ואלה שמות – תש"מ
תקציר
לאחר הבאת מש"כ בתורה אור על הפסוק, מבאר ענין "לאתקנא רזא דשמי׳", להמשיך בחי׳ שמו הגדול שהוא בחי׳ א״ס, שנקרא אין סוף ולא אין לו תחילה, הכוונה על האור והזיו שהי׳ ממלא כל החלל ואח״כ נעשה צמצום ומקום פנוי כו׳, ועל בחי׳ האור בלבד שייך לקרות לשון א״ס ולא לשון אין לו תחילה, כי האור הוא רק התפשטות מן העצם ואינו עצמיות, הצמצום פעל שיוכל להיות קו במדה וגבול, ושאחר הצמצום ישאר רשימו בחלל וממנו שרש התהוות הכלים, והקו שרש כל האורות.
"אלה שמות" גילוי והמשכת אור א״ס הנ״ל למטה "הבאים מצרימה" בגלות, כי יש מצרים דקדושה, לשון מיצר העלם והסתר ומזה נמשכים מיצרים וגבולים דלעו״ז, עד למצרים כפשוטה ערות הארץ גם בעוה"ז
התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ושם צריך "לאתקנא רזא דשמי׳" אלא שהוא באופן של רז וסוד בהעלם דאותותינו לא ראינו וע״י מעשינו ועבודתינו בתומ"צ, נעשה "אלה שמות" גילוי השם, עד שמו הגדול.
במ"ת ניתן תורה הנגלית, ושאר חלקי התורה בנסתר, ע״י העבודה בזמן הגלות באים לגילוי פנימיות התורה. קריאת השם עושים (מאכט מען אויף) ענין חדש. לא רקלאתקנא רזא דשמי׳.
ענין "מצרים" בעבודת האדם הוא, כשפנימיות של איש ישראל, שהם עניני אלקות ויהדות אינם בגלוי, רק עניני העורף שמאחורי הפנים (פרעה) שיש לו רצון לענינים אחרים, ובזה גופא בירידה אחר ירידה כו׳. וגם כאשר עסוקים בעניני אלקות, הרי זה כמ״ש "כי פנו אלי עורף ולא פנים", שגם כאשר "פנו אלי", הפני׳ היא בעורף כו׳. ומפרעה אותיות הערף (שהוא מלך מצרים) נמשך ענין של מצרים מלשון מיצרים וגבולים, שיש אצלו מדידה והגבלה בעבודתו לקונו, ועי״ז חסר אצלו בהעבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, כי אין זה אצלו בכל ("כל מעשיך וכל דרכיך") אלא במדידה והגבלה. הנה מהחלל ומקום פנוי וצמצום, נמשך אח״כ שרש דינים, עד למיצרים וגבולים כפשוטם בארמ"צ, ובזה צריך להיות העבודה ד"אלה שמות בני ישראל". ולכל נשמה יש לה את הכח לאתקנא רזא דשמי' עד ל"אנכי אעלך גם עלה" והקב"ה עוזרו.