מאמרי שנת תשכ"ט

ענין נשר, רחמים, קו האמצעי, מבריח מן הקצה אל הקצה, כי לוקח מלמעלה מעלה הוא מגיע למטה מטה בלי שינויים. גם בנפילה (נשר, לשון נשירה) הוא בשמים, מעלת התשובה, "ימצאהו בארץ מדבר, יצרנהו כאישון עינו", השחור שבעין שהמאור יוצא ממנו, יתרון האור מתוך החושך.

שייכות סוכה ליעקב, מדת הרחמים. מעלת קו האמצעי (נשר) מצד שרשו פנימיות הכתר הנה גם בנשירה למטה הוא שוה בלי שינויים. תשובה מעצם הנפש ולמעלה מדעת "ימצאהו" בהסח הדעת, ועי"ז "יסובבנהו", בסוכה לאחר התשובה דיום כיפור. שהמקיף נכנס בהפנימי בכל הע"ס בכוחות פנימיים.

ענין הרשימו בעבודה ובתשובה, ג' ענינים: אתכפיא, זדונות כשגגות; אתהפכא, זדונות כזכיות; החושך עצמו יאיר, זכויות ממש. ע"י רחמים אלו כנשר יעיר קנו, יפרוש כנפיו לשרש הכלים שברשימו, ישאהו על אברתו, למעלה מעבודה דתומ"צ – מתגלה בחג הסוכות "יסובבנהו" ובפרט בשמחת ביה"ש, ובאים מזה לשמע"צ ושמח"ת "הוי' בדד ינחנו ואין עמו א– ל נכר".

מצד ענין הבירורים שבמצוות ישנן מצוות השייכות לאוה"ע וישנן מצוות השייכות לישראל לבד, ז' ימי הסוכות מקריבים ע' פרים כנגד ע' אומות ושמע"צ פר אחד כנגד אומה יחידה. בתומ"צ השייך לעולם נכלל גם דרגא שלמעלה מעולם ומזה נתינת כח לבירורים. ענין "לכם" בנטילת ד' מינים. מ"מ מעלה מיוחדת במצוה שמצ"ע למעלה, כמו שמע"צ, ד"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". אלא שגם שמע"צ פועל בעולם, ע"ד ירידת גשמים, עכ"ז מורגש מעלת ישראל על אוה"ע, מים עליונים על מים תחתונים, רק שמח"ת היא למעלה לגמרי משייכות לעולם, ענין התורה.

רק הארת ומקצת הנשמה ירדה למטה, מ"מ היא חלק אלקה ממעל ממש ונמשך בה וע"י בגוף אוא"ס למעלה מהע''ס. עצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. כל האומר ויכולו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. ופועל "ויכולו" לשון תענוג העצמי הבלתי מורכב. משבת בראשית ממשיכים תענוג זה על כל השנה כולה.

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא. אף שתכלית תשובה ומעשים טובים להיות לבושים לנשמה כדי שתוכל להנות מזיו השכינה בעוה"ב. החידוש בעוה"ז בעבודה שמגיעים למעלת התשובה. שייך למערת המכפלה, ה"ה כפולה דשם הוי', בית ועליה על– גביו, ה' תתאה וה' עילאה, תשובה תתאה ותשובה עילאה. בלקו"ת מבואר שבפרטיות יש ד' בחינות, כי בכל אחד העלאה והמשכה, כפולה בזוגות. אשה העלאה ואיש המשכה. (באגרת התשובה פ"ט "שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל").

"אתה אחד" ולא יחיד, אף שאחד מורה על התאחדות פרטים ויחיד הוא למעלה מפרטים, אמנם מצד ירידת הנשמה למטה נק' גוי אחד. אף שבעצם ישראל הם בן יחיד ליחידו של עולם ומצד עצמות אין מקום למציאות אחרת "ישראל ומלכא בלחודוהי" ונק' גוי יחיד, [ומבאר החילוק בין 'אור' ל'שם'] אלא מצד מעלת עבודת ישראל בעבודה דתומ"צ למטה ממשיכים עצמות שלמעלה מאור, שאף ששרש האור הוא בהמאור אבל אינו העצם ממש, כי האור מגלה אבל אינו ממשיך עצם, משא"כ השם ממשיך עצם. ע"י מסירות נפש על קידוש השם, "על מנוחתם יקדישו את שמך", ממשיכים עצמות שלמעלה משם, ונמשך גם מעלת יחיד, מעלת הגילוי, חיבור אתה קדוש ושמך קדוש. לכן מס"נ נק' קידוש השם, כי ממשיכים בהשם מקדושת העצמות. כמבואר בתניא שקיום תומ"צ תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מס"נ לה', גילוי היחידה בדרגות פרטיות שבאדם [ראה ד"ה פדה בשלום תשכ"ב הע' 16] עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו, עד לגילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות, ישראל ומלכא בלחודוהי.

לית מחשבה תפיסא בי' כלל, בחו"ב, עד לבחי' ראיה דחכ', גם בעבודה אי אפשר לתפוס את העצם גם באהבה רבה הבאה ע"י התבוננות. אבל נתפס איהו ברעו"ד, בתניא: תפיסא ומתלבשת בתומ"צ, מצד ענין העצם שיש בתומ"צ, והרי עצם לוקח עצם, עצם נעמט עצם. זהו תכלית חכמה, עיקר התורה, תשובה ומעש"ט, להיות נתפס בזה עצמותו ב"ה, דוקא ע"י תשובה ומעש"ט לוקחים את העצם כמו ע"י רעותא דליבא. תכלית חכמה פרש"י עיקרה של תורה, ביאור אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (בשיחה הידועה דשמח"ת שבתורת שלום) שעיקר ענין החכמה הוא הביטול, הפשטת כל הציורים שבה, כפי שמוסיף בשיחה גם בזשארגאן: איבער געגעבנקייט (התמסרות).

בפסוק זה נרמז תוכן כללות עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ: "מקול מחצצים" קול העוסקים בתורה בעניני מחיצות (ההבדלה בין טמא לטהור), ובעבודה, צריך להעמיד מחיצה בינו לבין העולם כולו; "בין משאבים" לימוד ושאיבת מי התורה באופן שמבינים ("בין" ל' בינה) שהיא חכמתו ורצונו ית'; ועי"ז נעשה "צדקת פרזונו בישראל" "פרזות תשב ירושלים", מעמד ומצב של הרחבה. כדי שיוכל להיות "פרזונו" לשון "פרזות" – צ"ל תחלה "פרזונו" לשון פיזור. ובזה ב' פירושים: (א) "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות", כדי שיוכלו לברר גם את הניצוצות המרוחקים ביותר, ונוסף לזה – כיון שבכל מדינה (גם במדינות שאין בהם גזירות) ישנם קשיים השייכים למדינה זו (ואדרבה – בענין זה הוא עיקר תפקידם), וכשבנ"י הנמצאים במדינה אחרת מתנהגים כראוי באותו ענין, פועל הדבר לסייע לישראל שבאותה המדינה שבה יש קשיים בענין זה. (ב) פיזור ובזבוז האוצרות בשביל הנצחון במלחמה, שהו"ע הכחות המיוחדים (ובפרט – הכח דמסירות-נפש) שניתנו בדורות האחרונים. דיוק הלשון "צדקה" – שאין זה בבחי' פרעון או תשלום שכר, אלא צדקה בלבד. ועי"ז גם עבודתם של ישראל היא באופן של צדקה, בבחי' עבודת עבד. ועי"ז נעשה "צדקת פרזונו בישראל" – "פרזות תשב ירושלים", דהיינו שלא יהי' אויב להגן מפניו על שלימות היראה, ולכן לא יהי' צורך ב"חומה" ("אני חומה זו תורה") של אבנים, אלא יהי' הענין ד"חומת אש" – התורה כפי שהיא בבחי' "אש שחורה ע"ג אש לבנה", למעלה מאותיות (וההכנה לזה – ע"י לימוד התורה עתה באופן זה).

שייכות ב' הפירושים בנצח (נצחון ונצחיות): מדת הנצחון היא למעלה ממדידה והגבלה (ע"ד ענין הנצחיות), כיון שענין הנצחון נוגע בעצם הנפש (עד לבחי' התנשאות עצמי שלמעלה מהתנשאות על העם). גילוי מדת הנצח לעתיד לבוא – ע"י העבודה מצד מדת הנצח שלמטה, למעלה מחשבונות וללא שינויים, שהיא כללות ענין העבודה בזמן הגלות. ובשביל עבודה זו מבזבזים את האוצרות שלמעלה, שהוא "אוצר של יראת שמים" (וזהו "והנצח זה ירושלים", שלימות היראה). וזהו "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות" – עבודת בנ"י בזמן הגלות מצד מדת הנצח, שעי"ז באים להעילוי ד"פרזונו" מלשון "פרזות תשב ירושלים" – גילוי מדת הנצח שלמעלה. ומ"מ יהי' לעת"ל "חומת אש", שהו"ע הרצוא, ועד"ז צ"ל גם עתה העבודה באופן של אש (וענין זה מרומז כבר בתחילת הבריאה – "בראשית" אותיות "ברית אש").

היונים הסכימו אפילו לחוקים כשהשכל מחייב שיש ענינים שלמעלה מהשכל שלו, עיקר מלחמתם היה להעבירם מחוקי רצונך. רצון הקב"ה. כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיקבלו מבחי' חצוניות, קרניים וטלפיים, כאומות העולם. המלחמה בזה הוא בקרן דקדושה, מס"נ למעלה מהראש והשכל, תוקף העצם למעלה משינויים, גם קיום המשפטים מצד ציווי ה', דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכה מלכותם, שלימות המלכות למעלה מ"שאול מרחובות הנהר", כי "נצח ישראל לא ישקר". גם בתחילתו ניכר שהוא נצחי, יום שכולו ארוך. קרן היובל. בינה מאיר במלכות.

בזהר תוארים מבהילים (גיוואלדיקע תוארים לגריעותא) על מי שאומר שהתורה הוא סיפורי מעשיות .. התורה ממשכת אור בהנהגת האדם עד שנעשית הוראה לכאו"א. עניין הגשת יהודה ליוסף בעבודה נתבאר בזהר שהוא ענין סמיכת גאולה לתפילה. נתינת כח לענין הגאולה דתפילה, ע"ד הנתינת-כח מלמעלה לבוא לכליון דשבת ("לכה דודי גו' פני שבת נקבלה"). גם הטמנת הגביע דיוסף באמתחת בנימין הוא סמיכת גאולה לתפילה, שהמשיך והטמין בו אהבה לאלקות, אח"כ נעשה העלאה והגשת יהודה ליוסף. לעת"ל יתעלה יהודה למעלה מיוסף כמבואר בהפטרה.

(ראה המבואר לעיל בד"ה וארא תשכ"ח בענין ברישא חשוכא והדר נהורא) וארא גו', לאבות היה גילוי שם הוי' דלתתא וכד להגיע לגילוי הוי' דלעילא צ"ל ברישא חשוכא, "למה הרעותה", כך סדר ירידת הנשמה בעוה"ז כדי לבוא למדרגה נעלית והדר נהורא. יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה, במצב של חשוכא, לא רק מצד חטא ופגם, אלא גם צדיק גמור עובד ה' וכו' שלא הגיע למעלת דביקות בה' הוא במצב דחשוכא לגבי מצבו קודם ירידתו למטה, כי דוקא עי"ז שכר מצווה היא הארת המצווה עצמה שיתגלה לעת"ל, אלא שכדי שהמעשים יהיו טובים ומאירים צריך לתשובה.

"בגנים" ב' פי' הפכים: א. גלות, חושך כפול ומכופל עד שמדמים שהוא גן ותענוג. ב. גילויים דג"ע תחתון וג"ע העליון שבא ע"י עבודה. מאמרי הבעש"ט על "וישב הים לאיתנו" (תקט"ז-כ"א-כ"ט). אם לא היה נקרע היה מתבטל ממציאותו. צדיקים עושים רצונו של מקום כמשל הבן הסותר דברי אביו. דברי ר' מאיר לגינאי נהרא אם אינך חולק מימך גוזרני שלא יעבור בך מים לעולם כי לא קיים התנאי לקיים רצון הצדיקים. תוכן כולם, ביטול הטבע עבור ישראל ועבודתן, צדיקים, בע"ת, ותומ"צ השייך לכל ישראל. הכח לזה ניתן בקרי"ס. "היושבת בגנים", כנס"י יושבת בגולה בבכנ"ס ובבמד"ר, ועוסקים בתומ"צ - הקב"ה ופמליא שלו באים לשמוע בקולם ןמבקשים "השמיעני" כדי לפדות השכינה מהגלות.

מחצה"ש לקרבנות ציבור ולאדנים. תפילה כנגד תמידין דוקא, שעל-ידם ישראל מפרנסין וממשיכים המשכה נעלית, לאביהם (חו"ב) שבשמים (ז"א) ונמשך אוא"ס לעולמות, לכן בתפילה ישנו כמה עניני המשכות לעולם רופא חולים ומברך השנים. הקמת המשכן וכל פרטי' קשור לענין המשכה למטה. הקרבנות מורים על העלאה, והאדנים קשור להמשכה למטה ביותר. לכן בכח מחצה"ש להמשיך אור מלפני הצמצום לכפר חטא העגל שגרם חסרון באור דשרשו בצמצום הראשון, ויומשך למטה בעולם. כמו כן בנפש האדם בעבודתו, גומל נפשו איש חסד, בעבודתו בכוחות הגלויים שלו נמשך מכוחות הנעלמים. סתים דנפש.

הנהגה בזמן המן שלא ראו ניסים כלל. בגאולה דפורים ראו ניסים המלובשים בטבע. תלוי בעבודת בנ"י, כאשר פנו אלי עורף ולא פנים הוא בהעלם אבל יש עדיין בחי' "פני" של ישראל שאינו רוצה ואינו יכול להפרד מאלקות, אף שאברהם לא ידענו שחסר באהוי"ר, מ"מ כי אתה, עצומ"ה, אבינו, בעבודה דמס"נ. בפורים עמדו כל ישראל בתנועה דמס"נ ונתבטל העלם והסתר והגזירה אלא שלא היו בשלימות באהוי"ר לא היה נס גלוי אלא מלובש בטבע. הנס התחיל בששת הלבושים שכנגד ששה סדרי משנה שהם בחי' העלם שבמקרא שענינו גילוי, ויצא מלפני המלך ולמטה משער המלך לעולמות בי"ע שלמטה.

יצי"מ, היציאה ממצרים וגבולים של הצמצום ע"י העבודה דתומ"צ דשרשם מלפני הצמצום. עבודת הצדיקים. שריפת ציור כח המתאווה והפיכתו לקדושה, שריפת הפרה. עבודת בע"ת. 'אי אתה יודע', משל ב' מטרונות מתהלכות ואיני יודע איזה חוקה גדולה, ע"ד איני יודע באיזה מהם חפץ, כי מעלה בתשובה חילי' יתיר "ורב תבואות בכח שור", ומעלת הצדיקים בעבודה מסודרת ובתמידות. מהלשון 'מתהלכות', ענין הליכה הוא בל"ג ושייך לעבודת בע"ת, הילוך בחוץ.

הכח בקרבן בהמה לתקן פגמי האדם מצד שרשה בתוהו למעלה משרש האדם דתיקון. אלא שההמשכה היא בכח האדם המקריב "מן הבהמה", גם השפעה למלאכים בא מהאדם המקבל מהם שפע. צדיקים מביאים עולה מהכבשים שהם לבנים, "והדר נהורא", בע"ת מביא קרבן חטאת מעזים "ברישא חשוכא". קרבן פסח בא מכבשים ועיזים בשווה, התכללות צדיקים ובע"ת. כי גלות מצרים היה תיקון לדור הפלגה (בע"ת) ונעשו כגרים ביצי"מ (צדיקים). בעבודה צ"ל שניהם.

א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש וכו' מצד מעלת תומ"צ שפועל ביטול היש (דבראשית ברא אלקים) לאין. ענין ר"ח שינוי וביטול בלבנה ע"י עבודה דביטול. בר"ח ניסן כללות העבודה (גם עבודת התשובה) הוא בדרך דילוג. לר"א בתשרי עתידין ליגאל, אם ישראל עושים תשובה מיד נגאלין. בחינת אמי. לר"י בניסן עתידין ליגאל, למעלה מהשתל', בחינת בתי. הגילוי דלעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו בגלות לכן צ"ל שניהם, תשובה בער"ח ועליה בראש חודש.

קרבן עולה יש בו רק העלאה, הקרבה ע"ג המזבח, ההמשכה בא לאח"ז. קרבן חטאת, יש בו גם המשכה באצילות, אכילת כהנים. קרבן שלמים, יש בו גם ההמשכה למטה ביותר, בבי"ע. אכילת בעלים הוא חלק מהקרבן "לפני ה"' ולא הנאה גשמית. לכן נאמר "וזאת תורת זבח השלמים" חיבור ז"א (וא"ו) ומלכות (זאת) ונמשך בבי"ע. ההמשכה למטה ע"י שלמים הוא מפנימיות הרצון, שאין ממנו יניקה לחיצונים, משא"כ חטאת מחיצוניות הרצון, יכול להיות יניקה לחיצונים. זהו "עבדים היינו לפרעה במצרים", שהעבודה היא בבחי' מצרים וגבולים ולא בהקרבת חלב ודם, אז ההמשכה היא מחיצוניות הרצון בלבד "פרעה" אותיות "הערף", "פנו אלי עורף ולא פנים". "ויוציאנו הוי' אלקינו משם" היציאה מזה ע"י הוי' כחנו וחיותנו, "ביד חזקה ובזרוע נטוי"' המשכה למטה בחסד וגבורה באופן של התלבשות.

הטעם שחיוב אכילת מצה הוא "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", הרי כבר נצטוו קודם לכן: הציווי הי' על הלילה הראשון, ו"על שום כו"' הוא על כל שבעת הימים; הציווי הי' על המצה שקודם חצות, ו"על שום כו" הוא על המצה שלאחר חצות ועל המצה שאוכלים עתה קודם חצות; הציווי הי' מתחילה על שם העתיד "מגיד מראשית אחרית". נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, גילוי מלכות דא"ס, אור הכלול בעצמותו במלכות דאצילות כדי שיוכל להיות היציאה ממצרים. הכלי לגילוי זה הו"ע המצה, ביטול ושפלות שלמעלה מטו"ד "מיכלא דמהימנותא" וכן מצה לשון מלחמה ומריבה עם הנפש הנה"ב. מצד גילוי זה מתבטל סדר הזמן שנתהווה ע"י "מלכות כל עולמים", ולכן אפשר, וזהו העילוי שבמצה שאנו אוכלים יהיו ב' הבחינות דמצה הן קודם חצות והן לאחר חצות, משא"כ בשנה הראשונה שעדיין לא הי' גילוי זה.

מעלת הים על בנ"י, הכח לפעול שיהי' מונח בנה"ב, עלמא דאתגליא, שכל חיותו הוא דבר הוי', עלמא דאתכסיא; ומעלת ישראל על הים, מצד המס"נ שבהם נבקע הים לפניהם. כמו"כ בתומ"צ: מעלת התורה על ישראל, שעל ידה מתקשרים בקוב"ה; מעלת ישראל על התורה, שהתורה היא בחי' כלה לישראל. אף שע"י ירידת הנשמה למטה נעשה הים והתורה למעלה מישראל, אבל מצד שרשם ישראל למעלה מהם. מ"מ גם כשהנשמה מלובש בגוף יש בה מעלתה הפנימית "אדנ'י בם סיני בקודש". אמנם לעת"ל "והניף ידו" ולא יהיה צורך במטה, כי רוח הטומאה אעביר מן הארץ, "על הנהר", בינה, ולא רק ים סוף שהוא מלכות, "והכהו" ולא ביטול לגמרי, כי בינה באופן של ראיה, "לז' נחלים", עליית ז' מדות בעתיק (ולא י"ב גזרים שהם י"ב גבולי אלכסון דאצילות) "והדריך בנעלים" כדי שיוכל הנהר לקבל מישראל צ"ל נעלים.

ב' מעלות בקרי"ס, מעלת ישראל על הים ומעלת הים על ישראל. ב' ענינים בתומ"צ, מעלת ישראל על תומ"צ ומעלת תומ"צ על ישראל. ושניהם בבת אחת. קרי"ס הכנה למ"ת בירור גשמיות, שלימות לעת"ל. "נכון כסאך מאז" משאמרנו לך שירה בים בא"ז. התחלת בירור העולם, שתתישב מלכותך. "ביום השמיני", למעלה מהשתל' א' רוכב על ז' אתעדל"ת. "קרא משה וגו' ולזקני ישראל" המשכה מחכמה למדות עד להמשכה לבי"ע "ותצא אש וגו' וירא כל העם".

"והתהלכתי", ב' אופני הילוך מלמעלה למטה ומלמטל"מ, תורה ותפילה, בתפילה גופא בכל לבבך נפשך ובכל מאדך. בתורה גופא גליא דתורה ופנימיות התורה. ובסדהש"ת סובב וממלא. ע"י בכל מאודך ממשיכים סוכ"ע לע"ל. פתיחת הצינור לעבודה זו ע"י גילוי פנימיות התורה דרשב"י, האריז"ל, הבעש"ט, ובפרט אדה"ז שהמשיך (וואָס האָט אַראָפּגעטראָגן) פנימיות התורה בחב"ד ובלב לכאו"א בפרט בעקבתא דמשיחא. כל המצוות אפ"ל בכל מאדך והקב״ה נותן הצלחה (איז דער אויבערשטער מצליח) ונותן ברכתו בההנהגהת ישראל גם בדרכי הטבע, אף שנמצאים כעת בזמן הגלות חושך כפול ומכופל, ולגמרי אין עדיין (און ס׳איז נאָך לגמרי ניט) ענין הגאולה, מ״מ, הרי כמו שהי׳ בזמנו של רשב״י שגם אז הי׳ גלות מר ומ״מ כו׳, הנה עכשיו שעזר הקב״ה אשר המרירות וההעלם והסתר הם בעיקר רק בענינים רוחניים, בהבנה בלימוד התורה ובקיום המצוות, אבל בכו"כ ענינים הוקלה הגלות (איז געוואָרן דער גלות לייכטער) (אף שנמצאים עדיין בגלות חושך כפול ומכופל), צ"ל בטחון גדול בהשי״ת אשר הוא משגיח בהשגח"פ על כאו"א, ועאכו״כ על כללות ישראל בכל מקום שהם בין בארה"ק ובין בחו״ל, אשר יהי׳ הוי׳ צלך על יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה, יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, ואין צ"ל כלל על זה השתדלות יתירה, רק כמסופר גבי ר׳ חנינא בן דוסא שאמרו לו שיניח אצבעו הקטנה ועי״ז העלו את האבן הגדולה והקשה, אבן איתן, באופן של עלי׳ לרגל, לבית המקדש בירושלים עיר הקודש. וכמו״כ גם עכשיו, ע״י בטחון החזק בהקב״ה הנה ה׳ יתן אומר גו׳ מלאכי צבאות ידודון ידודון, שמשליכים (אַז מען וואַרפט אַרויס) את אומות העולם מארה"ק, וגם ע״י השתדלות קטנה ביותר, בכדי שתהי׳ לזה אחיזה בדרך הטבע, פועלים את הנצחון הגמור עוד בזמן הגלות, וזה יהי׳ ההכנה והכלי לאתחלתא דגאולה, ואח״כ הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. כל אחד צריך לעשות בזה את התלוי בו, מתחיל בקב"ע 'ראשית העבודה ועיקרה ושרשה'. העבודה דמס"נ, בכל מאדך ונמשך לעבודה בכל לבבכם בכל נפשכם, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, כתורת רבותינו נשיאינו שהמס"נ צריך להפיץ על כל היום (אַז די מינוטן פון מס״נ דאַרף מען פאַרשפּרייטן איבער דעם גאַנצן טאָג), אשר עוסק בהם במשך כל היום כולו, שיהי׳ ניכר כל היום שאת זה עושה יהודי של מסירות נפש (אַז דאָס טוט אַ מס״נ איד), אשר אז הנה גם הענינים שבמדידה והגבלה הם באופן אחר לגמרי. לכן ע"י שדרש רשב"י בפנימיות התורה פעל ירידת הגשמים ונמשך ברכת ה' בל"ג.

ביום הזה, ר"ח סיון, ביטול ושלימות: ביטול הלבנה, הכנה למ"ת, שיהיה כעונה אחר הקורא; שלמות בירור חג"ת דמלכות כאילו נשלם כל השבוע הז'. גם מדבר (דיבור) ענינו ביטול ושלימות. כתר כנגד נשמע, קב"ע מצוות, וכתר כנגד נעשה, קבעומ"ש. ביטול הרצון לבעל הרצון נעשית כל מציאותו. שלימות הכוונה דירה בתחתונים ביטול במציאות גם בהאדם. מעלת ביטול "ביום הזה" על ביטול "במדבר" ע"י ביטול לעצמות מחבר ב' הפכים ביטול ומציאות. סיני. שירדה שנאה לאוה"ע, הבחירה בישראל מצד עצמות. מעלת כל זה בר"ח השלישי דוקא שמלכות מקבלת מתפארת, גילוי שם הוי' שם העצם.

במ"ת נרגש בנש"י הביטול לשם הוי' שהי' בהם קודם הירידה למטה, כמו במלאכים "אדנ-י בם סיני בקדש" גם בעלמא דאתגליא יהיו כמו נוני ימא דעלמא דאתכסיא "וידגו לרוב בקרב הארץ", למעלה מביטול המלאכים שביקשו התורה דאצי' בבי"ע, תשובת משה "למצרים ירדתם", כי צריך להמשיך העצם למטה ביותר והמלאכים יתעלו בדרך ממילא.

לאחרי הדיוק שלכאו' תיבת "לאמר" מיותר, מביא מהילקוט "כשהי' הקב"ה מדבר הי' כל אחד מישראל אומר עמי הדיבור מדבר". כי שיתף ה' את שמו בכ"א מישראל, "חלק ה' עמו", ע"י אנכי שלמעלה מהוי'. ומתגלה בגוף דוקא, בי' אצבעות היד והרגל, ב' ה"ה'ין דשם הוי'. ג' פירושי "לאמר": עונה אחר הקורא. ממשיך בעשרה מאמרות. הקב"ה קורא ושונה כנגדו. ע"ד ג' חידושי מ"ת: מצד נותן התורה, מקבלי התורה, התורה עצמה. החידוש העיקרי המשכת עצמות בתורה וממנו כל שאר החידושים.

מעלת התורה שעושה שלום, משנה מתחיל במ"ם ומסיים במ"ם בשלום הרי שמונים עם כ"ד ספרים דתושב"כ וניתנה לכ"ו דורות מאדם עד משה הרי ק"ל, "שלשים ומאה משקלה". תרומה, תורה מ', וניתנה למ' יום ותושבע"פ מתחיל ומסיים במ"ם, עין יפה אחד מארבעים, מקבל מוחין, כחב"ד כלול מיו"ד. תרומה תרי ממאה, עין בינונית א' מחמישים. ענין מס"נ דק"ש שכתוב ו(לכן) למטה מתורה, ע"ד תשובה שיודעים עליה מהתורה. תורה מ', חידוש מ"ת מתנה, למעלה מירושה ויגיעה שבתורה. נרמז בקרבן נתנ–א'ל בן צוער נשיא יששכר שהיו בעלי תורה. ענינו בעבודה, עסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, לאכללא שמאלא בימינא, חיבור עליונים ותחתונים כמו במ"ת. תש’’ל

מבאר ענין התעוררות כח הרצוא בנש"י שנתעלם ע"י ירידתם לגוף, שהוא ע"י אהרן, ענין התורה, שמירת נר הנשמה ע"י נר תורה, לא רק שאינו עובר על ציויי התורה, אלא מקיים תומ"צ בביטול וקב"ע שהיא ירושה מהאבות, לא רק נשמות דבי"ע שהגוף ונה"ב מסתירים, אלא גם נשמות דאצילות, הגם שהם בשלימות הביטול, אבל אינם בטלים במציאות לגמרי, רק ע"י קיום מצוות בטלים לגמרי. גם לפני מ"ת היה האבות בבחי' מרכבה, 'דבר גדול' זה מעשה מרכבה, עליית האדם דאצי' למדרגת "לא אדם", מ"מ החידוש דמ"ת בהלכות שהם 'דבר קטן' ע"ש הביטול לאוא"ס וממשיך ביטול בלומד, "תען לשוני אמרתך", ביטול שאינו שולל את המציאות אלא אדרבא זה גופא הוא מציאותם, הגם שהם בביטול, מ"מ 'אני משמר את נרך', שלהבת עולה מאליה. היינו, שלימוד התורה וקיום המצוות הוא בביטול וביחד עם זה גם בחיות ובשמחה. וכיון ששמחה פורצת גדר, לכן, ע״י שמחה של תורה ושמחה של מצוה נמשכים כל הענינים הרוחניים והגשמיים בלי הגבלות.

מצוות חלה, אותיות ח'ל'ה', גם כשאדם במצב של ח', שסתום מג' צדדים ופתוח מלמטה, ענין הירידה ד"לפתח חטאת רובץ", וצ"ל אות ה', שיש בו פתח עליון דאי הדר בתשובה מעיילי לי', לכן חיוב חלה היא משעה שאשה מקשקשת עיסתה במים, שגם במקום הפירוד והישות (קמח) פועל בו ענין הביטול (מים. ובעבודה הוא הקדמת עבודת התפלה ללימוד התורה. אח"כ צ"ל אפיה בתנור אהבה כרשפי אש. גם טחינה ולישה בתפילה, הכנעה ושפלות, וביטול בפרשה שניהם דק"ש שנאמר בה "ולעבדו" בחי' שוב להמשיך אחדות הוי' במקום הפירוד. "להניח ברכה אל ביתך", להמשיך האחדות והביטול דחכמה (ברכה) במלכות (בית) ועי"ז יתברר כל העולם.

'נפלאות' מסדר אמירת והגהת מאמר זה: א. במאמר זה מבאר ענין "רעיא מהימנא" באופן נפלא ביותר, ענין משה "רוען של ישראל" שהוא עניינו העצמי, יותר משאר עניניו. ולהעיר, בלקו"ש חלק יח (שיחה א) מופיע שיחה מאותה התוועדות ובו מבאר ענין "לך אני מגלה טעם פרה" עניינו של משה חכמה ומס"נ, באופן שונה מהמבואר במאמר כאן. ב. דבר פלא נוסף קשור לסדר אמירתו והגהתו. אמירת המאמר היתה בהתוועדות ש"פ חוקת-בלק שחל בי"ב תמוז. במוצ"ש היתה התוועדות נוספת לכבוד י"ב תמוז ושם (קרוב לסוף ההתוועדות) היה מאמר ד"ה תפילה למשה. אבל כשיצא לאור מוגה ב"קונטרס י"א ניסן" היו להיפך. שקודם הגיה את המאמר תפלה למשה לרגל י"א ניסן שנת התשעים, ואח"כ י"ל מוגה מאמר זה לרגל י"ב תמוז. לכן יתכן ללמוד את שניהם באיזה אופן שיהי', כך שאחד מהם יכול להחשב כהקדמה ויסוד להשני ואחד מוסיף ביאור בשני. או שאחד הוא בהשכלה והשני בעבודה. והבוחר יבחר, ותן לחכם וחכם עוד.

בני גד וראובן הרחיקו עצמם מהגזל, לא רצו להתעסק בענייני עולם. בירור הניצוצות, ענין הגזלה בקדושה. והוכיחם משה, כי הוא ממשיך דעת לזרע בהמה שגם עסק הגשמי לא יבלבל מעבודה. אך אם יהיה להם מס"נ "אם תחלצו" תהי' בהם גם מעלת הכניסה לארץ. כל זה קשור עם תחילת הפרשה: "וידבר משה", חכמה, "אל ראשי המטות", בינה, שיוכלו לעקור הנדר מעיקרו שגם עניני עולם לא יבלבלו ולא צריך לפרוש מדברים המותרים. ההוראה: לכל אחד צ"ל ב' אופני עבודה. יחודא עילאה ויחודא תתאה, כמבואר בקונ' עץ החיים, אף שמדת כל אדם הוא יחו"ת מ"מ מחויב לבוא לידי ביטול דיחו"ע שהיא נותנת כח ועוז שתהי' עבודתו שלימה ולא יפול ממדרגתו. הכח לחיבור זה הוא ע"י משה.

"שביה" הם אנשים פשוטים, תהי' גאולתם בצדקתו של הקב"ה בלי הגבלות כלל. מיד הן נגאלין. אבל "ציון" העוסקים בתורה תהי' גאולה במשפט מן הדין בהגבלה. מקשר עם ד"ה בכה תבכה תרכ"ט המבאר חורבן ב' המקדשות הם העדר היחוד ומניעת השפע בה' עילאה וה' תתאה בהסתלקות היו"ד והו"ו מהן. העדר קיום תומ"צ בפועל, הנגלות לנו. גם עתה שלא נבנה ביהמ"ק כאילו נחרב בימיו ב' המקדשות, מ"מ עיקר החסרון הוא העדר היחוד בו"ה. כדי לבוא בירושלים של מעלה (יחוד או"א) צריך להכנס קודם בירושלים של מטה (יחוד זו"נ) לכן מניעת השפע מה"א תתאה היא עיקר סיבת החורבן וצ"ל יחוד ו"ה קודם י"ה. כל זה קשור עם ספר דברים, משה מפי עצמו אמרה, ובו מבוארים עניני תומ"צ הלכה למעשה. בשונה מד' ספרים שלפניו שהוא ע"י "שלישי המדבר", עצמות המאציל אמרו, משא"כ דברים, ספר חמישי, ה' תתאה מלכות, (או ספר שביעי, "חצבה עמודי' שבעה", מלכות דז"א) שרשה בכתר, רצון העליון, כדי להמשיך למטה צ"ל המשכה נעלית יותר בתורה. מעלת שביה בצדקה. "ציון" הם העוסקים בתורה, י"ה, יש חילוקים, כי אין שכל זה מתפעל משכל חבירו. אבל "שביה", ו"ה נגלות, קיום תומ"צ בפועל כל ישראל שווים, עבודת אנשים פשוטים, בצדקתו של הקב"ה בלי הגבלות כלל, פועלים בנין ביהמ"ק, עד שאפילו דומם גשמי וועט אנהערין (ירגיש) כי פי ה' דיבר.

קשר פסוק זה (שמדבר על הגאולה האמיתית) עם דברי הילקוט "עלה ארי' במזל ארי' והחריב אריאל וכו' ע"מ שיבוא ארי' ויבנה אריאל", כי עיקר סיבת החורבן והגלות הי' מפני חסרון עבודה דיראה לכן הגאולה היא בנין ירושלים, יראה שלם, שלימות היראה. תיקון היראה בעיקר הוא על בית שני. כי בית ראשון הוא יחוד י"ה, ה' עילאה, בינה, עבודת המוחין, ג"ע העליון, עבודת הצדיקים מתוך תענוג, בנין שלמה, ירושלים של מעלה. אבל בית שני הוא יחוד ו"ה, תומ"צ בדיבור ומעשה, ג"ע התחתון, עבודת בע"ת, ירושלים של מטה. "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מהראשון" לפירוש שזה בית שני מעלתו הוא כי רוצה אדם בקב שלו, מעלת הבע"ת, קבלת עול, עבודה בכח עצמו, עיקר החורבן היה בב"ש, מארז"ל "נהר יחרב" בבית ראשון "ויבש" בבית שני, לכן עיקר התיקון הוא בירושלים של מטה, יראה תתאה, קבלת עול. ויש מפרשים על ביהמ"ק דלעתיד, ו"ה יהי' כמו י"ה כי בונה ירושלים הוי' ויומשך שם הוי' מלמעלה מהשתלשלות, הנה אלוקינו זה גו' זה ה' קוינו לו ב"פ זה. ע"י גילוי זה נמשך אלקות למטה ופועל "הרופא לשבורי לב" רפואת לב נשבר (צובראכנקייט) מהרצון והתשוקה כוסף וצמאון ליכלל וליבטל באוא"ס. הרפואה היא בגילוי שער הנו"ן, כי חולה בגימ' מ"ט שחסר לו שער הנו"ן, משה זכה לכך רק ביום הסתלקותו ולעת"ל אראנו נפלאות נו"ן פלאות, מזה רפואת החולי. זהו נחמת הקב"ה "נחמו נחמו עמי", נחמה בכפליים עבודת התשובה, כפליים לתושיה, עד נחמת הקב"ה בעצמו "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ובאופן דמתנת חינם גילוי שם הוי' דלעילא. כן תהי' לנו שכבר בתחילת ז' דנחמתא נצא מהמיצר למרחב ונכנס לשנה הבאה עם כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל המצטרך בבני חיי ומזוני רויחא למטה מעשרה טפחים.

קביעת מזוזה, כשם שהוא בבית הפרטי כן הוא בעולם שיהיה ראוי לדירת אדם העליון בקביעות, וכן לעת"ל אף ש"פרזות תשב ירושלים" מ"מ "אני אהיה לה חומת אש סביב" שצריך למזוזה. מזוזה שייכת לממונו של אדם ולאדם עצמו, מ"מ שייך ביחוד לאוזן, חוש השמיעה שבאדם, לכן המאמר הוא על פ' עקב תשמעון ולא ואתחנן, שביקש משה "אעברה נא ואראה", ראיה באלקות, אף ש"תשמעון" כולל מחדו"מ ומרומז בתיבות "תשמרון ושמרתם ועשיתם", מ"מ נאמר בלשון "תשמעון" שהוא העיקר. מעלת שמיעה על ראיה (אף שראי' הוא התאמתות) הוא ע"ד 'חכם עדיף מנביא' שמשיג היכן שאין בכח הראי' להגיע, אף משה שביקש "אראני נא וגו'" הנה "וראית את אחורי" ולא למעלה מזה, "כי לא הראני וגו'" ורק במיתתם רואים, האריז"ל השיג למעלה מזה בבחי' שמיעה, עד"ז משחרב ביהמ"ק פסקה נבואה בחי' ראיה, אך ע"י הפלפול ושקו"ט דתלמוד בבלי באים להשגות נעלות, "יעשה למחכה לו למאן דדחיק במילי דאורייתא". אמנם תכלית הכוונה להמשיך מלמעלה מהגבלה בפנימיות, לכן מפרש עוד פי' שמיעה - קבלת עול, "הנה שמוע מזבח טוב", קבלת הציווי בלי טעם, רק מחמת היותו דבוק לא"ס בעל הרצון, עי"ז תופסים מלמעלה מהגבלה וממשיכים בפנימיות. לכן עבד שקנה אדון לעצמו הגישו אל המזוזה ורצע את אזנו, אבל כאשר "לי בנ"י עבדים" השמיעה היא כדבעי מקבל הציווי בלי טעם, עובד אדונו ולא את שכלו, גם כשאין לו הרגש הבנה ושכל (ער האט ניט קיין געפיל קיין פארשטאנד און קיין געשמאק אין דעם) מניח ומבטל אפי' שכל דקדושה, שמוע מזבח טוב, הוא יוצא מכל הגבלה וכל מציאותו הוא האדון, אזי ממשיך "אוזן זו מהר סיני אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ" כדי להיות משועבד לו ית', שמיעה זו דקב"ע תופס בעצמות, ראיה מנגלה, סימאו נותן דמי עינו חירשו נותן דמי כולו, כי כל מציאות העבד הוא שמיעה וקבלת ציווי האדון, כך בעבודה רוחנית. "מזוזה", מזו לזה, ישראל "עם זו יצרתי" מקבלים מהקב"ה "זה אלי", מקור החיים וגורם שיהי' "זז מוות" (מזוזות) הרע מתרחק מהבית ולא יוכל להתקרב, גם זו וזה בגימ' כ"ה, ע"י השמיעה הנה גם הבחי' שלא שייך בהם בחי' "זה" אלא "כה" בלבד נמשך בפנימיות. שייך לפ' עקב שעיקר העבודה דקב"ע "תשמעון" הוא בדרא דעקבתא דמשיחא שעבודתם בביטול יותר מדורות הראשונים עד שמשה היה עניו לגבי עבודתם.

"ובו תדבקון", הפרישו עצמכם מע"ז: כי תכלית הדבקות והסימן לכל חמשה המדרגות שקדמו, הוא, שירגיש הענין דאין עוד מלבדו באופן של "ראה אנכי" שבא לאחר "עקב תשמעו" בשלימות, גילוי אחדות פשוטה מהפך הקללה לברכה, היא מדרגת האמת לאמיתו, תתן אמת ליעקב, מצד אני ה' לא שניתי הוא דבר שניתן מלמעלה, משא"כ שם אלקים לשון רבים, בעל הכוחות כולם הוא האחיזה והתפיסה (האלט זיך אן) במציאות עולם השינויים. גילוי אמת לאמיתו הוא בדבר הלכה (דן דין אמת לאמיתו) הוי' עימו שהלכה כמותו ונמשך למטה. משא"כ בשם אלקים הוא הלימוד באופן דהרוצה לטעות יטעה. בהתבוננות דשפת אמת ואמת, דכל הנמצאים אינם אלא מאמיתת המצאו, ומה רבו ומה גדלו מעשיך, מגיעים לגילוי ה' אחד בתמידות ללא שינוי ומסיר המניעה בהכרה עצמה שלמעלה מהשכל, הוי' דלעילא, ההכרה שאין מציאות כלל ואין עוד מלבדו.

ע"י "שופטים ושוטרים" בכל שערי העיר קטנה הוא הגוף מבערים את הרע הוא היצה"ר מקרבך מישראל ומכל העולם כולו, והסדר הוא קודם "שופטים", ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר ואם אינו מועיל אזי צ"ל "שוטרים", העבודה דיזכיר לו יום המיתה. "בכל שעריך", נודע בשערים בעלה, הוא קוב"ה דלית מחשבה תב"כ ונודע ע"י שערים, לכל חד לפום שיעורא דילי', כי אינו דומה עבודת אחד לחברו, ראובן שמעון לוי, ראיה שמיעה כו', עוד פירוש שערים מלשון שיעור וגבול, עבודת כל אחד אף שהיא בל"ג אבל לגבי הקב"ה הרי זה גבול ומ"מ נודע בשערים קוב"ה אתידע לכל אחד לפום שיעורו. לזה צריך להקדים העבודה ד"שופטים ושוטרים בכל שעריך", ראיה ושמיעה באלקות, ריח ודיבור בתפילה; הגדרת חוש הראי', שלא להביט גם בקור רוח כי עושה רושם וחקיקה בנפש ולא תעבור בלי התעוררות רע בגלוי; שמיעה, להיות אוטם אזנו משמוע רע וכך למעלה לא שומעים קיטרוגים עליו; ריח זהירות מהרהורים רעים; דיבור, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. אז ובערת הרע מקרבך ומישראל ויוכל להיות נודע בשערים בעלה ופועלים שיהיה שופטים ושוטרים גם כפשוטו, ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה.

ב' מדרגות במלכות, בחי' כתר מלכות, התנשאות עצמית. ובחינת המלכות כפי שנעשה כתר לבי"ע. עיקר התחדשות דר"ה היא במלכות. אף שישנה התחדשות גם בכל הענינים. כי גם לאחר שנמשכה המלכות צריך להמשיך בה מבחינת כתר מלכות, כי היא מושרשת בעצמותו ית' יותר מכל שאר הספירות. התחדשות המלכות בר"ה הוא ע"ד קבלת עול מלכות שמים, בבחי' רצוא. אבל התחדשותה בכל יום הוא ע"ד קב"ע מצוות, בבחי' שוב. ואעפ"כ, ההמשכה דר"ה היא למטה בגשמיות דוקא. וזהו הטעם שקורין פרשת נצבים קודם ר"ה, כי בר"ה צריך לפעול התחדשות המלכות ממקורה הראשון, שם כלולים כל הענינים כאחד, לכן צריכה גם עבודת בני ישראל להיות באופן ד"אתם נצבים היום כולכם", לאחדים כאחד, ובאופן ד"נצב מלך".

כאשר עבודתו היא "אני לדודי" ישנה הבטחה וברכה והצלחה שיהיה מיד "ודודי לי", כללות עבודה זו מבואר בפסוק "לך אמר לבי בקשו פני", שמעמיק עצמו (ער דערגרונטעוועט זיך) ומגיע לפנימיות הלב – אני לדודי, ממלאים בקשתו ופועל "את פניך הוי' אבקש", אף שלכל אחד מישראל יש בשלימות פנימיות הלב הבקשה היא שזה יהיה בגילוי – "ודודי לי". "גלה כבוד מלכותך עלינו". בעל תשובה עבודתו הוא "ובקשתם משם", מענינים שאינם קשורים לאלקות בגלוי, לכן עבודתו צ"ל באופן דבקשה ודרישה, "ובקשתם גו' כי תדרשנו גו'" (מאנען און זוכן) גם צריך לזה יגיעה והשתדלות בכל לבבך ובכל נפשך, אבל אינו צריך לזה ריבוי זמן והתבוננות כי כבר יש לו ענין זה רק חסר להמשיך ולגלות מן העלם לגילוי, אלא שבכל זאת צריך להיות "ובקשתם משם", אף שבהרהור תשובה לבד כבר נעשה צדיק גמור, אבל יש קלוגינקער המתחכם בטענות לומר כאילו אינו ראוי לעבודת ה' באמרו מי אני ומה אני, המענה לזה הוא: "ובקשתם משם", א. משם גופא יבקש וידרוש וימצא אלקות, ב. שילמד ק"ו משם, אם לעוברי רצונו כך שנמשך להם למעלה מהשתל', שכל מציאותם הוא לנסות ולהגביה את ישראל למעלה, הנה לעושי רצונו עאכו"כ שנשפע להם מלמע' מהטבע ומהשתל' מידו המלאה וכו' בגו"ר בפרט ובכלל. סדר העבודה באלול: גורעין בענינים בלתי רצויים, ומוסיפין בעניינים רצויים, ודורשין, כי תדרשנו כדלעיל, עד לשלימות העבודה בענין הסליחה שיהיה מרוצה וחביב כקודם החטא, כי עמך הסליחה, שאין לך שום מונע לסלוח כי הסליחה מופקדת אצלך, למען תורא, יראת הרוממות מן הנורא עצמו למעלה מאהבה, ענין זה נפעל כבר בחודש אלול שיש בו ס"ת ד' יו"דין הכולל גם עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ.