א"ר אושעיא מ"ד צדקת פרזונו – תשכ"ט

בפסוק זה נרמז תוכן כללות עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ: "מקול מחצצים" קול העוסקים בתורה בעניני מחיצות (ההבדלה בין טמא לטהור), ובעבודה, צריך להעמיד מחיצה בינו לבין העולם כולו; "בין משאבים" לימוד ושאיבת מי התורה באופן שמבינים ("בין" ל' בינה) שהיא חכמתו ורצונו ית'; ועי"ז נעשה "צדקת פרזונו בישראל" "פרזות תשב ירושלים", מעמד ומצב של הרחבה.

כדי שיוכל להיות "פרזונו" לשון "פרזות" – צ"ל תחלה "פרזונו" לשון פיזור. ובזה ב' פירושים: (א) "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות", כדי שיוכלו לברר גם את הניצוצות המרוחקים ביותר, ונוסף לזה – כיון שבכל מדינה (גם במדינות שאין בהם גזירות) ישנם קשיים השייכים למדינה זו (ואדרבה – בענין זה הוא עיקר תפקידם), וכשבנ"י הנמצאים במדינה אחרת מתנהגים כראוי באותו ענין, פועל הדבר לסייע לישראל שבאותה המדינה שבה יש קשיים בענין זה. (ב) פיזור ובזבוז האוצרות בשביל הנצחון במלחמה, שהו"ע הכחות המיוחדים (ובפרט – הכח דמסירות-נפש) שניתנו בדורות האחרונים.

דיוק הלשון "צדקה" – שאין זה בבחי' פרעון או תשלום שכר, אלא צדקה בלבד. ועי"ז גם עבודתם של ישראל היא באופן של צדקה, בבחי' עבודת עבד. ועי"ז נעשה "צדקת פרזונו בישראל" – "פרזות תשב ירושלים", דהיינו שלא יהי' אויב להגן מפניו על שלימות היראה, ולכן לא יהי' צורך ב"חומה" ("אני חומה זו תורה") של אבנים, אלא יהי' הענין ד"חומת אש" – התורה כפי שהיא בבחי' "אש שחורה ע"ג אש לבנה", למעלה מאותיות (וההכנה לזה – ע"י לימוד התורה עתה באופן זה).