מאמרי פרשת פנחס

קרבנות הם עיקר העבודה, ברוחניות בתפילה, ובגשמיות בקרבנות, בשר גידין ועצמות, בהמה גשמית דוקא נכלל באש שלמעלה. מעלתה ע"ג תפילה. דירה בתחתונים. מעלת קרבנות בג"ע, לשמרה, המשכת אלקות בהשגת המהות ולא בירורים, זיו תורתן ועבודתן. אך העיקר הוא למטה, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, השלימות יהי' לעת"ל, המשכת העצמות כי בא לאחר מ"ת. כמצוות רצונך. מזה יובן מעלת עבודה בזמן הגלות כי הדבר הגורם הוא למע' מהדבר שנגרם. "השיגוה", השגות הכי נעלות, דוקא "בין המצרים".

"תבואתה": א. תרומה מאכל אדם ב. עומר מאכל בהמה. עבודה לא רק רק עם הנה"א אלא גם בנה"ב.מגיע גם להעלם שאינו במציאות. "חרמש בקמה" קומת נה"ב. מגיעים לביטול במציאות בנפה"א ומזה לגילוי העצמות בעוה"ז הגשמי.

בקרבנות רצוא ושוב, גם בכל המצוות יש ענין זה. פינחס תיקן חטא נדב ואביהו "בקרבתם לפני ה'", רצוא בלי שוב. הוראה ללמוד המאמר ד"ה צו שבסידור המבאר טעם כתיבת ב"פ "ואמרת": א. מחשבה ודיבור. ב. מעשה. כי בכל מצווה יש כל זה.

"בודאי שגם סדר המאמרים הוא בתכלית הדיוק, שהרי גם סדר בתורה הוא תורה. ומדייק בעל הגאולה במאמר ד"ה ברוך הגומל, דצריך להבין, למה נשתנה נוסח זה מברכת הנסים, דבברכת הנסים אומר ברוך שעשה לי נס, ואינו מזכיר בברכתו חובה לעצמו, והיינו שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה, והוא בעצמו מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו, אלא שהקב"ה עשה לו נס, משא"כ בברכה זו אומר הגומל לחייבים טובות, שמזכיר חוב לעצמו, והוא בעצמו מודה שהוא החייב בזה, אלא שזהו מחסדי הוי' ודרכי הוי' שהוא ית' גומל גם לחייבים טובות. ויובן בהקדם מה שמדייק במאמר ד"ה שאו ידיכם קודש..".

עבודת צדיקים ובע"ת, בגבול ובדילוג. ממלא וסובב. עבודת הנסיונות, ע"י הירידה בא לבל"ג. דוקא ע"י "האי עלמא" מגיע ל"דאזלינן מיני'" אמיתת ענין ההילוך. ופועלים שגם במלאכים יהיה בחי' הילוך.

מקשר הפסוק שמדבר על בחי' יחידה שבנפש, לפרשת הקרבנות "פר אחד איל אחד" כנגד אומה יחידה. ענין "שלש תכיפות: סמיכה ושחיטה. נט"י וברכה. גאולה ותפילה. העבודה בג' קוין. "בעל הגאולה" נסמך ע"י אביו בחייו ע"ד סמיכת יהושע ע"י משה. הצורך לקבוע עיתים ללמוד דא"ח (ולא רק 'חסידות') כל יום, בלי 'תירוצים', קביעות בנפש. תפילה שבתורה. ברכו בתורה תחילה. שנרגש אלקות בתורה. עי"ז נעשה הענין דיברכך הוי' (דלעילא) מציון, שמתגלה נקודת הנשמה, ונשלמת על ידו הכוונה העליונה.

"רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה", להשלים כוונת הבריאה בכח התורה שקדמה לעולם. "אבל אין לנו פנאי" כי העולם תופס מקום וצ"ל "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". "קיימו מצות תפילין" המשכת מוחין במדות. אף שתורה משנה את אויר העולם אבל תופס מקום. גם המשכה היא בזו"נ דאצילות, משא"כ תפילין נמשך למלכות ויורדת לבי"ע. ב"בר מצוה" ניתן הכח לפעול בעולם שלימות הבירור באופן דאתהפכא.

ישראל "ראשית תבואתה", למעלה ממלאכים, "יוצר משרתים ואשר משרתיו", וגם למעלה מתורה. במלאכים. א. יש הילוך ועליה ב. יש גם עבודת הבירורים. אך מעלת ישראל עליהן הוא; א. שנמשך כל חייו ובכל הקווים ולא רק ליום ובקו אחד. ב. מבררים גוף גשמי וחומרי עב וחשוך בעוה"ז הגשמי. לכן המלאכים מקשיבים לחידושי תורה דנשמות למטה. פ' שני תבואתה - תורה, נש"י למעלה מתורה. הקב"ה גם כן בא להקשיב. כי ממשיכים אוא"ס בתורה ע"י מס"נ. ברכו בתורה. "אוכליו יאשמו", ע"י חומש, יחידה, מתקן ענין אוכליו וכו'. ולכן קוראים זה בתחילת הג' שבועות דבין המצרים לתקן סיבת הגלות ע"י עבודת היחידה ותשובה.

גורל דיהושע ודלעתיד לבוא. ג' ענינים בחלוקת הארץ: גורל, שכל, רוה"ק. חיבור למעלה מטו"ד בשכל, אמונה בטעם, עצם הנפש וכוחותיה, ביאור דברי רבי יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי". בכח ישראל לעשות מארץ כנען ארץ הרים ובקעות ע"י היחידה. האמונה דעתה תהא בהשגה לעת"ל. והאמונה תהא נעלית יותר.

תורת הרב המגיד: "עולת תמיד" הוא הכלל דכל י"ב צירופים דר"ח. אף שמעשה כל קרבנות ר"ח שווים והשינוי, "עולת חודש בחודשו", הוא רק בכוונה, בצירופים וברעותא דלבא, ע"ד י"ב קרבנות הנשיאים ושינוי התקופות. עד"ז בתורה יש את הכלל דעשה"ד והפרטים דתרי"ג מצוות וכולם נכללים בדיבור "אנכי". תיבת 'אנכי' הוא הכלל גדול שלמעלה מכל גדר כלל ופרט. כמו הראש (ר"ח) שהוא למעלה מתחילה. כן ענין "עולת תמיד" הוא הכלל שלמע' מהפרטים שרשו "בהר סיני" בדיבור אנכי. כן בעבודת האדם ענין המס"נ. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, ישנו למע' מכל הפרטים ונמשך למטה בזמן ומקום. כמו כן בתפילה מפסוד"ז עד ק"ש ושמו"ע ומנחה בין הערבים, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

"גורל" בעבודה, דירה בתחתונים ע"י עבודה ע"פ טו"ד "בכל לבבך נפשך" ולמעלה מטו"ד "בכל מאודך" אך בגורל. אמונה, קב"ע, ראשית העבודה, וחודר לכל הכוחות פנימיים שע"פ טו"ד עד שמגיע לגורל שלמעלה מטו"ד, כמאמר ריב"ז איני יודע כו', יחידה, מס"נ, ב' עניינים במשיח, רב ומלך, התפילה מהודו עד למס"נ באחד ושמו"ע כעבדא קמי' מרי'. כשמתבטל לגמרי הוא במציאות הכי תקיפה, עבד מלך מלך,

מתחיל עם הפסוק "וידבר וגו' לאלה תחלק" הקב"ה בעצמו יחלק לעת"ל לכולם בשווה, גם לשבט לוי יתוסף באופן שלא יבלבלו מלעמוד לשרת לפני ה', כמו ליוסף במצרים. גורל, למעלה מטו"ד, יחידה, מס"נ, מתחילת העבודה עד לסופה, ההכנה עתה בגלות על-ידה זוכים שהקב"ה יחלק בעצמו, יחיד שלמע' מיחידה, בא"י הגשמית, פועל עילוי בלעת"ל.

חומש, יחידה, "כל הנק' בשמי", שם העצם, למעלה מהד' עולמות, תשובה, חמשה דרגות: חולין, מעשר, תרומה, קודש, מי חטאת דפרה, יחידה פועל כל ד' המדרגות דנר"נ חי', רכוש גדול, יתרון האור מן החושך, גאולה, הכנה, טעימה מעין זה.

ענין הקרבנות בגו"ר היה גם בזמן המקדש ועתה נשאר רק הרוחני' בתפילה. ע"י ב"פ "ואמרת" שבפ' הקרבנות נפעל שכל ישראל הקריבו במחשבה ודיבור וגם במעשה, כי לב ב"ד מתנה עליהם. ועתה נשאר רק הכוונה בדיבור ומח'. לכאורה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, תענוג ורצון בעשי' דוקא, וגם האש באה מההדיוט בביהמ"ק. ובזה יתירה פעולת הקרבנות מכל המצוות גם תפילין וציצית. משא"כ עתה בחו"ל ובגלות. אבל הא גופא שעתה התחתון הוא ביותר, בגלות בעוה"ז ובחוץ לארץ, צ"ל "נעשה רצוני" בשלמות. בדיבור המצוה בלימוד במחשבה בהשגה ובדיבור. ובזה מביאים את הגאולה שלימה. ונלך יחד עם נשיא דורנו לביהמ"ק השלישי ובשמחה וטוב לבב.

הנשמה גם כשהיא למטה היא בתכלית השלימות, גבוה מהעולם, "תבואת-ה". גם כאשר "כל אוכליו יאשמו" מצד הבחירה הוא נאכל על ידי כל מיני אוכלים, ע"י חומש, בחי' יחידה, ירידה צורך עליה. אמירתו בתחילת בין-המצרים להקדים רפואה למכה עד להפיכתו לטוב והאמת והשלום אהבו.

ישראל הם "ראשית תבואתה" לכל סדר השתלשלות וגם העולם הבא (ג"ע ותחה"מ) כי ישראל שבהם נמלך אם להוות, אף שמובדלים לגמרי הם נמשכו לעולם שאינו אמת ושם מגלים האמת לאמיתו ע"י פס"ד הלכה שהם אמת לאמיתו שבתורה ועד שגם יש הנברא נעשה יש האמיתי, ועי"ז הם מתעלים. ולמטה יותר "כל אוכליו יאשמו", בגלות ירידה בת ירידה, שאוכל כל חלקי הטוב. ועלייתה ע"י החמישית לפרעה, יחידה. "אין עוד" אפי' בחללו של עולם, וכבר התחילו רבותינו נשיאנו ע"י שעוד בהיותם בעולם כולם ראו באלקאן (מרפסת) והם רואים הדבר הוי' וזה יש גם לנו כי סו"ס ע"י חב"ד עד שיורגש גם בעקב שברגל כפשוטו.