מאמרי שבת הגדול

בעליה בסולם דתפילה מבחי' "ארצה", עולם העשייה, מדרגה הכי נמוכה (כמבואר במאמר אדה"ז דתפילה שייך גם בפחותי הערך) עד לבחי' "השמימה", עולם האצילות שהוא באין ערוך לבי"ע שנתהוו יש מאין. תפילה למילוי החיסרון שייך במלכות מקור העולמות. וישנו תפילת עני (בכל לבבך ונפשך, ממכ"ע וסוכ"ע) ותפילת עשיר (בכל מאדך), שיומשך מעצמות שלמע' מסוכ"ע במלכות עד שלא שייך חסרון. במדרש, מלכות אדום "עולה אצלי", כי מקבלים משם אלקים דשרשו ברשימו שהוא האור שלא נגע בו הצמצום, אבל ישראל מקבלים מאור הקו שנגע בו הצמצום. לזה מבטיח הקב"ה "אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו", הגבהתם לשם היא עצמה הסיבה לביטול ואבדון שלהם. "הלא אח עשו ליעקב (ושם גופא) ואוהב את יעקב". זהו "זאת תורת העולה" עליה לעצמות ע"י התורה "היא העולה על מוקדה" שנעשה ביטול וכליון דמלכות אדום.

ירידת המלכות (יהודה) ליצירה ועשיה (במדבר) גורמת תשוקה וצמאון ("צמאה לך נפשי") שלא בערך למעמדה ומצבה בהיותה בבריאה ואצילות. מעלת התשובה שמגיע לכתר שלמעלה מהתורה. "כן בקודש חזיתיך", שגם בבחי' קודש תהיה ההתלהבות שיש לה ביצירה ועשיה. ביאור המדרש "מדינה פלונית חרבה והיא שלך, גזור שתבנה" בבנין עדי עד, דוקא מצד שהיא חריבה נעשה תשוקה וצמאון שתבנה בנין עדי עד. בעבודת האדם, מודה אני, הודאה מצד היחידה בתחילת העבודה כשהאדם במצב שהנשמה באפו, כמ"ש בצוואת הריב"ש: יחשוב קודם התפילה שהוא מוכן למות באותה תפילה כו'. בתחילת היום יכול להגיע לכלות הנפש ממש. מאחר שנתגלה דבר זה ע"י רבותינו נשיאינו תובעים זה מכל אחד.

יין, ענין השמחה, יציאה מהעלם אל הגילוי. שייך לפסח, ר"ה לרגלים, מועדים לשמחה, שהיא ביין, ובפרט בפסח ד' כוסות. ושייך גם לגאולה העתידה, שאז יהי' שלימות הגילוי דפנימיות התורה-יין. מעלת השמחה גם לגבי עונג מצד ההתרחבות וההתפשטות, מעלת הבינה, מרחב העצמי, לגבי חכמה. ע"ד מעלת דברי סופרים (בינה) לגבי דברי תורה (חכמה) שגם השגת השלילה נמשך בפנימיות ע"י ד"ס בכלים. ויתירה מזה בפנימיות התורה, המשכת האור היא לא רק בעשי', אלא בהבנה והשגה אף שהתפיסא באור אלקי שבאין ערוך היא ע"י ביטול בתכלית, ושמחה הוא הרגש המציאות, זהו גם החסרון בענין הנגעים שנסתלק מוחין דאבא ונשאר רק מוחין דאמא, הרי מבואר בענין "ויספו ענוים בהוי' שמחה" שאמיתית השמחה היא מצד הענוה, העדר הרגשת עצמו, מצד הביטול לאלקות, ומצד זה הוא בהתרחבות וההתפשטות, כי כל מציאותו היא המציאות דלמעלה. קשור למזמור ס"ד, סיומו "ישמח צדיק בהוי'"; קשור עם מ"ש לעיל מיני' "ישמח צדיק כי חזה נקם" שמחה על פרעון הרשעים שגם היא השמחה דלמע'.

ב' נוני"ן דניסן מרמזים על משה רבינו שהוא "ניסן של ישראל" ו"הוי' נסי", נמשך מהם בהנהגת הטבע, לחדשי השנה. ג' סיבות למעלת הגאולה בניסן על תשרי: מעלת חסד על גבורה; אתעדל"ע מצד עצמה; גם תשרי הוא שביעי לראשון; ניסן כולל בו גם מעלת תשרי וגם ענין הבריאה דתשרי, אבל באופן שלמעלה ממיצרים והגבלות, הבריאה כפי שהיא מצד "חפץ חסד הוא".

בחי' יחיד למעלה מהשתלשלות. בחי' אחד, שיש מציאות עולם אבל בטל. כתר, קדוש ומובדל מהשתל'. אצילות, ברוך בכלל השתל' ושייך בו ברכה והמשכה. כדי להמשיך מבחי' קדוש צ"ל מקודש העליון, "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי" ע"י העבודה. "ידיכם" ב' ידיים, ב' פסוקים דק"ש, יחודא עילאה ויחודא תתאה. אמנם, בהעדר עבודה לא נמשך מקודש העליון ונשאר למעלה. ענין הגלות, קוב"ה סליק לעילא ולעילא לבחי' יחיד, שם כחשכה כאורה, לכן יכול להיות ענין הגלות. כדי לבטל זה צ"ל ההמשכה מיחיד לאחד ע"י מס"נ. וזהו ענין שבת הגדול שנצטוו "ויקחו להם איש שה לבית אבות" עבודת המס"נ שהיא ירושה מהאבות עי"ז המשיכו יחיד באחד. "ויקחו להם איש" המשכה מבחי' "א-ל אנכי ולא איש" לבחי' "הוי' איש מלחמה", עי"ז היתה הגאולה ממצרים. בגלות "הוא לי לרועה, ואני לו לצאן", צאן מורה על עבודת המס"נ, שיש בה מעלה גם לגבי אב ובן "הוא לי לאב ואני לו לבן", וכשם שביצי"מ הי' מס"נ עוד בהיותם במצרים, כן הוא עתה, גם בזמן הגלות ישנו ענין המס"נ, ועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה.

גלות מצרים, מוחין דאו"א מאירים בז"א ע"י מיצר הגרון. יציאת מצרים, יציאת המוחין דאו"א ממיצר הגרון להאיר בז"א ללא צמצום, ומ"מ, גם לאחר התגלות המוחין ביצי"מ זה רק ידיעת המציאות בלבד ולא השגת המהות. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שגם לעתיד יהי' גילוי מוחין דאו"א שלא ע"י מיצר הגרון, אלא באופן דראי' והשגת המהות ממש "אראנו נפלאות". ועוד גילוי והמשכה מלמעלה ממוחין בהמוחין, בקיעת הנהר, בינה, למעלה מקריעת ים סוף, מלכות.

קרבן עולה יש בו רק העלאה, הקרבה ע"ג המזבח, ההמשכה בא לאח"ז. קרבן חטאת, יש בו גם המשכה באצילות, אכילת כהנים. קרבן שלמים, יש בו גם ההמשכה למטה ביותר, בבי"ע. אכילת בעלים הוא חלק מהקרבן "לפני ה"' ולא הנאה גשמית. לכן נאמר "וזאת תורת זבח השלמים" חיבור ז"א (וא"ו) ומלכות (זאת) ונמשך בבי"ע. ההמשכה למטה ע"י שלמים הוא מפנימיות הרצון, שאין ממנו יניקה לחיצונים, משא"כ חטאת מחיצוניות הרצון, יכול להיות יניקה לחיצונים. זהו "עבדים היינו לפרעה במצרים", שהעבודה היא בבחי' מצרים וגבולים ולא בהקרבת חלב ודם, אז ההמשכה היא מחיצוניות הרצון בלבד "פרעה" אותיות "הערף", "פנו אלי עורף ולא פנים". "ויוציאנו הוי' אלקינו משם" היציאה מזה ע"י הוי' כחנו וחיותנו, "ביד חזקה ובזרוע נטוי"' המשכה למטה בחסד וגבורה באופן של התלבשות.

"בעשור לחודש", שלימות ספירת המלכות (כנס"י) בכל עשר ספירות, שה לבית אבות שה לבית, שלימות בכל הג' קוין. שייך לפסוק "ואני תפילתי וגו' עת רצון" שם נזכר כל הג' קוין. עת רצון, חיבור יסוד ומלכות או כתר שלמעלה מהשתל'. חילוק אברהם ודוד. ב' דרגות בעת רצון: אית רצון ע"פ שכל, בכל לבבך; ואית רצון למעלה מהשכל בכל מאדך.

כו"כ טעמים בשם שבת הגדול, שנעשה בו נס גדול ועוד. בתורה משתמשים בלשון 'גדול', ובחז"ל 'רבה' 'קידושא רבה', 'הושענא רבה', וכו'. לכאורה צ"ל 'שבת רבה'. בציווי לאכול מצה קודם 'חצות' כתיב 'מצת' חסר וא"ו, ובאכילה בפועל לאחר חצות כתיב 'מצות' עם וא"ו. אות וא"ו מחבר מן הקצה אל הקצה מפנימיות הכתר עד מלכות. לאחר חצות יש ו' כי היה אז הגילוי דמורא גדול (יר"ע) משא"כ קודם חצות היו בדרגת יר"ת. לאחר מ"ת מאיר קודם חצות הגילוי דלאחר חצות ומתחברים יחד, מורא גדול יחדור בפנימיות מבחי' הגדולה שלמעלה מסדר השתלשלות. לכן נק' 'שבת הגדול' דווקא מפני שמאיר גילוי זה.

נשיאי ישראל הם רועי צאן ישראל, והנשיא דאג רק לצאנו כינוס הצאן (הפיכת הבהמה והשטות לקדושה) ובניית הדיר (גם מעלת דירה אדם), והוא לא נזכר. לכן "לנצח לדוד להזכיר". לרועה תכונות מיוחדות, התנשאות עצמית משרש ספי' המלכות למע' מעל' עד אין קץ. ישראל "שה פזורה" בכל דרכיך ומעשיך בעסק הפרנסה, עבודתם לאסוף הכוחות ולעשות כלים לאלקות, דירה בתחתונים. עד ישראל וקוב"ה כולא חד, למעלה מענין "תפארת אדם לשבת בית", "איך ויל מער ניט אז דיך אליין" ומתקיים המשך המזמור "ה' לעזרתי חושה" במהירות.

לקיחת השה "בעשור לחודש" מברר ק"נ, ד' ימי ביקור להסיר גקה"ט. עבודת האדם להשלים בירור ק"נ "בין מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" שנגאל מהגבלות העולם. לתקן ק"נ דנה"ב ולהעלותה לנה"א, זקוקים לנפש השכלית. נפה"א ענינה ביטול לאלקות. נפה"ב עניינה מידות, דווקא ע"י נפש השכלית שהיא מציאות בפ"ע, אך שכלית, על ידה מתקן את נפה"ב. עד"ז הוא בישראל שנמשלו לאותיות, אור השייך לכלים, ומחברים האור עם הכלים ומתקנים את הנה"ב. החיבור הוא שהכלי יהיה בביטול יותר מאור השייך לכלי. וכך גם בענין שם ב"ן שמבורר ע"י שם מ"ה, לעת"ל יתעלה למעלה משם מ"ה לשם ס"ג.

"עבדים היינו" הוא תשובה על שאלת הבן חכם "מה העדות חוקים ומשפטים", איך גם בגשמיות נפעל חיבור "ציווה ה"א אתכם" להקב"ה. ("ענין המשפטים, אע"פ שהוא שכל דקדושה, הרי בשכל קשה יותר לפעול ענין המס"נ, דכאשר האדם שקוע בתאוות גשמיות ובעניני העולם, הרי קל יותר לבוא למס"נ, ווייל ער האט ניט וואס צו פארבייטן, משא"כ בשכל דקדושה, שהוא לבוש הראשון דשלשת הלבושים דנפש האלקית, האט ער דאך מיט וואס צו פארבייטן. קשה אצלו יותר לבוא לענין המס"נ"). פרעה שורשו מעולם התהו וכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, ולכן ישראל פעלו ע"י "עבודה" מלשון עיבוד עורות, בירור והעלאת ר"ב ניצוצות. "אשר צווה ה' אלוקינו אותנו" דווקא ע"י העבודה בגשמיות, מפני ציווי הקב"ה נפעל חיבור זה עם הקב"ה.

בסיפור יציאת מצרים ב' ענינים, א. לאמרה בפה דווקא. ב. כתשובה על שאלה. גאולה הוא ענין הדיבור, "ונגלה כבוד ה' גו' כי פי הוי' דיבר". משא"כ בגלות כתיב "כרחל לפני גוזזי' נאלמה" שלילת דיבור והגדה. לשון "והגדת" ולא "ואמרת" רמז חיבור ג' וד', משפיע ומקבל, ז"א ומלכות. החיבור ביניהם הוא ע"י חכמה, ע"ד ההמשכה בר"ח, ובמן. בחי' זו נמשכת "לבנך". ובפרטיות לבן הרביעי התחתון בד' הבנים שבזה ב' מעלות, גילוי שורשו הגבוה כמשל הליווער; מעלת התשובה. וזהו "והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה" שגם במצב של "הוא", העלם וחושך, ממשיכים "זה", אור וגילוי. ונמשך גם לשאינו יודע לשאול מבחי' החכמה, עד הגילוי דלעת"ל.

פסוק זה מדבר על גאולת מצרים. גלות מצרים היה צ"ל ד' מאות שנה, והקב"ה דילג על הקץ, כי היתה ירידה גדולה "ואת עירם ועריה" שגרם גילוי למעלה מהשתל' ויצאו לאחר רד"ו שנה. בפרטיות, מדלג על ההרים החל בי' ניסן, שנצטוו על לקיחת הפסח ועבדו במס"נ, דילוג וקפיצה. עשירי בניסן קשור ליו"כ עשירי בתשרי. לכאו' הם ב' סוגי עבודה שונים. תשרי בע"ת; ניסן צדיקים. ב' פי' במדלג גו' בזכות האבות ואמהות או כפשוטו. החילוק בין פסח, לשבועות וסוכות: שבועות וסוכות באים לאחרי עבודה, משא"כ פסח בא בלי הכנה, כי היו במצב של ערם ועריה. ולכן הגילוי מלמעלה בדרך דילוג שלא באופן רגיל כדי להוציאם ממצבם. והוא ע"י הגילוי דהוא ושמו בלבד. ונמשך ע"י המס"נ "משכו וקחו לכם". הכח לזה ע"י מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. המשכה למעלה מהאבות והאמהות. הוא הקשר דיוה"כ לעשירי בניסן, שניהם למעלה ממדידה והגבלה.

מטרת ותכלית הגלות, ירידת הנשמה למטה, מצרים והגלויות שלאח"ז, הוא, מ"ת וגילוי פנימיות התורה לע"ל. ונעשה ע"י הקדמת השיעבוד בפשטות בלימוד תורה "בחומר דא ק"ו" באופן שמשנה את טבעו, עבודת פרך, ולצורך הלימוד זקוקים לענין החינוך הן ע"י זולתו והן ע"י עצמו. אך כ"ז אינו מספיק, כי "עיר פרא אדם יולד", וצריך להקדים לזה העבודה דתומ"צ ותשובה; ד' מדריגות בתשובה כנגד ד' לשונות של גאולה; והוצאתי, סו"מ חרטה ושינוי הטבע; והצלתי, ועשה טוב, קבלה על העתיד, קיום מצוות שהם כצל המקיף; וגאלתי, שיוצא מההגבלה שבמצוות ולומד נגלה שבתורה שאינה מוגבלת; ולקחתי, לימוד פנימיות התורה שמתקשר בקשר נצחי, ותורתו מתאחדת עמו, מתגלה סתים דישראל ע"י סתים דקוב"ה ותורתו נעשית לו סם החיים. גם במצב של חטא כפשוטו ישראל יודעים שהם למעלה ממנו; ומזכירים יצי"מ כל יום כי הוא ענין נצחי שקיום המצוות יהיו בהידור ומס"נ עד שחיזו דהאי עלמא אין מבלבל אותו כלל. עד נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

ענין הקרבנות, לקרב כל עניניו לאלקות. עבודה צורך גבוה. קאי על בחי' שמו "הוא ושמו בלבד" שהיה קודם שנבה"ע, פי' א' ממשיכים בעל השם לשם. פי' ב' המשכת שם הוי' באלקים ואדנ-י. על הקלי' נאמר "היא העולה" ואיני יודע כמה תעלה. ע"י העבודה דבכל מאודך בתפילה וכן בתורה בל"ג נמשך מלמע' ממדידה והגבלה. למעלה מהשם. אלא שיש גם בכל מאודך בלעו"ז, "אם תגביהי כנשר גו' משם אורידך נאום ה'" וירידתה היא "על מוקדה". כוונת העליה הלעו"ז בשביל הירידה "שפוך חמתך על הגוים", זה כל ענין הגלות ועד סיום המזמור "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך .. נספר תהילתך". וכן תהי' לנו מאמירת "שפוך חמתך" בהגדה עד "לשנה הבאה בירושלים" כבר עתה כמו "השמש באה".

כפילות הלשון בפסוק "כימי עולם, וכשנים קדמוניות" במדרש מבאר: 'כימי עולם' קאי על משה; 'כשנים קדמוניות' קאי על שלמה ונח. מבאר הצ"צ: 'כימי עולם', סדהש"ת, ו'שנים קדמוניות' למעלה מסדהש"ת, אריך ועתיק ולמעלה מזה. 'יהודה וירושלים', קאי על עבודת הקרבנות, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, בבחינת ערבות. היינו שנים קדמוניות. פועל גם בבחי' 'כימי עולם' המשכה בתיקון. שבת היא העלאה דימות החול. 'שנים קדמוניות'. בשבת הגדול ישנו עילוי שנעשה בה נס גדול, מכה מצרים בבכוריהם. שחודר בטבע שהמצרים עצמם מכים זה בזה "כימי עולם". וזה נעשה ע"י "יהודה וירושלים", בנ"י ששרשם בעצמות.

טעם ציווי לקיחת השה ד' ימים קודם יצי"מ, מבאר הצ"צ, נטילת השה ענינה בירור קליפת נגה ונעשה דווקא ביום העשירי, שלימות י' כוחות, אח"כ ג' ימים בירור גקה"ט. אח"כ יום י"ד הוא העלאה לקדושה. השחיטה לאחר חצות יום י"ד, שייך לטוב שבנוגה. מבאר ענין ד' הקליפות, וחלוקתן לד' סוגים ואכילת הפסח מוצאי י"ד, אתהפכא, נעשית הגאולה בשלימות. בעבודת ה': כשעובד עבודתו עם עשר כוחותיו, ענין לקיחת השה, יש להתחיל מהעבודה דאתכפיא, ולאחמ"כ באה העבודה דאתהפכא שהיא תכלית העבודה. יסוד ושורש עבודה זו הוא מס"נ, הן בפשטות, לקיחת ע"ז של מצרים. והן בפנימיות, קשירתו לרגלי המיטה (מלכות, שרגלי' יורדות).

מבואר בשל"ה שכל חודש ניסן הוא כמו ר"ח כל השנה. ביאור אדמו"ר הזקן עה"פ "אל יתהלל חכם בחכמתו", בעצם כח חכמתו משם יכול להלביש ולהתפשט למטה בבי"ע. "כי אם בזאת" בחכ' תתאה, "יתהלל המתהלל", שע"י כך דוקא, "השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד גו' בארץ" דוקא, "באלה חפצתי נאום ה'", כי סוף מעשה עלה במח' תחילה, כדעת ב"ה ארץ קדמה. מעלת ספי' המלכות קשור לפסח, על הפתח, ועל שם פה-סח, דיבור והגדת לבנך, ושרשה למעלה מעלה. האמונה שבזכותה יצי"מ, "חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר", ענווה וביטול עם אמונה אף שנמוך, הם שרש הכל. זה כל ענין חודש ניסן שכל יום הוא נקודת ר"ח ונמשך הנס בטבע ובאו למ"ת שנתבטל הגזירה דעליונים ותחתונים ו"אלקים נצב בעדת א-ל" ואני המתחיל.

כמה מעלות בקיום מצוות בגשמיות דווקא: שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר; שהן "רצונו" ולא רק "חכמתו"; כי "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". דווקא בתחתון מתגלה הכח הכי עליון, בדוגמת בן המתחטא לפני אביו, ובפרט ע"י פעולת התשובה. "אסף בן קרח" עשה תשובה וכמו נדב ואביהוא שהקטירו אש זרה וקטורת עניינה תשובה ע"ד קטורת יוהכ"פ. מקשר כל הנ"ל עם הפסוק "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל" התורה פועלת חידוש במציאות העולם ומביא סיפור מכ"ק אדמו"ר הצ"צ.

עיקר מהותו של האדם הוא מידותיו, ועיקר עבודתו בתיקונם. לכל מידה מציאות בפ"ע. משא"כ מוחין עניינם אחדות. ויש מדות שבשכל ומאוחדות בתכלית. "אדם, אדמה לעליון". כשם שיש מדות ומוחין למטה כמו"כ למעלה; בי"ע, מידות; אצילות עולם האחדות, מוחין. ע"י המלכות נעשה עליית העולמות לאצילות בשבת, חיבור ואיחוד מדות במוחין "אוף הכי איהי אתייחדת לתתא", עומק הכוונה שיהיה התכללות המלכות במידות, חיבור ז"א ומלכות, "למהוי עמהון חד לקבל חד". כדי לחברם צריך כח שלישי נעלה מהם, בחי' הכתר "ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא". המשכה זו נעשית בקבלת השבת, תוספת שבת, שממשיכים ברכה (המשכה) במלכות "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא .. ולומר ברכו את ה' המבורך". עבודה זו (יחוד זו"נ ע"י כתר) קשור ליצי"מ ושבת הגדול, שנצטוו "ולקחתם לכם אגודת אזוב". אגודה, התאגדות והתאחדות, שנעשה ע"י האזוב, אור עליון שמחברם. א' - רזא עילאה. ז' - שבע מידות. ו' -המשכה באות ב' - בעולם (בראשית ברא) והכח לעבודה זו, ע"י ביטול, האזוב קטן מכל הצומח "ואתעטרת לתתא בעמא קדישא".

"בעשור לחודש" ולא בעשרה, כי כל עשר ענינים בו, המשכת כתר במלכות, "ויקחו שה לבית אבות", המשיכו מדות שבכתר לבית, חב"ד שבנפש, ומשם עד לברית עולם, קרבן-פסח באכילה נעשה דם ובשר כבשרו, עד שנעשה "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו". כל שאר הפרטים: "מתניכם חגורים (אמונה) נעליכם ברגליכם (בחלק התחתון) ומקלכם בידכם", לרדות במקל גם למה שמחוץ הימנו ואינו יכול להגיע לשם. כל זה הקדמה ל"פסח הוי' על הפתח", מלכות, ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. לכן פתח "בעשור לחודש".

ב' ענינים באכילה, קישור נשמה בגוף ובירור המאכל. לעת"ל יהיה בירור שני, "אכלתם אכול ושבוע", סעודת לויתן ושור הבר, עליית נשמות דמ"ה וב"ן למדרי' נעלית יותר. קרבן אהרן, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס עיקרו לעת"ל. הגילוי יהיה באופן ד"ולא יבושו עמי לעולם", שלא יהי' נהמא דכיסופא, הכלה (כנס"י המקבל) הופכת פניה, כי העליה היא מצד עבודתם. והכח לזה קיבל אהרן מזה שכך נצטוה ע״י משה רבינו מפי הגבורה ב"ויקרא אל משה" א' זעירא. "מבואר בלקו״ת ששייך בחינות אלו בכל דור ודור באתפשטותא דמשה. לא רק על יחידי סגולה שבדור אלא על כאו״א מישראל שיש בו בחי׳ משה אשר בקרבו. שבכאו״א מישראל בכל דור ודור נמשך ענין ויקרא אל משה עם כל העילויים שבדבר. עד״ז י"ל גם בעניננו, דכח זה שניתן ע״י משה לאהרן שיוכל לברר בשלימות גם הבירור השני, הנה כח זה ישנו בכל דור ודור בכאו״א מישראל מצד בחי׳ משה שבו".

"יחד לבבי" קאי על לב האדם. פי' הצ"צ "לבבי" קאי על הקב"ה, "יחד לבבי" שע"י יחוד לב האדם למטה נעשה יחוד הוי' ואלקים. ע"י "והשבות אל לבבך" בשני יצרך, שגם היצה"ר ישוב לעבודת ה' אזי "הוי' הוא האלקים". עילוי בשם אלקים שיתגלה בו שם הוי'. התגלות עתיק בז"א. ב. עילוי גם בהוי' ל' מהווה. ב' היצרים הם דוגמת ושרש ב' השמות הוי' ואלקים, גילוי והעלם, זה שנפה"ב מעלמת ומסתרת על נפה"א משתלשל מההעלם דשם אלקים על שם הוי'. ע"י יחוד פנימיות וחיצונית הלב נעשה יחוד ז"א ועתיקא. הוי' ואלקים שבאור. "כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך (יחוד הוי' ואלקים, עי"ז) הורני הוי' דרכך גו' יחד לבבי גו'". "ויתן לך האלקים", ויתן לך את אלקותו. שם אלקים דוקא. שרש ישראל בהעצמות שלמעלה מגדרים דגילוי וצמצום. "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". שרש הנשמות בעצמותו ית'. מזמור פ"ו, בגימטריא אלקים, לכן מודגש בו שרש ההעלם דשם אלקים שהוא הוי' אלקים לבדך, העלם העצמי. סיום וחותם המזמור "כי אתה הוי' עזרתני ונחמתני", גילוי שם הוי' בשם אלקים, לא רק עוזר ומושיע מהענינים הבלתי רצויים שנעשו מהעלם דאלקים, אלא גם "נחמתני", אמיתית ושלימות הנחמה "אודך הוי' כי אנפת בי תשוב אפך ותנחמני" שנתגלה הטוב דענינים שנעשו מההעלם דשם אלקים עצמם. כי שרשו בהעלם העצמי שלמעלה מגילוי, "שמח נפש עבדך גו'" השמחה מגלה הפנימיות וההעלם של הדבר שמשמחים אותו, גילוי פנימיות שם אלקים גופא, ששרשו בהעלם העצמי. השמחה דישראל, גילוי הפנימיות והשרש שלהם, הוא בנפש דוקא. "שמח נפש עבדך". זהו הטעם על מ"ש בזהר שאומרים בעת השתטחות על קברי הצדיקים דנפש אית בכולהו בני נשא, נפש שייכת להעצם שבכולם בשוה. וזהו גם מה שהתחלת המזמור היא "תפלה לדוד" נעים זמירות ישראל, ובפרט ע"פ נוסח ה"יהי רצון" שאחרי אמירת התהלים, "שתהא נחשבת לנו אמירת מזמורי תהלים אלו כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו". ובפרט ע"פ המבואר בארוכה בסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד הפלאת אמירת תהלים. וכן הוא בנוגע להבקשה "שמח נפש עבדך", שתתגלה הפנימיות והשרש דהנפש, "האלקים אשר נתנה", ובלשון המזמור, "אלקים לבדך", העלם העצמי. ובפשטות, שכאו"א מישראל יהי' בשמחה גדולה, ועד לשמחה שהיתה בדוד המלך, וכפירוש הפשוט בשמח נפש עבדך שקאי על דוד דכחיב בי' "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'", עד שבאים לשמחה שתהי' בגאולה העתידה.

יצי"מ משול ללידה. "משועבדים לפרעה" 'הערף' והעדר חיות, שייך רק בחיצוניות הרצון. אבל ביצי"מ האיר פנימיות הרצון, ענין הלידה מחיצונ' הרצון למקום נעלה יותר שחיצונ' ופנימי' שווים. לכן היציאה בכח העצמות דווקא. לאחר הלידה צ"ל צמיחה, מ"ט ימי 'ספירת העומר' עד שמגיעים למ"ת. בעבודת האדם, בכל דור ודור כו' יצי"מ, 'לידה', קאי על עבודה דמס"נ, ובספירת העומר, 'צמיחה', עבודת המדות, עבודה פנימית בסדר מסודר. וצ"ל בתכלית הזריזות "כי בחיפזון יצאת ממצרים". אין זה בסתירה לעבודה ד"בשובה ונחת", כי לעת"ל יהיה ב' בחי' אלו. ואע"פ שכלו כל הקיצין וסיימו לצחצח את הכפתורים וכו', מדוע דורשים עבודה זו. והתמיה גדולה יותר שאין איש שם לב לשאול שאלה זו. הנה בכל זאת נדרשות ב' סוגי עבודות: א. סדר והגבלה, חג הפורים, אכתי עבדי אחשורוש אנן. ב. עבודה למעלה מסדר והגבלה, חג הפסח.