פתח ר' יוסי – תשט"ו

"ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד". ספי' המלכות הוא ענין הדיבור, ענינו גילוי לזולת, מלכות ענינו גילוי להוות נבראים בעלי–גבול שהן "זולת" לאלקות, ג"ע ונשמות כולם בעלי גבול, גם חלק הנשמה שקשור למעלה (דער טייל אין נשמות וואָס איז פאַרבונדן מיט העכער), והשגת הנשמות בג"ע שמשיגים אלקות, הנה גם זה הוא בהגבלה.

אמנם כשם שהדיבור אינו נפרד לגמרי מהאדם, אדרבה, תכלית הדיבור הוא לפעול שלא יהי' זולת (ער זאָל ווערן אויס זולת) ולפעול הקירוב. כך מלכות ומה שנתהוו ממנו אינם נפרדים באמת אלא בטלים לאלקות. ארץ היא חיצוניות המלכות כמו שהוא באצילות, ויתרון ארץ על שאר ספירות הוא בכל, בגימטריא נ' שערי בינה הנמשכים במדות עד היסוד וע"י גם במלכות. עד למרחב שבמלכות, שהוא כמו מרחב בדיבור שסובל מדות הפכיות. מלך לשדה, הוא פנימיות המלכות בירידתה לבי"ע, שם נעבד, העבודה דחרישה (כובד ראש) וזריעה, קיום המצוות בקב"ע, ומצד זה נעשה יתרון יותר מהמלכות כפי שהיא מצד עצמה השיכת להשתלשלות, כי המשכה ע"י תומ"צ הוא למעלה מהשתלשלות, ע"ד החילוק בין תפילה שלא נעשה המשכת אור חדש ממש, שמקודם הי' בריא, אלא שאח"כ נתעלם החיות, וגם ההמשכה באה ע"י העלאה, משא"כ בתורה נמשך אור חדש ממש. כך ע"י העבודה למטה, מלך לשדה נעבד, מגיעים לבחינת אנת הוא חד ולא בחושבן שלמעלה מהשתלשלות לגמרי. ועז"נ כולן שוין לטובה, כיון שעי"ז מגיעים לבחי' אנת הוא חד ולא בחושבן, דוקא ע"י עבודת הבירורים שבבי"ע נשלמת הכוונה שתהי' דירה לו ית' בתחתונים.