מאמרי שנת תשכ"ז

מצוות הם בהגבלה דזמן ומקום כי שרשם בז"א השייך לעולמות. תורה למעלה מזמן ומקום, מוחין שלמעלה משייכות לעולם. לכן: תורה דוחה מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים; נאמרה כסיפור דברים ולא ציוי לזולת; נכתבה כשלישי המדבר, פנימיות הכתר למעלה משם הוי', עצמיות המאציל, אני הוי', מצוותי, מועדי. ולקחתם לכם, ע"י אחדות הד' מינים ממשיך "מצוותי" עד שגם למטה ניכר האחדות ואין מזה יניקה לחיצונים, "לכם" יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. "שמחתנו" לשון רבים, חיבור שמחה דלמעלה בשמחה דלמטה, אלא שבסוכות הוא מקיף ובשמע"צ ושמח"ת הוא בפנימיות ונמשך לכל השנה כולה.

השמחה בסוכות הוא תוצאה מעבודת התשובה דיום כיפור, שנמשך מהתגלות עתיק בבינה, למעלה ממדוה"ג, יד פשוטה, לכן מכפר גם עבירות חמורות למעלה מחשבון, משא"כ כל השנה הוא במלכות, בחי' החשבון. השמחה דסוכות בכלל הוא מקירוב שלאחר הריחוק ע"ד שמחת חתן וכלה, אלא שנמשך רק במקיף דסכך. ע"י "ושאבתם מים" ממשיך הפשיטות (מים) לפנימיות (בכלים) לכן השמחה דביה"ש גדולה יותר מכל שמחה. לכן מתחילים בשמע"צ משיב הרוח ומוריד הגשם, גבורות גשמים, מתגבורת העצמות בא בהתחלקות. וכל זה יתגלה לעת"ל. [סוף המאמר בקשר לפסוק ההפטרה דשחוה"מ "והיה ביום ההוא תעלה חמתי וגו' והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים" דיבר על הנסיונות של יהודי רוסיה שאין זה באשמתם, תפלה לעני שטוען מדוע צריך דוקא הוא להיות העני, וסיים בתפלה לגאולתם].

כאשר יתבונן האדם איך שנמצא למטה בריחוק הערך ביותר… האדם שנמצא למטה הוא בריחוק ביותר מן הקצה אל הקצה… ועאכו"כ כאשר פגם וחטא ועבר את הדרך, שאז הוא בריחוק גדול יותר מאשר מן הקצה אל הקצה, שלמרות הריחוק שביניהם, הרי כיון ששניהם נקראים בשם קצה, מובן שיש איזה שייכות ביניהם, ואילו הריחוק שמצד החטא כו' הוא למטה מטה עד אין תכלית (היינו שבמטה גופא יש מדריגות כו', וכנ"ל שיש גם המציאות דכשפים שמכחישין פמליא של מעלה), הנה עי"ז יתמרמר לבו ובכה יבכה במר נפשו על ריחוקו מהוי', ומזה יבוא לידי תשוקה ורצוא לדבקה בו ית'... אך ע"י מה ידבוק בו… ע"י התורה דוקא, כי התורה היא חכמתו ורצונו ית', ובתורה מלובש אוא"ס… וכמבואר בתניא שהיחוד של השכל עם המשכיל והמושכל הוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו', ולכן כאשר מקשר דעתו ומחשבתו בתורה, הנה עי"ז הוא נדבק בו ית', וכמארז"ל שע"י התורה אותי אתם לוקחים… אך איך יוכל האדם לבוא לידי ידיעה זו שהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו, והלא הנברא אינו בערך כלל אל הבורא, ועאכו"כ לגבי המדריגות שלמעלה מדרגת בורא, וכידוע שלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו. הנה עז"נ אתה הראת לדעת, אתה, דו, היינו עצמות א"ס, הראת, האסט זיך בּאוויזן, לדעת, אז מ'זאל דיר וויסן, שזוהי הנתינת כח מעצמות אוא"ס שתוכל להיות הידיעה שהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו.

פי' הבעש"ט "בראשית", התחלת העבודה היא, "ברא אלקים", לגלות שם אלקים, "את השמים ואת הארץ" בשמים ובארץ. הצ"צ מוסיף ביאור, שבראשית הוא ברא שית, ו' מדות עליונות, על ידם ברא אלקים גו', שנעשה גילוי אלקות בשמים ובארץ. כדי שגם בירידת הנשמה למטה להתלבש בהגויים, הם הגוף ונה"ב, תהי' לה ידיעה באלקות, נוסף לזה תרגום יונתן פירש בראשית בחוכמתא, בחי' החכמה. ובתרגום אונקלוס פירש בראשית בקדמין, בחי' הכתר. כל הפירושים שייכים זל"ז. כדי שיוכלו לגלות אלקות בשמים ובארץ ע"י ו' מדות עליונות, צ"ל המשכה מבחי' נעלית יותר, חכ' וכתר, בראשית בחוכמתא, בראשית בקדמין, ועד לעושה נפלאות גדולות לבדו, בחי' לך לבדך ואין לזרים אתך, שאין שם נתינת מקום ללעו"ז כלל. תכלית הבריאה שיהיו "דיורין פקחין", שיהיה יש בטל ועד ליחו"ע. לכן קוראם פרשה זו לאחר כל עניני תשרי עד המשכת העצמות בשמע"צ ושמח"ת.

בחינת ירושה בתורה. פעולת התורה לברר דברים גשמיות, ירושת חלקו של עשו ע"י יעקב. ומתנה הוא חלק התורה שניתן במ"ת לכל א', "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". אלא שגם לזה צ"ל יגיעה. בשמח"ת מתגלה עצמות שבתורה לכן אומרים "אתה הראת גו'", "לעושה נפלאות גדולות לבדו" ב' עניני נפלאות. בריאת שמים וארץ וכל עשיותיו של הקב"ה להמשיך בהם "אתה הראת" ויומשך לעולם "כי לעולם חסדו".

בימות החול העבודה לתקן העלם והסתר דשם אלקים בו נברא העולם, בשבת "ויכל אלקים" ונמשך גילוי שם הוי' לכן אין צריך מלאכה. עליית המלכות, דיבורו של הקב"ה דחשיב מעשה, למעלה. גם בר"ח מאיר שם הוי' אך מותר במלאכה, כי אין הדיבור בבחי' עליה כמו בשבת, אלא רק מקבל מהמוחין ואינו כימי החול שמקבל מהמדות. בזמן הבית העליה לרגל היתה רק ביו"ט ולא בשבת ור"ח, כי ביו"ט הגילוי נרגש למטה משא"כ בשבת ור"ח הוא בהעלם. לעת"ל תהיה עליה לרגל גם בשבת ור"ח ויתגלה בשלמות למטה, כי יתגלה פנימיות עתיק.

במדרש: הזריעה שזרע יצחק הוא אור זרוע לצדיק. בתדב"א: הזריעה היתה צדקה, זרעו לכם לצדקה. זריעת אור התומ"צ, אהבה ויראה דהנשמה בעשיית מצוה גשמית בעוה"ז; זריעה והלבשת שכל ומידות הנפה"א בנפה"ב, עי"ז נעשה "ויגדל האיש", בכללות. "וימצא מאה שערים", העליה בנפה"א, ב"פ חמישים שערי בינה, מסטרא דיובלא ומיובל עצמו; ה' מדות כלולות מיו"ד, ל"ך ה' הגדולה כו' כי כ"ל בשמים ובארץ. ע"י העבודה דזריעת כוחות נפה"א מתיקון בנפה"ב מתוהו, נמשכים ב' אופני מדות, תוהו ותיקון. "ויברכהו ה'", המשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם. ומסיים: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד", ג' פעמים גדל. כנגד ג' הענינים דויזרע, וימצא, ויברכהו. ויגדל האיש היא ההמשכה שלפי ערך האתערותא דלתתא ("ויזרע"), שבכללות היא המשכת אור הממלא. "וילך הלוך וגדל" היא ההמשכה שלא לפי ערך האתעדל"ת ("וימצא"), שבכללות הוא המשכת אור הסובב. ולכן נאמר הלוך וגדל, דענין ההליכה היא באור הסובב שלמעלה מהשתלשלות. "גדל מאד" היא ההמשכה ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם ("ויברכהו ה'"), דבכללות הוא המשכת העצמות. ולכן נאמר "גדל מאד", דאמיתית ענין הבל"ג (מאד) הוא בהעצמות.

"עשרה עשרה הכף בשקל הקדש", עשרה מאמרות הם מכוונים נגד עשה"ד שעושים קיום בעש"מ, חיוב ת"ת בכל עת ורגע לקיום עשה"ד. במאמר אחד יכול להבראות, בספירת המלכות לבד שהוא בחי' רוממות והעלם, לא היה גילוי אלקות בעולם. אך כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעש"מ פועלים גילוי אלקות ע"י עשה"ד, לימוד התורה בביטול, וכל בניך למודי הוי', ת"ח מרבים שלום, אף שזה בכח האדם מצ"ע ניתן לזה כח מלמעלה, ממש"כ "ובחרת בחיים", מזה עצמו סיוע לאדם המסתכל בהם. ענין עליית החתן לתורה לפני החופה, נתינת כח מהתורה לבנין עדי עד.

בתורה וגמ"ח ענין השלום בהם הוא מצד עצמם, בתפילה נעשה ע"י שמתפלל עם הציבור. גלות יעקב אצל עשו, חטא עה"ד, מיעוט הלבנה, נשתלשל משבירת הכלים דתוהו שתחילתו מהדעת. קודם החטא נרגש בחיך טעם ומתיקות רוחני. ע"י החטא "וידעו כי ערומים הם" ונעשה תאוה. דעת גרם הכרה והרגשה בגשמיות הפרי, שרש החטאים שבגללם נעשה ענין הגלות. מהתגלות הלב מגיע יניקה ללעו"ז. תיקון, מלך השמיני הדר "ושם אשתו מ"ה-יטבאל", יחוד מ"ה וב"ן (יטבאל). לעת"ל, ומלאה הארץ דעה גו', פנימיות הדעת פועל ביטול במדות דתהו. בעבודה: יתקע מחשבתו בחוזק ולהגיע (דערגרונטעווען זיך) להכרת האמת הוי' גם בעולם עד להכרה דאין עוד מלבדו. נעשה ומלאה הארץ דעה את ה', טפל להוי', חיבור הפכים, קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים. המלחמה עם הלעו"ז "פדה בשלום מקרב לי", קירוב והתלבשות בנה"ב להפכה לטוב, פדאני לי ולבני כו' היפך השבירה דתהו שרש החטא והגלות.

אף שדעת הוא סיבת השבירה, אמנם מצד דעת שבכתר יכול להיות "ובחרת בחיים". תכלית הידיעה שלא נדעך. למעלה מידיעת השלילה וסוכ"ע וסובב הכללי ואמיתת ענין הסובב. עצם נעמט עצם, כתינוק שמכיר את אביו. פנימיות דעת אלקי למעלה מחו"ב מחליט לבחור בטוב מצד הציווי "ובחרת בחיים". הבירור בעבודה מלמטה, אבל ע"י תורה הוא בשלימות, "פדה בשלום נפשי". "וישב יעקב" תיקון "ישובי עשו בקצרה". "בארץ מגורי אביו" מגורי ל' אסיפה או ל' יראה. מצד הכרה ברוממות הא"ס (שלא נדעך) בוחר בטוב, עיקר אסיפת ובירור הניצוצות. "בארץ כנען", מרמה, סוחר המרוויח ע"י פיזור. כך המאסר והגאולה די"ט כסלו.

אמי, אחותי, בתי - תורה, עבודה, גמ"ח. מעלת בתי, גמ"ח כללות המצוות. המשכה למטה. "פזר נתן לאביונים", למלכות, דלית לי' מגרמי' כלום. ומהפך המטה לקדושה, מפזר ונוסף עוד תוספת חיות לעת"ל ע"י מעשינו ועבודתינו עתה. "צדקתו עומדת לעד", כתר. "קרנו תרום בכבוד", בחי' קרן שבכתר. חביבות הבת יתירה מאחותי ואמי. מעלת חנוכה על נרות המקדש, כי מודגש ההמשכה למטה, רגלא דתרמודאי.

עיקר קבלת השכר שנמשך ע"י המצוה הוא לנשמות בגופים בזמן התחי'. משא"כ הארה וגילוי יש כבר בגן-עדן. יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה כו'. לכן "ויחי יעקב" בחי' יו"ד-עקב, דהיינו ירידה הנשמה למטה לעסוק בתומ"צ, "בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שם דוקא המשיך גילוי עצמות כי הוא עיקר בירידה. ומפרט שני חייו "שבע שנים" מלשון שינוי, העבודה בשינוי ז' המדות, "ארבעים ומאת שנה", ב"פ שבעים, ב' מדרגות בהמשכת המוחין למדות, ע"י העבודה בבירור זה בא לדעת עליון ודעת תחתון. עין בעין יראו. ב"פ עי"ן.

ע"י קושי השעבוד ועבודת פרך, זיכוך החומר בכור הברזל, זכו למ"ת, המשכת אוא"ס בעולם ובגוף ע"י תומ"צ, כמאמר רב מתיבתא גופא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', כששמע רשב"י דבר זה, גחין ונשיק לעפרא. הנה הנשמה מצ"ע "טהורה היא" ובירידתה לבי"ע "בראת יצרת נפחת" רצונה להיפרד מהגוף "אתה משמרה בקרבי", ע"י העבודה עם הגוף "אתה עתיד ליטלה" לאשתאבא בגופא דמלכא "ממני" דייקא, מצד עבודה עם הגוף, שיתגלה שרשו למעלה מהנשמה. ע"י הכנה לתפילה בביטוש וזיכוך הגוף "מתוך כובד ראש, הכנעה ושפלות" באים לעבודה דפסוד"ז ועד לביטול דשמו"ע. כך זיכוך העולם להיות ראוי למ"ת ע"י קושי השעבוד כור הברזל פעל שינוי הגוף והטבע שיאיר בו אור עצם הנשמה עד לעצמות א"ס ב"ה. כמו"כ גלות זה הוא כור הברזל לימות המשיח לקבל פנימיות התורה, אלא שאין צורך בקושי השעבוד שכבר היה די והותר, כמ"ש אדמו"ר האמצעי שבטלו השמדות ולא יהיו עוד ולתקפ"ץ, ותומ"י זוכים לגילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו" בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

"חסד חפצתי ולא זבח", הרי עיקר ביהמ"ק הי' לקרבנות. גם בעבודה הוא ענין קירוב הכחות והחושים, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, מדוע אומר כי חסד חפצתי ולא זבח. פנימיות הרצון הוא חסד, המשכה למטה. וכדי להגיע לזה צ"ל זבח, העלאה. הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים, כי תכלית העלאה בהמשכה דירה בתחתונים. מעלת החסד, כי חפץ חסד הוא. כי אמרתי עולם חסד יבנה, העולם נברא ע"י חסד, אתעדל"ע מצ"ע; לעולם (בזמן) צריך להמשיך חסד, אתעדל"ע ע"י אתעדל"ת. לזה צריך עבודה בדוגמת זה, צדקה וחסד שנותן לעני דלית לי' מגרמי' כלום. לשון אדמו"ר מהר"ש במאמר בשוה"ג "ע"י שעושה גמ"ח יתר מכפי כחו ויכולתו ממשיך מלמעלה ג"כ אתעדל"ע שלמעלה מכדי שאתעדל"ת מגעת". בכל זאת מעלת הקרבנות כדבר הגורם הכולל ההמשכות שיבואו ע"י שלמעלה מהנגרם. גם כשנמצא בדרגת רצוא התפלל הבעש"ט שיוכל לענות לשואליו. אף שאינו אלא הכנה לשוב. בהעלאה צ"ל כלול ההמשכה. אמר הקב"ה אם כסף תלוה, את עִמי (בחיריק), כי עמך מקור חיים, שגם בחי' מקור חיים הוא עמך, טפל ובטל לך. וזהו אם כסף תלוה את עמי, שע"י הצדקה וחסד ממשיכים בחי' מקור חיים שהוא בחי' עִמי.

אש של מטה ואש של מעלה בעבודת האדם: אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא. עיקר ענין המשכן והמקדש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", השראת השכינה ע"י עשיית האדם, וכן בקרבנות, עיקר העבודה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני ע"י עבודה מלמטה דוקא. משא"כ קטורת הו"ע אש של מעלה דוקא. אתעדל"ע. וצ"ל שניהם, אך העיקר הוא פנימיות הלב ובאה ע"י אתעדל"ע תחילה. יחוד קוב"ה ושכינתי'. (במאמר הצ"צ מבאר גם ענין ז' אדר פטירת משה רבינו ע"ה והוא תענית וברשב"י הוא הילולא). פרשת המזבח נכתב בסיום פרשת "ואתה", ו' אתה, המשכת אוא"ס במלכות "תצוה", צוותא וחיבור, יחוד זו"נ, קוב"ה ושכינתי'. כי שלימות צוותא ויחוד קוב"ה ושכינתי', הוא במזבח הפנימי באש של מעלה, אתעדל"ע, כנ"ל. ובא לאחר הציווי על המשכן וכליו, כי "ושכנתי בתוכם", הוא ע"י אש של מעלה על מזבח הקטורת. אלא שהתחיל הציווי על כלי המשכן, אתעדל"ת, כי קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים. לכן גם הוצרכו להביא גחלים ממזבח החיצון אל מזבח הפנימי, כי תחילה צ"ל המשכה ע"י אתעדל"ת, ועי"ז אפשר להיות אתעדל"ע שלמעלה מהאור שנמשך באתעדל"ת, תכלית ושלימות ענין המשכן, ושכנתי בתוכם.

מעלת המס"נ דוקא בזמן הגלות והגזירות כיתרון הרגל שמעמיד ומגביה את הראש. אמירת המאמר בתרפ"ז בזמן גזירות ורדיפות היו צריכים למס"נ להשבית אויב ומתנקם וגם עתה בזמן של הרחבה צ"ל מס"נ ללמוד עם חבירו אף שנחשב אצלו לביטול תורה לפי דרגתו. וגם שמניח את עצמו במצב דעוללים ויונקים גורם להשבית היצה"ר שאויב ומתנקם. הכח לזה ממשה ואתפשטותא דילי' בכל דרא ודרא ונעשה שלימות הקבלה דמ"ת בגילוי פנימיות התורה דלעתיד.

תשא, מספר והרמה. ב' הפכים, גבול ובל"ג. ב' ענינים במספר: כל שדרכו להימנות, אינו בטל לגמרי ויכול להשתלשל ענין בלתי רצוי, ע"ז אמרו אין הברכה שורה בדבר המנוי; את שדרכו להמנות, בטל וטפל לגמרי, לא רק שאין ממנו יניקה לחיצונים, אלא עוד נמשך ממנו ברכה עצומה, אשר לא יספר מרוב. כל-יסוד, כולל גם ק"נ וכו', רק אצל יוסף מצינו שלא שלטא בי' עינא בישא כי נמשך בו יחידו של עולם, כל דאחיד בשמיא ובארעא. אבל בחי' את-מלכות, כי תשא את, מנין והרמה לבחי' את, שיהי' עלי כדבעי באופן הרצוי ולא יהיה בו נגף. בשביל זה צריך שיתרומם למעלה מהראש (ער זאָל אויפגעהויבן העכער פון ראש), ואז נמשך מלמעלה למטה, ממשיכים ענין למעלה ממספר למספר.

עיקר הגילוי במדות דז"א, גם שהם לבושים (מדו בד) הם לבוש המגלה. בינה נק' כה, העלם ואחור, הבנה שאינו תופס המהות רק המציאות. ומעלתו על ז"א כמשל השווינדעל טרעפ מדרגה הב' מאחורי העמוד ואינה רואה את הפרצוף בראש העמוד, גבוה ממדרגה הא' שרואה את הפרצוף שבראש העמוד. מעלת המס"נ דאחור לגבי תענוג דפנים, מעלת עבודת המטה.

בחינת 'זה' ובחינת 'כה'. לפעמים הם בחינת ז"א ומלכות. כמו כן חכמה נק' 'זה' לא רק לגבי בינה אלא גם לגבי חיצוניות הכתר שלמעלה ממנה שנקרא כ"ה. כי חכמה היא ענין עצמי ונק' זה כי התגלות כל המדריגות כפי שהם מצד העצם הוא על ידי חכמה. החודש, מלכות. הזה, ז"א. החודש הזה - יחוד ז"א ומלכות, שמשא וסיהרא בשרשו הוא יחוד חו"ב, ונעשה לכם, כי מבחי' חכ' אין יניקת החיצונים, כמו כן בעבודה, ביטול עצמי מחכמה שבנפש.

בחי' יחיד למעלה מהשתלשלות. בחי' אחד, שיש מציאות עולם אבל בטל. כתר, קדוש ומובדל מהשתל'. אצילות, ברוך בכלל השתל' ושייך בו ברכה והמשכה. כדי להמשיך מבחי' קדוש צ"ל מקודש העליון, "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי" ע"י העבודה. "ידיכם" ב' ידיים, ב' פסוקים דק"ש, יחודא עילאה ויחודא תתאה. אמנם, בהעדר עבודה לא נמשך מקודש העליון ונשאר למעלה. ענין הגלות, קוב"ה סליק לעילא ולעילא לבחי' יחיד, שם כחשכה כאורה, לכן יכול להיות ענין הגלות. כדי לבטל זה צ"ל ההמשכה מיחיד לאחד ע"י מס"נ. וזהו ענין שבת הגדול שנצטוו "ויקחו להם איש שה לבית אבות" עבודת המס"נ שהיא ירושה מהאבות עי"ז המשיכו יחיד באחד. "ויקחו להם איש" המשכה מבחי' "א-ל אנכי ולא איש" לבחי' "הוי' איש מלחמה", עי"ז היתה הגאולה ממצרים. בגלות "הוא לי לרועה, ואני לו לצאן", צאן מורה על עבודת המס"נ, שיש בה מעלה גם לגבי אב ובן "הוא לי לאב ואני לו לבן", וכשם שביצי"מ הי' מס"נ עוד בהיותם במצרים, כן הוא עתה, גם בזמן הגלות ישנו ענין המס"נ, ועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה.

"הפך ים ליבשה", שהאור האלקי שמאיר בעלמין סתימין, בחי' ים, נמשך ונתגלה בעלמין דאתגליין, בחי' יבשה. לכן נותנים שבח והודי' "לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו" גם "אילו קרע לנו את הים ולא העביר ישראל בתוכו". וממשיך "והעביר ישראל בתוכו כל"ח .. והעבירנו בתוכו בחרבה" הוא חסד בפ"ע, שאף שהאור שמאיר בעלמין סתימין נמשך ומתגלה למטה, מ"מ לא נתבטלו ממציאותם. והוא ע"י גילוי מהותו ועצמותו ית' שלמעלה משניהם, ים ויבשה, עלמין סתימין ועלמין דאתגליין. הפיסקא "כמה מעלות טובות כו"' היא בהמשך לפיסקא "כל מכה ומכה כו' של חמש מכות" כמבואר במחלוקת ר"א ור"ע אם כל מכה היתה של ארבע מכות או של חמש מכות, לדעת ר"ע המכה לא היתה רק בד' היסודות אלא גם בבחי' היולי העצמי, שענין זה הוא ע"י התגברות הקדושה בבחי' היולי שבה, שהו"ע הכתר שלמעלה מאצילות. וזהו מ"ש בסיום הפיסקא "ובנה לנו את בית הבחירה" שבו גילוי העצמות באופן שאינו פועל ביטול המציאות; ומסיים "לכפר על כל עוונותינו", כי המשכת אור הבל"ג שלמעלה מהשתלשלות הוא ע"י עבודת התשובה.

ים ויבשה עלמין סתימין ועלמין דאתגליין, "אילו ניתנה רשות לעין לראות היה הנברא בטל במציאות ממש" שהיו בטלים כמו הברואים שבים. הכוונה בירידת הנשמה למטה שגם בהיותם בעלמא דאתגליא יהיה בטל כמו בעלמא דאתכסיא, והוא ע"י התבוננות בשמע ישראל, יחודא עילאה. נתינת כח מהעצמות שלא יבוא לכלות הנפש, ובפרטיות הוא ע"י תומ"צ שנעשה מלבוש לנשמה שיגיע למעלת יחודא עילאה ולא יתבטל במציאות. ב' פירושים "הפך ים ליבשה, בנהר יעברו ברגל, שם נשמחה בו" בקרי"ס בכח משה, גילוי עצמותו. אלא זה היה לפי שעה בלבד, הכנה לגילויים דלע"ל וגם לזמן שבינתיים.

כתר הג' שנותן הקב"ה בראשו הו"ע "קדושתי שלמעלה מקדושתכם", למעלה מגדר המשכה, מ"מ נאמר "כי קדוש אני" בוא"ו דוקא ולא קדש מלה בגרמי. בכדי להגביל ענין בלי גבולי יש צורך בהמשכה ממקום נעלה יותר (אַ טיפערע המשכה) ע"י המשכה מיש האמיתי, דעת עליון, יראה יש הנברא לדבר בפ"ע. גם הכח לירידת הנשמה למטה שלא יתבטלו הוא מצד שרשם ביש האמיתי. גם תומ"צ למטה שהם חכמתו ורצונו ית' הם מלמעלה מעלמא דאתכסיא. החידוש דקרי"ס "הפך ים ליבשה" שבחי' ים עדאתכ"ס נמשך ביבשה עדאת"ג ולא נתבטל ממציאותו. שם נשמחה בו מצד עצמותו. עיקר ושלימות זו ע"י עבודה דקדש עצמך במותר לך, שלימות במעשה התחתונים, ע"י קדושים תהיו, נעשה כי קדוש אני (בוא"ו) קדושתי למעלה מקדושתכם נמשך למטה. עד שעתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש גם בהיותם למטה.

תורה היא דבר ה' מלמעלה למטה, אינו תלוי בעבודת האדם. משא"כ תפילה היא עבודה מלמטה למעלה. רשב"י פעל ירידת הגשמים ע"י תורה כי בעסק התורה שלו היה מחבר גליא וסתים ונמשך וחדר גם בעולם. השבחים דהחברייא לעסק התורה דרשב"י, כדי לקשרו לאוא"ס ולהמשיך בחי' כתר בתורה, וכדי שיומשך תוספת וריבוי ע"י חיבור משפיע ומקבל, ומתלמידי יותר מכולם. בל"ג בעומר, הוד שבהוד, גמר עיקר המידות, שלימות עבודת ספה"ע, המשכת מוחין למדות, אז מאיר אוא"ס בחכ', ועצמות א"ס בפנימיות ועצמות החכמה. רשב"י פתח הצינור לכל ישראל שגם הם ימשיכו ע"י תורה, בפרט בדורות האחרונים שמצווה לגלות זאת החכמה בחסידות חב"ד באופן ד"יתפרנסון מיני'".

סולם התפילה "מוצב ארצה" ובא אח"כ "השמימה". נש"י ירדו ארצה בגוף אבל שרשם למעלה השמימה. ופועלים הילוך במלאכים הנק' עומדים שיהיו "עולים ויורדים בו". עיקר התפילה היא בק"ש, תענוג בהבנה והשגה ובא לאהבת ה' בתענוגים, אלא בהיותו מלובש בגוף ונה"ב צריך לסיוע (בהתבוננות) מהמלאכים. אז גם הם מתעלים ונכללים בגופא דמלכא. "צאינה וראינה" גם נשמות דמדרגת 'בתי' רואים אלקות מצד שרשם בעצמות.

נש"י למעלה במלכות דאצילות נק' "בנות ירושלים", שלימות היראה, ביטול מציאות, ונשמות דבי"ע אומרים להם אף כי "שחורה אני" מצד הירידה "ונאוה" מצד תוקף הצמאון דמדבר דקדושה המתחדש בה ע"י המדבר דלעו"ז. לכן "וירד ה' על הר סיני" ולא העלה אותנו למעלה, מעלת השוב. תשכ’’ח

מקשר הפטרה לפ' בהעלותך שלאחר מ"ת דוקא, עם ביאור ג' אופני עבודה "בתי, אחותי ואמי". מצוות, תורה ומס"נ. אמיתת הביטול הוא בתי, ביטול מצד האדון וממשיך עצמות, לכן לאחר שהיו בביטול דאמי בזמן מ"ת, הנה תכלית הכוונה להגיע לאמיתית הביטול, בתי, לכן מפטירים "רני ושמחי בת ציון", שצ״ל לא רק בביטול, בת, אלא גם בשמחה, "רני ושמחי". הדרך לשמחה הוא ע"י "בת ציון" התקשרות לצדיקים ובפרט לנשיאי ישראל שענינם להמשיך גילוי אלקות לכל ישראל ובפרט להמקושרים ושייכים אליהם, עי״ז נמשך לו נתינת כח שקיום התומ״צ שלו יהי׳ בשמחה, רני ושמחי. ובכלל זה הוא גם שלא יהיו לו בלבולים מענינים גשמיים, רני ושמחי גם בנוגע לבני חיי ומזוני רויחי.

רקיע המבדיל בין מים למים, הכוונה בזה שיהיו נבראים במציאות יש ויהיו כלים לאלקות. ביטול הגזירה במ"ת. חיבור רוחניות וגשמיות על ידי תומ"צ. מוח גשמי מתאחד עם אלקות ע"י תורה. שלום בעולם, חיבור בורא ונברא. מחלוקת לשם (מלכות, ארץ, הארה) שמים (רוחניות, ז"א) סופה להתקיים - בחיבורם. כי התכלית הוא חיבור גשמיות ורוחניות במדרי' הכי נעלים. מחלוקת הלל - עניינו גילוי מלמעלמ"ט, שמים, בהילו נרו, חסד, כלה נאה וחסודה. ושמאי - עניינו העלאה מלמטלמ"ע, השם ארחותיו, גבורות, כלה כמו שהיא, המשכה כפי העלאה. צריך לכלול את ב' הקוין יחד, משה - מדקדק, גבורות, אבל עניינו תורה מלמעלה למטה. ואהרן - אוהב שלום, אבל גם תפילה, מלמטה למעלה. סופה להתקיים - כי לעת"ל יהיו שניהם יחד, ושמתי כדכד, כדין וכדין, שהם וישפה, מעלת הזיכוך בעליית התחתון, קב שלו, פנימי. וכמו כן מעלת ההמשכה ממקום גבוה שמתגלה למטה יותר. אבל מחלוקת שאינה לשם שמים – קרח ועדתו: כי לא רצו בחיבור של שם לשמים, דור הפלגה, אנשי שם, עבודה זרה, יש נפרד, גבורה בלי חסדים, להחשיב לבוש הטבע וכו' אין סופה להתקיים - יש בזה ברכה, שלא ישאר בהבדלה ופירוד כי יתברר היש, תכלית הכוונה בפירוד, תשובה, "מוריד שאול ויעל", ונוסף מעלה בכהונה, כ"ד מתנות כהונה.

ענינים: ע"י התורה נעשה קירוב בין הקב"ה וישראל, ענין קירוב וריחוק בכלל, בענינים רוחניים, שכל ומדות. כתר וחכמה. קירוב ע"י תומ"צ. קירוב וריחוק בדיבור התורה. "להשתחוות לפני", ענין הקירוב שמאיר בר"ח מוחין במלכות שלא ע"י ז"א. לעת"ל "יבואו להשתחוות" בכל ר"ח ושבת בלי הגבלת זמן ומקום.

עבודת צדיקים ובע"ת, בגבול ובדילוג. ממלא וסובב. עבודת הנסיונות, ע"י הירידה בא לבל"ג. דוקא ע"י "האי עלמא" מגיע ל"דאזלינן מיני'" אמיתת ענין ההילוך. ופועלים שגם במלאכים יהיה בחי' הילוך.

מקשר הפסוק שמדבר על בחי' יחידה שבנפש, לפרשת הקרבנות "פר אחד איל אחד" כנגד אומה יחידה. ענין "שלש תכיפות: סמיכה ושחיטה. נט"י וברכה. גאולה ותפילה. העבודה בג' קוין. "בעל הגאולה" נסמך ע"י אביו בחייו ע"ד סמיכת יהושע ע"י משה. הצורך לקבוע עיתים ללמוד דא"ח (ולא רק 'חסידות') כל יום, בלי 'תירוצים', קביעות בנפש. תפילה שבתורה. ברכו בתורה תחילה. שנרגש אלקות בתורה. עי"ז נעשה הענין דיברכך הוי' (דלעילא) מציון, שמתגלה נקודת הנשמה, ונשלמת על ידו הכוונה העליונה.

חלום הוא חיבור שני הפכים בנושא אחד. בעבודה, הוא שבשעת התפילה נרגש אצלו אין עוד מלבדו ואח"כ הולך ומתייגע בעסקיו במילי דעלמא, שהם דבר והיפוכו ממש. שורש החלום ממקיף העליון הנושא כל הפכים יחיד כי הוא למעלה משניהם. לכן בזמן הגלות:"היינו כחולמים, ענין הגלות הוא "עיבור ז"א בבטן אימא דאצילות" הוא המקיף העליון המחבר כל ההפכים. ועי"ז מגיעים לעת"ל "בשוב ה' את שיבת ציון" לתשובה שקדמה לעולם, כי תשובה וימות המשיח ענינם אחד. ו"אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה" הגדלה בשם הוי' ע"י תשובה ובירור הניצוצות מהקליפות (יאמרו בגויים). קשור לפרשת מסעי, שנכתבו המסעות להודיע חסדו של מקום, שגם ענין בלתי רצוי (כאן חששת כו') נהפך לחסדו של מקום, וכן במאסר וגאולה די"ב י"ג תמוז שהיה תחילה בלתי רצוי ונהפך מן הקצה אל הקצה.

קודם ירידת הנשמה למטה היתה לה מחדו"מ באופן הכי נעלה, השכר מירידתה, גילוי העצמות, הוא בגלל העבודה ברעו"ד ומס"נ. בפשטות, השכר ינתן לאחר ביאת המשיח, אבל לפי פירוש הצ"צ "והיה עקב תשמעון" על עקבתא דמשיחא, ניתן השכר בסוף זמן הגלות, קשר ב' הפירושים יובן מלשון אדה"ז (תניא פל"ו) "תכלית השלימות של ימות המשיח ותחה"מ תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" בעל ההילולא כותב בהגהותיו לעיין באגה"ק סי"ב שם מחלק בין "מעשה" שהוא טבע והרגל ל"עבודה" שהיא ביגיעה יותר מטבעו ומדייק ש'מעשינו' קאי על ימות המשיח ו'עבודתינו' על תחיית המתים. "מעשינו", הוא טבע נפה"א, גם בע"ת מגלה את תוקף התקשרות בעצם נשמתו כמו אצל צדיק, כך יתרון עבודת הנשמה למטה מעורר כוחות נעלמים עצמיים. "עבודתינו", חידוש בכל פרטי עבודה, כמו בע"ת שזדונות נעשו זכויות יותר מצדיק, פועל חידוש בגוף ונה"ב כי אהבת ה' אצלו הוא נגד טבעה לכן נפסד צורתה ובטלה לגמרי, ופועל חידוש גם בנה"א שאהבתה לא תהיה מצ"ע (האוהב) אלא מצד אלוקות (הנאהב) ופועל חידוש גם באחדות ה' נגד טבע העולם המעלים ע"י גילוי כח בל"ג עד שגם העולם מיוחד עמו ית', ופועל חידוש באדם המברר שביטולו אינה מצד מציאותו אלא מצד אלוקות. בעל ההילולא מסר נפשו על קדה"ש, וגם רע"ק חיפש מס"נ הרי זה בטבע כל ישראל, אלא החידוש שהולך נגד טבע ורצון הנשמה לחיות, זה פועל חידוש ועליה בנה"א שגם המס"נ שלה הוא בביטול. כך גם כוונת הצמצום אינה בשביל הגילוי שהיה לפנ"ז אלא אור חדש למעלה מהתפשטות, עצם האור ועד להעלם העצמי. בשכר מעשינו ועבודתינו לעת"ל ב' תקופות: א. ימות-המשיח, גילוי 'מעשינו', תענוג המורגש, גילוי טבע הנפה"א. ב. תחיית-המתים, גילוי 'עבודתינו', תענוג בלתי מורגש, העלם העצמי למעלה מטבע הנפה"א. "ודאי תושלם הכוונה במעשינו ועבודתינו בבירור חושך הגלות ועקביים כפשוטם, הצדיקים ע"י הניסיונות ומס"נ בפועל מבררים ניצוצות גקה"ט וממשיכים לבניהם ותלמידיהם שלא יצטרכו לנסיונות ומכ"ש למס"נ כפשוטה אלא למסירת הרצון ויהיה אצלם מעשינו ועבודתינו מתוך מנוחה והרחבה כפשוטן ואמיתיים בשמחה וטוב לבב".

"מה ה"א שואל מעמך", שהביטול עצמי (ונחנו מה) שבעצם הנשמה שמצ"ע היא בהעלם תבוא לגילוי, "כי אם ליראה את הוי'" ביטול זה הוא שורש הביטול דיראה. הנתינת כח מלמעלה לגלות ביטול זה הוא במאה ברכות, "אל תקרי מה אלא מאה", כי מאה הוא בכתר משם נמשך אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת, לגבי משה מילתא זוטרתי היא, כי המשכה זו בעיקר ע"י משה, תורה. מעלת מאה לגבי מה, 'מה' הוא בהעלם (כתיב) ובא לגילוי ע"י מאה ברכות (קרי). ומעלת מה לגבי מאה, כי מ"ה היא הנשמה כפי שמושרשת בהעלם העצמי דעצמות, ומאה מעורר העלם זה דמ"ה ונרגש גם במאה. לכן בהמשך תער"ב מביא משל לסובב וממלא מתורה ומצוות כי סיבת הגילויים דסובב וממלא הוא מפני שבתורה ובישראל יש דוגמת ב' ענינים אלו, כי כל הגילויים הם בשביל התורה וישראל.

מעלת התפילה הוא שפועל רצון חדש מבחי' כתר שלא היה במקור, יהי רצון, משא"כ ברכה מלשון 'המבריך את הגפן' שממשיך מה שכבר היה מקודם במקור, אבל מאידך גיסא, המתפלל עומד למטה ממקום ההמשכה ואינו יודע אם הממשיך יעשה כבקשתו, משא"כ המברך בטוח בהמשכה כי הוא עומד למעלה ממקור ההמשכה, כל זה בברכה סתם, אבל גם ברכה שנוסף בו גם מעלת התפלה כמו הנאמר בפרשה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ויכול להמשיך גם רצון חדש שלא היה במקור ובאופן של וודאות, "אשר תשמעו" לשון ודאי ולא 'אם' תשמעו, וגם מהפכים את הקללה "אם לא תשמעו" שאז ההמשכה יותר נעלית. ומטעם זה נקבע המאמר ד"ה אני לדודי בפרשת ראה, כי בחודש אלול מתגלה המלך עצמו בשדה לכן היא הכנה לעבודה דעשי"ת שאז מתגלה היחידה מפנימיות שלמעלה לפנימיות דישראל, "אנכי נותן לפניכם", שאז ההמשכה היא בוודאי ללא ספק.

איתא במדרש: נתן הקב"ה את המשפט לישראל "כי נער ישראל ואוהבהו" ושייך לכל אחד וגם בזמן הגלות, "תתן לך", וצריך להיות "בכל שעריך": לפירוש הש"ך הם האברים, עיניים אוזניים נחיריים ופה, לפי ספר יצירה הם ז' מדות, שערים של הנפש, וישנם בנפה"ב ובנפה"א, ברצוא ובשוב, בשערים אלו צ"ל המשפט כיצד להתנהג, כי היצה"ר אומן במלאכתו ולפעמים מתלבש בזיידענע זופיצע (במלבוש מכובד) וצריך לשפוט אם הוא מצד הקדושה או להפך, וגם שוטרים הרודין בעם לקבל את דין השופט. שופטים הוא נשמע, הבנה והשגה, ושוטרים הם נעשה, עשי' בפועל וגם כפיה. מעלה בשופטים בפני עצמם, לא רק כהכנה למעשה, אלא יש בהם מעלה מצד התחלקות בפרטים שבא בפנימיות ומגיע למעלה מהמקיף עד לעצמות, כי המשכת העצם היא בפרטים דוקא, דוקא בכוונה פרטית נמשך מקור התענוגים דנתאווה שבעצמותו ית' יותר מאשר ברצון הכללי, לכן "אני ה' אוהב משפט ונותן את המשפט לישראל" שבבחי' נער, ענין קטנות דאמונה פשוטה שיש בכאו"א מישראל כפתגם: שבפשיטות של איש פשוט מתגלה פשיטות העצמות. חודש אלול הוא זמן מסוגל לחשבון הנפש דשופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך בז' שערים וברמ"ח אברים בעבודה בפועל במחדו"מ, אני לדודי, ומשם נמשך הגילוי מלמעלה, ודודי לי.

ב' טעמים לאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו, א. שור הוא קדושה וחמור קליפה, ויש להרחיק ביניהם, לכן אמרו בני יעקב לחמור שימול א"ע, להפריד הקליפה וכך יוכל להידבק בדינה. אלא שכוונתם היה לבטל הקליפה, ב. חמור ושור הם ב' קליפות לנגד הקדושה, בייחודם נפיק כלבא הוא עמלק (אותיות מ"ו דחמור ואות ו"ו של שור, נ"ב גימ' כלב) גם חמור שור כלב ר"ת חשך מקור הקלי', ע"י המילה רצו לבטל קלי' אלו. ענינים בעבודה: לטעם הא', שור הוא שדה ('קראתי לשורי שדי') "רב תבואות בכח שור", בו נזרע וצומח הנפה"א ע"י חרישה בשור, פני שור מהשמאל דוחה, להשפיל עצמו, לעולם ירגיז כו', לשבר קושי הגוף ונה"ב לחלקים, גם ע"י ביטול נפה"א הנק' ארץ חפץ מרחיקה מחמור שבטבע הקרירות, חמרא בתמוז קרירא לי', היפך חיות דקדושה, ונעשה בה זיכוך ובירור. לטעם הב', שור הוא מועד ומזיק בעצם מהותו, דבר שאינו בטבע איש ישראל, אלא שיכול להרגיל עצמו ח"ו עד שנעשה כן, וצריך בירור וזיכוך, עמלק ענינו קרירות אבל לוחם בישראל בחמימות ותוקף החיות שלא להתפעל. אברם (בגי' גר"ם) ע"י המילה מברר שור וחמור דקלי' ונק' אברהם (גי' חמ"ר), ישכר חמור גרם, יעקב שנולד מהול אמר "ויהי לי שור וחמור" כי בירר ב' קלי' אלו. כל זה קשור לאלול, אף שענין שמאל שייך לר"ה, "שמאלו תחת לראשי" (או "ראשי"), מ"מ אלול כולל גם "ודודי לי", וגם ס"ת ד' יו"דין הם ארבעים יום שבסופו הם עשי"ת, גם ענין המילה מרומז בו בר"ת "את לבבך ואת לבב", לא רק הסרת ערלה הגסה ("ומלתם") אלא גם ערלה הדקה ("ומל ה' אלקיך") ומזה גילוי ונתינת כח לעבודה ד"אני לדודי ודודי לי" ונכללים בזה כל המשכות לכל השנה כולה עד לגשמיות בני חיי ומזוני רויחי.

דיוק כפל הלשון "את עמך את ישראל", בירושלמי עה"פ: גדול כוחן של עושי מצוה שמהפכים ברכה לקללה, לכן מקדים "את עמך", אנשים פשוטים, המקיימים תומ"צ בתמימות ופשטות, קודמים לישראל, יושבי אהל. ביאור ג"פ "הוי' אלקיך" שבפסוק, ע"פ ד"ה שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון לאדמו"ר מהר"ש. ציון, יראה עילאה, נאמר: "הללי אלקיך", שם אלקים דוקא, "כי חזק בריחי שעריך", שצריך גבורות להגביל השפע. "הנותן שלג", לבושי כתלג חיור, שרשו גבורות דעתיק, בנפש הוא העצם דכוחות הגלויים שפועל בציור אבל במדידה והגבלה. נמשך בהם כצמר, שער רישי' כעמר נקא, חסד דעתיק, עצם הנשמה ממש שמתגלה בפנימיות הכוחות ואין שייך בהם פגם – ע"י המשכת עצם הנשמה שמושרשת בעצמות ולמעלה משניהם. ירושלים, יראה תתאה, הבאה מהתבוננות באלקות שבערך העולמות, פועל גם בנה"ב, ע"ד מעשה. ציון, יראה עילאה הבאה מהתבוננות באוא"ס שלמעלה מעולמות, אינה פועלת על נה"ב, ע"ד תלמוד. אבל כשנמשך מיראה עילאה ליר"ת נעשה בה עילוי, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. לכן מקדים בפסוק "את עמך" אנשים פשוטים, ל"את ישראל" יושבי אהל. מעלת המעשה שעיקרה תשובה מהפכת זדונות לזכויות, את הקללה לברכה, לכן כופל תיבת "את" לומר שהם ב' ברכות, ע"ד שלג וצמר. "ולא אבה ה"א לשמוע אל בלעם", מלכתחילה, ע"ד עבודת הצדיקים; "ויהפוך ה"א", הוי' דלעילא, ע"ד עבודת התשובה דבחי' שלג; "כי אהבך ה"א", אהבה עצמית דהקב"ה לישראל, עבודת התשובה דבחי' צמר.

פשט הכתוב, הקב"ה יקבץ את "נדחך" ויוציאם משם ויעמידם במקומם המתאים והאמיתי. "נצבים כולכם" לאחדים כאחד ויקבלו את הברכות. אמנם קיום פשט הכתוב הוא ע"י קיום פירושו בפנימיות התורה, חסידות. "נדחך" לשון יחיד, כי הנשמה, גם בירידה לעולם הריבוי והפירוד, במחדו"מ בעניני העולם, היא נשארת בבחי' יחיד, יחידה, ולכן מובטח לו ש"לא ידח ממנו נדח". כפירוש המאמר אחד חכם ואחד רשע, אפילו ברשע יש בחי' אחד. גילוי בחי' זו הוא ע"י תשובה, שיש בה ב' ענינים, א. עיקר התשובה, עקירת הרצון חרטה וכו' ונשאר רצון לה' לבדו, כי מתקבצים הרצונות פרטים שנדחו ונתפזרו וחוזרים לקדושה. ב. וידוי דברים, כ"ב אותיות ד"אשמנו וכו'", בזה מוחה גוף הקליפה. בעקירת הרצון מבטל אפילו כרת ו"מעוות לא יוכל לתקן", כמעשה מבע"ת שצעק בכל נפשו ומתו הממזרים שנולדו מעוונו. והוא כי היחידה שתמיד בשלמות לכן יכול לשוב בשעתא חדא ורגעא חדא, בפרט באלול שמאיר פנימיות רצונו ית' ומתגלה פנימיות הרצון שבישראל להיות מיוחד בו. אחדות וקיבוץ הנדחים יש גם בתורה, הלכות מפוזרות בפלפול וקושיות וסתירות, ע"י ברכו בתורה תחילה, גילוי נותן התורה וע"י פנימיות התורה ה' עמו והלכה כמותו. גם בהקב"ה יש קיבוץ ניצוצות שנתפזרו למטה, ונאספים ע"י קיבוץ רצונות בישראל, החל מ"ושבת עד ה"א", תשובה מצד האדם. "ומשם יקבצך", מלמעלה. הבא לטהר מסייעין אותו. בתשובה ע"פ פנימיות התורה יקוים גם כפשוטו.