מאמרי שנת תש"מ

בסוכות תשבו: תחילת העבודה מקיף, אמונה. לאח"ז בא בפנימיות בהשגה, אח"כ נמשך מקיף נעלה יותר באמונה, שמע"צ, שומר ההיקף. ע"ד סדר היום, מודה אני, הודו, פסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש. אח"כ נמשך אמונה נעלה יותר בביטול דשמונה עשרה. עיקר ההמשכה הוא ע"י אחדות הד' מינים המורה על דעת במקיף דסוכה אחת. "למען ידעו דורותיכם (דעת) כל האזרח גו'" (עצם הנשמה שתזרח לעת"ל) ומזה נתינת כח לעבודה.

לוחות הראשונות, עבודת הצדיקים שבטבע ישראל, אתעדל"ע שלא ע"י אתעדל"ת. אינו חידוש אמיתי; לוחות האחרונות, עבודת בע"ת, אתעדל"ת, בדרך דילוג ונעשה חידוש ומשלים כוונת הבריאה. לכן הם כפליים לתושיה, ריבוי באין ערוך מזכויות הצדיקים, הגאולה ותורה דלעתיד הם בזכות תשובה. תורה בזמן הגלות בתלמוד בבלי, במחשכים הושיבני. אבל הלכה כמותו מצד היגיעה שמגיע בהעלם העצמי. מצוות בגלות, מתבונן בחיסרון שבמצוות מביא 'חילא יתיר' ופועל דירה בתחתונים לעצמות, שלימות דלעת"ל. הזמן דתשובה במ' יום דאלול עד תכלית העילוי דנעילה ביו"כ באמירת שמע ישראל, אח"כ נמשך עד לקליטה דשמע"צ, שנקרא שמיני בהמשך לסוכות, אבל הוא רגל בפ"ע, שמתגלה חידוש באחדות דיחידא עם יחיד, יהיו לך לבדך. השמחה בלוחות אחרונות בשמח"ת פועל בענינים תחתונים בעולם. קושית המאמר מדוע אין שמח"ת על לוחות הראשונות: הרי עיקר הגילוי והשלימות דמ"ת הי' בנתינת לוחות הראשונות דוקא, הן בנוגע לישראל שהיו אז בתכלית השלימות, דבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן, והן בנוגע להעולם שהי' אז גילוי אוא"ס ממש למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני ותרגם ואתגלי, וגילוי זה פעל בכל העולם כמארז"ל צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה, ועד שהקול דעשרת הדברות הי' נשמע מכל ד' הרוחות ומלמעלה ומלמטה, אז די וועלט (וכל הו"ק שבה) האט אויסגעשריען אנכי ה' אלקיך גו', לא יהי' לך גו'. דכל זה הי' בלוחות הראשונות דוקא, ולמה קבעו שמחת תורה בשמיני עצרת על לוחות האחרונות דוקא. ענין שמיני עצרת: בחי' קליטה נעשה בשמיני עצרת, עצרת מלשון קליטה.. בשמיני עצרת הוא הזיווג, ועד לאופן ד"והיו לבשר אחד", שמזה נעשה ההולדה דתומ"צ (תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים) במשך כל השנה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. וזהו ג"כ שעצרת הוא מלשון מלוכה (כמו "זה יעצור בעמי"), דבשמיני עצרת ווערט א איד א מלך און א בעה"ב על כל סדר ההשתלשלות, לעשות ממנו דירה לו ית'.

ענין "יפקד מושבך" שייך בעיקר לר"ה שיש בו תחילה החסרון (יפקד) בבענין "וישב הוי' מלך לעולם" (מושבך) אח"כ בהמשכת העצמות נפעל תכלית העילוי בענין "ונפקדת". ההוראה מזה ונתינת כח לאדם בעבודת ישראל הדומין ללבנה 'המאור הקטן', שנמשך להם ע"י הקדמת הביטול והקטנות "מרום וקדוש אשכון את עני ושפל רוח". "בראשית ברא אלקים" לגלות הכוונה הכוונה בשם אלקים בכל ג' הפירושים דבראשית,בקדמין, בחוכמתא וברא-שית, החל מההכתרה דר"ה בבחי' הרצון דאנא אמלוך, ונמשך במי נמלך, עד לעבודה דעשיית דירה לו ית' בתחתונים.

בזכרונות דר"ה אומרים "ויזכור אלוקים את נח" אף שבר"ה העיקר הוא הזכירה דבנ"י ולא דכל העולם. והוא מפני שהכריתות ברית דנח הוא שהעולם יהיה כפי הכוונה בשביל ישראל. וזה מתבטא בכריתת הברית ד"לא ישבותו", שהוא מצד כח הא"ס, שהרי הנבראים מוגבלים וממילא צריכים להשתנות, וזה שאינם משתנים הוא מכח הא"ס שבהם. היינו, שבתוקף העולם מתבטא (לא ענין של העלם אלא) גילוי כח הא"ס. עה"פ "וירח הוי' את ריח הניחוח", איתא במדרש שהיה ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, ריח של חנניא מישאל ועזריה, וריח דורו של שמד. כדי שיהי' כר"ב דהעולם לא מספיק עבודת הקרבנות של נח, אלא צריכים למס"נ. כי במס"נ מתבטא ענין זה של "לא שניתי", וזה מתגלה דוקא ע"י ההעלם וההסתר דהעולם, דוקא בזמן הגלות מתגלה ענין המס"נ. תוקף העולם הוא גילוי כח הא"ס. ומדת הדין מתהפכת לרחמים, שהטבע גופא מגלה אלוקות, כי מצד עצם מעלת נש"י שמושרשים בעצמות א"ס ב"ה, ש"לאו מכל מדות איהו כלל", גם מדת הדין מתהפכת לרחמים. קטע מסוף המאמר: "השייכות דתיבת נח לוירח ה׳ את ריח הניחוח, כי ענין השלום [תיבת נח] הוא חיבור ב׳ הפכים, וגם ריח הניחוח דעבודת המס"נ ועד להמס"נ בדורו של שמד הו״ע חיבור ב׳ הפכים. שהרי ההעלמות וההסתרים וכו׳ שבדרא דעקבתא דמשיחא, ובפרט המאורעות שאין להם כל הסברה, הם ענינים דהיפך הקדושה, ואעפ״כ מהפכים אותם לקדושה, דלא רק שאינם מונעים אותו ח״ו מעבודת ה׳, אלא אדרבה, שעי״ז הוא מוסיף אומץ בעבודתו ובאופן דמס"נ בכח, וזה נחשב לו למס"נ בפועל, כי במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא ומקיים את הציווי עבדו את ה׳ בשמחה, שכל פרטי עבודתו הם בשמחה גלוי׳. ובכדי שיוכלו ישראל לקיים הציווי עבדו את ה׳ בשמחה נוטלים מהם (נעמט מען פון זיי צו) כל הנסיונות וכל ההעלמות וההסתרים, ועד שגם בזמן הגלות חושך כפול ומכופל הנה לכל בני ישראל הי׳ אור במושבותם".

‘’השולח אמרתו ארץ", המשכה בדרך מעבר סדר השתלשלות, ויכול להתעכב ולהשתנות. "עד מהרה ירוץ דברו", המשכה מבחי' חסד למעלה מסדהש"ת. מעלת תפילת אליעזר שנענה "טרם כילה לדבר", בגלל שייכותו ליצחק, גבורות דקדושה, תגבורת החיות, על– זה נאמר ישיש כגיבור לרוץ אורח. לכן גם התקבל תפילתו, "ורבקה יוצאת" (בירור) באופן של "ותרד העיינה", להתאחד בבארה של מרים, "ותעל", למעלה ממדרגת יצחק. פירוש ב' ותרד העיינה ותמלא כדה, היינו כ"ד ספרי תושב"כ מקור תושבע"פ, על–ידם נעשים כל הבירורים, בחכמה אתברירו. ח"ס בחי' מעיין. גם כפל שיחתן של עבדי אבות בתורה מתאים לב' אופני בירורים, מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע. ההוראה מזה לעבודת כל אחד מישראל: צריך להתפלל מתוך תנועה דמס"נ למעלה ממדידה והגבלה, וכלשון התניא (פמ"ט) "שתתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד ורק לדבקה בו יתברך". ע"י כך פועל גם בלימודו לקשר התורה עם עצמותו ית', ומזה נמשך גם בבירורים וגם מלמעלה נמשך עליו רוח נדיבה גשם נדבות באופן דטרם יקראו ואני אענה.

בדרוש בעל הגאולה מבאר פרטים בענין הקרב והפדי' והנצחון בקרב באופן של מלחמה עד לפדה בשלום אמיתית ענין השלום

"שכל טוב לכל עושיהם" ולא נאמר 'לומדיהם'. עיקרה של תורה (הכוונה דתורה והתורה עצמה) הוא שיהי' עמה תשובה ומעש"ט. אף שהם ענינים שונים. איתא בזהר: לית מח' תפיסא בי' כלל אבל נתפס איהו ברעותא דליבא, היינו בקיום המצוות בהקדמת הרעו"ד. בהיות עצמותו ית' מובדל מכל ענין אינו תפיסא אלא ברצון שלו עצמו, קיום המצוות. אלא שצריך גם רעו"ד וביטול דקב"ע כדי שלא תסתיר מציאות האדם לגילוי עצמותו ית'. מארז"ל תכלית חכמה תשובה ומעש"ט ג' ענינים: חכמה, בן, מציאותו מהאב; תשובה, עבד, ביטול וקב"ע; מעש"ט, מצות שהם טובים ומאירים בהקדמת התשובה "שאין נרגש בו גם זה שהוא בטל להאדון, ומה שנרגש הוא רק רצון העליון". גם בלימוד התורה צ"ל ביטול דעבד כי בנשמה שתיהן כאחד. עיקרה של תורה שיהיה בה בעצמה ביטול דתשובה ומעש"ט. דבר זה מרגלא בפומי' דרבא, כי היה לימודו באופן של 'בשרא שמינא' שמודגש מציאותו של הלומד וגם אמר מילתא דבדיחותא וכו' לכן הי' מרגלא בפומי' מאמר זה שצ"ל ביטול דתשובה ומעש"ט בלימוד התורה. שייכות ג' עניני חכמה תשובה ומעש"ט לזמן אמירתו שבת שלפני י"ט כסלו, פדה בשלום נפשי (העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור) קטנתי מכל החסדים (גמ"ח ותפלה) ומכל האמת (תורה) ומתחיל בעסק (עבד) התורה (בן) חיבור שניהם אמיתת ענין פדה בשלום נפשי ע"י גילוי היחידה, משיח יחידה כללית.

דוד המע"ה אמרו בשם כל ישראל בעבודתם "מקרב" המלחמה בין נה"א לנה"ב באופן דהתקרבות לגלות מעלת ישראל דאף ש"נתתי לפניך את החיים ואת הטוב גו" מ"מ הוא בוחר בחיים. בג' קוין דתורה, גמ"ח ומתפלל עם הציבור. בתפלה כדבעי בהקדם תורה ונתינת צדקה נעשה פדי' בשלום בלי צורך בגבורות ופועל פדאני לי ולבני מבין אוה"ע ועוד בער"ש קודם בגאולה טועמי' חיים זכו ובפרט בשנה השביעית שבת להוי'.

"יאירו שבעת הנרות" דנש"י בירור ז' ימי הבנין דעולם מל' העלם ע"י ז' המדות בג' קוין "שאוספים את ג' הקוין ונלחמים עם המדות דלעו"ז והוא הנ' 'אטאקירן' [התקפה] ומנצחים בנצחון מלא עד לפדה בשלום נפשי". אך צריך גם "יאירו ז' הנרות" בשמן, בחכמה אתברירו, פך א' חתום, עבודה דיחידה, מס"נ דחלשים ומעטים "אפילו שאינו רואה מיט וואס בייקומען (איך לעבור) חושך העולם .. אומרים לו בשעתא חדא יכול להפוך המצב מקצה לקצה, אלא שצריך לעמוד בתנועה ד"חדא", התגלות היחידה" מתגלה שמך הגדול בהלל והודאה בח' ימי חנוכה, המקיף "והוי' יגיה חשכי" גם משתשקע החמה, בפתח ביתו מבחוץ וברגלי דתרמודאי".

לאחר הבאת מש"כ בתורה אור על הפסוק, מבאר ענין "לאתקנא רזא דשמי׳", להמשיך בחי׳ שמו הגדול שהוא בחי׳ א״ס, שנקרא אין סוף ולא אין לו תחילה, הכוונה על האור והזיו שהי׳ ממלא כל החלל ואח״כ נעשה צמצום ומקום פנוי כו׳, ועל בחי׳ האור בלבד שייך לקרות לשון א״ס ולא לשון אין לו תחילה, כי האור הוא רק התפשטות מן העצם ואינו עצמיות, הצמצום פעל שיוכל להיות קו במדה וגבול, ושאחר הצמצום ישאר רשימו בחלל וממנו שרש התהוות הכלים, והקו שרש כל האורות. "אלה שמות" גילוי והמשכת אור א״ס הנ״ל למטה "הבאים מצרימה" בגלות, כי יש מצרים דקדושה, לשון מיצר העלם והסתר ומזה נמשכים מיצרים וגבולים דלעו״ז, עד למצרים כפשוטה ערות הארץ גם בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ושם צריך "לאתקנא רזא דשמי׳" אלא שהוא באופן של רז וסוד בהעלם דאותותינו לא ראינו וע״י מעשינו ועבודתינו בתומ"צ, נעשה "אלה שמות" גילוי השם, עד שמו הגדול. במ"ת ניתן תורה הנגלית, ושאר חלקי התורה בנסתר, ע״י העבודה בזמן הגלות באים לגילוי פנימיות התורה. קריאת השם עושים (מאכט מען אויף) ענין חדש. לא רקלאתקנא רזא דשמי׳. ענין "מצרים" בעבודת האדם הוא, כשפנימיות של איש ישראל, שהם עניני אלקות ויהדות אינם בגלוי, רק עניני העורף שמאחורי הפנים (פרעה) שיש לו רצון לענינים אחרים, ובזה גופא בירידה אחר ירידה כו׳. וגם כאשר עסוקים בעניני אלקות, הרי זה כמ״ש "כי פנו אלי עורף ולא פנים", שגם כאשר "פנו אלי", הפני׳ היא בעורף כו׳. ומפרעה אותיות הערף (שהוא מלך מצרים) נמשך ענין של מצרים מלשון מיצרים וגבולים, שיש אצלו מדידה והגבלה בעבודתו לקונו, ועי״ז חסר אצלו בהעבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, כי אין זה אצלו בכל ("כל מעשיך וכל דרכיך") אלא במדידה והגבלה. הנה מהחלל ומקום פנוי וצמצום, נמשך אח״כ שרש דינים, עד למיצרים וגבולים כפשוטם בארמ"צ, ובזה צריך להיות העבודה ד"אלה שמות בני ישראל". ולכל נשמה יש לה את הכח לאתקנא רזא דשמי' עד ל"אנכי אעלך גם עלה" והקב"ה עוזרו.

שמים וארץ, תומ"צ, רצוא ושוב, בתורה ובישראל. לעת"ל "שמים וארץ חדשים". גם עכשיו אפשר לחדש בתורה וכו' אלא שאינה התחדשות גמורה אלא חידוש הישנות. גם אין נשמות חדשות כי כולם נכללו בנשמת אדה"ר. לעת"ל חידוש אמיתי בתורה בעולם ובנשמות, "אשר אני עושה". אלא שזה תלוי במעשינו עתה "כן יעמוד זרעכם (לימוד התורה באופן דלאפשא בה) ושמכם" (קב"ע שמו של המלך) ובפרט בזמן הגלות, ע"ד הודאת יתרו קודם מ"ת גרם יתרון האור מן החשך, כך התחדשות דלעתיד מהעבודה דעתה. כי נש"י עלו במח' כמו הבן טרם הולדו, הבעש"ט טרם התגלותו היה עוזר למלמד תינוקות ואומר עמהם "יש"ר מברך" וכיו"ב "מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז" וזה יביא להתגלותו לבחי' נעלית ביותר.

"הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים ("והיו לאותות ולמועדים גו'") ועמד דוד ופרשן" ("עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו גו'"). "משה", חכמה עילאה, כתב נקודה וקיצור נמרץ, "דוד", חכ' תתאה, מלכות, התפשטות והתרחבות, לכן פרט הדברים. סתימות דמשה ע"ד "בטובו (ע"י האור שהבדילו לעצמו) מחדש בכל יום תמיד". משה כתב בתורה דברים סתומים כדי להודיע שיש פנימיות בתורה, והגילוי שלהם הוא ע״י תורה שבע״פ בכלל, ובפרט פנימיות התורה. בריאה הוא חידוש הישנות, לזה מספיק הארה בלבד, אבל לפעול חידוש אמיתי בבריאה, זהו ע״י המשכת אור שנברא ביום ראשון שהבדילו לעצמו שאין ערוך לעולמות ומאיר רק לעצמו, למעלה מכל מדידה והגבלה, "בראשית" בשביל ישראל שנק' אדם ע"ש אדמה לעליון, בכח עבודתו לחדש חידוש אמיתי, חידוש גמור בבריאה. "עשה ירח", מיעוט וריבוי, לגילוי אור המובדל "למועדים" ולא מנע מיני' כל יומא. אדה"ז מפרש, שמש, משפיע, אינו משתנה, לכן "שמש ידע מבואו". משא"כ ירח, מקבל, משתנה. בעבודה, שמש, היא הידיעה שלמעלה שאינו מכריח הבחירה. אבל "ירח לא ידע מבואו", שלא נמשכה בו הידיעה. העבודה דירח, ירידה ועליה בקדושה, רצו"ש, נמשך ע"י גילוי דמועדים, האור שהבדילו כו', בחי' "שמש ידע מבואו". המעיינות נמשכים חוצה. כי גם הירידה בגלות היא חלק בעליה ובאים לגילוי דלע"ל "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד, לא על חסרון של האדם אלא חסרון דלמעלה. פירוש נוסף, ראש, הם נש"י לי-ראש. התפלה מבטלת את כובד הראש דעוונות ונעשה תשא את ראש עד לגולגולתם למעלה מהראש ע"י בירור נה"ב. בשניהם צ"ל נתינה דמחצית. או מפני שעובד בי' כוחות שלו וגורם עליה גם למעלה. או שעבודתו בהעלאת כוחות נה"ב גורם עליה בנה"א. ופועל תיקון כל החטאים עד לשרש החטאים הוא חטא העגל, לכפר על נפשותיכם.

זכירה בפה ובלב היא התיקון לעמלק. מלשון "ומלק את ראשו ממול ערפו", שאינו מניח התפשטות המוחין במדות. לא רק שלא יבוא לפנימיות, אלא שלא תהי׳ גם התעוררות בחיצוניות. יכולת עמלק להלחם כי היו עדיין "בדרך בצאתם ממצרים", שהיו בבחי' אחור ולא הגיעו עדיין לבחי׳ פנים. דבר שנוגע בפנימיות זכרו. בחיצוניות וקרירות שוכח, "אשר קרך", גם ממוצע לענין אחר, נקרא חיצוניות ואחוריים בחי׳ עורף. כי הדבר מצ"ע אינו נוגע לו ורק התוצאה שתבוא מזה. העבודה צ"ל בכחות פרטיים, בלב (הרגש) ובפה (מעשה בפועל), ובהתבוננות פרטית. "מדור דור", בכל כחות הנפש נר״נ ("תמחה", בכח האדם) וח״י ("אמחה", מלמעלה ושייך לעבודת האדם בשלימות העבודה).

שינה מחבר הפכים ולא ניכר מעלת הכוחות זע"ז בעבודה 'ישנה בגלותא', חסר התאמתות, ההנחה והבהירות, אותותינו לא ראינו. אף שתפילתו בשלימות נהפך טבעו מלעשות רצון ה'. וגורם למעלה שנת מלכו של עולם. ולא ניכר מעלת ישראל דהשקיפה גו' וברך את עמך ישראל בטוב הנראה והנגלה. אך בתוקף המס"נ כל השנה כולה נעשה "תוקפו של נס" נוסף על הרמת (נס) הנה"א בוקע חושך הגלות והלילה ההוא ונעשה יתרון האור מן החשך. כ"א מישראל נעשה משנה למלך שהכל מתנהל באופן הטוב ליהדות.

פרה חוץ לג' מחנות, תחום הקדושה, ע"י חוקה, "תבוא אם ותקנח", פרה מכפר חטא העגל שורש וכללות החטאים. תשובה, דילוג למעלה מהגבלה, רצו"ש, אש ומים, טהרה מטומאת מת. הפיכת הלעו"ז לקדושה, היא חוקת התורה, לאפכא חשוכא לנהורא. הסדר מהקל, אתכפיא, אל הכבד, אתהפכא. פרה חוץ לג' מחנות, מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא. מקשר לפ' תשא, "הנה אנכי כורת ברית וגו'". פרה מקבל משמאל שורש ההגבלות, הקרבתה ושריפתה הוא ענין התשובה להפך פרה לאפר, א' פר, עליית הפר לאלופו של עולם. לפלא העליון. וקריאתו בחודש אדר, כשעדיין עבדי אחשוורוש אנן לתקן התחתון כנ"ל.

תחילת ופתיחת התורה היה צ"ל מהחודש, כי בריאת העולם במדת הדין, צמצום הראשון דרך סילוק ונעשה מקום לעמידת עולמות. שיתף עמו מדת הרחמים הוא ענין מ"ת בחודש השלישי, גילוי היפך הצמצום. גדולים מעשה צדיקים ממעשה שו"א. "החודש הזה" ענין הגילוי בחינת 'זה' כמו שהיה קודם ההעלם. ואמרו רבי יצחק, צחוק עשה לי אלקים. שהופך צמצום לגילוי. מ"מ פתח בבראשית לבוא לביטול היש לאין, כח מעשיו וגו'. הבירור אינו דרך גזילה (לסטים אתם) כבע"ת, אלא כפי שעשה את האדם ישר, גם בע"ת מהפך זדונות לזכויות. אבל הסדר תמידים כסדרם, כבשים קודם לעיזים, אבל מצד הסתירה דתהו צ"ל גזילה לקצה השני, גם צדיק צריך לגזול מזמנו ללימוד התורה וממונו לצדקה. כ"ז בתחילת העבודה, אח"כ מגיע לתשובה נעלית יותר, השבת הגזילה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כי הסתירה היתה ע"מ לבנות. הולכים למלחמה בניגון של נצחון ועבודתו באופן אחר לגמרי.

להבין ענין ויקרא גו', באתי לגני, לגנוני, למקום שהיה עקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וצ"ל עבודת האדם להוסיף אורות ע"י תורה. בתחילת הבריאה, "וינחהו בג"ע לעבדה" ברמ"ח מ"ע "ולשמרה" בשס"ה ל"ת וגם ע"י תורה השגת המהות, "וינחהו" ל' חניה, ע"פ הוי' כמאן דקביעא דמי. ולאחר הסילוק בא משה והורידה לארץ ע"י המשכן, ואתעדל"ת "ועשו לי מקדש גו'" (סיום פ' פקודי) בא "אדם כי יקריב מכם גו'" (תחילת ויקרא). נח"ר לפני, לבורא, שלמעלה מנח"ר דנברא, ולמעלה יותר מתחילת הבריאה. נחת מל' נחות דרגה. אתעדל"ע לזה "ויכס הענן את אוהל מועד גו' ולא יכול משה לבוא גו'", אז "ויקרא אל משה" ולא נאמר מי הקורא, גילוי למעלה מכל שמות וגילויים, "וידבר ה' אליו" ונמשך "לאמר" לכל ישראל ומהם למשה בחי' "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" ונמשך בחי' נעלית יותר גם מאתעדל"ע.

שאלת הבן חכם מצד שייכות הג' סוגים דמצוות עדות חוקים ומשפטים לעולם הזה התחתון דווקא, איך אפשר להמשיך אוא"ס שלמע' מעולמות. והתשובה, ביצי"מ היה גילוי ממהקב"ה, ועי"ז נתבטלה הגזירה דעליונים ותחתונים, ולכן בכוחם של המצוות לגלות אוא"ס בעולם. והכלי לזה הוא ע"י הביטול.

ענין הקרבנות, לקרב כל עניניו לאלקות. עבודה צורך גבוה. קאי על בחי' שמו "הוא ושמו בלבד" שהיה קודם שנבה"ע, פי' א' ממשיכים בעל השם לשם. פי' ב' המשכת שם הוי' באלקים ואדנ-י. על הקלי' נאמר "היא העולה" ואיני יודע כמה תעלה. ע"י העבודה דבכל מאודך בתפילה וכן בתורה בל"ג נמשך מלמע' ממדידה והגבלה. למעלה מהשם. אלא שיש גם בכל מאודך בלעו"ז, "אם תגביהי כנשר גו' משם אורידך נאום ה'" וירידתה היא "על מוקדה". כוונת העליה הלעו"ז בשביל הירידה "שפוך חמתך על הגוים", זה כל ענין הגלות ועד סיום המזמור "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך .. נספר תהילתך". וכן תהי' לנו מאמירת "שפוך חמתך" בהגדה עד "לשנה הבאה בירושלים" כבר עתה כמו "השמש באה".

"אלה מסעי בנ"י" (לשון רבים) מדבר על מסע בנ"י מארמ"צ עד בואם לארץ טובה ורחבה מרחב העצמי, הוא מסע אחד, ובפרטיות הוא גם מסעי בנ"י לגאולה. "ביד משה ואהרן" משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא, אתעדל"ע ואתעדל"ת. משה ענינו תורה ואהרן ענינו תפילה. "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן", ע"י בחי' צאן בהקדמת נעשה לנשמע כלים לקבל הכל. ענין משה, המשכת חכמה, יראה עילאה לבירור טורי דפרודא, "על הרי בתר", ממשיך אור רב עד שימס כדונג מפני אש, ובאים להרי בשמים דמורח ודאין. ענין אהרן, בהעלותך מלמטה ע"י התבוננות במצרים וגבולים גם דקדושה שעי"ז ירצה לצאת ממדוה"ג, אנא נסיב מלכא, ומשתדל בעבודתו להיות בהעלותך את הנרות. ב' בחי' נר הוי' נשמת אדם, ד' אותיות שם הוי', ד' בחינות, ג' ענינים בנר, שמן פתילה ואור שמתחלק לב', ב' גווני האור, נר מצוה ותורה אור. ע"י משה ממשיך מעצמות אוא"ס וע"י אהרן מעלה כל הדברים הגשמיים לאלקות ומעלה גם את האדם ונפה"א למעלה לכל המ"ב מסעות עד לירדן יריחו דמורח ודאין. "הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן", לפעמים תורה קודמת ולפעמים תפילה קודמת.

מעלת שמיני, הלא משה הוא השביעי, ומילה בשמיני ("ותרא אותו כי טוב"). כך שבת הוא יום ז' ולמעלה מזה רעוא דכל רעווין, גילוי תענוג העצמי לעת"ל. כינור ביהמ"ק ז' נימין ולעת"ל ח'. ונטל בו י' עטרות ג' ראשי ראשין דבינה. הוראה ובכן לעבודת האדם, בירור ז׳ מדות, כיבוש ז׳ עממין, אח״כ יש בחי׳ שמיני בעבודה, ואח״כ באים לכיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני, ג׳ מוחין, בחי׳ עשר עטרות. עיקר הגילוי דבחי׳ עשר יהי׳ לעתיד לבוא, כמבואר בארוכה בד״ה אל תצר את מואב לאדמו״ר האמצעי, אבל מ״מ מעין זה ישנו גם עכשיו.

ג׳ מיני הילולא: א. יחוד הנשמות למעלה, יחוד נשמות דמ״ה וב״ן. אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ונשותיו, השבטים, כאו״א מישראל ע״י עבודתו בקיום התומ"צ בכלל ועבודת הבירורים בפרט פועלים יחוד מ״ה וב״ן. ב. יחוד דכר ונוקבא למטה, איש ואשה זכו שכינה שרוי׳ ביניהם, "ויברך אותם אלקים גו׳ פרו ורבו גו׳", גילוי כח הא״ס, שמחת הנישואין שמחה גדולה, ע״ד שמחתו של רשב״י, כמו ב' אנשים שלא ראו זה את זה זמן רב, כשנפגשים הם שמחים שמחה גדולה, יחוד זה הוא אחרי הריחוק, לכן שמחים שמחה גדולה. ג. בתחיית המתים (לאחר ימות המשיח שעוד יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית (דאין קישוי אלא לדעת) הגם שלא תהי׳ תאוה חומרית כלל, מ״מ תהי׳ תאוה ורצון טבעי כמו תאוה רוחני, כמ"ש בתניא שאפשר לאכול לש"ש ולא למלאות תאותו, אף שאוכל להשביע רעבון טבעי, עד״ז כשעיף וישן בכוונה לש"ש. ק"ו לע"ל יהיו בתכלית שלימותו. אעפ״כ זה דומה להילולא הב׳, כי הגופים יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית) אמנם בתחה"מ יעמדו נשמות בגופים בטל תחי׳ טל תורה ואור תורה, לא מאב ואם גשמיים. יהיו אז גופים קדושים וטהורים לגמרי, כי בריאתם היא מעצומ"ה ית׳, למעלה אפילו מאדם הראשון שהביט במקום הקליפות שרצה לראות מה נעשה שם (ער האָט געוואָלט אַ קוק טאָן וואָס דאָרטן טוט זיך) ירד ממדריגתו ונכשל, משא״כ לע"ל כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. הילולא דרשב״י הוא ע״ד הילולא הג׳. שאמר ביום ההילולא שלו בחד קטירא אתקטרנא בי׳, ובי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ אתדבקת, הכליון בעצמות ומהות, והמשיך זה למטה. לכן היא שמחה גדולה ביותר, עד שגם מי שאמר תפילת נחם כל השנה אינו צריך לאומרה בל״ג בעומר, לפי שהפעולה דהילולא דרשב״י פועלת למעלה הרבה מהפעולה דתפילת נחם. שהרי בהאי ספרא דילך דאיהו ספר הזהר יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים.

ג' דרגות בשבת הארץ ובשבת בראשית, ג' דרגות בתורה, בחי' ירושה; דרך יגיעה, התקן עצמך כו' שאינה ירושה לך; בחי' מתנה, נותן התורה. אתעדל"ע, אתעדל"ת, קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים. ג׳ מיני מנוחה: א. מנוחה לאחרי עבודה ויגיעה נמשכת מלמעלה, מנוחה זו אינה בשלימות. ב. מנוחה שנמשך לאח"ז, מנוחה שלימה יותר, שאינה דומה המנוחה שמיד אחרי היגיעה למנוחה הבאה כמה שעות לאח"ז. אבל היא ע״י עבודה ויכול לבוא אח"כ לירידה. ג. מנוחה דלעתיד, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שתתבטל לגמרי מציאות המנגד, תכלית השלימות דשלום, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ג' סעודות שבת, ג' בחי' תענוג, ג' מיני הילולא שנת' במאמר דל"ג בעומר.

מספר ס׳ ריבוא נש"י הן שרשים וכל שרש מתחלק לס׳ ריבוא ניצוצות וכו׳, עד "שלא ימד ולא יספר", כברכת משה "יוסף עליכם ככם אלף פעמים", תוספת מרובה על העיקר, חידוש עיקרי בעצם הענין, לא רק ע״ד פרט וכלל, אלא חידוש, כמאמר רשב״י (שתורתו אומנותו ומבני עליה) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים. המספר דס׳ ריבוא תמיד בהשוואה ולא יוסיף ולא יגרע לעולם, זהו בסדר השתל', בסוד שורש, והקריאה בתורה מחזק ענין זה. אבל ע״י העבודה ממשיכים ענין חדש, שעושין רצון חדש, יהי רצון והמשכה חדשה בסוד תוספת. "אשר לא ימד ולא יספר" ופועל שהמספר גופא בלי מספר. כי בבל״ג הכוונה שכל פרט הוא בל״ג. ע"ד ספירת העומר ז׳ פעמים ז׳ מגיעים לשער הנו״ן למעלה לגמרי מהמ״ט שערים, בחי׳ לא יספר. אלא שגם המ״ט יום מתעלים בבחינה זו. עד"ז, עלית כל פרטי העבודה, גם דקטנות, בהילולא (דרשב"י בל"ג בעומר וגם דוד והבעש"ט בחגה"ש). וצריך להגבי׳ ולהעלות נש״י למעלה יותר, "שאו את ראש גו' לגולגלותם", להגבי׳ הראש לבחי׳ גולגלתא, כתר ומקיף, בחי׳ "לא ימד ולא יספר" הנ״ל.

ישראל הכתירו להקב"ה מלמטה למעלה, והקב"ה ע"י המלאכים הכתירו מלמעלמ"ט, אבל גם זה לאחר וע"י עבודת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. ביטול לבעל הרצון, בכח פנימיות נפשם שלמעלה מהרצון, כמשל הבן שהוא מעצם מח האב. "בעטרה שעיטרה לו אמו" תמליכוני עליכם שבהם נמלך והחליט על הרצון להיותם חד עם בעל הרצון.

להבין ענין ג' עטרות מבאר ענין עבודה צורך גבוה, שנוגע לא רק באלקות המתלבש בעולם שנמשך מכתר, אבל בעצמות אוא"ס לא אכפת לי' שנמשכה ממנו בדרך אור שאינו עושה שינוי. אעפ"כ ניתנו מצוות לצרף את הבריות, מובן שע"י עבודה ממשיכים עצמות א"ס. כתר אחד בראשו, ע"י בנות ציון, העבודה בג' קוין כנגד ג' עטרות, ג' אהבות, "צאינה" מגדר כלים "וראינה" דחכמה עד אחדות עם עצמותו ומהותו ית'.

על שלשה דברים העולם עומד, ע"י ישראל ותורה שבשבילם נברא העולם, ארץ יראה ושקטה. ג' עטרות דמ"ת כנגד ג' קדושות, א', המשכת קדושתי למעלה מקדושתכם ע"י קו העבודה, תפילה , ב' המשכת או ר מלמעלה למטה בעבודה בכל לבבך ובכל נפשך, קו הגמ"ח, כללות המצוות. ג' המשכה מלמעלה יותר ע"י תורה חכמתו ית'. ממוצע ונותן כח לב' קדושות הנ"ל, ירידת הנשמה צורך עלי' ע"י עבודה למטה, שחורה אני ונאוה, ע"י התלבשות בגוף ונה"ב מתאחד עם עצמות יותר, ע"י העבודה בג' קוין"ולאמר לציון עמי אתה" את עמי בתכלית ההתאחדות עם עצמותו ומהותו ית'.

במאמרים מבואר ענין הלחם בשרשו, כהקדמה לביאור ענין המרגלים. דהנה מעלה בדומם וצומח לגבי הסוגים שלמעלה הימנו, שהאדם מקבל חיותו מלחם הבא מן הארץ הדומם, כי דוקא ע״י הירידה למטה ביותר נפעל עילוי גדול ביותר, וזהו ענין הכניסה לארץ כנען, מקולקלת שבארצות וע"י נפעל עילוי בבנ"י. טענת המרגלים "אפס כי עז העם היושב גו׳", שהארציות והחומריות היא בתוקף, ו"ארץ אוכלת יושבי׳", עבודת הבירורים בהתיישבות תאכל אותם ותוריד אותם ממדרגתם. משא״כ במדבר הי׳ להם מן ומי הבאר ולבושים שענני הכבוד מגהצין, וקטן נולד לבושו עמו, שהיו כל ההמשכות בשלימות. למה צריכים לרדת למקום תחתון, הרי אפשר לעסוק בעבודה במדבר בהליכה מחיל אל חיל בקדושה גופא, ובפרט לאחר מ״ת. ביטול טענת המרגלים הי׳ ע״י "ויהס כלב גו׳". שתיקה הו״ע הביטול. דמצד בחי׳ הדיבור אי אפשר להגיע למעלת העבודה במעשה דוקא, וע״י השתיקה וביטול באים למעלת המעשה. הקדמת נעשה לנשמע. ביטול לבעל הרצון שלמעלה מהביטול לרצון. כי גם אם עלה נעלה לשמים וכו' לית מחשבה תפיסא בי׳, רק ע״י העבודה למטה יורשים את הניצוצות, "וירשנו אותה", כבעולם התיקון גופא דמוצא פי ה׳ שבלחם שרשו למעלה ממוצא פי ה׳ שבאדם. וכמאמר כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. ועושים מארץ כנען "ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ממשיכים גילוי כזה שאין שום הפרש בין ראשית לאחרית ואמצע, אלא הוא "תמיד", בחי׳ לא שניתי, שזה נמשך ע״י היחידה שבנפש שהיא מקבלת מבחי׳ יחיד. כך גם ע״י העבודה בבחי׳ ההודאה וביטול במודה אני והודו לה׳ ובתפילת העמידה, ממשיכים ביטול לכל היום, מבהכ"נ לביהמ"ד והנהג בהם מנהג דרך ארץ, כל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, שבכל הענינים הארציים נמשך מבחי׳ הביטול וההודאה. וע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, דלשון זה הוא בדיוק, 'מעשינו', לשון מעשין על הצדקה, ענין הכפי׳ וביטול, וכל שכן מעשה כפשוטו, 'ועבודתינו', בחי׳ עבודת עבד, ותכלית השלימות דעבד, עבד נאמן (כמבואר בהמשך תרס״ו - ראה מענה נפלא לועד הנחות הת' על תמיהתם בזה) נבוא בקרוב ממש אל הגאולה ע״י גואל ראשון הוא גואל אחרון משה עבדי ודוד עבדי נשיא להם לעולם בביאת משיח צדקנו.

הדיוק בפסוק זה דוקא, הרי דיברה תורה בלשון בני אדם? כי מדובר כאן בתורה ומצוות ותפילה השייכים להעצמות, לכן מדייקים, הרי אין לו דמות הגוף ולא גוף, שהעצמות אינו בערך לבי"ע ואצילות. אלא שההמשכה והשפלה היא הכנה לאתעדל"ת, שהעבודה תמשיך עצמות, מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח וגו'. שלשה נק' ארץ, כנס"י, תורה שבע"פ ומצוות. שלשתם מושרשים בהעצמות. ונרמזין במקרא א' "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'", כי ע"י שלשתם מגלים אותם כפי שהם בעצמות. וממשיך הכתוב "שמעי דבר ה'" שנמשך בשמים וארץ כפשוטם עד לשמים וארץ חדשים והכל בשלימות ובאופן דמנוחה וקביעות ונחת רוח, "איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי". לעת"ל יהיו כל ג' ענינים אלו כמצוות רצונך, "השמים חדשים וארץ חדשה אשר אני עושה כן יעמוד זרעכם ושמכם", העבודה בזמן הגלות ממנו באים לגילוי העצמות דלע"ל. ויהיו "עומדים לפני" בפנימיות עתיק עד עצומ"ה.

כל התורה נחלקת לב' קוים, המשכה מלמעלה, והעלאה מלמטה. לימוד התורה צ"ל למטה דוקא, ושם דוקא יכולים לברר ספיקות שבתורה. תורה המשכה, אף שיכול וצריך לחדש בה, מצוות העלאה, בפרה אדומה ישנם ב' הענינים. כן הוא בשירה ב' ענינים: "עלי באר", העלאה, "ענו לה", המשכה, ובזה גופא ב' אופנים: א. אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא, ב. שלאחרי אתערותא דלתתא. ע"י ב' ענינים אלו מתקנים את כל העולם כולו. העילוי דלעת"ל הוא ע"ד המעלה דבעלי תשובה לגבי צדיקים.

קליפת מדין מנגד לשם הוי' סיבת הגלות שנאת חינם לא נתגלה עוונם, כי מטעה עצמו וחושב ששונא בדין "ער איז ניט שולדיג און יענער איז גאר שולדיג". בכל דור ודור צ"ל הכנעת מדין ע"י גילוי שם הוי' שם העצם שם המיוחד שפועל גם בעולם אחדות שלום ואהבת חינם. שלום בפמליא של מעלה-י"ה, נסתרות ובפשמ"ט-ו"ה, נגלות, אחדות בנפש בין חו"ב למדות ומעשה, קול ודיבור ומצוות, כי תורה אחת לכולנו. חיבור י"ה ע"י קוצו של יו"ד. חיבור ו"ה ע"י עסק התורה, בעבודה, חיבור ב' התבוננות; יו"ד, ביטול והעדר התפשטות, וה', מה רבו ומה גדלו מעשיך, חיבור לימוד התורה, ו"ו, עם קיום המצוות, ה' אחרונה. לימוד התורה פועל אחדות בישראל כפשוטו, את והב בסופה, שנעשים אוהבים זל"ז, אהבת ה' וישראל כולא חד, אתם נצבים לפני ה"א לאחדים כאחד, בתניא פרק לב מסביר זאת באופן המובן גם לנה"ב ואפילו לאינו יהודי. המלחמה במדין ע"י אחדות ישראל, חבור עצבים אפרים הנח לו, כי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וישראל ר"ת יש ששים ריבוי אותיות לתורה, ולא ידח ממנו נדח, החלצו גו' לכל מטות ישראל, עבודה זו שייכת לכל ישראל אבל הבאתה לפועל הוא ע"י מובחרי העם נשיא דורנו המאלף ומלמד אהבת ישראל ונותן כח ועידוד בעבודה זו בפרט בקונ' החלצו הידוע עם הוספת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

בלקו"ת מתחיל עם ענין ירידת הנשמה למטה צורך עליה, עד"ז הירידה לגלות צורך עליה למדרי' נעלית יותר מלפני הגלות. מטרת הירידה, המשכת עצומ"ה "אשר אנכי מצוך היום", "היום לעשותה", "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אתכפיא, ומוסיף "ממש", אתהפכא. ע"ד חלק אלקה ממעל (הנשמה למעלה) ממש (בירידה למטה), כך גם תושב"כ בהעלם ובקיצור, תושבע"פ בגילוי. קודם לזה התבוננות בפסוק שמע ישראל, שמע ל' אסיפה, בירור הניצוצות, הוי' אחד, גם גדרי המקום ו' קצוות בטלים ליחודו ית'. "כל זה כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן הוא גלות ניצוץ אלקי בנה"ב". ב' פרקים (או סעיפים) הראשונים בלקו"ת מדבר בענין גלות מעצם ירידת הנשמה גם אם עבודתו כדבעי', פ"ג מבאר ענין גלות בתוך נה"ב בהעדר עבודה, היא סיבת הגלות כפשוטו והפדיה וההשבה ע"י משפט וצדקה. בלקו"ת "ציון במשפט תפדה" היא למעלה מ"ושביה בצדקה", אבל בלקו"ת מהאריז"ל הוא להפך, הפדייה במשפט הוא למטה, שהדין שעושים בני אדם בעוה"ז שפודין מהחיצונים אבל עדיין נשארת במקומה, אך כדי שתשוב למקומה הראשון ולמעלה מזה הוא ע"י צדקה לפנים משורת הדין, א. כי העני לא נותן לו כלום ב. שנותן גם כשאין מבקשים ממנו, אמיתת החסד כשאין מי שיקבל ממנו, מדת החסד מאנט (תובע) להשפיע, כמו שהקב"ה טבע הטוב להיטיב האט נאכגעלאפן (רדף) אחר סדהש"ת וברא כדי שיוכל להיטיב לברואיו. טבע זה ירש אאע"ה לכאו"א מישראל שמחפשים ורודפים אחר עניים וגבאי צדקה ומחזיקים קופות צדקה בבית. עד"ז אהבת ישראל הוא גם למי שלא ראה מעולם ולא קיבל ממנו דבר וצ"ל מס"נ לאהבו. מזה ששני הפירושים נכתבו בספר שנקרא בשם "לקוטי תורה" צ"ל שיש קשר ביניהם אף שהם הפכים. כי הפדיה ועליה משבי' (שהיא למטה יותר) ע"י צדקה, מגיעה למעלה ובשלימות יותר מעליית ציון (שאינה בשביה רק בהעלם) ע"י משפט. עד"ז הניצוצות שנתרחקו לגמרי בגלות ולא נרגש בהם שרשם, לעת"ל יהפכו לקדושה בעצם מהותם.

קיימא סיהרא באשלמותא דט"ו ניסן הוא עבודת הצדיקים ושל ט"ו תשרי הוא שלמות בעבודת התשובה. מעלת ט"ו באב קיימא סיהרא באשלמותא הוא מעין הגילוי דלעתיד, ביהמ"ק השלישי, עליו נאמר גדול יהיה כבוד הבית האחרון, בית נצחי, שיקריבו בו קרבנות כמצוות רצונך, שהוא למעלה מבית ראשון, אף שיהיו אותם קרבנות הנה כבר בקרבן הראשון ביום הראשון יהי' בה עילוי נצחי. מעלת "דרך חיים תוכחת מוסר" פנימיות התורה יתגלה בעיקר לעת"ל שהיא למעלה מ"נר מצוה ותורה אור" שהיא ממדידה והגבלה. אף שבמ"ת ניתן הכל ולא תהי' עוד פעם מ"מ ארז"ל שתורת עוה"ז הבל הוא לגבי תורתו של משיח, עילוי שלא בערך, גם שייכות ט"ו באב ליום הכיפורים כי הוא מעין דלעתיד מצד עליית המלכות בעתיק ועיקר הגילוי יהיה לעת"ל. שלמות ט"ו בתשרי חג הסוכות הוא רק לגבי היות יום הכיפורים בעשור לחודש, אבל ט"ו באב יותר נעלה. הענין בעבודה, גם עכשיו צריך שיהיה לא רק העבודה דנר מצווה ותורה אור אלא גם דרך חיים ותוכחות מוסר, לימוד פנימיות התורה, שעי"ז נעשה כללות העבודה באופן דבלי גבול ונצחיות. ע"י שכ"א מקיים מצוה אחת בתמימות ובפשטות כי אינו שייך לעניינים נעלים או שעושה עם כוונות אם הוא שייך לזה, יש בכוחו להעמיד את עצמו (איבערשטעלן זיך) למצב שזה נעשה באופן נצחי כיון שהאמת היא שיחוד זה הוא נצחי לעולם ועד וצריך רק שיחדור בו (דאס זאל אים דורכנעמען) עכ"פ בשעתא חדא ורגעא חדא של העשיה.

הכח לקבל ברכה נצחית בנברא מוגבל הוא ע"י קבלת התורה "פנים בפנים" שהפנימיות שלמעלה היא הפנימיות דכאו"א מישראל, בדיבור "אנכי" נמשך שם הוי' שם העצם דלא אתרמיז וכו' ל"אלקיך" לפנימיות כאו"א מישראל. צורת אותיות הוי' בהתבוננות בגדלות האל קודם התפילה: יו"ד וקוצו ש"י, הוא שמתבונן בעצם מציאות אלקות (אז ער גיט זיך א כאפ וועגן דעם אייבערשטן) בנקודת השכל ובא לידי יראה וביטול כל מציאותו, "משכיל לאיתן", קשה עורף ותוקף, הן בעשיית הרצוי והן בשלילת הבלתי רצוי; אות ה' התבוננות פרטי שיש בה אורך ורוחב, נקודה בהיכלא; ו"ה עסק התורה, לבא פליג לכל שייפין עד למעשה ולכל האברים. בזמן הגלות אין השם שלם, ו"ה נפרד מי"ה, התבוננות אינה נמשכת לתורה ועבודה שבלב ולמעשה, כי עור הערלה מכסה על פנימיות הלב, צ"ל "ומלתם את ערלת לבבכם", הפנימיות הוא בשלימות רק צריך למול את העור הגס ואת העור הדק, ע"י "ומל ה"א את לבבכם ואת לבב" ר"ת אלול, בעבודת התשובה ד"אני לדודי" מלמטה, ואז "דודי לי" מלמעלה, ובאים לתוקף ההתקשרות וליתרון האור והחכמה מן החשך ומן הסכלות, והקללה נהפכת לברכה.

כמה דרגות בשדה, רחוק או סמוך לעיר או למדבר. עידית בינונית וזיבורית. לפי זה חילוק בהשתדלות והיגיעה בעבודת השדה. בחודש אלול כל פרט בעבודה חדור ב"אני לדודי" ומביאה לגילוי "ודודי לי" עד שמתאחדים בתיבה אחת, אלול. יש גם חילוק באותה שדה מיום ליום ושינויים בבעל השדה שפועל בנכסיו, וכמו בשנה השביעית ניכר בשדה שהבעה"ב הוא אדון העולם, "ושבתה הארץ שבת לה'", אפקעתא דמלכא, ושינוי זה שבארץ ישראל נמשך ונשפע לכל הארצות גם בזמננו. מעלה מיוחדת בשנה זו שהמלך בשדה כאשר היא באופן דשבת לה' ופועל עילוי בכל עניני אלול, בעיקר בענין המעשה, כל שש שנים עושה מלאכתו בשדה שלא כבהיכל המלך שם זה נחשב למרידה (מחוי במחוג) אבל בשנה זו גם בשדה הוא בביטול עצמי אל המלך, כי ממלא את זמנו שהיה עוסק בשדה להוסיף בתומ"צ כמו שבט לוי שה' הוא נחלתו. למארי תורה צ"ל עבודה מיוחדת אל יבוש מפני המלעיגים, כי יכול להיות שומר תומ"צ שיש לו חלק בגשמיות כשבט זבולון וטוען שהרוצה להעשיר ירבה בסחורה, ענין שחסר לכאו' למארי תורה שעשירות שלהם אינה כמו אצל בעלי עסק. לזאת אומרים להם "שולחנך גדול משלחנם", שיש להם לא רק חלק בעוה"ב ברוחניות אלא גם בגשמיות גדול משלהם, "הוא ובניו כל הימים", כי שלימות האב שנמשך גם בבניו, ו"כל הימים" אפילו בחו"ל, לא רק כפשוטה אלא גם ברוחניות.

"היום הזה", היינו בכניסה לארץ ישראל, וישנה בעולם, שנה ונפש, בעולם, לעשות את העולם דירה לו ית', ועיקרה בא"י כפשוטה תמצית העולם; בשנה, קב"ע מלכותו ית' בראש השנה על כל השנה; בנפש, כאו"א מישראל הוא חלק אלקה ממעל ממש ורוצה לעשות רצון קונה; ענין א"י בתורה, תושבע"פ גילוי רצה"ע וגילוי סתרי תורה ועיקרה בתורת חסידות חב"ד שנתגלה ע"י אדה"ז. "האמרת" בתורה: כשאדם לומד תורה מפעיל וממשיך, "האמרת", שהקב"ה אומר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בנפש, הוא שרש נש"י, כמשל האב דחקוקה לפניו צורת בנו הקטן קודם שנולד; בשנה, כ"ה אלול הוא בחי' כדמותנו, בחי' כה, ר"ה הוא בחי' בצלמנו, בחי' זה היום, בו נאמר נעשה אדם; בעולם, הכניסה לארץ וירשת וישבת בה, שיורש ענייני עשו, אורות מרובים בכלים מרובים. וה' האמירך היום גו' "לתהלה" – חכמה, "לשם" – בינה, "ולתפארת" – דעת, וכל זה נמשך בעבודת ישראל בג' קווין שעליהם העולם עומד, היא הכניסה לארץ "האמרת" בעולם, שנה ונפש.

הפטורה זו לעולם נקראת קודם ר"ה, יותר מפרשת נצבים, כי לפעמים פ' וילך מפסיק בין נצבים לר"ה. העבודה דר"ה הוא, תקעו בחודש שופר, בחידושו של שופר, שהשופר מתחדש בכל שנה, ושופר של שנה זו אינו השופר של השנים הקודמות. שחוזרין כל הדברים לקדמותם וצ״ל ענין התענוג, לא מספיק העבודה בכח המעשה, דיבור, מחשבה, מדות, שכל או אפילו רצון, אלא צ״ל העבודה בפנימיות הנפש, כח התענוג, שעי״ז ממשיכים אור עליון חדש מפנימיות התענוג שלמעלה. "תקעו", הוא קב"ע, שתוקע עצמו (ער שטעלט זיך אַריין) בתוקף גדול, זהו כללות ענין העבודה דר"ה. כל השנה הקב"ע היא רק הכנה לקיום המצוות, בר"ה היא עבודה בפני עצמה. "בחודש", שצ"ל התחדשות בעבודת כל שנה לגבי השנים הקודמות. "שופר", מלשון שפר ותענוג. וע״י עבודה זו ממשיכים מלמעלה "בכסה" (בהעלם), ואח״כ "ליום חגנו". לכן ר"ה נקבע בבריאת נפש האדם, פנימיות ותכלית הבריאה. ועבודתו כלשון הרמב"ם עורו ישנים וכו' התעוררות מדורמיטא לבנין המלכות, ״בהבלי הזמן״, גם בעוה"ז שבגדר זמן, ונוצר ע״י הבל פיו של הקב״ה, עד שיתכן ענין הבלי הזמן כפשוטו, תהי׳ התעוררות תשובה, עד שיעשו מגשמיות העולם דירה לו ית', המשכת תענוג ("שוש אשיש") בבגדי ישע ובמעיל צדקה, שפירותיה בעוה"ז הגשמי, וע"י מעשה התקיעה בשופר גשמי מחלק הדומם שבו, וממשיך "חוק לישראל הוא", "לחם חוקי", "משפט לאלקי יעקב", לימוד הלכות, מעשה שבתורה.

כוונת הבריאה בשביל תורה ומצוות, "חוק לישראל משפט לאלקי יעקב". העולם מצ"ע כפי נברא על מילואו וביום הראשון שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, הוא עדיין "ברא אלקים", צמצום וירידה באין ערוך, ודוקא ע"י עבודת האדם פורץ כל הגדרים והעלמות, עד למעלה מהצמצום, וממשיך עצמות. כי ישראל עלו במחשבה, והם חלק מהעצם, וגם הגוף הוא יציר כפיו של הקב"ה כאדה"ר, ואין דבר שיכול להסתיר עליו, ומאיר את העולם בנר מצוה ותורה אור. ומגלה בו שכל מציאותו הוא עצמות ומהות ואין עוד מלבדו.

במדרש עה"פ "וישכב במקום ההוא: מה הי' אומר, רבי יהושע בן לוי אומר ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים". מפרש "מה היה אומר", מה נתן לו את הכח להתגבר על הירידה והגלות. "ט"ו שיר המעלות" שהם כנגד ט"ו השנים שחיו האבות אברהם יצחק ויעקב ביחד, התכללות חג"ת ע"י המשכת מוחין י"ה. והוא במזמור ק"כ, שהם הצירופים דשם אלקים. ועל ידי שהשתמש בכולם יחד התגבר יעקב על הגלות, וכידוע בענין המלחמה שהיה בימי אדמו"ר הזקן, שצד אחד השתמש בשלוש חלקי החיל כנגד חלק אחד של האויב. יעקב ראה בירידה את העליה שבא על ידי הירידה לכן אמר שירה. "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה", שהאדם צריך לבקש מנוחה ולא נסיונות ומלחמה, אך כש"המה למלחמה" שהקב"ה שולח לו נסיונות, הנה לא רק שאינו מתייאש אלא אדרבא הוא בבחי' שיר מפני שרואה את העליה שבאה על ידי זה. הוראה מזה שלא להתפעל מחושך הגלות, אלא "אשא עיני", שרואה את התכלית והעליה שיהיה לעתיד לבא.