מאמרי שנת תשט"ו

ב' בחי' אין, של יש האמיתי ושל יש הנברא, הוא החילוק בין אורות, שהם בדבקות נכרת, לכלים, שהם בדבקות בלתי ניכרת. באור גופא כמה דרגות ביטול: מצד הרגש מקורו; שכל מציאותו הוא המאור; שאינו מציאות אור כלל; כפי שהמאור יודע את האור. דעת עליון באצילות ודעת תחתון בבי"ע. באצי' גופא הוא החילוק בין חו"ב, בין ז"א ומלכות. למעלה מאצילות החילוק בין פנימיות הקו לחיצוניותו. אין דיש הנברא נותן מקום ללעו"ז ושייך לבירורים. משא"כ מצד האין דיש האמיתי העבודה בקדושה ואין מקום ללעו"ז. וזהו מעלת שמע"צ, שמקריבין פר אחד איל אחד, עבודה בקדושה, על חג הסוכות, שמקריבין ע' פרים, עבודת הבירורים.

ג' דרגות בדעת. יחו"ע; יחו"ת; ותכלית הידיעה שלא נדעך. מקשר לרש"י לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש, הנהגה ניסית דד"ע. פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, עבודת הבירורים, יחו"ת, מגיעים לזה בכח יחו"ע.

"ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד". ספי' המלכות הוא ענין הדיבור, ענינו גילוי לזולת, מלכות ענינו גילוי להוות נבראים בעלי–גבול שהן "זולת" לאלקות, ג"ע ונשמות כולם בעלי גבול, גם חלק הנשמה שקשור למעלה (דער טייל אין נשמות וואָס איז פאַרבונדן מיט העכער), והשגת הנשמות בג"ע שמשיגים אלקות, הנה גם זה הוא בהגבלה. אמנם כשם שהדיבור אינו נפרד לגמרי מהאדם, אדרבה, תכלית הדיבור הוא לפעול שלא יהי' זולת (ער זאָל ווערן אויס זולת) ולפעול הקירוב. כך מלכות ומה שנתהוו ממנו אינם נפרדים באמת אלא בטלים לאלקות. ארץ היא חיצוניות המלכות כמו שהוא באצילות, ויתרון ארץ על שאר ספירות הוא בכל, בגימטריא נ' שערי בינה הנמשכים במדות עד היסוד וע"י גם במלכות. עד למרחב שבמלכות, שהוא כמו מרחב בדיבור שסובל מדות הפכיות. מלך לשדה, הוא פנימיות המלכות בירידתה לבי"ע, שם נעבד, העבודה דחרישה (כובד ראש) וזריעה, קיום המצוות בקב"ע, ומצד זה נעשה יתרון יותר מהמלכות כפי שהיא מצד עצמה השיכת להשתלשלות, כי המשכה ע"י תומ"צ הוא למעלה מהשתלשלות, ע"ד החילוק בין תפילה שלא נעשה המשכת אור חדש ממש, שמקודם הי' בריא, אלא שאח"כ נתעלם החיות, וגם ההמשכה באה ע"י העלאה, משא"כ בתורה נמשך אור חדש ממש. כך ע"י העבודה למטה, מלך לשדה נעבד, מגיעים לבחינת אנת הוא חד ולא בחושבן שלמעלה מהשתלשלות לגמרי. ועז"נ כולן שוין לטובה, כיון שעי"ז מגיעים לבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן, דוקא ע"י עבודת הבירורים שבבי"ע נשלמת הכוונה שתהי' דירה לו ית' בתחתונים.

שורש הטבע משם אלקים, דעת תחתון; ושורש הנסים – משם הוי', דעת עליון. וע"י הנסים הנמשכים בעולם – המשכת הגילוי שלמעלה מהטבע בטבע – נעשה החיבור דדעת תחתון ודעת עליון. הטעם שיש צורך בחיבור זה (דלכאורה הרי גם דעת תחתון הוא אמת): א' מג' הפירושים ב"טבע" הוא לשון מטבע, וקאי על הצורה והחיות האלקי שבעולם, הקשורה גם עם צורת החומר. והנה, התהוות חומר הנבראים היא מבחי' הדיבור (שעי"ז נעשים במציאות יש, להיותו לבוש הנפרד), והתהוות הצורה היא מבחי' הרצון (שעי"ז נעשים שייכים לענין הביטול, להיותו רק גילוי העצם). ונמצא, שגם הנהגה טבעית (השייכת לענין הצורה) היא מבחי' הרצון (אלא שבהנהגה טבעית הרצון הוא להנהיג את העולם באופן שהוא מציאות, ובהנהגה נסית – באופן שהוא כלא חשיב). והיינו, שישנם שני אופנים בדעת תחתון: שהמטה מצ"ע הוא מציאות (ועפ"ז דעת תחתון ודעת עליון הם הפכיים); ושמציאות המטה היא כדי לגלות הענין ד"למעלה מעלה עד אין קץ" (ועפ"ז בעצם מהותם דעת תחתון ודעת עליון הם ענין אחד – גילוי הענינים שבא"ס). וענין האמת שבדעת תחתון (ש"שניהם אמת") הוא באופן הב', ולכן גילויו הוא דוקא ע"י חיבורו עם דעת עליון. והיינו, שהשלימות דהנהגת הטבע היא דוקא כשנמשך בו הגילוי שלמעלה מהטבע. אמנם בפרטיות, גם הענינים ד"למעלה מעלה עד אין קץ" ו"למטה מטה עד אין תכלית" הם שני ענינים, וחיבורם (וכן החיבור דדעת תחתון ודעת עליון, טבע ולמעלה מהטבע) הוא ע"י ענין שלמעלה משניהם – ההמשכה מבחי' "אנת הוא חד".

שורש הנהגה טבעית מזיווג חיצוני דחו"ב, ושורש הנהגה נסית מזיווג פנימי דחו"ב. "ברוך שעשה נסים לאבותינו" (לשון רבים) המשכת הנסים הוא ע"י הרמה ועלי' ("ארים נסי") בחכמה ובבינה. ובפרטיות: א. מצד הבינה, כי בחיצוניות בינה נמשך רק ההשכלה שבחכמה ולא העצמיות שלה (ולכן היא דעת תחתון), משא"כ בפנימיות בינה מאיר גם עצם החכמה (ולכן היא דעת עליון). ב. מצד חכמה כפי שנעשית מקור לבינה (שנכלל בההרמה ועלי' דבינה) כי בפרטיות בחי' אין שבחכמה (כמו שנעשית מקור לבינה) היא ע"ד דעת תחתון, ובחי' יש שבחכמה (שלמעלה מלהיות מקור לבינה), היא עיקר הענין דדעת עליון. ג. מצד עצם החכמה, כי בדעת עליון גופא ב' אופנים: שהמטה הוא אין מצ"ע, ושהמטה הוא אין כדי לגלות שאוא"ס הוא "למטה מטה עד אין תכלית". חיבור ב' ענינים אלו – ע"י שבטבע עצמו ישנו ענין הביטול (בב' אופנים: לגבי החיות שבו - הוא כלי לשינוי בצורתו ותכונתו, ולגבי התהוותו יש מאין - הוא כלי לשינוי עצם מציאותו), וע"י שבהלמעלה מהטבע יש דוגמת טבע ("שעשה נסים" ל' רבים, נסים שלמעלה מהטבע ונסים המלובשים בטבע, ובכאו"א מהם גופא – ב' סוגים, כנגד ד' אותיות שם הוי').

"ראה נתתיך אלקים לפרעה", קוק זיך צו (הבט) אשר "נתתיך אלקים לפרעה", משמע שזהו חידוש והפלאה, ובמדרש אמר הקב"ה למשה אע"פ שנתתיך אלקים לפרעה, אלקים אלקיך אנכי, אני על גבך, משמע ד"נתתיך אלקים לפרעה" הוא מעין ענין האלקות דאלקיך אנכי, שלכן צ"ל (באַוואָרענען) שאני על גבך. הנה משה הוא נשמה דאצילות ל' הארה מהמאציל, להיות דבוק במקורו הוא מגלה את העצם, גם ל' האצלה והפרשה כי בא ע"י צמצום. "ראה נתתיך אלקים לפרעה", הנשמות מצ"ע יצאו מהכלים, לכן ע"י ירידתן למטה לקיום תומ"צ ניתנה להם בחי' "אלקים אלקיך אנכי", אני על גבך, שכל מדרי' האצילות ולמעלה עד עשי' שוין לפניו. פרש"י: שופט ורודה לרדותו במכות ויסורים, נתינת כח מעצמות להשפיל קליפת מצרים בתוקף שרשה בתוהו שקדם לתיקון, "נתתיך אלקים". כמש"נ לאיוב "ואם זרוע כאל לך גו' ראה כל גאה והשפילהו". סיום המאמר: וכמו"כ הוא בכל דור ודור דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד דורנו עתה, ועז"נ "נתתיך אלקים לפרעה", היינו, שנשיא הדור שהוא המשה שבדור ניתן לו הכח לשבור כל הקליפות ולהוציא את ישראל מהגלות, ובפרט ביום ההילולא שלו, שהוא זמן העליות שעולה בעילוי אחר עילוי, הנה מלבד העליות שלו, נותנים לו גם כח מלמעלה לשבור ולרדות את הקליפות במכות ויסורים, ולהוציא את ישראל מהגלות, וכח זה הוא ממשיך לכל השייכים אליו ולכל המקושרים אליו, שלא להתפעל מכל ההסתרים, ולשברם ולרדותם במכות ויסורים, ולצאת מהגלות לגאולה שלימה ואמיתית.

מעלת המחצית, בקדושה צ"ל שלם, כל חלב לה'. כי ישראל נותנים חלקם מלמטה ועי"ז נותנים להם מלמעלה מחצית השני'. בהשתלשלות יש אורות כלים לבושים והיכלות. אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. התחלקות שביניהם עד לפירוד. ע"י החטא נעשה ירידה והתלבשות כמו המשל והחידה בדבר זר עד להעלם גמור. צריך התבוננות להסביר לנה"ב עד שהנשמה תשלוט על הנה"ב. העבודה דמחצית השקל לתת י' גרה, מחצית דנה"ב, עי״ז נותנים מלמעלה התגלות עשר כחות דנפש האלקית, שמאירים בהנפש הבהמית, ומתחברים לאחדים כמו היחוד דאור וכלי, ועי״ז נשלמת כוונת הבריאה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.

עבודת האדם הוא לפי הדרגות בנפש: העבודה בתמידות, בכוחות פנימיים, נר"נ, מוח לב כבד: נשמה, הבנה והשגה, מוח. רוח, אהוי"ר, לב. נפש, כבד, התפעלות בנוגע לפועל. בקדושה כולם כאחד, כל אחד נכלל מהשני. גם בנה"ב ישנם כוחות אלו בשייכות לענינים גשמיים וחומריים. כדי להתגבר עליהם לברר ולזכך אותם, צריך להרבות בהם אור נה"א. "וכרות גו' לתת את ארץ הכנעני גו'", הם ז' מדות דלעו"ז. "ותקם את דבריך", עליה ובירור לקדושה. "כי צדיק אתה", כי טבע הטוב להיטיב. אמנם עבודה זו היא בהגבלה. העבודה בכוחות מקיפים, ח"י: חי' - ביטול במציאות ע"י ראיה והכרה באלקות. יחידה - אין מציאות כלל מלבד עצמות ומהות א"ס. על-ידם יכולים לבטל גם ענינים שא"א לבטלים ע"י השכל. לעומת-זה "ראשית גוים עמלק" חוצפה וגאווה בלי טעם. והמלחמה בו אינו בכוחות פנימיים אלא בהתעוררות כוחות מקיפים, אנשי משה. כי אינו יכול להתברר אלא "אחריתו עדי אובד". "ע"י בחר לנו אנשים, אנשי משה, שכל אחד מישראל בוחר (ומגלה) בעצמו את הניצוץ משה שבו, עי"ז יכול להיות צא והלחם בעמלק, חוצפה וגאוה שאין עלי' טעם, ולבטל אותה.. ע"י התקשרות עם משה אזי נעשית על-ידו (ער פירט דורך) המלחמה לה' בעמלק מדר דר".

העלול אינו צריך להשפעת העילה כי נמשך בו מציאות העילה. משא"כ מציאות היש מחודש לגמרי מן האין לכן צריך לקבל תמיד מהאין. בי"ע משתלשל בדרך עו"ע. משא"כ אצילות בא מאוא"ס בדרך יש מאין. התהוות העולם יש מאין "בטובו מחדש" באור הגנוז שלמעלה מהשתלשלות. ב' דרגות בטובו, טוב ה' לכל וטוב ה' לקויו. הנהגה טבעית והנהגה נסית. יחוד חיצוני אינו תלוי בעבודת האדם, אבל יחוד פנימי תלוי בעבודת ישראל בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח, במחדו"מ, שע"י נמשך אור שלמעלה מהעולמות. מיעוט הלבנה "אינה רע לה" כי באה לברר בירורים ועי"ז יומשך תוספת אור, מעלת מלכות דוד שפירש הסתום דתושב"כ.

האפשרות לגלות אור שלפני הצמצום לעת"ל ושישאר העולם שנברא ע"י צמצום במציאות (אי אפשר לומר שהוא ע"ד המשכת הקו, וגם א"א לומר שהצמצום הי' רק באור הגבול, כי הצמצום פעל גם באור הבל"ג שיתעלם). אלא שזהו ע"י העבודה שנעשה בצמצום עצמו שיהיה כלי לאור, "ויאר את הלילה" החושך עצמו יאיר, והוא מצד הגילוי דמ"ת מלמעלה למטה. לעת"ל יהיה הגילוי גם מלמטה למעלה "כדין וכדין". קודם הצמצום היה אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות, ואחר הצמצום עולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות. חוץ מהנשמות שנבקע עליהם הפרגוד שגם בהיותם למטה אלקות אצלם בפשיטות, כמו כן יהיה הגילוי דלעתיד. "כי מכל צרה הצילני (חסד) ובאויבי ראתה עיני" (גבורה), ענינים הפכיים ומ"מ יהיו שניהם יחד, לפי שהוא גילוי שלמעלה מב' הקווים.

הצמצום פעל שהמציאות תהיה בפשיטות ואלקות בהתחדשות. כשיתבטל הצמצום יהיה אלקות בפשיטות כמו בקרי"ס ובביהמ"ק והעיקר לעת"ל. הצמצום פעל מעלה ומטה באור, הן הבל"ג והן הגבול עד להתחלקות בפועל בכלים שהם מהות אחר מהאור. העבודה היא להפוך את הצמצום שיהיה כלי לאור אף שישאר מציאות הכלי. לכן נאמר "ויהי ביום השמיני" בקשר לבנין המשכן. "קרא", המשכה, "למשה (חכמה) ואהרן (לבינה) ולזקני ישראל" (מוחין למדות) עד "לכל עדת ישראל".

ענין השבטים להמשיך מאצילות לבי"ע, והעלאת בי"ע לאצילות. ארוממך אלוקי המלך, לרומם את המלכות, מקור התהוות בי"ע, ע"י בירור הניצוצות שנפלו בעולם התוהו בשבירת הכלים, בכח נש"י דוקא ששרשן בתיקון למעלה מהניצוצות שנפלו. אלא שהשבטים עצמם הם מעולם הבריאה ועבודתם היא זרע בהמה שאין בהם דעת עליון, אלא רק השגה דדעת תחתון. וע"י ענין הדגלים נעשה החיבור דאחד באחד ממש, התכללות ע"י תפארת, באותות לבית אבותם, באות שמסר להם יעקב אביהם, וע"י המשכה מחכמה (בית אבותם) נעשה בהם ביטול במציאות. ופעלו עילוי במלאכים ובנשמות שלמעלה ממלאכים. בית אבותם, כמ"ש הביאני אל בית היין, בינה, וכולל חכמה, ביטול במציאות, וענין הדגלים "ודגלו עלי אהבה", כאשר נש"י ראו את דגלי המלאכים דבריאה, נתעוררו ונתאוו להדגלים, והקב״ה נתן להם, כדי שיהי׳ העלאת בי״ע באצילות, למהוי אחד באחד.

מגודל הירידה של הנשמה יובן גודל העליה. נשמה למעלה טהורה היא, אצילות, איהו וגרמוהי. ע"י הירידה עובר (דער אריבערגאנג) לאיהו וחיוהי, דבקות בעצם שלמעלה ע"י תורה, 'דבר קטן הויות דאביי ורבא', התלבשות בדברים גשמיים שם נמשך העצם. מ"ת לנשמות בגופים, שצריכים לזה לקיום מציאותן, כי שניהם עצם, ולכן התלבשו בגשמיות. רק לסיוע כפה עליהם הר כגיגית, התגלות אהבה רבה שלמעלה מטו"ד.

באור הקו שלצורך העולמות יש עשר ספירות בנקודות פשוטים. ופועל מציאות והתהוות. אבל האור שלגלות עצמותו הוא בל"ג ופועל ביטול וגילוי אלקות. אור הגבול פועל מציאות והתהוות וגם גילויו נמשך רק עד אצילות. החידוש דמ"ת, המשכת אור הבל"ג לחבר אצילות ובי"ע. "וירד הוי' (עצמות האצי') על הר סיני" ולא רק "וארא גו'" בהגבלה וצמצום אורות בכלים. תשט’’ז

במוחין יש שינוים, כי השכל בא בהתחלקות והוא מציאות דבר. משא"כ מדות השינוי הוא רק בציור הדבר ולא במהותו. עניין המדות הוא התגלות השרשה פשוטה כפי שהיא בעצם הנפש. מ"מ השכל פועל על המדות לא רק שהן נשמעות לשכל כ'מראה מקום', אלא שהשכל פועל הגדלה במהות המדה, אך זהו רק בהחלשות המדה ולא כשהיא בתקפה. החכ' פועל ביטול בפנימיות המדות, כי בחכ' שורה תענוג והוא השליט על הרצון שהוא פנימיות המדות. כמו"כ למעלה, ז"א בעתיקא אחיד ותליא, משא"כ או"א נמשך ממוחא סתימאה. לכן במדות שלמעלה (בעולם התיקון וכ"ש בתוהו) לא שייך בהם שינויים. טענת המרגלים "כי חזק הוא ממנו", מצד תוקף המדות דתוהו לא שייך בהן פעולת המוחין, אבל כאשר "ויהס כלב את העם" נמשך הביטול דחכמה ונעשה חלישות בהמדות "יכול נוכל" ואז "עלה נעלה" עד "וירשנו אותה".

הציווי ע"י משה עצמו, כי נדר שייך לחכם, וניתן לראשי המטות, כי בכוחן להתיר איסור ע"י דיבור. נדרים, בינה, סייג לפרישות, למעלה מהעולם, דכולא קמי' כלא חשיבי, (אלץ איז אפגעפרעגט), לכן יכול לאסור גם המותר, ביטול היש. אך מצד החכמה מתיר הנדר. ביטול במציאות, אז מקען זיין אין וועלט ומ"מ בטל במציאות. ג' אופני התכללות המידות והנהגת האדם לפי זה: א. ע"י מוחין השייכים למדות, בזה מחליש תוקף התפשטות המדה אך אינם נחלשים באמת, זיי זיינען נאך אלץ בציורם (עדיין נשארים), הנהגה ע"פ תורה, "דייך מה שאסרה תורה". ב. ע"י גדלות מוחין, בינה, מתבטלים המדות מצד גילוי אור. אין הביטול מצ"ע אלא מצד גילוי אור המוחין ווערן זיי זיך האן (מתבטלים). זהו ענין עבודת הנדרים. ג. ע"י אוא"ס שבחכמה, התכללות המדות גם כשהם בתקפם. ביטול מציאות מצד עצמם, "געפינט זיך אומטום", מאמיתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים. עי"ז חכם מתיר הנדר, שנותן מקום לעולם ומ"מ הוא בטל במציאות, כי אוא"ס כמו שהוא פשוט מהכל הוא נושא את הכל והכל הוא בפשיטות. שבעולם גופא יהי' ביטול במציאות. וזה דווקא ע"י משה.

"כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני", הודאה אינה השגה אלא למעלה מטו"ד לכן ישנו אצל כאו"א מישראל. הודאה אינה על מחלוקת בגוף אלא הודאה על האמת שבדיעה העליונה שלמעלה יש ולמטה אין. "מודים" גימ' מאה, כי לא די בהודאה (נהי"מ) אלא צ"ל ברכה (בינה), מאה ברכות, המשכות וגילוי למטה. הממוצע ביניהם הוא "ואהבת" (כללות המדות, חג"ת), וכדי לבוא ל"ואהבת" צ"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך", יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, כולל גם ימות המשיח ותחה"מ ימים שאין בהם חפץ שהם גילוי שמו הגדול הארה בלבד ובעוה"ז ממשיך עצמות. ע"י התבוננות בכ"ז יבוא לאהבה שהיא ממוצע בין הודאה לברכה ותעלה הנשמה למדרי' נעלית ביותר. "כל זה הוא כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן הנה כתיב ציון (יחידה, שאין בה לעו"ז, אבל היא בהעלם) במשפט (הלכות התורה), תפדה", לבוש מחשבה ודיבור. "ושביה" נר"נ, שיש בה לעו"ז, "בצדקה" כפשוטו, להחיות רוח שפלים, לבוש המעשה. "משפט בשלשה", התכללות ב' הקווין ע"י קו האמצעי שלמעלה משניהם מגיע לעצם הנשמה ציון. לכן גם בג' דפורענותא מסיים הפטורה בשורה אחרונה (כמו בשטר שמורה על כל תוכנו) בדברי נחמה, קו הג' שלמעלה מב' קוין ופועל שגם בגלות יהיה "ציון במשפט תפדה".

ב' עניני עבודה, תפילה מלמטלמ"ע, ותורה מלמעלמ"ט, תורה היא מתנה, לא רק אופן נתינתה אלא גם כשהיא למטה היא בעצם עדיין למעלה מהשתלשלות. תפילה, בעצם עניינה וסדרה היא מלמטה למעלה, מתחיל בהודאה ד"מודה אני" ו"הודו לה'" והשגה כללית דפסוד"ז ועבודת המוחין דברכות ק"ש והביטול דק"ש, עד לביטול דשמו"ע, כעבדא קמי מרי, ביטול במציאות, אבל כל זה הוא מצד עבודת האדם ואין בכוחו להגיע לביטול גמור, וכל עניני ההתבוננות הם לעורר את התפעלות ולקרב אותו לענין. חודש ניסן שהוא הכנה למ"ת הסדר הוא מלמעלה למטה, "דודי לי ואני לו", אלול שהוא הכנה לתשרי, מתחיל "אני לדודי" מלמטה עד שמגיעים ל"ודודי לי" בתשרי, בשניהם מסיים "הרועה בשושנים", בניסן שהעיקר הוא תורה פירוש "שושנים" ששונים הלכות בתורה, באלול שושנה הוא ספירת המלכות, שע"י עבודה נתעלה עד לכתר בר"ה ומגיעים לעבודה של שושנים 'ששונים בתורה'.

ירידת הנשמה למטה להאיר את העולם ע"י מצוות, לעשות לבושים לקבל גילוי דג"ע ולהמשיך עצמות שלמעלה ממכ"ע וסוכ"ע ע"י מעשה המצוות וע"י נש"י שנק' "ארץ חפץ", ביטול דמלכות שנק' ארץ, שלמעלה מביטול שע"פ טו"ד, לכן ר"ה הוא ביום בריאת האדם, ולא כמלאכים שביטולם הוא ע"פ טו"ד. התענוג שבקיום המצוות מגיע בעצם התענוג ממש ונשלם הכוונה דדירה בתחתונים. זהו "אחת שאלתי", יחידה, ומזה נעשה "שבתי", ישיבה בלי שינויים, "בבית ה'", אותיות התורה והתפילה ומצוות, "לחזות בנועם ה'" עצם התענוג שנמשך משם הוי'. ואמר דוד: "ממך למדתי", מהכתוב "מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה את הוי'", יראה עילאה, ביטול במציאות, המשכת עומק רום לעומק תחת, שנמשך בכל הפרטים. המשכת תענוג העצמי מקיום מצוות מעשיות. מזמור זה מתחילים לומר בחודש אלול, ואומרים "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", דמלחמה היא מלחמת הבירורים, כמאמר נהמא אפום חרבא ליכול, וגם כאשר "תקום עלי מלחמה", הרי הוא בבטחון גמור שינצח את המלחמה ותושלם הכוונה, לפי שזה נוגע בהעצם, ולכן הוא בטוח שתומשך המשכה חדשה, היינו שלא יתחשבו עם מעשיו בשנה העברה, ותומשך לו המשכה חדשה מלמעלה מהשתלשלות, ויומשך בשנה טובה ומתוקה לכאו"א בהמצטרך לו בכל עניניו, בגשמיות וברוחניות, בבני חיי ומזוני רויחא.