מאמרי י"ג אלול

סדר השפעה מז"א למלכות מתחיל בהשפעה חיצונית, המשכת מקיף, ב' משלים לזה: מילתא בדיחותא קודם הלימוד, ענין השחוק, תענוג בלתי מורכב; בן המשתעשע בזקן אביו, יגת"ד שלמעלה מהשתלשלות. אח"כ בהשפעה פנימית מגיעים למעלה יותר ונמשך העצם. כמו כן בעבודת התפלה מתחיל בקירוב כללי ואח"כ קירוב פנימי שמתקשר לאלקות וממשיך אלקות בכל עניניו הגשמיים ומגיע עי"ז למעלה ביותר. ורב תבואות בכח שור. אף שמלכות בשרשה היא למעלה מז"א אבל גילוי מעלתה היא דוקא בהמשכה פנימית מז"א, כמו שבת שענינה בספירות הוא מלכות היא למטה מכל הספירות ומקבלת מהן מ"מ בשבת היא מתעלית למעלה מז"א עד שמשפיעה לכל הימים, מיני' מתברכין כולהו יומין. זהו בקשת נש"י שתהא המשכת ז"א למלכות, "לכה דודי כו'" ועי"ז "פני שבת נקבלה" המשכת פנימיות המלכות כמו שהיא מושרשת בעתיק וגם ז"א מקבלת משם, "אשת חיל עטרת בעלה" והכל היה מן העפר, שעי"ז נמשך כח הא"ס בדור ישרים יבורך בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות.

"רעים אהובים": חכמה ובינה או זו"נ, חתן וכלה, ובפרטיות, "רעים" הם חו"ב, "אהובים" הם זו"נ, טעם היותם רעים אהובים, או משום שזו"נ כלולים בחו"ב, או כי זו"נ מתדמים לחו"ב. עבודת ה' צ"ל בשמחה,והיות שתכלית כל בריאת האדם הוא לעבוד את ה', נמצא שצ"ל תמיד בשמחה, ישנם כמה מדרגות בשמחה שחלוקות בכלל לשניים: שמחה מורכבת באיזה דבר, ושמחה עצמית שפורצת גדר, לזה נאמר "שמח תשמח רעים אהובים", לחו"ב, כי להם עצמם אין שמחה כזו כי הם בהגבלה לכן צריך להמשיך בהם שמחה עצמית הפורצת כל הגדרים, ועי"ז נעשה יחוד פנימי דחו"ב באופן תמידי, עיקר הכוונה הוא שיומשך העצם בענין הנישואין שתכליתה היא ההולדה, גילוי כח הא"ס דוגמת הבריאה יש מאין שהוא בכח העצמות, וכמו שהי' ביום חתונתו זה מ"ת, שאז היתה המשכת השמחה העצמית בלוחות שניות שניתנו ע"י עבודה. שמחה זו היא ביתר שאת בשבתות דאלול, כי ענין היראה והחרדה דאלול לכאורה (בגילוי) אינם בשבת, שהרי בשבת אין תוקעין ובשבת אין עצב בה, ועיקר פעולת אלול בימי השבתות הוא הענין ד"אני לדודי ודודי לי", שמחת נשואין דהקב"ה וכנס"י.

כשם שיש להוסיף שמחה ל"רעים אהובים" (חו"ב) אף שהם שמחים מצד עצמם. כי כמה דרגות בשמחה, והבקשה "שמח תשמח" היא שתומשך שמחה נעלית יותר. כך בכל עניני תורה ומצוות אף שיש בכל אחד מהם שמחה מצ"ע צריך להוסיף בהם שמחה. במצוות, יש שמחה מטעמי המצוה, ויש שמחה במה שהיא מצות הקב"ה, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", ע"ד כוונה פרטית וכוונה כללית שבמצוות, וכנגדה שמחה משכר המצוה, ושמחה מעצם זה שמקיים מצות האדון ואינו מציאות לעצמו, רק כל מציאותו הוא האדון ושמחתו היא שמחת האדון. בתורה יש ענין וטעם פרטי בכל אות, ויש ענין כללי השוה בכל התורה, שלכן צריך לברך על כל חלק וענין ברכה"ת, שמחה מטעמי התורה ושמחה מעצם התורה. בחכמה ובינה ("רעים אהובים") יש שמחה בבינה ועונג בחכמה, למעלה יותר בעתיק ופנימיות עתיק, אבל אינה בשלימות, ומבקשים "שמח תשמח", שתומשך השמחה דעצמותו ית' עד למטה מטה בעוה"ז, ודוקא באדם שהוא תכלית היחוד, בנישואין נמשך כח ותוס' ברכה לכל עניני תומ"צ החל ממצות "פרו ורבו", בפרט ביום מסוגל זה בו נאמר המאמר בפעם הראשונה, ומעלין בקדש מדי שנה שלומדים מאמר זה כמה פעמים באופן חדש, יהיו בעיניך כחדשים ממש, בפרט בחודש אלול הכנה לתשרי אותיות רשית, בו מכתירים את המלך, ומלכותו ברצון קבלו עליהם.