו", למעלה מיו"ד שבו והתפלל עליה שתהיה בית אלקים. בעבודת האדם, "ויצא גו' חרנה", בירור הגוף ונה"ב וחלקו בעולם ועולה לבחי' ראש יעקב עד "בית אלקים", דירה בתחתונים. או עבודה בדומם שבאדם, אותיות, למעלה מהשכל. ע"י בירור עוה"ז בדומם שבאדם, מס"נ, גילוי יחידה, עושה דירה ליחידו של עולם ופועל גם בנפה"א, בכל מאודך. בעבודה עם הגוף ונה"ב נעשה הנשמה בעל-תשובה, למעלה מיכולת הצדיק גמור, אין צ"ג יכולין לעמוד, מצד השמחה, "בית אבי יצחק", שחוק ותענוג, והוא בעיקר מעבודה בגוף ונה"ב ובפרט בעניני רשות לשם-שמים, כללות העבודה בגלות. בזה הוא החידוש האמיתי יותר מתשובה דנשמה. "והאבן הזאת גו'" בירור הגשמיות עצמה, "יהיה בית אלקים", למעלה משם הוי', "וישם אותה מצבה", העלאה ליגמה"ר, "ויצוק שמן על ראשה", והמשכה מי"ג תיקוני דיקנא. בתוקף המס"נ מתבטל כל המונעים גם בזמן הגלות, "פדה בשלום" מעין דלעתיד כפי שהיה לאדה"ז ולאדמו"ר האמצעי.

מלחמה באופן של קירוב ("מקרב לי") מביא לתכלית השלום שמנגדים נעשים אוהבים ("פדה בשלום"). בתפילה שעת צלותא שעת קרבא, אהבה בכל לבבך ובכל נפשך, התלבשות בנפה"ב בהבנה והשגה, או ביטול רצון נה"ב ע"י התגברות רצון נה"א, נר"נ וחי'. אבל אהבה דבכל מאדך הוא מס"נ שאינו יכול להיות נפרד, ביטול רצון נה"ב ע"י גילוי היחידה. מנוחה דחי' הוא כמו דוד לאחר שניצח את אויביו. מנוחה דיחידה ע"ד מנוחה דשלמה. ההתעסקות בצרכי הגוף ובמו"מ היא בדרך מלחמה, "פדה בשלום נפשי" שגם בזה יהיה באופן דשלום כמו שהיה בגאולה דיו"ד כסלו. "הגם שהפדי' היתה מקרב, כולל גם זה שהמאסר בא ע"י המלשינות של אלו שהי' להם יחס של קירוב, דזה (שהמאסר בא על ידם) הוא ירידה וצער גדול, ואעפ"כ היתה הפדי' בשלום ובשלימות, ועד שזה נעשה הקדמה והכנה לתכלית השלימות שיהי' לע"ל. שע"י יפוצו מעינותיך חוצה שהותחל בעיקר בי"ט כסלו, ובפרט ע"י העבודה של בעל הגאולה דיו"ד כסלו שהפצת המעינות שלו היתה באופן של רחובות הנהר, היינו שהמשיך את המעיין באופן של רחובות הנהר, הנה עי"ז אתי מר דא מלכא משיחא, שאז יהיו שלום ושלוה אמיתים בתכלית השלימות".

נוסח התפלה דמנחה דשבת: אתה אחד כו' נרמזו ג' קוין חג"ת ד' פעמים בד' מדרגות הכוללים כל סדר השתלשלות, שהם כנגד ד' שליבות סולם מוצב ארצה, תפילה: אתה אחד כו' גוי אחד בארץ, חג"ת לפני הצמצום; תפארת גדולה כו' לעמך נתת, חג"ת בעולמות א"ס למעלה מאצילות; אברהם כו' ינוחו בו, חג"ת דאצילות; מנוחת אהבה כו' השקט ובטח, נה"י דאצילות. מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, שלימותא דכולא, אחדות פשוטה למעלה משרש הג' קוין; יכירו בניך, נשמות בגופים. וידעו גם בחי' זו; כי מאתך ממש, כתר, א"ס בעצמו, מאתך ממש, מצד עצם הנפש, בבחי' היחידה כל ישראל הם בשוה ובשלימות אפילו בפחותים וקלים. ותקנוהו אנשי כנה"ג, שהם כללות כל ההשתלשלות ונמסר לכנסת ישראל, כללות נש"י שבגופים, לאמרו ולהמשיך ולעשות (ל' כפיה) כל ד' מדרגות אלו. אמירת דרוש זה קודם מנחה לפעול המשכה זו בפנימיות התורה, יחידה שבתורה, ואח"כ בתפילה, ובשבת האחרונה של המאסר ערב יום הגאולה, שנפעל (איז אויפגעטאן געווארן) עילוי גדול ביותר, כזית שכושתין אותו נותן שמנו, בעין יפה, לא רק בחו"ב אלא גם בדעת (יכיר בניך וידעו) ובשרשו פנימיות הכתר בחי' יחידה (מאתך היא מנוחתם).

במאמר אדמו"ר האמצעי מבאר כמה דרגות בגאולה דפדה בשלום עד לשלימות הפדיה בגאולה, באגרת הקודש (סי' ד) מבארו על הגאולה פרטית בעבודה בכל יום. ויצא יעקב גו' מרמז לענין גלות וירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מבאר שבע (מלכות או בינה) לחרנה אותיות רינה שה' נהפך לח' כמו מצה שנהפך לחמץ. הירידה היא לצורך עליה, והשיבותיך, ושבתי בשלום גו' עד ויפרוץ האיש מאד מאד, תשובה בכל מאודך וכפשוטו עשירות, לא רק די מחסורו אלא למעלה ממדוה"ג. מיד בצאת יעקב מחרן היה מוכן לגאולה, ויהי לי שור וחמור גו' שסיים כל הבירורים, מצדו גם עשו היה מוכן, ומלאכי א"י באו לפגוש את יעקב בחו"ל, דוגמת עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות, דירה בתחתונים. מקרב לי, במלחמה לא רק הגופים מתקרבים אלא גם הדבר הוי' שבהם, לצורך עליה לב' שלום, פדה בשלום, ושבתי בשלום.

בפסוק מרומז הפדיה דכמה צדיקים, מכ"ש ג' הגאולות דרבותינו נשיאינו בי"ט ויו"ד כסלו וי"ב תמוז. אלא שיותר שייך לשיעור תהלים דיום יו"ד כסלו. במאמר דבעל הגאולה מדגיש שהפדיה בשלום היא בלא מלחמה כלל, כי כשישנם מנגדים אין זה אמיתית השלום. ע"ד שלמה שכל הגוים התבטלו לפניו. אלא דקאי על נפש דוד לעת"ל לכן נאמר פסוק זה על ידו. שלום זה היה בגלוי בגאולה דיו"ד–י"ט כסלו. גם לפנ"ז היה שייכות לזה לכן זכה ערב הגאולה להיות הילולא של אדמו"ר האמצעי כמבואר במאמרו "להבין ענין הילולא דרשב"י" שמבאר מארז"ל האי עלמא כבי הילולא דמיא, יחוד נשמה בגוף ע"י המשכת כח הא"ס, דוגמת יחוד איש ואישה, עי"ז נעשים בחי' מהלכים בתומ"צ שהם בעצמם הילולא. גילוי יחוד זה בצדיקים שהתעסקו בפנימיות התורה בעת הסתלקותם, וביום הילולא ע"י לימוד ועסק בפנימיות התורה מתגלה פנימיות בל"ג במציאות האדם ע"ד תחיית המתים. ג' דרגות בהילולא ג' ענייני פדה בשלום. דדוד, דהסתלקות וגאולת אדמו"ר האמצעי.

"ושבתי" לשון תשובה, שיבה וחזרה, "בשלום", ב' בחי' שלום, בפמליא של מעלה בעולמות העליונים ושלמטה בעוה"ז התחתון ובעבודת כאו"א בנשמה ובגוף, בתומ"צ, "לרחוק ולקרוב", רחוק שנעשה קרוב, תשובה. חידוש משיח, מעלת בע"ת מוסיפין למעלה מכל מדידה. [בשוה"ג הגהה נפלאה: דיוק בהשמטת תיבת 'כהלכתן' בענין עבודת 'מוספין' דבע"ת, כי רק בקרבנות צ"ל כהלכתן משא"כ בעבודה צ"ל לאח"ז מוסיפין למעלה מכל מדידה]. "אל בית אבי", היינו יצחק, שעבד בחפירת בארות, להסיר העלמות והסתרים מניעות ועיכובים, עבודת התשובה מלמטלמ"ע, עיקר החידוש דלעת"ל, "והיה הוי' לי לאלקים", מגן ונרתיק מסתיר על שם הוי' שיוכלו לקבלו, אמנם לעת"ל בגמר הבירורים יקבלו משם הוי' דלעילא עצמו והנרתק יהיה משם הוי' דלתתא. "והאבן הזאת גו'" אותיות דבר ה' המהוה כל סדר השתלשלות באופן דטיפין טיפין כדי שיוכלו לקבל רוב טובה אבל בלי כל השטורעם דגילוי אלקות, "תהי'" בגילוי, זאת, ע"י ביטול "מצבה" שהיא כוללת כמה אבנים, ויצוק שמן על ראשה (ביטול דחכמה) יהיה בית אלקים להוי' דעתה. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", שלימות דלעת"ל, עלי עשור, שירה עשירית, כפל המעשר, ב' שלום, עליה בקדושה גופא, לך דייקא, לעצמותך, נגילה ונשמחה בך בעצמותך, גילוי עצמות בכ"ב (בך) אותיות התורה, באבן הזאת ומשם לכל האבנים.

המשכה מלובן העליון למשפיעים ומקבלים שבסדר השתלשלות בכל בוקר ע"י עבודת האדם בתפלה, ואח"כ מסתלקת ההארה בשביל העבודה מלמטה, כי צ"ל מציאות האדם והעולם עבור קיום התומ"צ; הקשר לכללות הסיפור דיעקב ולבן, צאן עקודים נקודים וברודים, כנגד ג' דרגות בסדר ההשתל', ובאופן ד"והחליף את משכורתי", למעלה ממדוה"ג, המשכה מעצומ"ה, שעי"ז פועלים גם בלבן דלמטה (המחליף ברמאות) מעלת בעלי תשובה; חותם המאמר: המשכת לובן העליון למטה היא באופן דיחוד נפלא, עד שהוא למעלה מגדר יחוד, כי היש הנברא והיש האמיתי נעשים דבר אחד, עם כל התוקף (שטורעם) שבדבר, עד שזהו למעלה גם משטורעם, לא ברעש ה׳ וגם למעלה מקול דממה דקה, כי קול דממה דקה הוא בחי׳ הגילוי לנביא ע״י ראי׳ או שמיעה, משא״כ מה שהיש הנברא והיש האמיתי נעשה דבר אחד היינו שהיש הנברא נעשה היש האמיתי ממש שלמעלה מגדר לבן העליון ולמעלה מגדר עליון, כי אין עוד ואין עוד מלבדו. וענין זה נפעל גם בכל העולם כולו, ובפרט בישראל, שהיחוד דיש הנברא עם יש האמיתי הוא באופן נעלה יותר אצלם, וכידוע שפשטות העצמות שורה בפשיטות של כל אחד מישראל. ויחוד זה הוא בתכלית השלימות, למעלה לא רק מבחי׳ אחד אלא גם מבחי׳ יחיד. הוספה