מאמרי שנת תשמ"ו

בענין התשובה, "ישאהו על אברתו", למעלה מבחי' ז"א, מצד מעלת התשובה. מביא הסיפור הידוע מכ״ק מו״ח אדמו״ר שפעם שאל את אביו למחרת יום הכיפורים מה עושים כעת וענה לו שעתה ביחוד צריך לעשות תשובה (יעצט דארף מען ערשט תשובה טאן), דהכוונה בסיפור זה היתה בפשטות אל כ״ק מו״ח אדמו״ר, דגם לאחר העילוי שלו ביום הכיפורים (שזהו עילוי נעלה ביותר) הי׳ צ״ל אצלו עילוי עוד יותר למחרת יום הכיפורים, ובאופן של תשובה. שזה מורה על מעלת זמן זה. ומכיון שסיפור זה סופר ונתפרסם ע״י נשיא דורנו, מובן שזהו הוראה לכאו״א מישראל. וידוע פתגם רבותינו נשיאינו שד׳ הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם כנגד ד׳ אותיות הוי׳ דלעילא. ועד שנקרא היום שלמחרת יום הכיפורים בשם השם (ג–ט׳ס נאמען), כי למחרת יום הכיפורים מגיעים למעלה מכל שם, לפני הוי׳, ולא נקרא אלא בשם ג–ט׳ס נאמען, שם השם. שמכל זה מובנת מעלת מעמדם ומצבם של ישראל בימים אלו. ולכן יתבאר כאן רק העילוי שבענין התשובה, על אברתו, למעלה מתורה ומצוות. בסופו, מקשר ענין הרחמים עם הפסוק "עוברי בעמק הבכה" (תהילים פ"ד כמספר שנותיו בשנה זו) ומקשר ענין הבכי' למובא בכתבי האריז״ל (הובא בלקו״ת) דמי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה. הגם שהיתה עבודתו בתכלית השלימות בחודש אלול ובימי הסליחות ובר"ה ובימים שעברו מעשי״ת, מ״מ, אם אינו בוכה ביום מסויים הרי זה מורה על חסרון בשלימות נשמתו. וכמבואר בלקו״ת הענין בזה, דהבכי׳ בעשי״ת היא ע״ד מה דאיתא בזהר שכששמע ר׳ עקיבא רזי תורה שבשיר השירים זלגו עיניו דמעות מרוב השמחה שמגילוי סודות התורה, שזהו ענין בכי׳ של שמחה הבא מחמת עוצם הגילוי, ולכן בערך עילוי זה אין נשמתו שלימה. דבכי זה קשור עם ענין הרחמים.

בשמח"ת מתבטא הקשר דכל אחד מישראל עם כל התורה כולה. וצ"ב, הרי כל אחד יש לו חלק בתורה השייך אליו כלשון "ותן חלקנו בתורתך", שיש לכ"א חלקו בתורה. יש דברים שתלמיד ותיק עתיד לחדש, היינו שכל העולם כולו מחכה עד שיוולד התלמיד ותיק ויחדש ויגלה ענין זה בתורה, וזהו חלקו בתורה. לכל איש פרטי מישראל ישנו חלק פרטי, ויתרה מכך, אות פרטי, בתורה, וא"כ מהו ענין שמח"ת שאז שמחים בשוה כל ישראל עם כל התורה? יש ג' אופנים שעל ידם נעשה כל אחד מישראל חד עם התורה. א' ירושה שבתורה, למעלה מהשגה, גם תינוק מוריש. ב' יגיעה שבה, עובד אלקים, וצריך ללמוד ק"א פעמים שיהי' נק' עובד אלקים, עד שלומד עוד והולך הלאה (ווייטער) בלימודו ולמעלה (העכער) ולרוחב ואורך ועומק וכו'. ג' מתנה שבה. אשר נתן לנו את תורתו. וצ"ל כל הג' ענינים בכל אחד. עיקר ענין השמחה הוא על בחי' הירושה שבתורה, שלכן רוקדים עם כל התורה כולה. ואח"כ ישנו ענין הקריאה בתורה, התקן עצמך ללמוד תורה, ועי"ז באים לגילוי דלעתיד, שזהו מה שאומרים בהפיוט ע"ד שמחת תורה דלעתיד בתורה חדשה דלעתיד, בחי' מתנה.

בריאת שמים וארץ וכל צבאיהם, כל סדהש"ת, היא בשביל קיום תומ"צ ע"י ישראל. כשם שהחלוקה דשמים וארץ ישנה בהמסובב כך ישנה גם בהסיבה, תורה וישראל. ואדרבה, עיקר ענין חלוקה זו הוא בהסיבה, ובמסובב משתקף (שפיגלט זיך אפ) הענין כמו שהוא בהסיבה. כיון שאת העולם נתן בלבו של אדם, כל העולם תלוי בעבודת כאו"א מישראל, כל סדהש"ת עד לעוה"ז התחתון שנברא בשבילו, תכלית הכוונה דספי' ועולמות העליונים הוא עוה"ז התחתון. ד' עולמות נגד פרד"ס התורה. ס"ר נשמות נגד ס"ר אותיות שבתורה. עי"ז פועלים עילוי בעולם עד "אלה תולדות פרץ" מלא, למעלה מ"אלה תלדות השוה"א בהבראם".

הליכה סתם כולל ב' פירושים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. והם מבוארים בפשטות הכתובים ובפנימיות. מזה שב׳ הפירושים ב"לך לך" הם באותו הפסוק, מובן שלא רק שאין סתירה ח״ו, אלא הם שייכים וקשורים זה לזה, והוא חלק מתורת חיים, הוראה בחיים. מצד דיבור ה׳ בתורה הנה גם שני הפכים נעשים לדבר אחד. ועד״ז בעבודת כאו״א, ישראל הם גוי אחד בארץ, שממשיכים אחדות ה׳ גם בארציות וחומריות, לא רק שאינם מושפעים מהחומריות, אלא להיפך שממשיכים אחדות ה׳ בהחומריות והגשמיות, בארץ הלזו התחתונה שאין תחתון למטה ממנה. ולכן גם עבודת ישראל היא באופן שמחברים ב׳ העבודות דהליכה מלמטה למעלה והליכה מלמעלה למטה. כמו כן ז׳ מרחשון, הוא בין זמן העלי׳ לרגל והזמן שאחרי הרגל, ובין המקום דירושלים וכל העולם, ענינו הוא לחבר ב׳ ההפכים דזמן הרגל והזמן שאחרי הרגל, וירושלים וכל העולם כולו.

במאמר אדה"ז ב' פירושים על כלים רקים אל תמעיטי: לעסוק בתומ"צ אף שהם רקים מאהבה ויראה; התבוננות איך שהוא כלי ריקן ויתמרמר על ריחוקו. עד"ז ב' אופנים ביתרון האור מן החושך: ע"י עסק התומ"צ ממשיך אור גדול שלמעלה מהשתלשלות השייך להשתל', מקיף הקרוב, אריך, ומאיר את החושך; ע"י המרירות, משים עצמו כשיריים, נמשך חושך שלמעלה מאור לגמרי, ישת חשך סתרו, מקיף הרחוק, עתיק. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל יום ההולדת במאמרו ד"ה כי המצוה הזאת גו' לא נפלאת היא ממך, עתיק, תשובה עילאה, רצון שלמעלה מטעם. לא רחוקה היא, אריך, תשובה תתאה, רצון המלובש בטעם. תומ"צ ותשובה אף שהם בעצם למעלה גם מפלא ומריחוק, מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה ממך, גם מנר"נ שבנשמה, כי במתן תורה ניתן לכאו"א הכח שבחי' אנכי יהי' אלקיך, כחך וחיותך, לכן בכח הנר"ן לעורר אף את המקיפים. ואת ובנייך תחיי בנותר, שגם כחות הפנימיים דהנשמה יחיו בנותר, גם ממקיף הרחוק נמשך חיות גם לכחות פנימיים דהנשמה, כי ע"י התשובה מתגלה שאנכי הוא אלקיך כחך וחיותך. קשור למאמר רז"ל תחיי בנותר, עד שיחיו המתים, שיחי' הגוף מהסובב. ותהא הנשמה ניזונית מהגוף.

אתא אברהם ובעי רחמי והוה זקנה שנא' ואברהם זקן. חידוש בקשת אברהם (לאחר שכבר נאמר אברהם ושרה זקנים) הוא שהזקנה תהי' ניכרת יותר בקמטים וליבון שערות, הוא ענין המשכת י"ג מדות הרחמים. המשכה למעלה מסדר השתלשלות. גם ענין בא בימים כאן הוא חידוש עמש"נ קודם באים בימים לפנ"ז, שמורה על שלימות כל ימיו בעבודת ה' למעלה ממדידה והגבלה. לכן זה נאמר בהמשך לאברהם זקן, ענין ליבון שערות, שהימים מלאים ושלמים עד באופן די"ג תיקוני דיקנא. ההוראה, שצריך להיות כל ענינים אלו בעבודת כאו"א, כי חותמים כמ"פ מגן אברהם, בפרט שמאמר זה נאמר לפני יותר מתשעים שנה, בן תשעים לשוח, שלימות מיוחדת בתורה ובתפילה, יקויים בנו סיום הכתוב והוי' ברך את אברהם בכל, גילוי מעין עוה"ב, שמגלה בחי' אברהם שבקרבו ונעשה עולמך תראה בחייך והקב"ה מברך כאו"א בכל בגו"ר וברו"ג בטוב הנראה והנגלה.

בפסוק מרומז הפדיה דכמה צדיקים, מכ"ש ג' הגאולות דרבותינו נשיאינו בי"ט ויו"ד כסלו וי"ב תמוז. אלא שיותר שייך לשיעור תהלים דיום יו"ד כסלו. במאמר דבעל הגאולה מדגיש שהפדיה בשלום היא בלא מלחמה כלל, כי כשישנם מנגדים אין זה אמיתית השלום. ע"ד שלמה שכל הגוים התבטלו לפניו. אלא דקאי על נפש דוד לעת"ל לכן נאמר פסוק זה על ידו. שלום זה היה בגלוי בגאולה דיו"ד–י"ט כסלו. גם לפנ"ז היה שייכות לזה לכן זכה ערב הגאולה להיות הילולא של אדמו"ר האמצעי כמבואר במאמרו "להבין ענין הילולא דרשב"י" שמבאר מארז"ל האי עלמא כבי הילולא דמיא, יחוד נשמה בגוף ע"י המשכת כח הא"ס, דוגמת יחוד איש ואישה, עי"ז נעשים בחי' מהלכים בתומ"צ שהם בעצמם הילולא. גילוי יחוד זה בצדיקים שהתעסקו בפנימיות התורה בעת הסתלקותם, וביום הילולא ע"י לימוד ועסק בפנימיות התורה מתגלה פנימיות בל"ג במציאות האדם ע"ד תחיית המתים. ג' דרגות בהילולא ג' ענייני פדה בשלום. דדוד, דהסתלקות וגאולת אדמו"ר האמצעי.

שייכות "תכלית חכמה" תורה שעיקרה ידיעה והשגה בשכל, לתשובה ומעש"ט שאינם שייכים להבנה דוקא. אנשים פשוטים מתעוררים ביותר בתשובה ובוכים במר נפשם, באמירת תהילים בלב נשבר. אמנם ענין המרירות בתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח למרירות וכו' צריכים התחזקות והתעודדות יתירה, לכן עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא. ובנוגע לאמירת תהילים בלב נשבר, הרי ידוע פתגם רבותינו נשיאינו, טראכט גוט ועט זיין גוט. וא"צ כלל להיות ענין של מרירות. היינו אמירת תהילים מתוך בכי' במר נפשו ונתינת צדקה וכו', כי המחשבה טובה עצמה תביא שיהיה טוב. וכיון שיש הבטחת רבותינו נשיאינו הרי ברור הדבר שכן יהיה בפועל. מובן שעבודת התשובה בזמן הזה צ"ל מתוך שמחה דוקא. בעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא בך כלל אבל נתפס ברעו"ד, אהבה שלמעלה מהשכל, כהתקשרות הבן עם האב מצד העצם, שהעצם דנש"י נעמט את העצם שלמעלה. והוא עיקר ותכלית החכמה דתורה, לתפוס את עצמות א"ס נותן התורה, בהקדמת התשובה נעשה חד ממש, עצם אחד עם עצמותו ית' ופועלת במעשים שיהיו חשובים, טובים ומאירים באור ובמאור ובעצם שבתורה. ובפרט תמכין דאורייתא בממונם וגופם. (ראה שיחה לאחריו במעלת תומכיה מאושר בקשר למלווה מלכא).

"ארץ מגורי אביו בארץ כנען" בעבודה. ב' ארצות החיים. ענין כנען מסחר בירידת הנשמה עד שמגיע להתיישבות ומנוחה "וישב יעקב" למעלה מגדר עלי' וירידה. מקשר לתו"א סוף פרשתינו בענין חנוכה ביום המנוחה (עוד הרחיב בזה יותר בשיחות שם). מקשר לסיום הלקו"ת במעלת העמידה לעת"ל ע"י הירידה ומלחמה דעתה. לאחר הירידה כ' שנה בבית לבן מגיע "וישב יעקב" ועד "מקץ שנתיים ימים", קץ הימין בנו"ן פשוטה. דבר הלכה זו הקץ. כיון שבינתיים היתה הירידה למטה ביותר, תהי' עלי' גדולה לע"ל כשיהי' "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

קו ימין מקרבת, מעלה את העולם לאלקות, קו השמאל מהפך הרע לטוב. מעלת דברי סופרים בחי' אש דת, קו השמאל. לכן מספר הנרות שמונה למעלה מז' נרות דמקדש. אבל אם אין מזוזה בימין אז נ"ח מימין, כי יש בה גם מעלת הימין כי בירור השמאל אינה דרך דיחוי ושלילה כמצות ל"ת, אלא באופן של עליה ובירור וחיוב.

דהצ"צ דשמיני למילואים ושמיני דחנוכה הוא מלכות. להמשיך למטה מז' צ"ל המשכה מלמעלה מז', בכח המעשה ושרשה בהעלם העצמי ובעצם הנפש, ענין זה דמעשה גדול לעת"ל נתגלה בדורות האחרונים כדי לעורר עוד יותר ההשתדלות והזירוז בענין המעשה. סיום המאמר: "זה שצריך לחכות לביאת המשיח הוא הלכה, דענינה של הלכה הוא (לכל לראש) קיום הענין כמו שהוא בפשטות ובמעשה בפועל - לכן בהסכם כל הקהל "ווי וואנט משיח נאו" במהרה בימינו ממש".

משכן היה כסדר מלמטה למעלה, דצ"ח. בית עולמים כולו דומם אבנים ועפר אף קורות ארזים היו מכוסים. משכן-תחילת העבודה, מעלת הרוחני, צומח יר"ת. בית עולמים-תכלית השלימות ניכר מעלת הדומם, ביטול, יר"ע. שלימות עבודת-העבד אין סתירה בין ביטול לעבודה. הכוחות הם של האדון שרוצה את מציאות העבד וכוחותיו. התואר אדון מכריח ומחייב וממציא את מציאות העבד, ע"ד שליח שכל כוחותיו הם דהמשלח. הראיה דקרקע המשכן מעפר סוטה, ונק' "עפר המשכן" ולא עפר-המדבר, כי יר"ת קשורה ליר"ע, גם מי שנכשל ונכנסה בו רוח שטות (סוטה) יכול לתקן ע"י ביטול דיר"ת ועולה עד לעפר שבגג המקדש, עליית הדומם. עד "ונקתה ונזרעה זרע" וכדברי חנה לאלקנה אלך ואסתר כו' ונולד שמואל הנביא שמשח את דוד בקרן למלכות נצחי. עד"ז הגשת יהודה ליוסף וסיום ההפטרה "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" כי המסקנה ושלימות העבודה היא יראה עילאה וביטול, למעלה מכללות העבודה. קטעים מל' המאמר: ידוע שהפטרה נתקן מחמת ירידת וחושך הגלות וגזירת המלכות שלא לקרוא בתושב"כ. ואי אפשר לומר שגוי יש לו שליטה על יהודי, שיוכל למנוע ממנו לימוד התורה (ורק כאשר יהודי נותן לו מקום ליכנס וכו׳) שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני, ויתירה מזו, שכל העולם לא נברא אלא בשבילי .. אלא כל טעם הירידה לגלות וגזירות המלכות וכו׳ הוא בשביל העלי׳. וזהו הטעם מה שבהפטרה דוקא שבאה (בגלוי) ע״י גזירת המלכות מדובר על דבר שלימות הענין דדוד עבדי נשיא להם לעולם. כי ע״י הירידה דגלות כו׳, עי״ז באים לשלימות העבודה דדוד עבדי נשיא להם לעולם .. אלא שרוצים שיהי׳ הכל במזומן, שיהי׳ ״דאלאי גלות״ ויבוא ״משיח נאו״ .. וזהו תוכן נקודת כל הענינים ונקודת כל הנקודות, דנקודת כל הענינים היא שיהי׳ ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ונקודת כל הנקודות היא שענין זה יהי׳ בפועל ממש ובקרוב ממש, בעגלא דידן, ובעגלא דידן ממש.

ע"י עבודת ראובן שמעון לוי, ראיה שמיעה וקיום מצוות המחברם, אהבה יראה והתכללות שניהם, באים למעלת "יהודה אתה יודוך אחיך", הודאה וביטול בתכלית "ותעמוד מלדת" למעלה מג' אופני העבודה הנ"ל שהם ענינים של תנועה, יהודה ענינו הוא ביטול בתכלית. יש הודאה וביטול בתחילת העבודה, וביטול לאחר ובשלימות העבודה. כל פרטי עבודת השבטים שייך לכל אחד, מצד התכללות באבות ובפרט יעקב שנק' ישראל כולל כולם, וגם מצד "איש אשר כברכתו ברך אותם" שכל אחד קיבל את כל הברכות.

כל הגלויות אחר גאולת מצרים עד הגאולה העתידה נחשבים לגלות אחת שיש בה כמה שלבים, עד לעיקר קושי הגלות שהוא הגלות הזה האחרון, וכשם שבמצרים לא התחיל בבת אחת אלא עיקר השעבוד היה קרוב לסופו כך בגלות האחרון. כשם שמצרים היתה הכנה למ"תהנגלית, כך גלות האחרון הכנה לגילוי פנימיות התורה שמשיח ילמד תורה את כל העם כולל משה רבינו. הירידה במצרים היא מגבול דמחשבה לגבול דדיבור עד לערות הארץ כפשוטה, ירידה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, יצי"מ היא העליה לגילוי שם הוי' דלתתא עלמין דאתגליין, לכן היה רק לפי שעה, ולעת"ל יהיה גילוי הוי' דלעילא עלמין סתימין ותהא גאולה נצחית. ומקשר לפ' וארא ודרוש אדה"ז המבאר שלימות עבודת התשובה דיתרון האור מתוך החושך וזדונות נעשו כזכיות.

ג' בחינות ארץ, כנס"י, תורה שבע"פ ומצוות. ג' בחינות שמים, ז"א, תושב"כ ותורה. בעבודה, תורה שמים, ומצוות הוא ארץ, כסא והדום, המשכה והעלאה, שמים פועל רצוא, ענין המדות. וארץ, שוב, ביטול דמלכות. בתורה יחוד נפלא וכו', במצוות נעשה לו ית' דירה בתחתונים. ענין כיסוי ולבוש דשמים מקיפים שלמעלה מגדר המשכה קשור לאמיתת המקיף למעלה מאורות וכלים, לכן בא בירידה בכיסוי ולבוש ופועל אחדות באו"כ ונמשך לתחתון שאין למטה ממנו עד שנמצא בכ"מ בשוה. כך בביטול דדכא ושפל רוח אין הפרש בעבודתו אם היא ברוחניות או גשמיות, שמים או ארץ, הכל שוה ממש וכל מציאותו לשמש את קונו, וזה שייך בכאו"א שהוא חלק מעם קרובו העם הנבחר למעלה מרצון, "אתה" דו עצומ"ה "בחרת" ע"ד "אתה הראת לדעת".

במאמר דתרפ"ג מקשר ענין שם "צבאות" עם באתי לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, עיקר שכינה בתחתונים היתה וכו', עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, והורידה למטה בארץ, בעבודת המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל, ע״י העבודה דאתכפיא ובפרט אתהפכא, נמשך ומתגלה אור נעלה דבכולהו עלמין בשווה, כי הוא למעלה מגדר עולמות. "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים", הפיכת השטות דלעו״ז לשטות דקדושה, ואת השקר (וקשר) דעולם לקרש המשכן. ישראל נק' "צבאות הוי'", ג׳ פירושים בצבא: חיל; זמן מוגבל; צביון. בעבודת הוא, קבלת עול, ילכו מחיל אל חיל בקב"ע ויראה, מיר"ת ליראה עילאה ויראת בושת: צביון, התכללות נש"י אף שחלוקים הם מן הקצה אל הקצה, מארי תורה ומארי עובדין טבין, זהו צביונם שהם חיל אחד של ריבוי גוונים, תכלית היופי; זמן מוגבל, שלכל אחד ניתן זמן קבוע עלי ארץ לעבוד עבודתו בעוה"ז התחתון. קשור לפסוק "היושבת בגנים חברים מקשיבים גו'" שישראל עם היותם נפוצים בגולה ורועים בגנים של אחרים בכ"ז יושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים בתורה הקב״ה ופמליא דילי׳ באים להקשיב לקולם, הוא ענין צבא ויופי מהתכללות בנ"י כאיש אחד. אמנם צבאות הוי׳ (בחירי״ק) שכל ג׳ הענינים דצבא טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי׳. והוא למעלה יותר משם צבאות (דנביאים) שבבי״ע, שם הוי׳ שבאצי' גופא הוא הפנימיות של כל השמות, שם המפורש שם המיוחד ושם העצם. וישראל נק' צבאות הוי׳ שעבודתם בבחי׳ צבא (ג׳ הפירושים) נכללת בשם הוי׳. ולא זו בלבד, אלא ש"הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", למעלה מצבאות גם כמו שנכלל בהוי׳.

"ואתם תחרישון", בעתיקא תליא מילתא, מ״מ ענין זה גופא נמשך ע״י עבודת ישראל, "דבר אל בני ישראל ויסעו" שנמשך בחי׳ הכתר, בשביל עבודת בני ישראל בנצחון מלחמת ה', הוא האוצר ד"למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית" המלך מבזבז הכל כדי להוציא נצחונו שיהי׳ כחפצו ורצונו, שזה נוגע לו בעצם הנפש, עד שמשליך חייו מנגד, ונותנים את האוצרות ע״י פקידי החיל שהם רבותינו נשיאינו, שיתנו לאנשי החיל, לכאו״א מישראל, בשביל נצחון המלחמה. הבעש״ט והרב המגיד הם ב׳ דרגות בכתר, הבעש״ט הוא עתיק יומין, למעלה עד אין קץ, והרב המגיד הוא אריך אנפין, למטה עד אין תכלית, שניהם המשיכו בחי׳ אוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית לאנשי הצבא שהם ישראל. הבעש״ט הי׳ נעתק ומובדל לגמרי מעניני יומין, אַ בעל-שם׳סקע הנהגה, שלא התחשב כלל בגדרי העולם, בחי׳ אוא״ס למעלה עד אין קץ. אבל יחד עם זה המשיך ענין זה בכל ישראל, שהי׳ מהלך בעיירות ישראל, ומגלה בבנ"י את האוצר הטמון בהם, עי״ז שהי׳ שואל את האנשים פשוטים שבישראל שיענו לו ברוך השם, געלויבט דער אויבערשטער. דבאמרם זה הרי הכוונה בזה היא לעצמותו ית׳. הרב המגיד הי׳ אומר תורות לתלמידיו באופן דנקודות, לא באופן דחב"ד ויתפרנסון מיני, והוא ענין אריך אנפין, היינו שכבר שייך לבחי׳ אנפין (יומין) אלא שהוא בבחי׳ אריך (שרש בלבד), שזהו בחי׳ אוא״ס למטה עד אין תכלית, ובאופן כזה הי׳ אומר תורה לתלמידיו, היינו שהמשיך בחי׳ אוא״ס למטה עד אין תכלית. מבאר עפ"ז ב׳ תורות עיקריות שאמרו הבעש״ט והרב המגיד, שתי תורות אלו מתאימות להמשכות שהמשיכו. אח״כ נתבאר ענין זה באופן דחב״ד במאמרי אדמו״ר הזקן ואדמו״ר האמצעי ואדמו״ר הצ״צ ואדמו״ר מהר״ש ואדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע וכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, אשר בתר רישא גופא אזיל והנשיא הוא הכל. דעניני הבעש״ט והרב המגיד (עתיק יומין ואריך אנפין) נמסרו לכל אחד ואחד ע״י רבותינו נשיאינו.

ר"ח יחוד שמשא וסיהרא, ז"א ומלכות, להמשיך תוספת אור, ע"י הביטול דמלכות, יפקד מושבך, ל' חסרון, שלפני המולד אור הלבנה בתכלית הביטול, שנעדר אורה לגמרי עד שאינו מאיר אפילו נקודה ממנו. מלכות ענינו קב"ע ומעשה בפועל, ויחודו עם ז"א חיות והתלהבות שבא ע"י התבוננות. וישקו גו' ויבכו גו' עד דוד הגדיל, בכי' באה ממותרי המוחין, גילוי אור נעלה, נשיקה הוא האהבה בלי כלים ואותיות. עד דוד הגדיל, הגדלות והשלימות ע"י דוד, ספי' מלכות שלמעלה מז"א בשרשה. מעשה גדול, אשת חיל עטרת בעלה. נקבה תסובב גבר. עניין זה שייך במיוחד לשבת שרק אז אומרים פסוק זה בר"ח. ויהי רצון שע״י העבודה בב׳ הקוים שבתורה, נבוא בקרוב ממש לסיום הענין דשש שנים יעבוד, דקאי על שית אלפי שנין דהוי עלמא, ויהי׳ ענין אם לבנו ייעדנה וגו׳ עד ויצאה חינם אין כסף, חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, ויתר על כן דכיון שיש ענין תוספת שבת ותוספת שביעית, הנה עוד בסיום האלף הששי באים בשעתא חדא וברגעא חדא לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

"אביאך אל בית אמי" קאי על ביהמ"ק, בקשת ישראל בגלות מי יתנך גו' שיהיה עתה השראת השכינה כמו בביהמ"ק על הארון, ענין התורה, בית אמי זו תושבע"פ, ד' אמות של הלכה, שבא ע"י יגיעה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, יונק שדי אמי, ומגיע לפסק הלכה והוי' עמו, ונועדתי לך שמה. אמנם בעלי עסקים, זבולון, מארי עובדין טבין, נמצאים מחוץ לד"א של הלכה, עליהם נאמר אמצאך בחוץ, וצ"ל חיפוש, ואז אשקך, דוקא בהם יש התקשרות לאלקות בבחי' נשיקין, פנימיות אהבה שבלב, אתדבקות רוחא ברוחא, למעלה מלימוד התורה שבדיבור לבד, אותיות וכלים. במיוחד קשור עם הכרובים שעל הכפורת, וכמבואר "בכתי״ק אדמו״ר נ״ע בעצמו" דענין כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה הם סוף עולמות הא״ס ותחילת עולמות בי״ע, מלכות. ושניהם נעשים מקשה אחת, כתר אחד לשניהם, שנמשכים מהכפורת והכתר שלמעלה מהארון, שם היתה השראת השכינה. גם פי' מי יתנך בניחותא, שנמשך בחי' מי יתן והי׳ לבבם זה להם ליראה אותי, הוא א״ס ב״ה הסוכ"ע שאינו מושג כלל, הוא יתן שיהי׳ לבבם זה להם ליראה אותי, נתינה והמשכה נצחית בעין יפה. תוכן כללות עבודת האדם בזמן הגלות הוא אמצאך בחוץ, שנמצא חוץ למקומו, ולומד תורה, בחי׳ כאח לי שבחוץ, ועובדין טבין, בחי׳ חוץ שבחוץ. ודוקא בחוץ הוא אשקך, וזהו עבודת זמן הזה, הפצת המעיינות חוצה, חוצה דייקא, שיהי׳ אמצאך בחוץ, ולשם ממשיכים את המעיינות עצמם.

נתינת מחצה"ש, ענין תשובה, לא מצד לב נשבר, שייך רק בתורה, כי הכלי ללימוד התורה הוא ביטול, ונפשי כעפר לכל תהי', לכפר על נפשותיכם, חודר בכל הנפש (אַז דאָס נעמט דורך דעם גאַנצן נפש), שהיא מצוה כללית הן בעבודת האדם עם קונו והן בעבודת האדם גופא והן בהמשכת האלקות מלמעלה. ב׳ החצאים דשקל הקודש מרמזים על הקב״ה וישראל כביכול, עבודת האדם מלמטה והמשכת האלקות מלמעלה הנמשכת ע״י העבודה דתומ"צ. ב' חצאי צורות, העלאה והמשכה, ב' עניני הליכה בג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח, ז"א ומלכות, כל סדר השתלשלות, כולל אצילות דכללות, הנה ממ"ת והלאה הם תלויים בעבודת האדם. וכמאמר דע מה למעלה ממך. כללות עבודת האדם לאחרי הירידה והשבירה דעולם התהו, ירידה זו היא לצורך עלי׳, סותר על מנת לבנות, צ"ל תשא את ראש.

לא נת' בהמאמר (דת"ש) למה נצרך לנס, הרי עמדו במס"נ כל השנה הרי בדרך ממילא היה צ"ל ביטול הגזירה מדה כנגד מדה? אלא כדי שיומשך גאולה מדרגה הכי נעלית שלמעלה משמות (שער הנו"ן דבינה ונתיב הל"ב דחכמה) בלבושי הטבע, היה צריך לנס.

ענין רצו"ש שבפרה אדומה חידוש דמ"ת שעליונים ירדו לתחתונים כמים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך וממלאים הכוונה דנתאוה להיות לו דירה בתחתונים. למעלה מרצון. בראשית בשביל התורה וישראל שיש להם כח הבחירה, "הן האדם היה כאחד ממנו" כיחידו של עולם, למעלה מהתורה שאין בה שינויים. ישראל הם "עמך מקור חיים", והם ממשיכים חיים, "באורך נראה אור". ד' עניני פרה אדומה הם תיקון הבחירה שהיה בצד ההיפך. לא רק מבטל אלא מעלה אותם לקדושה שלמעלה מטהרה. פרשת החודש נקרא בחודש ניסן, ניסי ניסים, שלמות הגאולה בקרבנות שמעלים כל הדצח"מ. "אדם כי יקריב מכם" כמצוות רצונך.

מעלת "החודש הזה לכם" יובן בביאור בחירת הקב"ה בעולמו בחודש תשרי בו נברא העולם (וסדהש"ת) יש מאין בכח העצמות דהוא לבדו וכו'. באופן דלא ישבותו ולא שניתי, רק בעצמותו העדר השינוי הוא בטהרתו. מהנהגת הטבע יודעים גדולתו כי יש מאין הוא רק בחיק הבורא, אמנם טבע הוא גם ירידה מלשון טבעו בארץ, מצד העלם והסתר, אבל משבחר ביעקב ובניו קבע ר"ח של גאולה ענין הנס, אשר הוצאתיך מארמ"צ. בהא קמיפלגי ר"א ור"י אם הגאולה בתשרי או בניסן והכריעו דבניסן עתידין ליגאל למעלה מהטבע ומשם ישפיע גם בטבע. הוראה ונתינת כח בשבת שקוראים פ' החודש בציבור, שגם בטבעו ומעשה הרשות ומאכלו וכו' הוא בבחי' נס, שהראש מנהיג את הטבע שבו וניכר במעשיו וכו' שהוא עם חכם ונבון בחכמת התורה שלמעלה מהגבלה והולך מחיל אל חיל.

"בעשור לחודש" ולא בעשרה, כי כל עשר ענינים בו, המשכת כתר במלכות, "ויקחו שה לבית אבות", המשיכו מדות שבכתר לבית, חב"ד שבנפש, ומשם עד לברית עולם, קרבן-פסח באכילה נעשה דם ובשר כבשרו, עד שנעשה "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו". כל שאר הפרטים: "מתניכם חגורים (אמונה) נעליכם ברגליכם (בחלק התחתון) ומקלכם בידכם", לרדות במקל גם למה שמחוץ הימנו ואינו יכול להגיע לשם. כל זה הקדמה ל"פסח הוי' על הפתח", מלכות, ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. לכן פתח "בעשור לחודש".

תיבת "אתכם" בשאלת הבן החכם דומה לכאורה לשאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם". גם שאלתו בעדות חוקים ומשפטים, הרי נקרא חכם. אלא שאלת החכם היא על עבודת בנ"י לאחר מ"ת איך ניתן להמשיך המשכה אלוקית ע"י מצוות מעשיות דווקא. והרי האבות המשיכו ע"י קיום המצוות ברוחניות. ועל כך משיבים לו: דווקא ע"י גלות מצרים שבנ"י הזדככו בעבודה הגשמית בפרך, ופעלו ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים. המשיכו המשכה נעלית יותר אפילו מהאבות. ב' ענינים אלו ישנם ג"כ בעבודת האדם, ובכללות: חודש תשרי, הנהגה טבעית שבאדם, עבודה שע"פ טבע, זיכוך הגשמיות. חודש ניסן, הנהגה למעלה ממדידה והגבלה ביטול הגזירה. הנהגה זו היא בעיקר ע"י קיום תומ"צ ביגיעה.

יהודה, הודאה ומעשה, קיום המצוות. יוסף, הוספה, בינה, לימוד התורה. בזמן הזה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לעת"ל מעשה גדול, כי אמיתת העבודה בקב"ע בלי שום פניות ולא שייך בזה מעלות. אף שלעת"ל יהיו ב' עבודות דתומ"צ מ"מ יהיו שניהם "ולא יחצו עוד לשתי ממלכות" ובאופן דעשי' וכפיה "ועבדי דוד". ההכנה לזה בעבודת האדם בזמן הזה כפסק הרמב"ם, שתחלת העבודה היא שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לעבודה לשם חיי עוה"ב, ועד שסוף סוף בא לשמה, לעבודה כאברהם אבינו, שקראו הקב"ה אוהבו.

תחית המתים לכל ישראל, כי הוא שכר על מצוות שכל ישראל שווים, משא"כ לג"ע צריך כמה תנאים, כי הוא שכר על לימוד התורה. גילוי דתחה"מ הוא עדן, תענוג עצמי בישראל שלמעלה מהתענוג שבתומ"צ. בג"ע גילוי אור הממלא לכן העליות שבו הם ע"י ביטול והתפשטות המדרגה הקודמת. ימות המשיח הוא גילוי אוא"ס הבל"ג (סובב) לכן אין צורך לצאת ממדרגתו אבל מ"מ יהיו בו חילוקי דרגות. משא"כ בתחה"מ הגילוי דעצמות א"ס שלמעלה מהתחלקות הוא לכל ישראל בשוה.

ירידת והמשכת אלקות, השמים כסאי לישיבה, כל קומתו ראש ומוח יורד למטה. הדום רגלי, כסא קטן שמעמידים תחת רגלי היושב להגבי' ולעלות מלמטה למעלה. שניהם נפעלים ע"י עבודת האדם, שמים וארץ. לימוד התורה וקיום המצוות. ע"י תורה פועל ענין כסאי, המשכת אלקות מלמעלה למטה, וע"י מצוות בדברים גשמיים פועל הדום רגלי, העלאת הגשמי מלמטה למעלה, אף שהעולם על מילואו נברא מ"מ פועלים עילוי בעולם. שייכות הפרשה (קדושים) להפטרה, "קדוש אני ה'" הוא נתינת כח ותביעה (דאס מאנט) להיות "קדושים תהיו" ול' הבטחה, הקדושה דישראל למטה היא תוצאה ומסובב מהקדושה שלמעלה. אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם. שניהם אמת, נתינת כח מלמעלה לעבודה, נשמה שנתת בי, הנותן בעין יפה הוא נותן, בכח זה עובדת הנשמה למטה. וע"י נפחתה בי מוסיפה למעלה, למעשה ידיך תכסוף. ע"י שנמשכה בו נה"א ונעשה בר מצוה מתחיל לעסוק במצוות, אז מוסיף קדושה למעלה, אתם מתקדשים בי, ואח"כ ע"י עבודתו פועל שיהי' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, אני מתקדש בכם. וזהו פירוש המדרש שבני המדינה עשו ג' כתרים למלך ונתן כתר אחד בראשו. בכתרים אלו הנמשכים ע"י עבודת בני המדינה ישנם ב' הבחינות הנ"ל. בתחילה ע"י עבודת האדם, ואח"כ ישנה נתינת הכתרים ע"י המלך, הקב"ה. ובזה גופא יש ב' הכתרים שנתן בראש בניו והכתר האחד שנתן על ראשו, שנמשך גילוי ממקום נעלה ביותר, למעלה מגדר עליון ותחתון, וממנו נמשך כתר אחד על ראשו, למעלה מראשו. ויש לקשר כל זה גם עם ענין ספירת העומר, וספרתם לכם מלמטה דוקא, זה מביא את הגילוי דמ"ת. ויחד עם זה כתיב ממחרת השבת שהכח לספירה זו נמשך מלמעלה, מבחי' השבת והפסח שלמעלה מענין הספירה. וזה נותן כח שתהי' אח"כ שלימות העבודה דוספרתם לכם גו' תספרו חמשים יום, עד להגילוי דמתן תורה.

מיד בתחילת ביאתן לארץ, "כי תבואו", נעוץ הסוף, "ושבתה הארץ שבת לה׳". גם תחילת הדבר הכוונה והתכלית שבגללה נעוצה בסוף, במילוי הכוונה. וזה נמשך עד שבסוף באה לידי גילוי הכוונה והתכלית שבתחילתו, שבת לה׳, כללות עבודת האדם, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ע״י עבודה "שש שנים תזרע שדך", ממנה יצא לחם, מצוות, המוכרח לקיום האדם, "ושש שנים תזמור כרמך", מגדל ענבים ליין זיתים לשמן, תורה, ענין של תענוג. ומצוות גופא, עיקר הדין הוא ענין המוכרח, וקיומה בהידור הוא ענין של תענוג. עד״ז בתורה, לידע המעשה אשר יעשון הוא מוכרח, דרוש וקבל שכר, ויגדיל תורה ויאדיר, הוא ענין דתענוג. תחילה צ״ל העבודה בענינים המוכרחים, שדה, ואח״כ צ״ל העבודה בעניני תענוג, כרם. ואח״כ "ושבתה הארץ שבת להוי׳". ביאור ענין נעוץ סופן בתחילתן בעומק יותר, דלא רק הכוונה ישנה בתחילה, אלא גם התכלית והענין עצמו שמתגלה לבסוף ישנו כבר בתחילה. דזהו דיוק הלשון 'נעוץ', שיש כאן נעיצת הסוף והתכלית עצמו בהתחלה (ס׳איז אַריינגעשטעלט, און אַריינגעשטעקט), נמצא שבכל הדבר כולו נמצא ונעוץ הסוף והתכלית שלו. כך בעבודת האדם, בכל הענינים ניכר לא רק שהתכלית הוא "שבת לה׳", אלא שעבודה זו עצמה היא באופן דשבת לה׳. כמנהגו של שמאי בהכנה לשבת, שכבר בעבודה דחול יש אצלו שבת בשלימות, ובטח שבימות החול מוצאים תמיד מנה יפה (מנה נאה), ואומרים זו לשבת, שכל ענינה הוא לבוא ל"שבת להוי׳".

המשכת המטר ע"י פנימיות התורה דוקא שענינה שלום (ולא תפילה שהיא שעת קרבא) ופעל בכל העולם כולו גשמים באופן דמנוחה כמו לע"ל שלא יהיה בו מלחמה וכו' ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה'. ודרש עה"פ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", יחוד זו״נ, שורש ירידת גשמים, וגרם ירידת גשם גם בעולם ל' העלם שהיה זקוק למטר, מצב של חסרון. כמה פרטים בפסוק, "שבת אחים", אחדות דזו״נ. "יחד", יחוד וזיווג, "גם", מרבה כל הספירות, או״א וא״א (חו"ב וכתר), כדי שהאחים (זו״נ) יהיו באופן דיחד (יחוד) צ״ל המשכה מהבחינות הנרמזות בתיבת "גם", או״א וכתר, ולכן נמשך זה ע״י אמירת תורה, חכמה, עד שירד מטר למטה הכולל כל הברכות "ונתתי גשמיכם בעתם ואולך אתכם קוממיות". גם אחים קאי על משה ואהרן, חכמה ובינה, יחוד או״א. "כשמן הטוב על הראש" (חב״ד) נמשך (ע״י זקן אהרן) לכל סדר השתלשלות, עד למטה מטה ע"י ברכת כהנים בדרך ציווי מלמעלה למטה במהירות, עד מהרה ירוץ דברו, תיכף באמירת הכהן נמשכת הברכה מלמעלה ממקורה ושרשה עד למטה מטה בעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו. גם תלמידי רשב״י נק' חברייא, שבת אחים גם יחד, ענין האחדות והמשיכו בו ממקום נעלה ביותר ע״י ריבוי השבחים, אח״כ אמר גם תורה בענין זה, וזה פעל ירידת הגשמים.

החידוש בבקשה תלכו, תשמרו, ועשיתם דבחוקותי יותר על הציווי דמ"ת. דהנה עבודת האדם צ"ל בג׳ לבושי הנפש מחדו"מ. העיקר הוא, ועשיתם אותם. לפני זה לימוד תורה שבע״פ, תשמרו, שמור זו משנה, ולפני זה צ"ל מחשבה, הליכה למעלה ממדידה והגבלה, בלי גבול. כדי שהעבודה תהי׳ מסודרת צ״ל תחילה תלכו, מחשבה ושקו"ט, ואח״כ דיבור, תשמרו, עד שבאים למעשה שהוא העיקר, ועשיתם אותם. גם השמירה (דיבור) והעשי׳ חדור בענין תלכו (מחשבה), למעלה ממדידה והגבלה. לכן אף שכבר הי׳ ציווי במ"ת, מ״מ, לקיום בפועל צ״ל בקשה בתחנונים, והוא סיוע מלמעלה לקיום המצוות כדבעי, כמו בפשטות, אדם מתחנן על דבר כי זה נוגע לו במאוד מאוד יותר מבקשה הכי גדולה, כמו"כ ענין זה נוגע מאוד למעלה, הרי זה נתינת כח על העבודה. לכן תיקן עזרא לישראל שיהיו קורין פרשה זו בתור הקדמה למ"ת, לקבל נתינת כח מלמעלה, שיהי׳ קיום המצוות בכל ג׳ הענינים דמחדו"מ בתכלית השלמות.

כשעומדים ביום שהוא ער"ח הוראה נצחית בעבודת האדם מסיפור "ויאמר לו יהונתן גו'", ענין מולד הלבנה, יחוד שמשא וסיהרא, הוא בתוקף ביתר שאת וביתר עז וביתר גילוי. ובפרט לאחר מ"ת העבודה הוא מלמטה למעלה, שלומדים הענינים כפי שהם ברמז בתחתונים ומזה משיגים אח"כ את הענינים כפי שהם באמיתתם למעלה, בעליונים, עבודת האדם שעל ידה מתגלה איך שהם חד כביכול עם עצמותו ומהותו ית' היש האמיתי הו"ע הביטול. ע"ד היחוד והמולד שע"י הסתר הלבנה לגמרי, ביטול במציאות לגמרי. חודש לשון חידוש, "ונפקדת", ענין הזכרון, למעלה מגדר מקום ולמעלה מענין יעלה ויבוא ויגיע וירצה וישמע ויפקד זכרוננו ופקדוננו כו'. למעלה ממקום שבו מגיעה עבודת האדם, היש הנברא הוא חד עם היש האמיתי, היחוד בתכלית דקוב"ה וישראל. נפעל ע"י "כי יפקד", החסרון וההעדר המורה על תכלית שלימות הביטול, ביטול במציאות. ומרומז בשם יהונתן, ג' אותיות שם הוי' ו'נתן', נמשך לכל ישראל, גם כי נאמר לדוד מלך ישראל שהוא חי וקים לכל ישראל לכל הדורות.

ספירת העומר מתחיל בהקרבת עומר שעורים וביום החמישים, מ"ת חג השבועות מקריבים שתי הלחם. הם ב' אכילות "ואם האכל יאכל": א' אכילת אדם, בשתי הלחם. ב' אכילת מזבח, העלאת בהמה וחיות שבמרכבה בעומר שעורים. בבהמ"ק פרטי בכ"א, עומר שעורים, בירור נפה"ב ושתי הלחם העבודה עם הנפה"א. שלמות ב׳ העבודות. כי שתיהן מז׳ המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שרצתה לעשות רצון קונה, בב׳ התנועות, כי יש שבח מיוחד הן בעבודה דשעורים והן דחיטים. התחלה בשעורים, והסיום בשתי הלחם. כי הכנה למ"ת בירור נה"ב, "משכני אחריך (ל' יחיד, יצי"מ) נרוצה (ל' רבים, ב' הנפשות, ספה"ע) הביאני המלך חדריו גו׳" (מ"ת), "אדנ-י בם (ואח"כ) סיני בקודש". כשם שהי׳ במ"ת בפעם הראשונה, עד״ז הוא בכל שנה, שנמשכים כל פרטי הענינים הנ״ל וכן שאר הענינים והפרטים המבוארים במאמר שם, שיודפס אי״ה לפני חג השבועות, ויוכלו ללמוד בו ברבים וע״י רבים. ויהי רצון שההחלטה לגלות לרבים ולכל ישראל עוד ענין בפנימיות התורה ומעיינות שבתורה, ענין הפצת המעיינות חוצה, יחיש וימהר את הגאולה האמיתית והשלימה.

בחי' מטר וטל שבתורה, חיצוניות ופנימיות, אתעדל"ת ואתעדל"ע. גם טל תורה דלעתיד ניתן במ"ת באופן טמון ונעלם, ובפנימיות ישראל בגלוי, בלימוד תורת החסידות בהבנה והשגה יתפרנסון מיני'. לכן על כל דיבור פרחה נשמתן ומחזירן בטל תחי', זה נמשך בכל שנה בזמן מ"ת, לכאו"א ניתן הכח ללמוד בחי' טל שבתורה באופן של הבנה והשגה.

הכנה למ"ת בקולות וברקים, חסד וגבורה, "אש דת למו", וקול השופר הוא תפארת שכולל שניהם, ויש בו גם מיצר, גם למ"ת, מצד גילוי העצמות, אי אפשר להמשיך למטה במרחב בלי מיצר וצמצום תחילה, ביטול קודם לימוד התורה, קודם "ונפשי כעפר לכל תהי'", אז "פתח לבי בתורתך". תשמ’’ז

המרגלים לא רצו לילך ממקום נעלה ולהיפרד (און אָפּרייסן זיך) מענינים נעלים וללכת לארץ כנען. כי היו תלמידיו של משה חכמה דקדושה, וטענו ע״פ הבנה והשגה, איך יכולים לעזוב את הר סיני ומדבר סיני שבו ניתנה התורה ולחם מן השמים, וללכת לארץ ישראל לאכול לחם מן הארץ. שש שנים תזרע שדך וגו', לעסוק בעבודת האדמה, זהו נסיון גדול. וענו להם כלב ויהושע "אם חפץ בנו ה׳ גו׳" שאח״כ יראו את העילוי שבזה, "טובה הארץ מאד מאד", למעלה ממה שהי׳ בתחילת הבריאה, כי כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, דוקא בנסיון במקום הכי תחתון נמשך גבוה גבוה ביותר. אף שבמדבר גם עסקו בהעלאת הניצוצות, פדיון שבויים, צדקה לעניים, וברכו המוציא לחם מן הארץ שהיו קונים מתגרי אוה"ע, והמוציא לחם מן השמים על המן, ושבט דן מאסף לכל המחנות הי׳ משיב אבידות בגשמיות וברוחניות, צדקה ואהבת ישראל. מ״מ אין זה מספיק, וחפץ בנו הוי׳ והביא אותנו אל הארץ דוקא, תכלית הכוונה היא בירורים במקום הכי תחתון, בארץ כנען דוקא, שם נעשה "טובה הארץ מאד מאד". העוסקים בתורה כל ימיהם הם דוגמת דור המדבר שעיקר עבודתם אינה בבירורי עוה״ז, והעוסקים בצדקה הם דוגמת הדור שנכנסו לארץ. ואיתא באגה"ק שגם ת"ח צריכים לעסוק בגמ״ח, כי כל אחד מישראל מחוייב בתרי״ג מצוות, כולל צדקה, כי חפץ ה׳ הוא שיהי׳ בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים דוקא, ודוקא עי״ז באים לענין טובה הארץ מאד מאד.

המסעות, דרגות באין סוף, ילכו מחיל אל חיל, ת"ח אין להם מנוחה, מארץ גושן עד לירדן יריחו דמורח ודאין, מבהכ"נ לביהמ"ד עד הנהג בהם מנהג דרך ארץ, הליכה בל"ג כמבואר בס' החקירה שישנם מדרגות בבלי גבול. ב' אופנים שונים בענין העליות שבמסעות המבוארים בשני דרושים: סוג הא', פעולה בעולם, בירורים. ענני הכבוד יישרו דרכים עקלקלות ושינו גדר המדבר, שהיה כרמלית ונהפך לרה"י ורה"ר, קודם מ"ת היה זה מלמעלמ"ט ואחרי זה פעלו עליה בתחתונים עצמן. סוג הב', הפעולה בנשמה עצמה, ירידה צורך עליה מהמדבר דגקה"ט מסעיהם למוצאיהם ומוצאיהם למסעיהם בכח משה ושם מ"ב. החילוק בין שניהם הוא ע"ד יששכר וזבולון וכל אחד צריך לשני, שני הדרושים מבארים אותם הפסוקים ולומדים את שתיהם בזמן רעווא דרעווין שהוא מעין דלעתיד שלא נצטרך לרצו"ש גם בהיותו במקומו מגיע לתכלית העילוי ובאופן נצחי, כבר עכשיו יש את התורה דלעתיד, פנימיות התורה.

ע"י התבוננות דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שהוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה, עי"ז כל עבודת האדם היא כדבעי. אך כשאינו כן צריך להיות פדיון והשבה למקומו ע"י משפט וצדקה. לכאורה גם ציון צריך לשוב בצדקה, כי לפני לימוד התורה צריך סייעתא דשמיא מיוחדת לכוון ההלכה כדבעי, וכדי לקבל זה מלמעלה על האדם לסייע לנדכאים בצדקה. אבל בפסוק משמע שציון במשפט לבד תפדה, כי לא שייך בה שביה אלא כל דבר על מכונו בא, ורק במקומו עצמו צריך שיהיה "כמו שצריך להיות", אבל לשביה, היינו מי שמקבל עליו עול ד"א, צריך פעולה להחזירו למקומו. לא די בתורה וצ"ל צדקה ומצוות בעשיה גשמית כמבואר בתניא פרק ל"ז (בגימט' הב"ל) שנותן פרוטה מחיי נפשו ועולה כל כח נפש החיונית לה'. המטרה בסיום הפטורה בפסוק זה, כי לא מספיק לבטל ענינים בלתי רצויים שבתחילת ההפטרה אלא צריך גם להפכם לטובה. "יהפכו ימים אלו וגו' והאמת והשלום אהבו", כל ישראל יקיימו כל המצוות כמצוות רצונך, גם מצוות של מלך, כי כל ישראל בני מלכים ומלכים הן. אמנם נצחיות המקדש דלעתיד הוא גם על ההווה ועל העבר לכן אפשר כבר בזמן הזה לקיים מצוות כמצוות רצונך.

תוכן היום טוב דט"ו באב הוא נישואי כנסת ישראל עם הקב"ה שנקרא בחור (ראה מאמר תשמ"ג) לעתיד לבוא תהא גאולה נצחית ענין הנישואין, ה' ימלוך לעולם ועד, כל מקום שנאמר נס"ו אין לו הפסק גם למטה בגשמיות ובגלוי בגדרי הזמן והמקום. מעלתו על ט"ו לחודש ניסן (שנק' ע"ש ניסי ניסים) ותשרי (אותיות רשית, שביום ט"ו בו מתגלה שלימות התשובה, בכסא ליום חגינו), כי בחודש אב היתה ירידה פלאית "ותרד פלאים", לכן העליה שלאחרי' היא בבחי' פלא. "לא היו יו"ט לישראל" שלא היו בזמן אחר כי לא היתה ירידה גדולה כזו מעולם. עלה ארי' זה נבוכדנצר תוקף הלעו"ז, מפני ארי' אל הימין נשתלשל חי' בלתי טהורה ותרד פלאים למטה מהשור עד שהוא מלך שבחיות. על מנת שיבוא ארי' זה הקב"ה. ירידה פלאית זו הוא (קומט אראפ אין) מעשה בפועל, כלשון רבותינו נשיאינו בשיחות וגם במאמרים שכל העניינים צריך אראפקומען לידי מעשה, המעשה הוא העיקר, כי על ידה באים לתכלית העלי'. מעשה מלשון כפי', אתכפיא, ירידה באדם נגד רצונו מ"מ מגלה עומק הרצון האמיתי, ופועל כפיה שינוי והפיכה בכל סדר השתלשלות ועולה שלא בערך עד ל"אודך ה' כי אנפת בי" הודאה על הירידה, כי רואים שהעלי' למעלה מגדר עלי' וירידה, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. העלי' תהי' לארץ ישראל ולירושלים (ב' הגרסאות במשנה) ז"א ומלכות, שם עלו ג"פ בשנה לקבל עניינים מיוחדים. "ירושלים הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו" ובזמן הרגל כל ישראל חברים ושם בביהמ"ק וקה"ק, קשר ט"ו באב ליוה"כ, זמן היחוד דעולם שנה נפש בשלמות בירושלים. בקה"ק, ביוהכ"פ, בכה"ג, בעבודת הקטורת בחד קטירא אתקטרנא, שלימות התקשרות התאחדות גם עם החלבנה, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו ונמשך בכל עניני השנה ופרטיה.

"אנכי" מי שאנכי, עצומ"ה ית', נמשך לכל אחד מישראל. "נותן לפניכם היום", הנותן בעין יפה הוא נותן, לכן נמשך בחי' אנכי בישראל למטה, "לפניכם" ולא לכם, לנקודה הפנימיות שבישראל, כי במ"ת נמשך סדר עבודה בהשתל' עד שבא למטה, אבל "ראה אנכי" קאי על גילוי העצמות בפנימיות, באופן דראיה בתכלית השלמות, אך סופה ותכליתה שתומשך גם בסדר השתלשלות, שאנכי נעשה הוי' אלקיך, כוח וחיות של כאו"א מישראל. מתחיל מיו"ד, נקודת האמונה ונקודת האחדות, ה"א, בהתבוננות, נקודה בהיכלא, הנקודה מחיה את ההיכל, ומשם לו"ה, מדות ומלכות, תורה ומעשה המצוות, ונמשך דירה לעצומ"ה בתחתונים ויחד עם בעל הדירה נמצאים כל ענייניו עימו, סדהש"ת ספירות מלאכים וגם ספירות אין קץ (המבואר בכמה מאמרים באופן המובן בשכל פשוט), הפשיטות דלמעלה קשורה עם פשיטות דישראל, חיבור המיצר עם המרחב, ישראל ומלכא בלחודוהי, ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

המאמר בלקו"ת אני לדודי שנקודתו הוא המשל דמלך בשדה הוא בדף לב, כי בשעה שהמלך בשדה כל ישראל בהשתוות ואחדות וזה שייך לפרשת ראה אנכי נותן לפניכם. הארת מדת הרחמים פנים בפנים בכל המדרגות שבמאמר אני לדודי: עיר, מדבר ושדה. עיר הוא בתוך תחום הקדושה; מדבר מחוץ לתחום הקדושה; שדה הוא מקום בירור עניני עולם שמחוץ לקדושה והכנסתם לתחום הקדושה, ענין הקרבנות שהעבודה בהם בשלימות תהי' לעת"ל. כל זה שייך לפרשת שופטים, כי ע"י סיום פעולת השופטים ממשיכים "ללכת בדרכיו כל הימים" מתבטלים המחיצות ומרחיבים את תחום הקדושה. עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות.

"היום", קאי על ר"ה, ומחובר לתיבת ודבש שלפניו, "ודבש היום הזה הוי'" ר"ת צירוף שם הוי' אחת. מרומז בזה הקשר לתחילת הסדרה "והיה כי תבוא אל הארץ". כניסה לארץ זבת חלב ודבש. שלימות קיום המצות הוא בארץ, לכן משה רצה להכנס לארץ שיקימו כל המצוות על ידו מבחי' עליונה יותר. לזה היה כריתות ברית על התורה קודם הכניסה לארץ, ענין התקשרות למעלה מטו"ד. וזהו "את ה' האמרת היום וה' האמירך", ושייך לבנין המלכות דר"ה, וכל זה כדי "להיות לך לאלקים", ליבטל וליכלל ברצונו ית'. היום הזה נהיית לעם לה"א, קאי על ר"ה. "ולתתך גו' לתהלה לשם ולתפארת", בלקו"ת מבאר שהם ג' בחי' חב"ד, י"ל שזה גם הקשר לח"י אלול, הבעש"ט, מיסד חסידות הכללית, פעל "להיות לך לאלקים", ליבטל וליכלל ברצונו ית', וענינו של אדה"ז היה לפעול להיות לתהלה לשם ולתפארת, חב"ד. וע"י שעוסקים בלימוד כל זה, ובפרט בפנימיות התורה בהבנה והשגה זוכים לכי תבוא אל הארץ בפשטות.

ר"ה נקרא ימים נוראים, ויחד עם זה נקרא בשם יו"ט, משום שהשמחה בו היא בפנימיות, ובחיצוניות הוא ענין של רעדה. אמנם במאמר דלקו"ת מקדים ענין השמחה דחג הסוכות, "שוש אשיש", לר"ה, "תגל נפשי". ואח״כ הופך הסדר, "תקעו בחודש שופר", ר"ה ואח"כ "ליום חגנו" חה"ס, וכ"ה בהפטרת שבת שלפני ראש השנה, צריך לומר, שהוא הוראה בעבודת האדם, הוראה בהלכה, עד למעשה בפועל שהוא העיקר. והיא הנותנת, שעיקר והתחלת הכל היא העבודה בשמחה גלוי׳ דוקא. זהו גם מה שבפרשת תבוא קורין בתושב"כ "עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", ששמחה זו היא שמחה גדולה ביותר. עוד לפני העבודה דנצבים שקורין לעולם לפני ראש השנה צ״ל כבר שלימות השמחה, באופן ד"עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". לפני העבודה ד"תגל נפשי באלקי", "וגילו ברעדה", כבר עומדים באופן ד"שוש אשיש", השמחה גלוי׳ דחג הסוכות, משום שזהו השלימות והכוונה דראש השנה. ידוע פתגם החסידים, שכל דרושי ספר משנה תורה שבלקו״ת נרמז בהם ענין התשובה. שזהו ענין חודש תשרי, ומזה מובן גם בנוגע לדרוש זה, שעיקרו ונקודתו הוא שיהי׳ תכלית השלימות בענין התשובה, ומכיון שישנו ענין התשובה בשלימות, אזי כל ישראל נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים, בבני חיי ומזוני רויחי, שזה כולל כל הברכות.

"האמרת והאמירך" ג' פירושים, (נגד מלכויות זכרונות שופרות) ל' שבח, עשיתוני חטיבה אחת, תמליכוני עליכם. ל' לבוש, ה' מלך גאות לבש. ל' דיבור, מלכות פה, בנין עולם הדיבור.ופועל בישראל "וה' האמירך" - ל' תענוג, ונמשך במצוות – ל' לבוש, ולתורה – ל' אמירה, ונעשה דם ובשר כבשרו. ונמשכים עי"ז ברכותיו של הקב"ה בג' ענינים אלו: במקיף דלבוש "שמלתך לא בלתה מעליך". בפנימי' דלחם מן הארץ שנעשה כלחם מן השמים שכולו טוב. כל זה שייך לר"ה בו נברא האדם "והנה טוב מאוד". ואפילו ההיפך הנרמז כתיבת "מאד" גם הוא נהפך לטוב.