מאמרי שנת תשמ"ד

המנהג לברך על הד' מינים בסוכה דוקא, שמקפת כל צרכי האדם, אפילו מה שלמטה מרגליו. עד שכל סוגים שבישראל ראויים לישב בסוכה אחת. באופן דהתיישבות. גם שבעת ימים הם מציאות אחת דהקף. ובנטילת הד"מ מתחבר "ביום הראשון" כתר, מלשון מקיף וסובב כל הי"ס בשוה, "ולקחתם לכם", בפנימיות. וסיפא דקרא "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", שמחה פורץ גדר. נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ביאור בעל ההילולא בארוכה, ועושה מזה סוגיא שלימה (בהמשך וככה פי"ב) דנח"ר לפני הוא תענוג דבורא, ומה שקיום תומ"צ צריך להיות בשמחה וטוב לבב הוא תענוג דנברא, ותכלית השלימות דמצוה ל' צוותא וחיבור, הוא שהתענוג והנח"ר דישראל המקיים מצוה יהי' חד עם תענוג ונח"ר דבורא.

ענין "לעושה נפלאות גדולות לבדו", הרי כולם הם נפלאות רק לגבינו, ומביא מאדמו"ר נ"ע בשם הבעש"ט, שכל עשיותיו הם נפלאות גדולות וגודל הפלא הוא לבדו יודע. ולא כפרש"י דנפלאות הוא מהתהוות יש מאין. ע"ד גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ. והוא פסוק שני קודם הקפות להביא ראיה מהתורה על השמחה אחרי אתה הראת, ע"י השגה דהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו יכול לעמוד על הידיעה דכל עשיותיו של הקב"ה הם נפלאות שרק הוא לבדו יודע את גודל ההפלאה. "כי לעולם חסדו", שנמשך למטה לבירור אוה"ע, כמשל סעודת המלך דע' פרים, שאמר לאוהבו בוא ונגלגל אני ואתה במה שתמצא, שיריים מורה על המשכה פנימית ועצמית, כמו שיריים שבוקעים מהחבית שמורה על מילוי ותוקף החבית. כך לאחר הקרבת ע' פרים במקיף דסוכות נמשך בפנימיות יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ישראל ומלכא בלחודוהי.

קודם כל יצירת הנבראים הפרטיים מספר בכתוב ע״ד התהוות ע״ס האצילות שגם הם נבראו יש מאין. בחסידות מפרשים: בראשית חכ', ב' ראשית, חכ' עילאה ותתאה. שמים הם מדות העליונות, הארץ מלכות. וכולם נבראו ע"י שם אלקים. אבל בתוספתא פי': בראשית חכמה, ברא כתר, אלקים בינה, את חו״ג, השמים תפארת, ואת נה"י, הארץ מלכות. ודורש ביאור מהו תוכן החילוק "וי״ל בזה ואכ״מ". ע"י סיפור התהוות הספי' יבאר איך נתהוו ריבוי מאחד הפשוט, זה נעשה ע"י הספירות. לכאו' רק העבירו את הקושי' מריבוי נבראים לריבוי ספי'. ואם מצד נמנע הנמנעות יכול גם לברוא ריבוי בלי ממוצע הספי'? "וי"ל בזה ואכ"מ". "והארץ היתה תהו ובוהו", קדימת עולם התהו. "וחושך ע"פ תהום", שבירת הכלים. "ויאמר אלקים יהי אור", עולם התיקון המברר ומעלה הניצוצות משם ב"ן לס"ג שלמעלה ממ"ה. ענין שנת העיבור להשוות לבנה (ב"ן) לחמה (מ"ה) עד "והיה אור הלבנה כאור החמה".

אמיתת ושלימות העליה לרגל לעת"ל תהיה בשבת ור"ח. הטעם לעלי' לרגל עתה רק בג' רגלים. לכאורה תענוג דשבת, "ויכולו השמים", שלימות הבריאה, למעלה מענין מועדים לשמחה. אלא כי שמחה פורץ גדר, ומגלה עד לפנימיות דפנימיות שבהעלם. שמחה וגילוי הן מלמעלה למטה והן מלמטה למעלה, לראות וליראות, משא"כ תענוג הוא בהסתר בפנים דבפנים ואינו שייך לגילוי בחוצה שבעצמו גופא. לכן אין שייך בו עליה לרגל. השמחה ברגל הוא גילוי פנימיות דלמעלה, "יראה את פני ה"א". ספירת הבינה, רחובות הנהר, ממשיכה מרחב העצמי. אלא שכ"ז הוא עתה, אבל לעת"ל יגלה פנימיות עתיק, שבת בשבתו, שבתו של שבת, תהי' אז עליה לרגל בכל שבת, ויומשך גם בכל בשר להשתחוות לפני. ענין זה יש כבר עתה בעסק התורה כמארז"ל לענין מחשבה ודיבור דקרבנות, שהוא עיקר בקרבן, העוסק בתורת עולה וכו'.

קשר העניינים, כשימול את בשר ערלתו יהי׳ אז "אב המון גוים". ענינו של אברהם המשכת החסד שלמעלה. קודם המילה היו יורדים נשמות גבוהות גם לאומות העולם ע״י היסוד, כי לא הייתה הפרדת הערלה מהיסוד ונמשך החסד גם לאומות העולם. כמתושלח, שהיה במדרגה גבוה עד שנתעכב המבול בז' ימי אבלו והי׳ מצב שאם ישובו יהיו גשמי ברכה בתכלית השלימות. מובן מזה איך שלפני מילת אברהם היו נשמות גבוהות והמשכת החסד שלמעלה גם באומות העולם. לכן קודם המילה לא היה לאברהם שליטה עליהם ולא נתגיירו. רק לאחר המילה נעשה ירידה באומות העולם, גרם שיהי׳ להם רצון להתגייר. (זהו גם הטעם שיש יותר גרים מזרע עשיו שנולד לאחר המילה מאשר מזרע ישמעאל שנולד לפנ"ז) וע"י ירידה זו בא לעליה, שנפעל בהם ענין הגירות, שזהו תכלית העלי׳ שלמעלה ממצבם שלפני הירידה. עד לגרים כר׳ מאיר ור׳ עקיבא. ואברהם הי׳ ראש למולים וממנו נמשך אח״כ בכאו״א מישראל, כי ענין זה הוא ירושה לנו מאבותינו, ובא לידי גילוי לע״ל כאשר יהיו כל הענינים באמיתתם בגילוי.

הברכה ד"בכל" שעמד בי' הנסיונות והשליטו ביצרו. נסיון הוא הסתר פנים מעולם התהו, ואברהם עמד בכל הנסיונות בירר את הקליפות והסט"א שמסתירים על אור הוי׳ וקדושתו, והמשיך גילוי אלקות למטה, וזהו שבירכו שהשליטו על יצרו, שלא יצטרך להלחם עוד עם היצר הרע וסט"א כי אם יתבררו ממילא בדרך מנוחה. השליטו ביצרו, לא רק אתכפיא אלא אתהפכא. עליית המלכות פנים בפנים. מעלת לא תעשה על עשה. שעובד עבודתו בהיצר גופא. טוב מאוד זה יצר הרע. שעבודתו היתה לא רק ולבי חלל בקרבי שאין לו יצר הרע, אלא גם דמצאת את לבבו נאמן לפניך. כן הוא בכל נסיון, דכאשר האדם מחליט בתוקף לא להתחשב עם הנסיון שהוא ענין של דמיון בעלמא, הרי הוא מתבטל. מעין זה צ"ל אצל כאו"א, מתחילה עובד ה׳ באופן דבא בימים, יומין שלימין כו׳, ואח״כ בא להשגת השלילה, ואח״כ להשליטו ביצרו, וזהו הכנה קרובה, לגאולה הפרטית שלו, להיות ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ בעולם קטן שלו. וע״י הגאולה הפרטית של כאו״א, באים אל הגאולה הכללית של כאו״א מישראל.

שם יהונתן נמצא בתנ"ך בב' אופנים, לפעמים בלא ה' ולפעמים עם ה'. הוספת ה' מורה על תוספת התפשטות והתרחבות, כמו באברהם שהשליטו ביצרו (כמבואר במאמר לעיל ואברהם זקן) ויוסף שיצא מבית האסורים ומשביר בר לכל הארץ, ותולדות יעקב יוסף, תכלית ההתרחבות, כמו"כ יהונתן, ל' מתנה שאין לה הפסק עד א"ס. מהביטול בא לתכלית ההתפשטות ולא כאסקופא הנדרסת ח"ו אלא כמו מלך, מיטן גאנצן פארנעם, כיון שהוא בטל, ועבד מלך מלך, ושלוחו של אדם העליון כמותו ממש, מהוי' נמשך לאלקיך, מ"ירד ירדנו" עד "אעלך גם עלה". (בהמשך המאמר מבואר ענין וחידוש נפלא וכרגיל אין מתעכבים און מלויפט א דורך וכו') מעלת ישראל מונין ללבנה ועכו"ם מונין לחמה, ולאידך פני משה כפני חמה. ב' השפעות בשמש, חיצוניות ופנימיות, שמש מאירה תמיד על הארץ אלא שאינה מתאחד עם הארץ אלא במקיף וגם האור אין משתנה משא"כ פעולת השמש בירח, יחוד שמשא וסיהרא, יחוד פנימי עד והיו לבשר אחד, זכר ונקבה בראם ויברך אותם, בלי זה הם פלג גופא. משה שהיה עניו ביטול דלבנה נפעל בו פני חמה, פנימיות החמה.

אף שסדר העבודה מהקל אל הכבד מתחיל באופן דמלחמה, כמאמר המשנה בן ה' למקרא עד בן ט"ו לגמרא רק לאח"ז באים ללימוד פנימיות התורה, שלום שבתורה [אלא שלאחר התגברות חשך הגלות התקינו להתחיל בלימוד פנימיות התורה בגיל מוקדם יותר כידוע מנהג רבותינו נשיאינו וכפי שסיפר מו"ח אדמו"ר נשי"ד בנוגע להנהגתו, מובן שהוא גם הוראה לרבים וסלילת דרך לכאו"א שאליו הגיעה הוראה זו], אמנם תכלית העבודה להביא את הנה"ב שלו למצב של פדי' ושלום, בכל לבבך בשני יצרך. הנתינת כח לזה מדוד המלך, שהחל בעבודה דמלחמה כפשוטה, דם רב שפכת, ובסוף הגיע לפדה בשלום עד שבנו נק' שלמה, ע"ש השלום דקיימא סיהרא באשלמותא שהיו דור י"ד וט"ו לאברהם. דוד הכין כל עניני ביהמ"ק שענינו להביא שלום בעולם. תכלית השלימות שגם הרבים עצמם יבואו למצב של שלום. לעת"ל יתבטל כל ענין המלחמה ויהי' שלום בשלימות. כל זה מיוסד בתורת בעל הגאולה, ויה"ר שנזכה ללמוד תורתו כאילו בעל השמועה עומד לפניו ולא רק כאילו כו' אלא עומד לפניו ממש, דאנא נפשי כתבית יהבית, שהכניס עצמו בתורתו.

בי"ט כסלו, כמו בר"ה, נמשך המשכה כללית על כל השנה בנוגע לפנימיות התורה, "שלימות הכוונה האמיתית" לקשר פנימיות נפשותינו עם פנימיות דקוב"ה. כוונת הבריאה לעשות שלום בעולם, "פדה בשלום", בעיקר ע"י פס"ד שבתורה. התורה בעה"ב על מציאות העולם. עליה בגוף ובנשמת האדם טובה לישראל העובד עבודתו "שלימות הכוונה האמיתית". סיום ש"ס "בשלום" שהוא התכלית.

העבודה דדירה בתחתונים בדרך מלחמה, תפילה, ובדרך שלום, תורה. "שלום רב" שולל מציאות המנגד באופן ש"אין למו מכשול", שאינו יכול להזיק גם לאחר. ע"י "אוהבי תורתך" הקדמת תפילה "פולחנא דרחימותא" עד לשלימות השלום לעת"ל.

"מזוזה מימין", מצוות עשה, קו הימין, בשביל פנים הבית. "נ"ח משמאל", ל"ת, בירור קו השמאל בדרך דחי', "על פתח ביתו מבחוץ" להאיר החושך. מס"נ במלחמת היוונים וניצחון בנס למעלה מסדר השתלשלות, אין זה שייך בזמן הזה כמש"כ אדמו"ר האמצעי שכל הגזירות והשמדות שהיו בזמנים ההם כבר נגמרו ולא יהיו עוד. עתה העבודה להאיר החושך ולכלות ריגלא דתרמודאי להפכם לטוב, ובעבודת התשובה "להוציא יקר מזולל".

משה ואהרן הם ממוצע בין ישראל להקב״ה, ישנם ב' עניני הליכה: תורה (משה) המשכה מלמעלמ"ט, הלא כה דברי כאש, גם בהיותם למטה הם דברי שנמשך מלמעלה, "כי מן השמים דיברתי עמכם". תפילה (אהרן) ההעלאה מלמטלמ"ע, שעולה ממעמדו ומצבו ומתעלה השמימה. כדי לשבור קלי' פרעה צריך לכח התורה דמשה, כי פס"ד המשנה את המציאות, ומצד התורה גם פרעה צריך להתנהג ע״פ התורה, כי כל מציאותו לא נבראה אלא ע״י התורה. אבל לצורך היציאה מגלות מצרים צ"ל אהרן. אמנם יש בכ"א מזולתו, כי לא מספיק הביטול לבד דמשה וצ"ל גם העלאה דאהרן, וגם אהרן צריך לענינו של משה. לכן ארז״ל שניהם שקולים, אף שבכ"מ יש את ענינו העיקרי שלכן מקדימים את משה או את אהרן לפי הענין, (ע"ד קדימת אב לאם בכבוד והיפוכו במורא. שענינו לשנות טבע מדותיו). בכח התורה לפעול בלעו״ז ובאוה"ע, לכוף את כל באי עולם לקיים ז' מצוות בני נח. פעם היה זה סכנה, משא״כ בדורות האחרונים נשתנתה המציאות ויש אפשריות לכוף את באי העולם כו׳. וי"ל הטעם כי לעת"ל יקויים הענין דוהיתה לה׳ המלוכה, ובערב שבת מצוה לטעום מכל תבשילי שבת, לכן נתחדשה האפשריות בידי ישראל לכוף את באי העולם. ונעוץ סופן בתחילתן, אברהם אבינו הקריא שם הוי׳ בכל העולם כולו באופן של "א-ל עולם" ולא "א-ל העולם". רצה יעקב לגלות את הקץ של יצי"מ, ואילו זכו היתה אז גאולה שלימה, ע״י שהי׳ אומרו בדיבור ובתורה הי׳ נמשך גם בעולם, אף שצריך לבירורים וכו'. גם היה אז הענין ד"לעבדו כולם שכם אחד והיתה להוי׳ המלוכה", שיהי׳ בגאולה העתידה. וכמו שאמר יהודה ליוסף "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו כי כמוך כפרעה", ופעל שיוסף נעשה בעה"ב על כל העולם כולו ע״י אמירת "ונפשו קשורה בנפשו", של אביו שבשמים, ועד ש"לא יכול להתאפק" ובכה בקול. עד״ז בנוגע לגלות זה, שהוא דבר מר מאוד ומבלבל הן ביום והן בלילה. וישנה טענת משה "למה הרעותה לעם הזה גו׳" דמכיון שפרעה הוא מושל בכיפה בכחו של הקב״ה, ופרעה אינו נותן תבן ואומר לעשות לבנים, וטוען "נרפים אתם נרפים", הרי על זה באה טענת משה רבינו בזעקה גדולה "למה הרעותה לעם הזה". דכל עניני התורה הם נצחיים, אפילו טענות שבתורה שיש עליהם מענה וכו׳ וכ"ש כאן שלא נאמר למשה שום תירוץ על טענתו, ורק אמר לו הקב״ה שהאבות לא הרהרו אחר מדותיו, דזה שאין מהרהרים אינו מבטל את מציאות הטענה ד"למה הרעותה". עד שהאומות שואלים את ישראל מה אלקיכם מכל האלקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו. היינו שנמצאים בגלות הזה המר והחושך וכו׳. אלא שאעפ״כ אין ישראל מהרהרים בזה, ואינם מתביישים מפני המלעיגים וכו' וכיון שהיום הוא יום השבת שאין עצב עמה אין להאריך בזה, אלא בענין של טוב ושמחה, שבקרוב יהי׳ ענין בשורת הגאולה, ע״י מבשר טוב, עד כפי שאומרים בנוסח הושענות דהושענא רבה ג״פ "קול מבשר מבשר ואומר".

בר"ח נצטוו "בעשור לחודש יקחו את השה", ובי״ד בו ישחטוהו, ובט״ו בו יאכלוהו. "עשור", אינו רק עשירי, אלא כולל את כל העשרה. העבודה דיצי"מ היתה לפעול חידוש בעולם, חודש של גאולה. והתחילה בר"ח ונמשכה לכל ימי החודש. ונק' 'ראש חודש' ולא 'תחילת החודש', כמו ראש הכולל כל הכוחות ומנהיגם, ר"ח כולל עבודת כל ימי החודש, וע״י העבודה כדבעי פועלים על עבודת כל ימי החודש. כך עבודת החידוש נפעלה בתחילה בכללות בר"ח, ונמשכת בפרטיות בכל הימים עד לעשור בחודש. דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳ לא רק ליום זה אלא גם לימים שלאחריו, בכל יום יש בשלמות גם עבודת הימים שעברו. ע"ד "בא בימים" דאברהם. וזהו "בעשור לחודש", ולא 'בעשירי', כי ביום זה קיימת אצלו גם העבודה של כל הימים שלפני זה. הכח לזה מבחי' משה שבכאו"א. ר"ח הוא נקודה דמלכות, ונבנית בכל עשר כוחותיה. נקודת הקב"ע שהוא ראשית העבודה עיקרה ושרשה ונמשך לכל פרטי העבודה החל מ"ואהבת גו'". נקודת רדל"א שנמשך לבי"ע בריבוי התפשטות והתרחבות. "ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ביקור ד' ימים לברר גקה"ט וקלי' נגה בשה טהור. "ושחטו אותו גו׳", שפעלו העלאה בשה, כמו השחיטה שמכשרת את הבהמה שתהי׳ ראוי׳ להיות דם ובשר כבשרו של האדם. ואח״כ "ואכלו גו׳", שהמשיכו הענין מלמעלה למטה בפנימיות. ובפרט בקרבן פסח שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ההכנה לזה מר"ח, שכולל כל הימים. אח״כ צ״ל העבודה הפרטית במשך עשרת הימים, עד ש"ביום העשירי משכו וקחו גו׳". אח"כ האכילה בחפזון. ההוראה והבכן מכל האמור בנוגע ליום העשירי בשבט, "העשירי יהי׳ קודש", יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו״ר, שצ״ל העבודה עם "שה פזורה ישראל" שמפוזרים בגלות, והעבודה לגלות את "צדקת פרזונו" את הצדקה והכוונה שבפיזור בגלות, שיהי׳ "פרזות תשב ירושלים".

במ"ת נאמרו דברים פשוטים לכאו', אבל יש חידוש דמצווה ועושה. גם היו קולות וברקים וכו' ונאמר אנכי ל' יחיד שהיה הדיבור עם כל אחד מישראל. כי היה המשכת עצמות בגלוי וחדרה בכל סדר ההשתלשלות גם בדברים הכי פשוטים, המשכת העצם היא בדברים תחתונים ופשוטים ביותר ובעולם הכי תחתון ובדברים פשוטים שבו. פי' לאמר דעשה"ד הוא שהגשמי והתחתון עצמו נעשה האומר (אַ זאָגער) כי נמשך עצמות מצד ענינו (של התחתון) "שכל או״א הרגיש בנפשו את השם הוי׳ שהאיר בנפשו . . ושרש ההמשכה היא מבחי׳ עצמות א״ס". לאתעדל"ע זו צ"ל המשכה באתר שלים (אף שאין זה ממשיך אותה) עד"ז להמשכת העצם צריך הסרת ההעלמות וההסתרים והבלבולים, כי קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים, לכן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. העדר וצמצום בשביל הגילוי. החרדה מהקולות וברקים במ"ת הוא העדר קודם להווי׳ חדשה, ביטול כדי לקבל גילוי העצמות, הכנה וכלי להמשכת העצם, שהוא הוי׳ האמיתי. עד״ז הכנה לתורתו של משיח, פנימיות התורה, היא ע״י ההעדר וההעלם שבכל הגלויות, ובפרט בגלות הזה האחרון, ובעקבתא דמשיחא, שזהו הגלות הכי ארוך וכו׳ וגלות המר וכו׳, שזהו ההעדר הגדול ביותר, ולכן באים על ידו אל ההווי׳ האמיתית שהיא הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי׳ גלות, משום שאי אפשר שתהי׳ מציאות של גלות גדולה יותר מן הגלות הזה, ולכן גם הגאולה (ההווי׳) שעל ידו היא גאולה שאין למעלה הימנה.

לפניהם, לפנימיות הנפש, עד למחשבה דיבור ומעשה. גם לפניהם, פנימיות התורה, האוצר שבתורה, תשים לשון סימה ואוצר. החידוש הוא, גם משפטים המובנים בשכל אנושי, הם אוצר וסימה, ענין פנימי ונעלה ביותר. ומתחיל בדין עבד עברי, אף שהוא דרגה נמוכה, זרע בהמה, צריך לפעול בו קבלת עול, ולמעלה מזה הוא אמה העברי׳. גם זרע אדם הרי נתלבשה נשמתו בנה"ב ובגוף צריך קב"ע וביטול. עבודה ל' עורות עבודים, שמעבד ומשנה את טבעו ורגילותו. עבודה זו היא בכל היקף הזמן הנכלל בשש שנים ושנה השביעית, ששה ימים ויום השבת, בכל יום ויום יש לו כחו, כל יומא ויומא עביד עבידתי׳, צריך שהעבודה תהי׳ בכל זמן. ואח״כ בא יום השביעי שבת, עד״ז בשנים, שש שנים יעבוד בקבלת עול ובשנה השביעית יצא לחפשי גו׳. איך יכול זרע בהמה להיות עבד עברי, לזה אומר כי תקנה, שאין שינוי בגוף הדבר אלא רק שינוי רשות, גילוי ההעלם בלבד. כי נש"י גם זרע בהמה הם מעבר הנהר למעלה מסדהש"ת, וזרע בהמה קשור עם בהמה רבה שלפני האצילות וגם זרע אדם קשור עם בחי׳ מאד ואינו חידוש אלא גילוי ההעלם בלבד. וזה נעשה ע"י משה "כי תקנה", ושייך למ"ת המשכת התורה מלמעלה למטה, משא״כ לימוד התורה הוא מן הקל אל הכבד, עד שבא לפניהם לפנימיותם, עד יגדיל תורה ויאדיר, תכלית השלימות שבתורה, ועד שמחבר אורייתא וקוב״ה, עד שעושים את האתר שלים שהוא כלי והכנה לגילוי בחי' שלמעלה לגמרי מאתעדל"ת ועד שבא לבחי׳ מעלה אני עליכם כאילו עשאוני.

שמים וארץ, כללות הבריאה וכל סדר השתלשלות, בראשית, בשביל התורה ובשביל ישראל, בכל אחד מהן יש שמים וארץ, ויש ביניהם אחדות, והחילוקים הם רק בפרטים. לימוד התורה - שמים, ד"ת אין מקבלים טומאה. קיום המצוות - בארץ. מארי תורה, מארי עובדין טבין. יששכר וזבולון. ולפני זה בתפילה בק"ש, קב"ע מלכות שמים וקב"ע מצוות. תרומה ל' הרמה ול' הפרשה. ג' תרומות בכתוב, א' מהן מחצית השקל לאדנים שהוא לכ"א מישראל, אף שהוא הרמה. ב' פרשיות דק"ש, שמים וארץ, רצו"ש, תורה (ודברת בם) ומצוות (ואספת דגנך). במשכן ג"כ ב' ענינים, יריעות - שמים, קרשים וכלים - ארץ. תורה - הרמה, מצוות - הפרשותא. ובכל א' יש מחבירו. שמים וארץ חדשים, רו"ש דלעת"ל, לא חידוש הישנות אלא חדשים ממש, שותף במעשה בראשית. הצמצום בדרך סילוק (ולא מיעוט) גרם המשכת אוא"ס מלפנה"צ להאיר במקום החלל, ומה שהאיר לפני זה היה מעין הכשרה ורגילות כביכול שיוכל לקבל גילוי זה, הוא חידוש הישנות. אמנם לעת"ל יתגלה עצמות א"ס למעלה מזה, חידוש גמור. תורה חדשה מאתי תצא. אלא שתלוי במעשינו עתה, "כשם שגילוי אוא"ס במקום החלל פעל פתיחה והכשרה ורגילות שיוכלו להמשיכו, עד"ז עבודת ישראל עתה פועלת פתיחה ורגילות להרגיל העולם (ביסלעכווייז) עד שזה גורם להמשכת העצמות לע"ל". כן יעמוד זרעכם (מצוות) ושמכם (תורה), עבודת ישראל ברצו"ש הנעשים בזמן הזה אחר הצמצום, יהיו לעת"ל חדשים ממש, כי עבודתם עתה היא סיבה וגורם לגילוי זה, לכן בהכרח שהדבר נמצא גם בהם כי גם בישראל יש המשכת העצמות.

מדבר במעלת הלימוד עם תשב"ר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם" שהיו אז העלמות והסתרים בענין דרש ותבע להתעסק בזה. בזמננו זה שאין קושי אדרבא צ"ל ההתעסקות בזה ביתר שאת. בפרט שגם יש לזה סיוע אף מאומות העולם.

מחצית השקל היא מצוה כללית ובאה לתקן חטא כללי, לכן רומזת על עבודה כללית השייכת לכללות ישראל. קטן וגדול, עשיר ודל שוים בזה. דהנה המצווה ושכרה אינם ב' הפכיים אלא ב' חצאי השקל. המחצית מלמטה ומלמעלה. כתורת הרב המגיד, חצוצרות, ב' חצאי צורות ונעשים מציאות אחת. כמו בתפילה שהיא עבודה שבלב מחד, וכעבדא קמי' מרי' מאידך ונעשה מציאות אחת עם הקב"ה. כן בכל המצוות האדם נותן מחצית שלו בשלימות, בעין יפה והתמסרות גמורה עד למס"נ, כי יודע שיומשך מחצית מלמעלה, ע"ס גם המקיפים. זה יתנו, בעין יפה נותן את כל י' כוחות נפשו, מראשית העבודה עיקרה ושרשה, קב"ע, ענין האדנים שעומדים בקרקע, יסוד המשכן, ומחזיקים את הקרשים. עד למס"נ. עי"ז ממשיך מלמעלה ע"ס ומקיפים ונעשה יחד עשרים גרה השקל. כופר נפשו, לשון חליפין, שפועל בעצמו חילוף ושינוי הטבע ע"י מס"נ, לא רק כפרה לעגל אלא שלימות העבודה עד למציאות חדשה. נשיאות והרמה בכל הכוחות. וממשיך האמונה דמקיף בכוחות הפנימיים. וכל זה נפעל על ידי משה רעיא מהימנא בבחי' משה שבקרבו.

גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, היינו שההוראה למעשה היא מהלימוד שבתורה, והרי גם הסיפורים שבתורה הם הוראות. ב׳ אופני מלחמה שבתורה הם ב׳ אופנים בעבודת האדם. מלחמת כיבוש הארץ וז׳ אומות, כיבוש המדות (והמוחין השייכים להן) להפכם לקדושה והיא עבודה קשה ביותר, כי לא זכו שתעשה ע"י משה. אבל אפשר לברר אותן ולפעול גם באו"ע הכרה והתבוננות שה' המציא אותם בכוונה כו'. הגורם לאוה"ע שאינם כדבעי הוא עמלק ראשית גויים שפועל בהם שיתנגדו לקדושה ומכניס בהם קרירות וספיקות וכו׳, עד שנעשה אצלם גם מדות רעות כו׳. ע״י התבוננות כובשים את הז׳ אומות. גם יש בו חוצפה בלא תגא. לכן צריך להיות בו ענין דתמחה, כי מרידה אי אפשר לזככו ולבררו, אלא אחריתו עדי אובד, שבירתו זו היא תקנתו. אלא שכל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, ושבירתן זוהי תקנתן, לגלות על ידו שאין עוד מלבדו. במרידה אי אפשר לברר. אמנם התוקף של עמלק אפשר להפוך לקדושה, ובלשון רז״ל מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, כי בזה אפשר להיות אתהפכא. וזהו ג״כ מה שארז״ל מבני בניו של המן למדו תורה כו׳, כי את התוקף של עמלק יכולים להפוך לקדושה.

שינה בגלות שאין ניכר מעלת ישראל. הגילויים עולים בעצמות. הכוחות בהשוואה ובלי סדר. אבל בשרשן הם בשלמות. לכן כשנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מעורין זב"ז. ע"י מס"נ, עולים הכוחות לשרשן, נדדה שנת המלך, העלם הנפש בהתעוררות והתגלות בכוחות פרטיים. כך בכל גלות המס"נ דאל יבוש מפני המלעיגים פועל נדדה שנת המלך לגאולה.

שייכות פרה לפסח ופרשת החודש, תכלית בריאת אדם עלי אדמות לעבוד במ''ע ומל"ת, סור מרע ועשה טוב, גם בג"ע צריך לעבדה ולשמרה. אף שהוא בחינה נעלית. בירידה מג"ע צורך עליה להשלים הכוונה דירה בתחתונים. ב' עניני פרה, שריפה ונתינת מים, סו"מ ועש"ט, עבודתה בסגן אלעזר בן אהרן, לשון עזרה וסיוע לעבודה בתחתונים. ונק' חוקת התורה, למעלה מטעם, דנתאוה הקב"ה בעולם הגשמי דוקא. גם ביצי"מ, קרבן פסח היו ב' הקוין "משכו (מע"ז) וקחו לכם" מצות. שריפת הפרה בעבודה, ביטול במציאות ונשאר רק העצם. אני נבראתי לשמש את קוני. ומבטל כל הבלתי רצוי ונשאר רק אפר, כח המתאווה ומערבבים במים חיים ומהפכן לקדושה.

תשרי, טבע, טבעו בים, שיכול לטעות. ניסן, נס, הרמה וגילוי שיהיה נראה האמת. ענינם בהשתל'; אורות וכלים, נפש וגוף, סובב וממלא. בעבודה: עשיית מצוה כמחויב ע"פ דין, והידור מצוה עד למס"נ, צדקה יותר משליש, אינו מתחשב בשום חשבון. בכל מאדך. אמנם סדר העבודה מתחיל מתשרי דעתיקיא קרו לי' ראשון, כי יש מעלה בטבע, ומשם נשפע מעלה זו גם בניסן. ולאחר "וואס מהאט דורכגעטאהן" שפעלו כדבעי עבודה זו עד סוף חודש אדר באים לעבודה דניסן למעלה ממדוה"ג ומשם נמשך הנהגה זו לי"ב חדשי השנה, ז"ה גימטריה י"ב. עבודה דלכתחילה אריבער, מראה באצבע ואומר זה, אותות ומופתים שע"י הצדיקים בעל-שם'סקע הנהגה ועבודה במס"נ למעלה מכל מדידה והגבלה.

שאלת הבן הוא ענין עיקרי בפסח, כי יצי"מ הוא זמן לידת ישראל, שאז מתאים שיודגש עניין החינוך. שאלת הבן חכם מדוע צריך שקיום מצוות יהי' בגשמיות שהרי בזמן יצי"מ (קודם מ"ת) הגשמי היה טפל, והמענה שדווקא בגשמיות בתחתון שאין למטה ממנו נמצא העצמות, שהוא למעלה מחילוקי דרגות דתחתון ועליון.

כמה מעלות בקיום מצוות בגשמיות דווקא: שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר; שהן "רצונו" ולא רק "חכמתו"; כי "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". דווקא בתחתון מתגלה הכח הכי עליון, בדוגמת בן המתחטא לפני אביו, ובפרט ע"י פעולת התשובה. "אסף בן קרח" עשה תשובה וכמו נדב ואביהוא שהקטירו אש זרה וקטורת עניינה תשובה ע"ד קטורת יוהכ"פ. מקשר כל הנ"ל עם הפסוק "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל" התורה פועלת חידוש במציאות העולם ומביא סיפור מכ"ק אדמו"ר הצ"צ.

לא די הזיכוך דמצרים, צ"ל הכנה בקרי"ס. הים הגדיל את ישראל ("כמגדל דוד צווארך", שהגדיל אתכם דוד בספרו לגוזר ים סוף לגזרים) ע"י חיבור ים ויבשה, ביטול במציאות וביטול היש. אף שמצד חיצוניות הים, הוא גשמי מדוד ומוגבל, מציאות בפ"ע, ישראל גדולים. אבל פנימיות הים דבוק במקורו ופועל בנבראים שיכירו (און דורכפירן) שלא יהיו נפרדים מהמקור, קרי"ס הגדיל אותם ועשאם לכלי ראוי למ"ת, לא רק ביטול היש אלא גם ביטול במציאות. נוני ימא דמהלכין ביבשתא, עובדי ה' בנשמתם. אלא שכל זה הוא בסדר השתל' בספירות הגלויות, חיצוניות עתיק. אבל תכלית השלימות הוא בגילוי פנימיות עתיק "בנהר יעברו ברגל" שנמשך עד לרגל דנשמה המלובש בגוף בעוה"ז.

"תורה חדשה מאתי תצא" דמשיח הוא למעלה מהגילוי דמשה רבינו, כי העילוי והחידוש דלע"ל בעולם ובישראל הוא גם בתורה שהיא ממוצע בין אוא"ס לעולמות ובין הקב"ה לישראל. ומשיח עצמו נעלה גם מגילוי זה, כי גם ישראל נעלים יותר מהתורה בדרגה הכי נעלית ומשיח הוא יחידה כללית ועצם הנשמה מובן שהוא העצם שלמעלה מהתורה חדשה שתתגלה על ידו. וזה תלוי במעשינו ועבודתנו עתה שעיקרה עבודת הבירורים, גם הנתינת כח לזה הוא מרוחו של משיח שבתחילת הבריאה, אלא שאז היה בהעלם וע"י שמשה, גואל ראשון וגואל אחרון, קיבל תורה מסיני, בא זה לידי גילוי.

תומ"צ נקראים דרך שעל-ידם חיבור ישראל עם קוב"ה, ויש בה ב' מדריגות: תפארת לעושי', לתקן את נפשו. ותפארת לו מן האדם, לפעול באדם העליון. אף שיש דרך נעלה יותר, עבודת הבירורים ע"י תשובה, אבל אין זו "דרך ישרה" כי לכתחילה אין לו לאדם לחטוא ולשוב בבחירתו."רבי אומר" דוקא, שחיבר ששה סדרי משנה מצד הירידה לגלות להורות שהדרך הישרה היא העבודה דתומ"צ בסדר והדרגה במדדוה"ג דוקא, גם עבודה דמס"נ צריך שתומשך בעבודה פנימית.

"בחוקותי תלכו", חקיקה וקיום מצוות במחשבה, "ואת מצוותי תשמרו," בדיבור, "ועשיתם אותם", במעשה. ובאים ל"ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳" עד "והתהלכתי בתוככם גו׳ ואולך אתכם קוממיות", ב׳ המעלות דעבודה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה בגאולה. "אלה תולדות" מלא ב"פ, בבריאת העולם ובלידת פרץ. כי שלימות הבריאה בגאולה ע"י מעשינו ועבודתינו לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. לכתחילה כבר ישנה כוונה זו בבריאת העולם, אלא שבנ״י ע״י עבודתם צריכים להמשיכה מן התאוה אל הכח ומן הכח אל הפועל דירה בתחתונים. עי״ז נעשה האדם שותף להקב״ה במעשה בראשית. כוונה זו שבבריאה הוא הכח לבנ״י שיוכלו לעשותה בפועל, ונרמז בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", זה רוחו של משיח, שעוד לפני הבריאה בפרטיות כבר הי׳ בו רוחו של משיח, היינו הכוונה והתכלית שתתגלה לע"ל. העבודה דבנ"י לעשות לתקן, עשיה מלשון כפי׳, "אדם לעמל יולד", שזה חל גם על משיח שנק' אדם, ויושב בשערי רומי בין עניי סובלי חלאים ואיהו שרי חד ואסיר חד דילמא מבעינא דלא מיעכב, שיוכל לגאול את ישראל מיד, בשעתא חדא וברגעא חדא. וזהו "אם בחוקותי תלכו גו׳", העבודה בג׳ הלבושים מחדו"מ שעל ידם הוא קיום תומ"צ, עמל ויגיעה בתורה בחי׳ אותיות החקיקה שבנפש, עי״ז באים לכל הברכות המנויות בהמשך הפרשה.

דברה תורה כלשון בני אדם, נשיאת ראש בנ״י לגולגלותם. הראש כפשוטו למעלה מכל אברי הגוף, בו משכן המוח והשכל וכל החושים הנעלים ומנהיג כל אברי הגוף. נשיאת ראש, שגם החלק הכי נעלה בגוף מתנשא למעלה יותר ומנשא עמו כל הגוף. לגולגלותם, המקפת ושומרת על המוח שבראש, בגשמיות מוכרח להגין מלמעלה, אבל הקב״ה אינו מוכרח בשום דבר, ויכול לעשות שההגנה תהי׳ לא מלמעלה. גם בנבראים יש הגנה ושמירה לא מלמעלה, נשר מגינה על גוזלי' מלמטה. זה שגולגולת היא למעלה מהמוח בפשטות כי הוא למעלה במדר' מהמוח. לכן צ״ל הגבהת והרמת הראש אל בחי׳ הגולגולת. ה' דרגות בנשמה ולכל דרגה שם אחר. נר"נ הם דרגות תחתונות המתלבשות בגוף בפנימיות. למעלה מזה ח"י, מקיף הקרוב והרחוק. סיבת מנין בנ״י מתוך חיבתן גם לבחי׳ נר״נ שבנפש, וצ"ל העלאה לבחי׳ הגולגולת, למקיפים דח"י, לקשר נר״ן בח״י מלמטה ולהמשיך מלמע' למטה, לכל יוצא צבא בישראל, גם למקום ודרגא כזו שיש בה אויב שצריך להלחם בו, גם שם נמשך מקיף דח"י, ונותן כח לנצח המלחמה, בעבודת התפילה, שעת צלותא שעת קרבא, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מתחיל בהודו להוי׳, התבוננות בפסוד"ז, עד תפילת העמידה בלי שום תנועה, תכלית הביטול בלי שום הרגש המציאות, בקול דממה דקה, בלי שום תנועה, ענין במדבר סיני ברוחניות, דגם מדבר (וצומח וחי) הוא בבחי׳ דומם, ביטול בתכלית. לא רק בכל לבבך ובכל נפשך, כחות פנימיים, אלא גם בכל מאדך, כוחות מקיפים, עד למס״נ ומסירת הרצון. אלא שתכלית הכוונה היא שתהי׳ אח״כ המשכה למטה, בלימוד התורה, באוהל מועד, ונועדתי שמה גו׳, מביהכ״נ לביהמ״ד, לימוד התורה כענין בפני עצמו עם כל התוקף ועם כל ההתעסקות (מיטן גאַנצן שטורעם און מיטן גאַנצן פאַרנעם) הוא דוקא לאחרי עבודת התפילה. הכח לזה "וידבר הוי׳ אל משה", בחי׳ משה בכאו״א מישראל, אתפשטותא דמשה המאיר לס׳ ריבוא נשמות, וכ״א מהס׳ ריבוא נשמות מתחלק לעוד ס׳ ריבוא ניצוצין. "שאו את ראש גו׳ לגולגלותם", עד ליחידה שבנפש, ועד לבחינה שלמעלה מיחידה. ואח״כ נמשך מזה למטה בכוחות הפנימיים. ומזה באים אח״כ לגילוי בחי׳ היחידה הכללית, משיח צדקנו.

הוראת אדמו״ר מהר״ש 'לכתחילה אַריבער' נמשך לדורות, וצ"ל "יגעת ומצאת, שלא לפי ערך היגיעה. ברכה לשון המשכה, אינו מחדש רק מגלה וממשיך את הברכה ממקורה, ונקל יותר להמשיכה. תפילה פועל דבר חדש, יהי רצון כו׳, גם אם אי אפשר להמשיך מהשורש פועלת התפילה רצון והמשכה חדשה. לכן יעקב לא הי׳ יכול לברך את מנשה הבכור ויוסף ביקש שיתפלל עבורו שיגדל מאפרים, בכ״ז אמר יעקב שאחיו הקטן יגדל, כי יעקב הי׳ אז במצב של ברכה ולא במצב של תפילה. אך ברכת כהנים למעלה אפילו משורש התפילה, למעלה מהשתל' לגמרי, "יברכך הוי׳" דוקא, ברכה וההמשכה משם הוי׳ שלמעלה מסדר השתלשלות. וממשיך "ישא ה׳ פניו אליך", מלשון משא פנים, "נשא את ראש", לשון נשיאה והגבהה, כי מגביהים את המתברך למעלה מכל סדהש"ת. "אמור להם", שאינו נוגע מצבו הפרטי של הכהן המברך. עד "וישמרך" מן המזיקים, "ואני אברכם" כשיטת רבי ישמעאל דכהנא מסייע כהני, מלמע' מסדהש"ת, היא הדרגה דברכת כהנים עצמה.

ג׳ עבודות, יצי"מ, ספה"ע ומ"ת, אינם רק ליחידי סגולה, אלא שייך לכאו"א מישראל, לפום שיעורא דילי׳ במסילתו יעלה. תוכן העבודה אחד הוא וכולל כל ג׳ הענינים: יצי"מ, "סור מרע" שלילת מצב בלתי רצוי. וישנו גם ב"עשה טוב", כי בכל דבר יש שלילה וחיוב, בזה גופא שעושה שולל את הפכו. אתכפיא. יצי"מ גם מגבול דקדושה. ספה"ע, שלימות סו"מ וגם עשה טוב, עבודה זו בהכרח שתתלבש בכל הדרגות, ז' שבועות כנגד ז' מדות. בכל לבבך. עד "היום תשעה וארבעים יום" (ולא היום יום המ"ט), כי גומר לברר את כל מדותיו בשלימות. מ"ת, בקש שלום, ביטול הגזירה, המשכת קדושה בחפץ גשמי ועשי' בפועל. לכן מודגש "ממחרת השבת" שבא לאחר ימי החול (יצי"מ, סו"מ) וקראת לשבת עונג (ספה"ע "שבע שבתות", עלי' לקדושה, ועש"ט). וע״י שלימות עבודה זו באים "ממחרת השבת השביעית" לגילוי בחי׳ מתן תורה, ענין השלום. וכ"ז ע"י ישראל שנק' בנים למקום. שאין הבן דבר נפרד ח״ו מן האב, אלא הוא נמצא במחשבת מוח האב כביכול.

מעלת תורה לגבי תפילה, בהמשכה למטה ולא בהעלאה. קירוב באמת, אין בה שינוי, ונק' אמת מתחלה ועד סוף בלי שינוי. ואדרבא, עיקרה למטה, תורה לא בשמים היא, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, אף שתורה דג"ע רוחני ונעלה יותר, כי עיקר התורה היא 'בידו'. משא"כ תפילה, "לכל קוראיו" מלמטלמ"ע. תשמ’’ה

הלויים פעלו שלימות בעבודת קו השמאל, שעל ידם נשלמה בריאת גופות החיצונים. כהנים ענינם הוא המשכה מלמעלה למטה חסד והאהבה. ופועלים בלויים שעבודת העלאה שלהם תביא לידי המשכה. כי שלימות העלאה היא רק כשיש המשכה על ידה. וזה נפעל בעבודת התפילה ע״י הקדמת בחי׳ עבודת הכהנים. וכדי שתהי׳ כדבעי ובת קיימא צריך שיהיו כלים לקבל את ההמשכה. דאורות בלא כלים אין לזה קיום וא"א להמשיך הגילוי שע״י ההעלאה דגבורה למטה בשלימות, עד״ז לא הי׳ כח להפך את הלעו״ז לקדושה, ואילו היתה בריאת החיצונים עם הגופים שלהם, לא הי׳ אפשר לתקנם ולהעלותם לקדושה. אמנם לאחרי מ"ת בטלה הגזירה דעליונים כו', נתחדש ענין זה שההמשכה שע״י גבורות יש לה כלים, ועוד זאת ויתר על כן, שאפשר להפך ולתקן גם בחי׳ הלעו״ז, ויש בזה המעלה והעילוי ד"יתרון האור מתוך החושך ויתרון החכמה מן הסכלות". וזהו החידוש בעבודת הלויים, שעבודת ההעלאה שלהם היא באופן שממשיכים אח״כ למטה באופן של קיום, דירה בתחתונים, ועד שמהפכים גם דברים דלעו״ז. בכחם להמשיך ולגלות בחי׳ הוא, לשון נסתר, עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא בגילוי ובכלים. לכן עבודתם בשירה ובזמרה, ענין השמחה, שזה מורה גם על ענין הגילוי.

ההפרש בין שבת ור"ח ומעלת כ"א, עכשיו ולעת"ל. "ונפקדת כי יפקד", חסרון וזכרון מציאותו, ע"י ביטול נזכר. דוגמה מנפש האדם, דיבור ומעשה מקבלים מהמדות. פי' הפסוק "שער החצר הפנימית גו' וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", המשכה משכל שלא ע"י מדות. ע"ד לימוד חסידות באופן של הבנה והשגה. דהן אמת שקיום הדברים צריך להיות באופן של חוקה חקקתי, וגם יודע הוא בוודאות גמורה שהדברים שנאמרו ע"י רבותינו נשיאינו שהם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו הם אמיתיים בתכלית, ואשר רבותינו נשיאינו, בעלי המאמרים, בטח הבינו את הדברים, וגם יודע שצ"ל להיות דיוק בשמירת דברי הרב, אבל יחד עם זה צ"ל ההשתדלות שהדברים יהיו מושגים ומובנים גם בשכלו, וכאשר אינו מבין צריך לבקש, קומען און קלאפן אויפן טיר אין מיטן נאכט, [לדפוק בדלת באישון לילה] שיסבירו לו הדברים. וזה גופא היא הסיבה למה שלא הסבירו לו את הדברים, כדי שיבוא ויבקש, קומען און קלאפן אויפן טיר.

"משכנותך ישראל", יריעות שש נק' משכן והם יו"ד, עשרה מאמרות (פרקי אבות דשבת זו) י' ספירות, העבודה לגלות אלקות בעולם. "אהלך יעקב", י"א יריעות עזים, כתרין דמסאבותא, העבודה לברר קלי' נגה וחושך דעזים. והוא ההפרש בין תורה למצות. תורתך קבע ומלאכתך ארעי. בגלות "טובו אהלך", וגם שם עושה "דירה בתחתונים" קבע, ושכנתי בתוכם. ימי החול ושבת קודש. ושניהם כאחד "מה טובו" באותה דרגה. לע"ל יתגלה גם מעשה המשכן דמשה שהוא נצחי.

ענין הקרבנות בגו"ר היה גם בזמן המקדש ועתה נשאר רק הרוחני' בתפילה. ע"י ב"פ "ואמרת" שבפ' הקרבנות נפעל שכל ישראל הקריבו במחשבה ודיבור וגם במעשה, כי לב ב"ד מתנה עליהם. ועתה נשאר רק הכוונה בדיבור ומח'. לכאורה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, תענוג ורצון בעשי' דוקא, וגם האש באה מההדיוט בביהמ"ק. ובזה יתירה פעולת הקרבנות מכל המצוות גם תפילין וציצית. משא"כ עתה בחו"ל ובגלות. אבל הא גופא שעתה התחתון הוא ביותר, בגלות בעוה"ז ובחוץ לארץ, צ"ל "נעשה רצוני" בשלמות. בדיבור המצוה בלימוד במחשבה בהשגה ובדיבור. ובזה מביאים את הגאולה שלימה. ונלך יחד עם נשיא דורנו לביהמ"ק השלישי ובשמחה וטוב לבב.

"ויכתוב משה" הרי כל התורה כתבה? איתא במדרש טעם אריכות המסעות שימצאו בתים מלאים כל טוב, לכאו' אם ישראל יגיעו מיד לארץ כנען לא יכלו לקלקל? המסעות לא היו רק הכנה או המשך לדבר, אלא תוכן מיוחד גם בפ"ע, עבודת הבירורים, לכאו' הרי רוב המסעות היו שלא במקום ישוב ולא שייך בם ניצוצות? הכוונה דירה בתחתונים דווקא לעצמותו ית', למטה מטה ביותר, לא רק לברר ולזכך אלא לעשות דירה, הכח לזה ע"י שמלכתחילה יהי' הזיכוך מלמעלה ואז יוכל האדם לעשות דירה. לכן קודם העבודה הלכו במדבר מקום גקה"ט מ"ב מסעות עם משה ואהרן והכניעו את מקור הקלי' אחר כך בכח כל אדם לעשות דירה במשך ימי חייו ע"ד המסעות עד והריחו ביראת ה'. כל זה בכח "ויכתוב משה מוצאיהם", שרש הנשמה בעצמות, משה פועל בישראל נתינת כח לעבודה.

"ציון" היינו סימן, הכוונה לנפש האלקית, יש בה ב' תכונות הפכים: א. אינו הדבר אלא סימן לדבר, חלק אלקה ממעל, נפש השנית. ב. הוא מענינו של הדבר שהוא סימן אליו "ממעל ממש". "שביה", ב' פירושים: א. שיבה וחזרה. ב. שבויים שלה. זה אינו שייך בנה"א אלא רק בלבושים דמדו"מ שאינם במקומם האמיתי ומתלבשים בגוף ונה"ב, או על הגוף עצמו. כללות עבודת האדם והכוונה במתן תורה לעשות שלום בעולם, חיבור נשמה בגוף, הן ציון והן שביה, אלא דציון היא עבודת הנשמה גופא, ושביה קאי על לבושי מחדו"מ שבגוף ונה"ב, או הגוף עצמו. לציון צריך "משפט", שתרגומו (שעניינו בירור לשון אוה"ע) "הלכתא", הליכה מלמעלה למטה, ע"ד השופט שאומר דעתו כפי שכלו מלמעלה, זה שייך לנה"א, "הלא דברי כאש". אבל לשביה צריך צדקה להעלות העני ממדרגתו, "וצדקה תרומם גוי", הגבהת והרמת הגשמיות. ומקדים ציון כי לימוד התורה הלכות הצריכות ופנימיות העניינים קודמת ונותנת כח לקיום המצוות. אף שהשבת הגוף בצדקה היא למעלה מציון, כי זה גופא שלא מרגיש האלקות הוא מפני שרשו למעלה יותר, כל הגבוה ביותר וכו', וע"י צדקה חוזר לשורש ומקור נעלה יותר. תחילה הקב"ה עוזרו ואח"כ האדם עובד בשלימות בתורה במוח שבראש וצדקה וכל המצוות ברמ"ח איברים, וע"י עבודה בקב שלו מקבל מלמעלה תשעה קבים של חברו הוא הקב"ה שנקרא רעך ורע אביך.

אף שגם העליה ממצרים היתה לאחר "ירוד ירדנו" ועבודת פרך מ"מ אינה דומה לירידה דת"ב, א. כי כבר בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ב. כי היה קודם מ"ת לפני ביטול הגזירה וחיבור עליונים ותחתונים, עדיין לא היו ממלכת כהנים וגו' ולא היו בניו של הקב"ה שיושבים על שולחן אביהם כפי שהיה בביהמ"ק. גם העליה דחג הסוכות בא בהמשך לעילוי דר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, לכן אין העליה גדולה כ"כ. כלל זה שכל עליה אמיתית היא ע"י ירידה דווקא יובן בהקדם ביאור הכתוב "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו" שאומרים בשיר של יום שני, ב' פירושים בזה: א. כפשוטו, גילוי גדלות ה' הוא בעיר אלקינו, ב. במאמר דשבת נחמו תרמ"ד (לפני מאה שנה) מבואר שלא רק הגילוי אלא עצם גדלות הוי', מלכא, נפעל בעיר אלקינו, מטרוניתא, שהיא פועלת גדלות חדשה בשם הוי' (מלכא) שלא בערך. לביאור הא', גילוי הוי' בנבראים הוא ע"י העלם בק"כ צירופים דשם אלקים, כמו נרתק המגן על השמש בעיר אלקינו, מלכות, אותיות הדיבור שנמשל לבנין בתים שמהם נעשה עיר. לביאור הב', גדלות הוי' אינו גדול מצ"ע אלא רק כשהוא בעיר אלקינו. כי ישראל בעבודתם בתומ"צ בונים עיר אלקינו דירה בתחתונים וממשיכים מלמעלה משם הוי' בשם הוי', תוס' אורות באצי', מוסיפים חיות וממשיכים עילוי בתומ"צ הרמוזים בשם הוי', ופועלים "ועתה יגדל נא כח אדנ'" כמו משה רבינו. הכל בידי שמים חוץ מיר"ש, בענין זה צריך הקב"ה לעבודת ישראל כביכול, לכן "מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה", כי דווקא ע"י המטרוניתא פועלים גדלות חדשה בשם הוי'. כל זה קשור ליום שני שאז נעשה ירידה דרקיע המבדיל ומים תחתונים בוכים, כי מחמת ירידה זו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא נעשה גדלות חדשה ועולה למקום נעלה יותר, כי אם לא תהא עליה למה היתה ירידה "זבון וזבין תגרא איקרי" בתמי', ע"י הבכי' דמים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא זוכים לזה ונעשה בכי' למעליותא מחמת גודל העליה שנפעל ע"י הירידה, דמעות שמחה, כמו רע"ק זלגו עיניו דמעות שנתגלו לו רזי תורה בשה"ש, ע"ד הבכי' בעשי"ת מתשובה עילאה וגודל השמחה בנעילה כאשר נועלים השערים ונשארים ישראל ומלכא בלחודוהי, בכי' של שמחה. לכן מט"ו באב ארז"ל כל המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, כי ישראל בעבודתו מוסיף גם בחיי המלך (ועוד למע' מזה כמו החילוק בין נודר בחיי המלך לשבועה במלך עצמו) כביכול שהוא חיי העולם ואף למעלה מחיי החיים.

טל תחיה הוא רחמים רבים מלמעלה להחיות את המתים לעת"ל, אבל הגילויים דלעתיד תלוים במעשינו ועבודתינו בהכרח שזה נוגע לעבודת האדם בכל מקום וזמן. ב' הבחי', רחמים ורחמים רבים, הם לב' נשמות דזרע אדם וזרע בהמה וכמה דרגות בכל אחד מהם, בספי' ז"א נקרא אדם, "זאת התורה אדם", רמ"ח אברים דמלכא, ומלכות נק' בהמה שיש בה מספר אחר של אברים. מלכות (בהמה) עומדת בתשוקה תמיד לעלות מעלה מעלה ובלשון הידוע 'עד מתי'. ע"י התבוננות וצער על ירידת הנשמה למטה מעורר רחמים לפי ערך האתעדל"ת, ועוד למעלה מזה רחמים רבים, עד ל"קוב"ה שריא (מעצמו) באתר שלים", למעלה מכל ענין דאתערותא, "והנפש תשוב אל אלקים אשר נתנה", למעלה מהמקום שממנה ירדה. מן נק' טל תחי', לא מיעצר, "לא ידעון אבותיך", למעלה מידיעה ומהאבות, אף שהיו בביטול דמרכבה גם הם יתעלו ע"י המן. אך קודם צריך עבודה למטה בימי החול אלא שגם אז נמשך טל עד שדכו במדוכה. במדבר המן חיבר נשמה שכבר היתה בגוף, לעת"ל יפעל חיבור מלכתחילה, תחיית המתים, ואח"כ יומשך בגשמיות גם כן שיאכלו מן. "ע"י לימוד ענינים אלו בכלל ובפרט בדרושי רבותינו נשיאנו מאדה"ז עד נשיא דורנו .. הרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים ובאים בפועל לענין תחה"מ נשמות בגופים עם שור הבר ולויתן".

"הרועה בשושנים", שהוא ית' רועה ומפרנס לנש"י, אמנם לפעמים נקראים ישראל "רעייתי פרנסתי" שהם מפרנסין להקב"ה, פרנסה הוא במזון ולבוש, קרבנות "לחמי לאישי", וצדקה "לבושו צדקה". קשר אלול לצדקה כי סליחות מתחילים "לך ה' הצדקה", גם הצירוף דשם הוי' דחדש אלול הוא ס"ת הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי" (ה'ה'ו'י'). כשם שמזון ולבוש פועלים חיבור נפש וגוף, עד"ז ישראל בתומ"צ מפרנסין, חיבור הקב"ה בעולם, ע"י שמעוררים תענוג מעבודתם ונמשך מעצמותו ית' בחכמה ומשם למלכות עד לעוה"ז התחתון. כ"ז היה בשנים כתיקונן שהיו ישראל בחי' "רעיתי", אמנם לפעמים אין העבודה בשלימות, בעיקר באלול שעושה חשבון אמיתי אליבא דנפשי' ובא למסקנא שעליו להשלים החסרון וצריך לזה התעוררות ונתינת כח מלמעלה "הרועה בשושנים" יגמה"ר. לזה מביא בלקו"ת המשל דמלך בשדה. משל שמשתקף (שפיגלט זיך אפ) במציאות עוה"ז הגשמי ובמלכי אוה"ע, שאנשי העיר מקבלין פניו בשדה, לא רק במקום השדה אלא גם לאנשים שניכר בדיבור ומעשה וגם במחשבה שלהם שהם אנשי שדה והמלך מראה להם פנים יפות ושוחקות ומקבל בקשותיהם בספ"י, וכשהולכים העירה להיכל מלכותו הם עולים לדרגת "רעייתי פרנסתי" ומסיפים בכבוד המלכות ומכתירים את המלך ברוב עם (לשון עוממות) הדרת מלך. מצב זה של "אני לדודי" בשעתא חדא (מיט איין קער) אינו מספיק, וצ"ל "הרועה בשושנים" ששונים הלכות בתורה, כי צריך להמשיך בכלים (ימי אלול הם מ' ימים שבהם קיבל משה לוחות אחרונות שאז לא עסק בתפילה אלא בתורה) ולהוסיף בתפילה כנגד ענין "שושנים" י"ג מדות הרחמים.

מצות ביכורים היה מוגבל בזמן מיוחד בשנה ורק לאחר כניסתם לארץ, ועתה משה תיקן תפלה במקומו, והוא בכל מקום וכל זמן ג"פ בכל יום. הנה ביכורים ותרומה פוטרים את הכרי, אלא שהסדר הוא, קודם ביכורים, אח"כ תרומה, ונשאר הכרי. ענינם ברוחניות: העולם הוא כמו הכרי, ישראל הם ביכורים, ותורה היא תרומה. תורה קדמה לעולם ע"ד תרומה שקדמה לכרי אלא שהיא בערך לעולם, ישראל שקדמו לתורה אינם בערך לגמרי לעולם. בעבודת האדם, תרומה הוא לימוד התורה, לדעת המעשה אשר יעשון. שייכת לעולם המעשה. ביכורים הם ישראל שמקשרים את התורה עם נותן התורה, ע"י שברכו בתורה תחילה, מוסיפים בתורה כפי שהיא מצ"ע, ע"ד שמוסיף במצוות, לא רק למעלה ברוחניות, אלא במצוות גופא, כתורת הרב המגיד עה"פ "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שמוסיף חיות בתומ"צ עצמם בנוסף לחיות שיש בהם, בצדיקים גדולים ראו לפעמים בגילוי בגשמיות איך שהוסיפו חיות במצווה, כסיפור מהבעש״ט שהיה נראה בגלוי הציצית הגשמיות שבטליתו מתנועעות. זהו ענין ברכת המצות וברכת התורה, וענין הביכורים קשור בפשטות עם כל הברכות. אלא שכל זה הוא בנשמה, חלק אלקה ממעל ממש, מקיף שלמעלה מתפיסה, אין מזל לישראל, רק מזליהו חזי ופועל על הנשמה שבגוף חרדה המסלקת הדמים והרתיחה, ביטול במציאות, אלא שאינו בגילוי, כדי שתהיה בחירה בקב שלו, וכדי לחבר המזל לנשמה שבגוף לזה צריך עבודת התפלה, ל' תופל וחיבור, ע״י שעומד כעבדא קמי מרי׳, בטל לגמרי כעבד הבטל אל המלך, שאינו מציאות בפ"ע כלל. כשהוא בדרגא זו ביכלתו לחבר המזל שבנשמה עם הנשמה שלמטה. מעלת הביכורים עתה בתפלה יותר מזמן שביהמ"ק היה קיים, כי עתה אינו מוגבל בזמן ומקום, ע"ד קרבנות בזה"ז, קלקלתינו זהו תקנתינו, וישנם כל ג' העניינים: ישראל החורש וזורע ומביא את הביכורים, לוים האומרים ארוממך גו' והכהן שהיה מקבל, כל זה פועל האדם בתפלה בכל מקום ובכל זמן ג"פ בכל יום. ויש בו עוד ענין, שהוא מביא לענין ביכורים וקורבנות גם בפשטות לעת"ל כמצוות רצונך.

האחדות דנש"י, דרך כלל מצד שרשן כולן מתאימות ואב אחד לכולנה, כדברי אדה"ז בתניא פרק לב. בלקו"ת הלשון: "אך דרך פרט איך הוא דרך היחוד ומהו ענין התשובה ולמה דוקא בראש השנה, ביאר הכתוב אח״כ לעברך בברית גו׳", כיון שאז ישראל צריכים להמליך את הקב״ה, לפיכך צריך שיהי׳ ענין שבועה ונתינת כח מיוחדת שיהיו במצב של "עמו" ובערכו. וזהו כללות ענין העבודה דראש השנה, עבודת התשובה, לעלות למקור ושורש הנשמות, ומשם להמליך את הקב״ה למלך על העולם כולו. הלשון בלקו״ת ״אך דרך פרט כו׳״ הוא, כי העבודה צ״ל גם בפרטיות, בתורה ומצוות, שגם בהם יהי׳ הענין דכולכם, ענין הכריתת ברית הנ״ל. תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שאינו מספיק ענין ההעלאה דתשובה, אלא צריך שהתשובה תומשך אח״כ במעשה המצוות, שהתשובה פועלת שהמעשים יהיו טובים ומאירים. האדם ממשיך מלמעלה משרשא ומקורא דכולא שיומשך למטה מטה ביותר, ואח״כ מעלה ומברר את כל הניצוצות בבחי׳ העלאה, לקשרם בשרשם ומקורם. כך הוא בשופר, שנמשך קלא פנימאה דלא אשתמע, פנימיות הלב, לשפרו מעשיכם מעשה המצוות כפשוטו. כי הכוונה היא שענין תמליכוני עליכם, המשכת התענוג שלמעלה, יומשך אח״כ גם בעשר ספירות, ובעשרה מאמרות.

כל דבר בא בכלל ואח"כ בפרט, שופר, המשכה מעצמות התענוג ומתחלק לכל ר"ח השנה, בחודש השביעי באחד לחודש. ישראל עלו במחשבה כמשל הבן, אח"כ נמשך בכל פרטיו. קבלו מלכותי. כלל, ואח"כ פרטי הגזרות דתומ"צ. בעבודה כל יום מודה אני, כלל, אח"כ לפרטי פרטים בעבודת היום. בפסוק בחודש השביעי שהוא כלל, אח"כ נאמר: שבתון זכרון תרועה מקרא קודש, פרטי ג' האבות, ג' קוין, ג' פירושים בשביעי. שבועה, עתיק; שובע, בינה; נמשך לשביעי, מלכות. ר"ה לגבי כל המועדים הוא כשבת לגבי חול, נמשך חידוש מעצמות. "ויכולו". תענוג, משם נמשך לחג"ת, ג' המועדים.