סיכום מאמרי מאמרי פרשת שמות (מבה"ח שבט - כ"ד טבת)
21 מאמרים
פתיחה
מאמרי פ' שמות: ד"ה ואלה שמות בני ישראל: וד"ה הבאים ישרש יעקב: התחלתם והדיוקים בהפסוקים, מיוסדים הם בד"כ על מאמר הראשון והאחרון בתורה אור "די חסידישע פרשה" וביאורם בתורת חיים לאדמו"ר האמצעי והגהות לאדמו"ר הצ"צ באור התורה, מהם יסתעף לענינים נוספים בדא"ח. לכל מאמר חידוש יסודי בהבנה והשכלה ובעיקר בכל הנוגע לעבודת ה'.
ההתוועדויות על שבת זו פ' שמות, הם בעיקר מפאת היותו "שבת מברכים" חודש שבט, אלא שפעמים רבות חל הוא בסמיכות ליום הילולא דכ"ק אדמו"ר הזקן, כ"ד טבת, אשר הסתלקותו היתה במוצאי ש"ק פ' שמות "אחר שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעת צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה .. בחד קטירא אתקטר בי' בקוב"ה וכו'" (מתוך הקדמת שוע"ר לבני הגאון המחבר), בכמה מאמרים מודגשת עובדה זו.
שנה זו (תשפ"ה) – כ"ד טבת הוא בערב ש"ק פ' וארא וראה בגליון דפ' זו מאמרים שנאמרו בקביעות דומה (תשי"ז-כ"ז-ל"ד-מ"ד). אמנם ברוב השנים היתה התוועדות עם מאמר כאשר חל בקביעות דומה לשנת ההסתלקות, כאשר כ"ד טבת היה במוצש"ק פ' שמות.
חביבות מיוחדת נודעה למאמר ד"ה הבאים ישרש יעקב, שבאופן יוצא מהכלל (בשנים תשל"ח-ל"ט) אמרו בהתוועדות מיוחדת על יום ההילולא כשחל ביום ג' בשבוע דפ' וארא, על-אף היותו פסוק בהפטרת ש"פ שמות. כמו כן ישנו מאמר משבת פ' שמות תשמ"ח שיצא לאור מוגה בשנת תש"נ. ראה לקמן בפתיחה על מאמרים אלו.
הזדמנויות נוספות שהיה התוועדות עם מאמר על יום ההילולא ביום חול: בשנת תשכ"ג היה "קאך" מיוחד, בהיותו שנת הק"ן להסתלקות אדמו"ר הזקן, הנה חוץ מהתוועדות דש"פ שמות (שהיה בו מאמר ד"ה ואלה שמות) ירד להתוועד במוצ"ש בשעה 10.25 היא שעת הסתלקות אדה"ז, והיה בו מאמר קצר בד"ה אין מוסרין רזי תורה. למחרתו ביום א' התוועד פעם נוספת והיה מאמר קצר ד"ה כהמס דונג בפני אש.
בשנת תשל"ב היה מאמר ד"ה וידבר אלקים אל משה (דפ' וארא), הוגה ונדפס בשנת תשל"ד.
חוץ מזה, בשאר השנים בהם התוועד ליום זה (ביום חול), כפי הנראה, לא היו בהם מאמרים, רק שיחות.
תורה וגן-עדן הכנה לקבל אוא"ס שבמצות
ש"פ שמות, כ"ג טבת מבה"ח שבט. יצא לאור מוגה "לקראת כ"ד טבת, יום הסתלקות-הילולא של אדמו"ר הזקן .. מוצש"ק שמות, כ' טבת, שנת הקהל, שנת תשמ"ח". בתחילתו מבאר ענין עמוק בדא"ח מיוסד על מאמר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ד"ה זה שאמרו באור ליום ה' פ' וארא, כ"ד טבת תרס"ז, בווירצבורג. נדפס לאח"ז בהוספות להמשך תרס"ו ובסה"מ תרס"ו-סז. בכלל עניני המאמר ראה ד"ה ברח דודי גו' וביאורו תק"ע. אוה"ת שה"ש עה"פ.
העליה מ"היושבת בגנים", הגילוי דג"ע, לגילוי ד"הרי בשמים" לעת"ל, העליה מאור הממלא שבא בהתחלקות בכלים וגם האור בגדר התחלקות, לגילוי אור הסובב שהוא אור פשוט הנמשך ממקורו ללא הפסק, הוא ע"י "ברח דודי", בדרך בריחה ודילוג. אלא שכדי שלא יתבטל מגילוי אוא"ס הבל"ג הזה צריך להקדמת הגילוי דג"ע להמשיך אור הקו ע"י צמצום בדרך סילוק, ועי"ז יהיה חיבור אוא"ס שלפני הצמצום עם אור הקו. חיבור הוי' דלעילא בהוי' דלתתא. "הוי' אלקינו הוי'", שם הוי' בכאו"א, יו"ד, הנחת עצמותו; ה' ראשונה, התבוננות שכל הגילויים הם הארה בלבד; וא"ו, עסק התורה; ה' אחרונה, מצוות שהרצון בהן אינו מורכב בשום דבר. מטרת הגילוי דג"ע שבא ע"י תורה שענינו גילוי, הוא הקדמה כדי שאור הסובב ועצמות אוא"ס יבוא בגילוי וגם כדי לזכך את הגשמיות שמקיים בהם את המצוות.
סדר העליה והתבוננות בתפילה
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. מאמר רחב המבאר סדר התבוננות האדם בתפילה. לתחילת המאמר ודיוקיו ראה ד"ה זה בתורה אור, לכללות מאמר (המבאר דרגות שונות בהתבוננות בתפילה) ראה ד״ה זה משנת העת״ר (המשך תער״ב ח״ב).
התפלה היא עבודה באופן דעליה מלמטה למעלה, בג' מדרגות: נפש, רוח, נשמה; הודאה, עבודת המדות, עבודת המוחין; מודה אני הודו, פסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש. הירידה למצרים דפ' ויגש היא מפנימיות המוחין למחשבה; הירידה דפ' שמות היא מחיצוניות המוחין לדיבור ומעשה. כנגד ב' ירידות אלו ("ירוד ירדנו") יש ב' עליות ("ואנכי אעלך גם עלה") תחילה מחיצוניות המוחין בערך העולמות עדיין, אח"כ עלי' לפנימיות המוחין שלמעלה מהעולמות, שאין למעלה ממנה.
התגלות אוא"ס ע"י נס הדיבור דמשה
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. מאמר יחיד בד"ה זה, ראה בתו"א פרשתנו. לכללות המאמר ראה ד״ה זה תרל״ד. תרע״ח. וראה גם ד"ה זה תרכ"ז.
אף שיש כבר חיות אלקי בעולם בהנהגת הטבע צ"ל גילוי אלקות ע"י עבודה והוא תכלית כוונת הבריאה, ע"ד הנהגה נסית. כל מה שהנס גדול יותר העבודה גדולה יותר. דיבור משה לפרעה אף שהיה כבד פה וכבד לשון היה נס גדול ביותר כי לא נתרפא עדיין (רק במ"ת נתרפא לגמרי).
חילוק בין המשכה דאור הממלא ואור הסובב והמשכת עצמות א"ס, ע"י עבודת ישראל בתומ"צ ממשיכים אוא"ס בכל ספירה עד שמלכות דאצילות נעשה כתרלבי"ע. תשובת הקב"ה על טענת משה "מי שם פה לאדם", איך יתגלה אצי' בבי"ע, והשיבו "הלא אנכי הוי'" כתר, עצמות שלמעלה מספי', השתל' הכתרים זה מזה, וגם שובר קליפת מצרים "מי ישים אלם או חרש או עור", אלא שתכלית הריפוי דכבד פה ולשון דמשה היתה רק במ"ת, ענינו של משה, שאז היה בו הדיבור בפה, שהמשיך אלקות למטה בבי"ע.
ע"י הגלות זוכים לתפוס בעצמות א"ס
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. מאמר רחב המבאר ג' אהבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" והתבוננות המביאה לזה באריכות הפרטים. מתחיל ע"פ תו"א בד"ה זה, לכללותו ראה ד״ה ואהבת את ה׳ אלקיך עתר״ו (סה״מ תער״ב-תרע״ו).
כללות ענין גלות וגאולה דמצרים בשביל מ"ת הנגלית, וגלות האחרון הוא הכנה לגילוי פנימיות התורה דלעת"ל. כוונת הירידה לזכך הנשמה שהיא בחי' נברא לקבל מעצמות ולהסיר העלמות והסתרים שמצד הגוף ונה"ב, לייחד קוב"ה ושכנתי' בתומ"צ, עי"ז תופסים עצמות. סדר העליה: "בכל לבבך"ע"י התבוננות דממלא השייך גם לנה"ב, "בכל נפשך" התבוננות דסובב שיוצא מהעולם, "ובכל מאודך"התבוננות באמיתית הא"ס שלפני הצמצום מוליד אהבה בל"ג, למעלה מזה "והיו הדברים האלה" תומ"צ תופסים בהעצמות גם בהתלבשות בגוף ונה"ב, והעבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב, בשביל זה הי' כדאי כל הגלות לזכות לגילוי פנימיות התורה ע"י משיח צדקנו.
גאולה ע"י המשכת בחי' "ארוממך אלקי המלך"
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. הדיוקים מתו"א, תו"ח ואוה"ת בענין ב' הירידות וב' העליות. כללות המאמר מבאר ענין עמוק, החילוק בין אור לכח ודביקותם במקורם, ראה ד״ה ולקחתם לכם וד״ה למען דעת העת״ר (המשך תער״ב ח״ב). גם מאמרי ר"ה תשכ״ה: זה היום. שיר המעלות. כתר יתנו לך, הם בתוכן זה. עוד בענין "ארוממך אלקי המלך" ראה ד"ה מה רב טובך תרצ"ב פ"ג ואילך.
הירידה בגלות "אותותינו לא ראינו", שאין ניכר האור המוסתר באותיות, הגאולה הוא גילוי אור באותיות. וישנה ביצי"מ ובגאולה העתידה. ע"י המשכת רוממות א"ס "ארוממך אלקי המלך" תהיה הגאולה. מבאר החילוק בין דבקות האור במקורו לדביקות הכח במקורו (א טיפערע דביקות), הכח למטה בנפש האדם נפרד ממקורו, אבל למעלה אינו כן, אלא הכח אינו נפרד כלל, משא"כ אור מתפשט ומתגלה, גם במקורו יש מציאותו ודביקותו הוא בהעלם השייך לגילוי. כשנמשך מבחי' העלם זה יש מקום למציאות דגלות. אבל כשממשיכים בו בחי' 'ארוממך' שהוא ענין "יהא שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", יימשך בחי' שמו הגדול עד בחי' העלם העצמי שלמעלה מאור.
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. נזכר בשיחות אך לא הגיע לידינו לע״ע. במוצאי שבת זו בהתוועדות מיוחדת לרגל הילולת אדמו"ר הזקן (שנת הק"ן) הזכיר המדובר במאמר דשבת: "בהקדם משנ"ת במאמר ביום הש"ק .. בנוגע לחילוקי הדרגות בהמשכת המוחין למדות, שיש אופן שהמוחין (השכל) הם בצמצום, ובלשון הקבלה נקרא בשם "מוחין דיניקה" ואז המדות הם כמו אצל התינוק, שמטבעו מתכעס ומתקצף בקל; אבל כאשר ניתוסף בשכלו, אינו כועס במהירות כ"כ, וגם כאשר כועס, יש מקום לרצותו ולהסיר כעסו, כיון שגם הכעס הוא בהגבלה, כפי שהמוחין מגבילים את המדות. אמנם, כל זה אינו אלא כפי שהמוחין נמשכים ומתלבשים במדות, וכמבואר בתורה אור (שמות נ,ד) שזוהי הדרגא ד"ישראל זוטא"; אבל אין זה מגיע להמרחב של המוחין עצמם, שזוהי בחי' "ישראל סבא". ראה לקמן עוד ב' מאמרים שנאמרו לכבוד יום ההילולא.
נחמת "חולת האהבה" בקיום תומ"צ
מוצאי ש"פ שמות, כ"ג אור לכ"ד טבת, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן, שנת הק"ן "המאמר הוא של בעל ההילולא שנמצא בא' מהביכלאך שבכת"י שלא נדפסו לעת-עתה, ובעזה"י יודפס" אכן נדפס לאח"ז בספר מאמרי אדה"ז תקס"ד.
"לבו דואג בקרבו" בעבודת התפילה בחי' רצוא, "חולת אהבה", שימאס בחייו ממש, וכל הקרוב יותר להשגה יחלה יותר. נחמתו, שיתבונן דתומ"צ ממשיך אוא"ס בכלים מכלים שונים ובזה תהיה שמחתו שמרווה צמאונו באוא"ס שבקיום תומ"צ, "כי אתך אני", ממשיך אוא"ס ומוסרין לו רזי תורה למעלה מהשתל'. ויש להוסיף דחולה בגי' מ"ט, כי חסר לו שער הנו"ן. כל זה בכח עצמו, אך בכח עליון נמשך אוא"ס בכלים מכלים שונים, כי א"ס תפיסא ומתלבשת בתומ"צ. לבו דואג אינו מצד מיעוט ערכו אלא כי א"א להשיג אמיתית אוא"ס דלית מח' תפיסא בי' כלל, וזוהי המעלה שבקיום תומ"צ שתפיסה ומתלבשת בהן.
אהבה רבה מבטל את הרע לגמרי
יום א' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשכ"ג, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן, שנת הק"ן. "מאמר זה הוא ממאמרי אדמו"ר הזקן שלעת-עתה לא נדפסו, וכנראה הוא מהשנים הראשונות, שאז היו המאמרים בקיצור, אע"פ שכוללים בתוכם כו"כ ענינים והוראות בעבודה, שנפרטו בפרטים ופרטי פרטים במאמרים שבאו לאחרי זה". נדפס לאח"ז במאמרי אדה"ז הקצרים.
ע"י התבוננות בגדולותו ית' בבריאת העולם בא לאהבה רבה ונק' עובד אלקים, ופועל שהרע "ימס כדונג בפני אש", שלא יבוא לידי מעשה, אמנם התכלית לבוא לאהבה רבה למעלה מטו"ד המוסתרת בלב כל ישראל וצריך להביאה לגילוי והרע בטל לגמרי, "כי הנה אויבך הוי' גו' יתפרדו כל פועלי און", מצד שם הוי' שלמעלה מהעולמות.
"מנאן בשמותם" גילוי חיבה עצמית
ש"פ שמות, כ״א טבת ה׳תשכ״ה. מאמר זה שהיה כעין שיחה. חלקו מובא בלקו"ש ח"ו ע' 8 והוספה בסופו ע' 413 תוכנו שונה משאר מאמרי ד"ה זה, מבאר ענין השמות ומנין בנ"י ע"פ ביאור הצ"צ באוה"ת עמ' לג בענין ישראל נמשלו לכוכבים.
ענין השםקשור עם העצם שלמעלה מהתחלקות, אף שיש גם את את ענינו הפרטי למי שנקרא בשם זה. הקריאה בשם מראה על חיבה עמוקה יותר מנתינת מתנה ודברי אהבה וחיבוק ונישוק. "ואלה שמות בני ישראל" מבטא אהבה עצמית. מנין בנ"י, קשור יותר לעצם, כי כולם נמנין בשווה משא"כ השם נק' כל אחד בשמו המיוחד. לשון רש"י "שמנאן בשמותם" שהחיבה מצד העצם תבוא בהתגלות "להודיע חיבתן" ע"י המנין והקריאה בשמם בגילוי, כדי שגם בגלות מצרים תאיר בהם עצם הנשמה ולא יתפעלו מהעלם והסתר הגוף ונה"ב, אלא אדרבא ימלאו תפקידם לבררן ולעשותם כלי לאלקות.
גלות מצרים בעבודה והגאולה בכח "שמות"
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. מתחיל במבואר בתו"א ד"ה זה וביאוריו בתו"ח והגהות הצ"צ וממשיך "ע״פ מה שמבואר בענין משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול (שעפ״ז יובן הענין דואלה שמות בני ישראל גו') בהערות והגהות וביאורים של הצ״צ, שהשנה היא שנת המאה להסתלקות שלו. והוא באוה״ת פרשתנו. וד"ה מי שם פה תרכ"ז. חלק מהמאמר הוגה (בשילוב שיחות ההתוועדות) ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 37. לכללות המאמר ראה גם אוה"ת שמות. ד"ה ואלה שמות פר"ת. "בסוף המאמר כשדיבר אודות יהודי רוסיא התאפק מאוד מלבכות, וכמה פעמים השתתק, שלא הי׳ יכול להמשיך הלאה, ובמיוחד כשהזכיר את פתגם אדה״ז שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מאלקות. והזכיר ג״כ שהנפעל (היש) יצעק (זאל שרייען) אין עוד, והתאפק מאוד בזה מבכי (כנראה הי׳ זה בגלל שר׳ משה וישצקי הגיע לכאן ביום ה׳, וכמדומה שעדיין לא נכנס ליחידות). כולם היו מזועזעים, אבל אחרי המאמר נהי׳ בשמחה״ (מיומני התמימים).
לאחר שמבאר ענין "שמות בנ"י" בהמשכת שמות עליונים למטה ע"י תומ"צ, שבזמן גלות מצרים "אותותינו לא ראינו", שמתעלמים בבחי' מצרים (כמבואר בתו"א) מבאר ענין הגלות בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח. בעבודת התפילה - טמטום המוח והלב, שהתבוננות לא פועלת בלב; בלימוד התורה - שלא ברכו בתורה תחילה; בגמ"ח - שצ"ל באופן דכפי', מעשין על הצדקה. אלא שהירידה הייתה רק בכוחות הגלויים, משא"כ "שמות בנ"י" מעורר וממשיך את עצם הנפש "דיהודי בכל מצב שהוא נמצא הרי העצם שלו נשאר שלם, זיין עצם בלייבט גאנץ", הוא מעלת השם על האור, אף שהוא מעין המאור.
ע"י שלא שינו את שמם נעשה עליה ממצרים (ראובן ושמעון סלקין) גם לכוחות הגלויים דענינם דראובן שמעון ולוי, ראי' שמיעה והתקשרות, אהבה יראה והודאה. כל זה צריך לחדור (דורכנעמען) עד מלכות שבמלכות, לא רק את כח הפועל בנפעל, כי אם את הנפעל עצמו, שגם הנפעל עצמו יצעק (דער נפעל אליין זאל שרייען) "אין עוד מלבדו".
מסוף המאמר: התורה מספרת לנו סיפור זה, לכן זו הוראה לכל הגלויות, עד גלות זה האחרון, שאע״פ שעבדו בהם בפרך בכל עבודה, ולא סתם פרך בקל וחומר וליבון הלכתא וכו׳ אלא בחומר ובלבנים ממש, עד מיצר ועקתא דמצרים ממש, ובפרט הגזירה על הילדים "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", מכל מקום יכלו לעמוד ויכולים לעמוד. וזהו ע״י מוצא פי הוי׳, עי״ז שיש לו אבא או סבא ש״אחז בידית הדלת״ של פנימיות התורה (וואס דאס איז צוליב אז ער האט א טאטע אדער א זיידע וואס האט זיך אנגעהאלטן אין דעם קליאמקע פון פנימיות התורה) שזהוהנתינת כח, ועד שזהו גם הבטחה, שיוכלו לעמוד עד שיצאו מכור הברזל ממצרים.
שרש נש"י מתגלה בזריעה וקב"ע
ש״פ שמות, כ״ה טבת, מבה״ח שבט. "יש ביאור בספר המאמרים תקס״ב [שהוא ספר מאמרי אדמו״ר הזקן, בכתי״ק של אדמו״ר האמצעי, עם הגהות והערות מאדמו״ר הצ״צ, ועל מרבית המאמרים כתוב הזמן של המאמר, אבל לאחר פ׳ ויחי יש מאמר המתחיל להבין שרשן של הדברים שהוא ביאור על המאמר דפ׳ ויחי, שאין כתוב עליו זמן, וכנראה שהוא המאמר דפ׳ שמות, כי המאמר הקודם הוא דפ׳ ויחי והמאמר שלאחרי זה הוא של ש״פ וארא, וכמו״כ נראה שכן הוא בכמה ד״ה להבין שרשי הדברים שבספר המאמרים הנ״ל], ובד״ה להבין שרשן של הדברים הנ״ל אומר שם הסבר עמוק ומתוק במ״ש בתחילת התניא בשם הזהר עה״פ ויפח באפיו נשמת חיים, מאן דנפח מתוכי׳ נפח, דקאי על נשמות ישראל". (קטע מתוך המאמר).
"בוראך יעקב" דוקא, ע"י הקדמת העבודה דקיום מצוות בקב"ע ובתמימות למעלה מהדעת "ישרש יעקב", מגיעים ל"יוצרך ישראל", אמיתת הצמיחה בלימוד התורה, "יציץ ופרח ישראל". עבודת הבירורים מגיע לבחי' מחשבה ומוחין סתימאה, אבל שרש נש"י הם למעלה מזה, מתוכו נפח, מתוכיותו ופנימיותו, שהם למעלה גם לגבי תורה ומצוות שהם רצון נאצל ושייך למציאות ולבירורים. ישראל קדמו לתורה וירדו למטה בכח חזק ודוקא כשהנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה שאין תחתון למטה הימנו, אז דוקא הרי היא חוזרת לעצמות ומהות שמשם באה. לכן קודם מ"ת צ״ל גלות מצרים, כור הברזל, וכל המיצרים ומעיקים מבחוץ ומבפנים נקראים על שם מצרים, וכשגובר עליהם ואינו מתפעל מכל הנסיונות שיש לו, שבעבודה כזו אין בה טעם, כגרעין הנזרע, העבודה דקב"ע, אז "ישרש יעקב" ענין הזריעה, ועי״ז מגיעים ל"יציץ ופרח ישראל", "תעבדון את האלקים על ההר הזה", עד "ומלאו פני תבל תנובה".
הגאולה העתידה כלולה בגאולה דמצרים
ש״פ שמות, כ״ה טבת, מבה״ח שבט. מתחיל עם "מה שמדייק בזה בעל ההילולא בתו״א" ומבאר עניניו.
ב' ענינים בגלות מצרים שהיא שרש לכל גלות: לשון מצרים וגבולים; לשון מיצר וצרה. גאולת מצרים כולל כל הגאולות. "כימי צאתך (ל' רבים) מארץ מצרים אראנונפלאות", ע"ד "אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים" אף שהיה רק מסע אחד, דכל זמן שלא הגיעו למרחב האמיתי עדיין לא נשלם יצי"מ. בגאלת מצרים היה כלול הגאולה העתידה והחילוק הוא רק בעיקר וטפל. העליה מב' הירידות (מח' ודיבור) היו ביצי"מ גופא אלא שבפרטיות הוא לעת"ל, גם קרי"ס כולל בקיעת הנהר דלעתיד.
בגלות יש את "אותותינו" אלא ש"לא ראינו", בעבודה הוא שיש לו אמונה בשלימות אלא שהיא בבחי' עיבור שאינו מאיר בו ובגאולה "חלה וגם ילדה ציון את בניה" דכל הכוחות עומדים אצלו בגילוי.
היגיעה בתורה ואורך הגלות "לחזות בנעם הוי'"
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. "ידועים הדיוקים במאמרי רבותינו נשיאנו, מכ״ק אדמו״ר הזקן בעל ההילולא בתורה אור וכ״ק אדמו״ר האמצעי ממלא מקומו בתורת חיים וכ״ק אדמו״ר הצ״צ באור התורה וכן רבותינו נשיאנו שלאחריהם, למה כופל ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, והרי כבר נאמר בפרשת ויגש". בהמשכו מקשר עם מעלת היגיעה בתורה "יעשה למחכה לו" המבואר בהמשך תרס"ו כדרכו בהרבה מאמרי שנה זו.
כשם שהירידה למצרים כללה גם ירידה שאחריה ("ירוד ירדנו") כך העליה משם כולל נתינת כח לגאולה העתידה ("אעלך גם עלה") כל המלכיות נק' ע"ש מצרים, עבודה קשה בחומר ובלבנים בגשמיות בא משעבוד ברוחניות. בזמן ביהמ"ק היה גילוי אלקות עשרה נסים ועתה "אותותינו לא ראינו", אף שישנם גם עתה לאותות ואדרבא "לעושה נפלאות גדולות לבדו", אין בעל הנס מכיר בניסו שאינו בגילוי, לכן "וימררו את חייהם", יגיעה בתורה בק"ו וליבון הלכתא.
ע"י "ואלה שמות", התפשטות וגילוי שמו הגדול, כל התורה שמותיו של הקב"ה, נגד שמא אבד שמא, ניתן לנשמה בגוף לקבל משמו הגדול רזא דשמי' ע"י לבושים דתומ"צ, כמו הנרתיק שע"י מקבלים מאור השמש, כך כדי לחזות בנעם ומאור הוי' הוא ע"י הלבושים. ע"י גלות מצרים נתגלה שם הוי' הא' ולעת"ל מצד אריכות הגלות שלא נתגלה קיצו יתגלה מה שלמעלה מזה, ע"ד רשב"י ע"י צער המערה, לע"ל נזכה לגילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו", ושלמות קיום המצוות, גילוי פנימיות עתיק, יעשה למחכה לו דדחקין למלה דחוכמתא וכו', ע"י היגיעה והצפיה והגעגועים מגיעים לבחי' עדן, אשרי המחכה, ע"י לימוד התורה ביגיעה בתענוג וגישמאק נעשה גאולה מהגלות שלא נתגלה קיצו דליבא לפומא לא גליא ופועל שיהי' "לחזות בנועם הוי'" גילוי תענוג המורגש ותענוג הפשוט, רעווא דכל רעוין, שיהי' "וארא גו' ושמי הוי' נודעתי להם" בפנימיות התורה".
עבודה באריכות הגלות, עילוי באי"ע
ש״פ שמות, כ״ה טבת, מבה״ח שבט. המאמר הי׳ למראה עיני הרבי שהוסיף בו כמה תיקונים ונדפס בהוספות לסה"מ מלוקט כסלו-שבט. כללות המאמר ע"פ ד"ה זה שבתורה אור. ביאור ענין וימררו את חייהם בחומר ובלבנים גם הוא ע"פ תו"א הנ"ל.
כוונת הירידה לגלות מצרים לבוא למ"ת. אריכות גלות זה האחרון שהוא באי"ע לגלות מצרים, כי גילוי פנימיות התורה לעת"ל הוא באין-ערוך לנגלה דתורה. הגילויים דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות בחומר ובלבנים, ע"י היסורים בלימוד ק"ו וליבון הלכתא, וכל התורה שמותיו של הקב"ה ("ואלה שמות") וגם בעבודת התפילה, ע״י הענין דוימררו וגו׳ בתורה ותפילה וע"י העמידה בתוקף אפילו על ענינים פשוטים שלא שינו את שמם וכו' ממירים (מ׳פארבייט) יסורי גלות זה האחרון, מהירידה לאותיות המח' ודיבור ("ירוד ירדנו") ובאים לגאולה וממשיכים עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא ("אעלך גם עלה") מן העולם ועד העולם.
בענין אריכות וצרות שבגלות זה האחרון:
אע״פ שגם אריכות גלות זה האחרון באה בהגבלה בכמות (השנים), הנה אין הכוונה בגודל האריכות שבגלות זה על האריכות בזמן (בלבד), כי אם (גם) על האריכות שבו בגודל היסורים והצרות, ובפרט בחבלי משיח (חבלי לידה) שצרות ויסורים אלו הם באין ערוך מהיסורים שבגלות מצרים. ואין הכוונה שצ״ל ח״ו צרות ויסורים וכו׳, כי אם ענינים שאינם מתאימים לרגילותו של ישראל (וואס איז ניט לויט די געוואוינהייט פון א אידן) בלבד, שגם זה נחשב ליסורים
"כשמדובר אודות א׳ מישראל, "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה׳ אלקיכם", הנה הטובה המגיע להם היא שלא לפי ערך כלל ממה שזכה נבוכדנצר, וכל אחד מישראל אפילו הפשוט שבפשוטים ביכולתו לתבוע מהקב״ה כל ענינים טובים ברוחניות [שזהו העיקר של יהודי], ומזה נמשך גם בגשמיות, בכל עניני ברכה וכו׳ שכללותם היא בני חיי ומזוני רויחי, ובאופן דמולך בכפה. ומזה מובן שכל ענין של העדר הרגילות של יהודי ליסורים גדולים יחשב, ובאי״ע לגבי מצרים שהי׳ לפני מ״ת ודרגת מצווה ועושה, ועי״ז מעבירים הכתמים הכי קטנים שנשארו לאחר כל היסורים וצרות שעברו (וואס מ׳איז דורכגעגאנגען).
השרשה בארץ חפץ ע"י יגיעה בתורה
אור ליום ג׳, כ״ד טבת. התחיל בניגון של מאמר: יום ההילולא כותב ממלא מקומו הצ"צ שהיה זה מוצש"ק פ' שמות כ"ד טבת, שאז ענינה וסיום דשבת, עד"ז קשור לסיום הסדרה בהפטרה כלשונה וכפירושה (שזו ענינה של הפטרה) כנוסח חב"ד הבאים ישרש יעקב… חוץ מהמבואר בד"ה זה בתו"א, מבאר בו גם כן עניני מאמר ד"ה ואלה שמות מתו"א. בשיחה לאח"ז אמר "שבנוגע לכמה דינים, נמשך ענין מוצאי שבת קודש עד יום השלישי בשבוע שלאחריו, ועד בכלל שקביעות יום ההילולא בשנה זו היא ביום ג׳". (ראה הוספות לקו"ש חכ"א ע' 278).
"הבאים" קאי על בנ"י "הבאים מצרימה", אז היתה השרשה, עי"ז "יציץ ופרח ישראל". ע"י הירידה למצרים זכו לעליה במ"ת לנגלה דתורה, וע"י הירידה לשאר הגליות זוכים לגילוי פנימיות התורה. השרשה במצרים היתה בעבודת פרך בחומר ובלבנים, וההשרשה בשאר הגלויות הוא היגיעה בקל וחומר וליבון הלכתא, עבודת פרך ברוחניות שינוי הרגילות, לאחר מ"ת אין מקום ליסורים, לכן ההשרשה אינה בארץ מצרים אלא בארץ חפץ הם בנ"י, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", וענין "ישרש יעקב" ע"י הביטול ד"נפשי כעפר לכל תהי'" אז "יציץ ופרח ישראל" עד לשלימות דלעת"ל "ומלאו פני תבל תנובה".
סיום המאמר: ואף שבגלות מצרים הי׳ צ״ל ענין עבודת פרך כפשוטה, ועבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה כפשוטם, הנה בגלות זה האחרון, הרי מכיון שהקב״ה יודע באיזה מעמד ומצב נמצאים, הנה מספיק שיהיו כל ענינים אלה בעבודת ה׳ ובלימוד התורה, ואדרבה בזה הוא תכלית השלימות שבענין הגלות .. שהרי לאחרי מתן תורה גדלה שלא בערך התמי׳ מדוע ישנם יסורי גלות, הרי נתגלה העילוי של איש ישראל שלומד תורה ומתאחד עם נותן התורה ביחוד נפלא כו׳ ואיך אפשר להיות יסורי הגלות. וע״כ הנה ע״י היגיעה בלימוד התורה באופן האמור לעיל, יוצאים ידי חובת היגיעה בגלות. ויתירה מזו, מכיון ששמעתתא בעי צילותא, וכמבואר במסכת עירובין, שאפילו טירחא קלה מבלבלת ללימוד התורה כראוי, הנה כשמוסיפים בלימוד התורה הקב״ה נותן הרווחה, ובפרט בסוף זמן הגלות, ואז נהי׳ כמו שכתב הרמב״ם בסוף הלכות מלכים, שכאשר אין שום דאגות ושיעבוד של אומות העולם, והמעדנים מצויין כעפר, הנה אז תרבה החכמה והדעת, ויהי׳ לימוד התורה בשלימות כמצות רצונך. וכן תהי׳ לנו, שנוסיף בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות (שבה נתגלתה פנימיות התורה), ולימוד מביא לידי מעשה קיום המצוות בהידור כמצות רצונך. וזה נהי׳ הכנה קרובה בגלוי לביאת משיח צדקנו.
השרשה דיעקב, עבודה דקב"ע וביטול
אור ליום ג׳, כ״ד טבת ה׳תשל״ט. בשיחה לפני המאמר ביאר שייכות הילולא דאדה"ז לפי שמות דוקא ולא לפ' וארא, ע"פ הדגשת הצ"צ לכתוב זמן ההסתלקות "מוצש"ק פ' שמות" ולא אור ליום א' פ' וארא וכיו"ב, שזה קשור עם כל ענין דיפוצו מעיינותיך חוצה.
הירידה למצרים צורך עליה, "ישרש יעקב", מצוות נמשל לפירות שמשרישים בארץ חפץ דוקא ואז "יציץ ופרח". ענין הצמיחה הוא דוקא בארץ התחתונה ולא בשמים. מתחיל בעבודה דיעקב בחי' עקב, קב"ע וביטול, ומזה בא לשלימות העבודה והפעולה בעולם, "ומלאו פני תבל תנובה", לא רק בד' אמות שלו. אף שהפסוק מדבר על הבאים מצרימה בעבר, שייך זה גם לכל הדורות לבאים מצרימה עתה.
ע"י לימוד פסוק זה בתורה, מביא לידי מעשה, דאחר לימודו מקיים בפועל "ישרש יעקב" ונהי׳ הכנה להעלאה בקודש שיבוא לאחרי זה ("ישרש" לשון עתיד) לאופן נעלה יותר ובמילא גם לאופן נעלה יותר ב"יציץ ופרח", ובמילא גם לאופן נעלה יותר ב"ומלאו פני תבל תנובה".
יז) ואלה שמות – תש"מ
"ואלה שמות" לאתקנא רזא דשמי' גם בגלות
מוצאי ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. לאחר שמביא פרטי המבואר בתורה אור ד"ה זה מביא "המבואר בדרוש בעל ההילולא (אדה"ז) שנתגלה לאחרונה ונדפס בימים אלו ממש בביאור התואר א"ס" (ד"ה להבין ענין אוא"ס תקס"ז). בסופו מוסיף לבאר ענין השמות ע״פ המבואר בתו״א בהוספות לפ׳ ויחי ד"ה ואני נתתי לך. (ראה סה״מ תש״ט ע׳ 19).
לאחר הבאת מש"כ בתורה אור על הפסוק, מבאר ענין "לאתקנא רזא דשמי׳", להמשיך בחי׳ שמו הגדול שהוא בחי׳ א״ס, שנקרא אין סוף ולא אין לו תחילה, הכוונה על האור והזיו שהי׳ ממלא כל החלל ואח״כ נעשה צמצום ומקום פנוי כו׳, ועל בחי׳ האור בלבד שייך לקרות לשון א״ס ולא לשון אין לו תחילה, כי האור הוא רק התפשטות מן העצם ואינו עצמיות, הצמצום פעל שיוכל להיות קו במדה וגבול, ושאחר הצמצום ישאר רשימו בחלל וממנו שרש התהוות הכלים, והקו שרש כל האורות.
"אלה שמות" גילוי והמשכת אור א״ס הנ״ל למטה "הבאים מצרימה" בגלות, כי יש מצרים דקדושה, לשון מיצר העלם והסתר ומזה נמשכים מיצרים וגבולים דלעו״ז, עד למצרים כפשוטה ערות הארץ גם בעוה"ז
התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ושם צריך "לאתקנא רזא דשמי׳" אלא שהוא באופן של רז וסוד בהעלם דאותותינו לא ראינו וע״י מעשינו ועבודתינו בתומ"צ, נעשה "אלה שמות" גילוי השם, עד שמו הגדול.
במ"ת ניתן תורה הנגלית, ושאר חלקי התורה בנסתר, ע״י העבודה בזמן הגלות באים לגילוי פנימיות התורה. קריאת השם עושים (מאכט מען אויף) ענין חדש. לא רקלאתקנא רזא דשמי׳.
ענין "מצרים" בעבודת האדם הוא, כשפנימיות של איש ישראל, שהם עניני אלקות ויהדות אינם בגלוי, רק עניני העורף שמאחורי הפנים (פרעה) שיש לו רצון לענינים אחרים, ובזה גופא בירידה אחר ירידה כו׳. וגם כאשר עסוקים בעניני אלקות, הרי זה כמ״ש "כי פנו אלי עורף ולא פנים", שגם כאשר "פנו אלי", הפני׳ היא בעורף כו׳. ומפרעה אותיות הערף (שהוא מלך מצרים) נמשך ענין של מצרים מלשון מיצרים וגבולים, שיש אצלו מדידה והגבלה בעבודתו לקונו, ועי״ז חסר אצלו בהעבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, כי אין זה אצלו בכל ("כל מעשיך וכל דרכיך") אלא במדידה והגבלה. הנה מהחלל ומקום פנוי וצמצום, נמשך אח״כ שרש דינים, עד למיצרים וגבולים כפשוטם בארמ"צ, ובזה צריך להיות העבודה ד"אלה שמות בני ישראל". ולכל נשמה יש לה את הכח לאתקנא רזא דשמי' עד ל"אנכי אעלך גם עלה" והקב"ה עוזרו.
מ"יוצרך יעקב" באים ל"בוראך ישראל"
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. מדייק בלשון אדה"ז במאמר ד"ה זה שבתורה אור ומבאר פרטי הדוגמאות שמביא במאמר שם לענין הזריעה דמצות בישראל דוקא.
בהמשך ההפטרה כתיב: "והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים גו׳", היינו מכל העולם כולו. בפרטיות יותר, פעולת הגאולה בב׳ אופני גלות, "האובדים בארץ אשור" (ל' אושר ותענוג) הם השקועים בתענוגי העולם; "והנדחים בארץ מצרים" הם אלו שהם באופן של מיצר. ופעולת הגאולה דלעתיד תהי׳ בכולם, שיבואו "להשתחוות לה׳ בהר הקודש גו׳".
כללות ההפטרה היא, שע״י "הבאים ישרש יעקב" דוקא (ולא ישראל) זריעת המצוות בדברים גשמיים בארץ הגשמית "וזרעתיה לי בארץ" וע"י העבודה דבחי' "בוראך יעקב" זוכים ליציץ ופרח ישראל "יוצרך ישראל" שנקראו ארץ חפץ, "ראשית תבואתו", ומזה מגיעים לאמיתית קיום המצוות שיהי׳ לעת"ל, ועד ל"והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור גו׳ בהר הקודש בירושלים".
לע"ל עלי' מעלמא דאתגליא לגאולה נצחית
״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. "הדיוקים בדרושי רבותינו נשיאינו בזה בתו״א פרשתנו ובדרושי רבותינו נשיאינו והקיצורים וביאורים והערות שלאחרי זה". מופיע בו הגהה חשובה בענין העליה דלעתיד מהירידה הב'. בסופו מקשר "עם פרשת וארא שקורין אחר פ׳ שמות. דהנה ידוע דרוש רבינו הזקן ד״ה וארא (הנדפס בתו״א לעמבערג) המדבר בענין עבודת התשובה וכו׳. וידוע הסיפור בזה ע״פ הידוע שבאיזה ענין ומדריגה שהתעסק רבינו הזקן כן הי׳ מעמד ומצב נפשו הקדושה וכן בשעה שאמר הדרוש וארא הנ״ל הי׳ מורא גדול בשעת מעשה, דהמעמד ומצב דנפשו הקדושה של אדמו״ר הזקן פעל גם על החסידים, שיהי׳ מצב איום ונורא. דמכל זה מובן, שענין וארא קשור עם בחי׳ התשובה, עד לשלימות התשובה דיתרון האור מתוך החושך". המאמר נדפס אח״כ גם במאמרי אדה״ז פרשיות ועם הגהות באוה״ת ר״פ וארא. וראה גם פלח הרימון וארא. ד״ה וידבר גו׳ וארא תשי״ב וד״ה וארא תשכ״ו.
כל הגלויות אחר גאולת מצרים עד הגאולה העתידה נחשבים לגלות אחת שיש בה כמה שלבים, עד לעיקר קושי הגלות שהוא הגלות הזה האחרון, וכשם שבמצרים לא התחיל בבת אחת אלא עיקר השעבוד היה קרוב לסופו כך בגלות האחרון. כשם שמצרים היתה הכנה למ"תהנגלית, כך גלות האחרון הכנה לגילוי פנימיות התורה שמשיח ילמד תורה את כל העם כולל משה רבינו.
הירידה במצרים היא מגבול דמחשבה לגבול דדיבור עד לערות הארץ כפשוטה, ירידה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, יצי"מ היא העליה לגילוי שם הוי' דלתתא עלמין דאתגליין, לכן היה רק לפי שעה, ולעת"ל יהיה גילוי הוי' דלעילא עלמין סתימין ותהא גאולה נצחית. ומקשר לפ' וארא ודרוש אדה"ז המבאר שלימות עבודת התשובה דיתרון האור מתוך החושך וזדונות נעשו כזכיות.
מיראה תתאה עד לדירה בתחתונים
ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט. ע"פ "מאמר אדמו״ר הזקן (בעל ההילולא) בספרו תורה אור [שיש שם גם ביאור על הדרוש ואח״כ עוד תוספת ביאור], ובארוכה בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה".
ג' פרטים בפסוק שהם ג' דרגות: "ישרש יעקב", ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שרש והעיקר הכל, יראה תתאה ראשית העבודה עיקרה ושרשה, נקודה דיו"ד תתאה היא יו"ד עילאה; "יציץ ופרח ישראל", לא מספיק השרש צריך גם פריחה וצמיחה של הפרטים, עד לישראל, לי ראש, ושרית, שנעשה בעה"ב באלקים ואנשים ועושה אותם דירה לו ית'; "ומלאו פני תבל תנובה", לעשות מכל העולם דירה לו ית' באופן ד"ומלאו" ובאופן ד"תנובה" אותיות תבונה, תנו-בה, נתינה בעין יפה שלימות ההמשכה.
כבר בתחילת הירידה יש תכלית הכוונה, גאולתן של ישראל, עד שהיא באופן ד"וארא" שהגילוי לכולם בשוה, ו"אז ישיר (לעת"ל) משה ובנ"י" ביחד ובל' יחיד, אמירתו כל יום לאחר ובשלימות פסוד"ז לפני הירידה לעסוק בעניני עולם.
בקיום המצות עכשיו יש כבר המשכה דלעתיד
ש״פ שמות י״ט טבת. י"ל "לקראת כ״ד טבת יום הסתלקות-הילולא של אדמו״ר הזקן .. י״ט טבת ה׳תשמ״ח .. עשק״מ שמות, כב טבת, שנת ה׳תש״נ (הי׳ תהא שנת נסים)". ״אחרי מנחה יצא תיקון על המאמר שי״ל מוגה הבוקר. [המאמר כבר נשלח בפקס לריכוזי אנ״ש, וכעת נשלחה הוראת המזכירות לא לפרסמו עד שי״ל מתוקן]. במאמר הי׳ סעיף בו ביאר את הסתירה דמצד אחד כתב הרמב״ם שהיעודים הגשמיים שבתורה הם כדי שנהי׳ פנויים לקיים את המצוות כדבעי, ולאידך אין מקבלים את היעודים עד אחר קיום התומ״צ בפועל. ותירץ דזה שיודעים שאח״כ נקבל את היעודים, ״הנה זה עצמו פועל מנוחת הנפש ויכול לקיים המצוות כדבעי״ וכשי״ל המאמר בפעם השני׳ הושמט כל הסעיף. אח״כ נודע שבעת הגהת המאמר מחק כ״ק אדמו״ר מילים הנ״ל, וכתב בצד: ״הרי זה היפך הפירוש!״. ר׳ י.כ. ביקש מהריל״ג שאחרי מנחה ישאל מה הכוונה בתיקון זה, ובפרט שבלי מילים אלו לא מובן שאר תוכן הסעיף, וכשהנ״ל הגיש את הדף מהמאמר ושאל מה הכוונה, לקח הרבי את העמוד והסתכל על התיקון ואמר: ״אידן דארפן האבן יעצט גוט!״ [״בנ״י צריכים שיהי׳ להם טוב עכשיו״]. ועל השאלה מה לעשות עם זה (כי כנ״ל בלי מילים אלו לא מובן), הורה להשמיט את כל הסעיף״ (יומן כ״ב טבת תש״נ).
הצ"צ מפרש "ישרש יעקב" על גילוי שרש הנשמה לעתיד ולאח"ז מפרש דקאי על קיום מצוות עכשיו, לכאורה הוא הפך הסדר. בתו"א מפרש על קיום המצות בארץ דוקא ובזמן הגלות ועי"ז יהי' לעת"ל הצמיחה, ההכנה לזה "הבאים מצרימה" שם נצרפו ישראל להיות ארץ חפץ וכן גלות האחרון הכנה לגילוי דלע"ל. לע"ל יתגלה ההמשכה שע"י קיום מצוות ובירור ואתהפכא דעכשיו.
אף שלע"ל יהיה קיום מצות בתכלית השלמות, וגם בזמן הבית היה בשלימות, אתהפכא ובירור העולם בגלות הוא יותר מזמן הבית. הגילוי מקיום המצות דעכשיו הוא עצמו יהיה גם לעת"ל, משא"כ לענין הבירור שלא יהי' לעת"ל. לכן הצ"צ מפרש "ישרש" לענין המשכה ולא בירור שנעשה על ידו, ו"הבאים" אינו הירידה לגלות, כי לענין ההמשכה שייך יותר שלימות העבודה דזמן הבית.
הטעם שהצ"צ מביא פירוש זה לאחר שהקדים הפירוש שקאי על הגאולה, הוא: כי כל הענינים נמשכים מהתורה, אסתכל באורייתא וברא עלמא, וע״י שבתורה מקדימים ענין הגאולה, נמשך כך גם בעולם שהגאולה תהי׳ בהקדם יותר.
ולהוסיף, דכאשר יהודי (ומכ״ש נשיא) חושב ע״ד ענין טוב, המחשבה שלו פועלת שכן יהי׳ בפועל. כמאמר הצ״צ שנתפרסם ע״י כ״ק מו״ח אדמו״ר טראכט גוט וועט זיין גוט. וסיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר שהצ״צ אמר מאמר זה לאחד החסידים, וע״י מחשבתו של החסיד איז געוואָרן גוט בפועל.
ויש לומר, דזה שכ״ק מו״ח אדמו״ר הוסיף סיפור הנ״ל, הוא כי ע״י שאירע כן בפועל, נמשך זה גם בגשמיות. וע״ד הידוע דזה שהנביאים עשו גם פעולות (בגשמיות) בהתאם לנבואתם, הוא, כי עי״ז נעשה הקשר דהנבואה עם (גשמיות) העולם. ויש לומר, דכאשר המחשבה באה בדיבור ומכ״ש במעשה, היא פועלת עוד יותר.
ועאכו״כ בנידון דידן, דנוסף לזה שהמחשבה דהצ״צ (להקדים הפירוש שהבאים ישרש יעקב קאי על הגאולה) באה בכתב (מעשה), הוא גם חלק בתורה.