סיכום מאמרי מאמרי פרשת בא - יו"ד שבט

"להבין מה שלפעמים נאמר שהאותיות שבתורה הם במדריגה נעלית יותר מתוכן הענין, ולפעמים נאמר להיפך, שתוכן הענין הוא במדריגה נעלית יותר מהאותיות, שאינם אלא כלים בלבד". ..שניהם אמת, אף שהאותיות אינם אלא כלים לתוכן הענין, הנה שרשם הוא מבחי' הכתר שלמעלה מהחכמה, אלא שמצד גודל מעלת הכתר אינו יכול להתלבש בפנימיות בכלים, ומה שבא בכלים, הרי זה רק בחי' החיצוניות שבכתר, שזהו ענין האותיות. משא"כ בחי' החכמה שמעלתה אינה גדולה כ"כ, יכולה להתלבש בפנימיות ולבוא בהבנה והשגה. וכן הוא גם בנוגע להחילוק בין תורה למצות כו'.

"הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים ("והיו לאותות ולמועדים גו'") ועמד דוד ופרשן" ("עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו גו'"). "משה", חכמה עילאה, כתב נקודה וקיצור נמרץ, "דוד", חכ' תתאה, מלכות, התפשטות והתרחבות, לכן פרט הדברים. סתימות דמשה ע"ד "בטובו (ע"י האור שהבדילו לעצמו) מחדש בכל יום תמיד". משה כתב בתורה דברים סתומים כדי להודיע שיש פנימיות בתורה, והגילוי שלהם הוא ע״י תורה שבע״פ בכלל, ובפרט פנימיות התורה. בריאה הוא חידוש הישנות, לזה מספיק הארה בלבד, אבל לפעול חידוש אמיתי בבריאה, זהו ע״י המשכת אור שנברא ביום ראשון שהבדילו לעצמו שאין ערוך לעולמות ומאיר רק לעצמו, למעלה מכל מדידה והגבלה, "בראשית" בשביל ישראל שנק' אדם ע"ש אדמה לעליון, בכח עבודתו לחדש חידוש אמיתי, חידוש גמור בבריאה. "עשה ירח", מיעוט וריבוי, לגילוי אור המובדל "למועדים" ולא מנע מיני' כל יומא. אדה"ז מפרש, שמש, משפיע, אינו משתנה, לכן "שמש ידע מבואו". משא"כ ירח, מקבל, משתנה. בעבודה, שמש, היא הידיעה שלמעלה שאינו מכריח הבחירה. אבל "ירח לא ידע מבואו", שלא נמשכה בו הידיעה. העבודה דירח, ירידה ועליה בקדושה, רצו"ש, נמשך ע"י גילוי דמועדים, האור שהבדילו כו', בחי' "שמש ידע מבואו". המעיינות נמשכים חוצה. כי גם הירידה בגלות היא חלק בעליה ובאים לגילוי דלע"ל "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

היום עוסק בתורה, הנה אף שאינו טרוד כמו בעל עסק, מ״מ הנה בשעה זו שהוא עושה מלאכה הוא ירידה כו׳. וזהו השאלה "לא היה צריך" עצם ענין בראשית בתורה, מדוע פתח בזה ולא ב"החודש". כי צ"ל ב' העבודות, ביהכנ"ס וביהמ"ד; מנהג דרך ארץ, דגם בעלי עסק אפילו בשעת הדחק שהטרדה גדולה יותר מדאי, מחוייב בתפילה ובתורה, ועד״ז מי שתורתו אומנתו צ״ל אצלו לא רק תורה ותפילה, אלא צריך גם להפסיק לעשיית סוכה ולעשיית לולב, דרך ארץ. השאלה "לא הי׳ צריך כו'" היא מצד החשיבות דתפילה ותורה לגבי עבודת הבירורים, הוצרך להקדים 'החודש' ל'בראשית' כפי שהוא הסדר בכל יום. והתשובה היא, אמת מצד הגילויים צ"ל תורה תחילה, אבל "כח מעשיו", יש מעלה יתירה במעשה שאינה גם בעסק התורה, דסוף מעשה במחשבה תחילה. ולכן פתח ב'בראשית', כי נתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, אתכפיא ס"א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שהו״ע נפלא ביותר כמבואר בארוכה בדרוש ההילולא. ומתאחד בנותן התורה למעלה מגילויים. "כח מעשיו" פועל שיהי׳ "הגיד (והמשיך) לעמו", ושיהי׳ "לתת להם נחלת גוים", בפועל ובגלוי, וע״י העבודה בה'סוף מעשה' דימי הגלות שבעולם העשי׳, יתגלה ה'מחשבה תחילה'.

משה אמר "צבאות הוי׳", חנה ושמואל אמרו "צבאות" שם בפני עצמו, בנביאים האחרונים, חגי זכרי׳ ומלאכי, נמצא שם זה בריבוי מקומות. פירוש 'צבאות', אות הוא בצבא שלו. היינו שיש מציאות של צבא בפ"ע ואלקות היא 'אות' בהן. באצילות, עולם האחדות, אין שייך שם זה, רק בעולמות בי״ע פועל שם צבאות דאיהו וגרמוהי חד בבי״ע. (הצ"צ כותב שזה חידוש מאדה"ז בתו"א ואינו בע"ח). משה רבינו הי׳ נשמה והנהגה דאצילות, שם אין ענין הצבא בפ"ע, אמר צבאות ה׳, שטפל לשם הוי׳ (ולא אלקים), משא"כ שאר נביאים שהיתה נבואתם בבי"ע. ומה שבכ"ז הזכיר משה שם צבאות ה׳, היינו על ניצוצות שנתבררו במצרים ע״י שיעבוד בנ״י, דע״י העלי׳ ממצרים פעלו עלי׳ גם בניצוצות שיהיו בבחי׳ צבאות הוי׳. לכן כתיב "הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", כי נפעל עלי׳ גם בישראל גופא, "ואנכי אעלך גם עלה", שתכלית הירידה למצרים היא גם בשביל העילוי שנעשה בנש"י שלמעלה מעליית הניצוצות, "על צבאותם", למעלה גם מצבאותם. "בעצם היום הזה גו׳", 'עיצומו של יום' נאמר על יוהכ"פ שלמעלה משבת, "על צבאותם", דע״י בירור הניצוצות עולים בבחי׳ העצמות ממש. גם על עשרה בטבת נאמר "בעצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים", קשור עם עצם היום דיוה"כ, כי ע״י היפוך הצומות ליו"ט מגיעים ליתרון האור מתוך החושך, כך ע"י בירור הניצוצות דמצרים הגיעו בבחי׳ עצם היום הזה. כדי להגיע להפוך גלות לגאולה, צומות ליו"ט, צריך לבחי׳ העצמות שלמעלה מגלות וגאולה.

הגאולה הייתה ביום ובלילה, אף שהם הפכים ממש, "בעצם היום גו׳" תקפו של יום, וחצות הלילה זהו תוקף חושך הלילה. יצי"מ בעבודה בכל יום אינה רק היציאה מהמיצרים דלעו״ז, אלא גם ברוחניות ואפילו בקדושה. מיצר הגרון הוא ממוצע להתהוות המידות שברעש (הומל טומל) מהמוחין שבמנוחה, הפסק ה'בכן' וצמצום בהשכלה הופך מהות שכל למהות מדות. ניכר בציור הגרון, שיש בו אורך רוחב ועומק, מ״מ הוא צר לגבי הראש. צמצום והפסק בקדושה הוא דבר טוב (ס׳איז אַ גוטע זאַך) בשביל גילוי והתהוות המידות, עד שעל ידו דוקא בא המעשה בפועל. יציאת וביטול המיצרים, ענינה, שגם במידות יאיר אור המוחין כמו שהוא במקומו ע״י המשכת מוחין דגדלות, פנימיות המוחין. יתר ע"כ מוחין דגדלות מגלים גם את המצפונות שבמידות ושרשם שלמעלה משורש המוחין. כמבואר בכ"מ שיחידה שורה בלב ולא במוח, כי שורש המידות למעלה משרש המוחין. וזהו ענין יצי"מ, היציאה מבחי' מדות הנמשכים ע״י מיצר הגרון, עד שמאירה בהם הארת המוחין כפי שהם במקומם, ועד שמאיר בהם שורש המידות שלמעלה משורש המוחין. מוחין ומדות הם כמו יום ולילה, ו"בעצם היום הזה", בתוקף גילוי מוחין דגדלות ופנימיות המוחין, נעשה ליל שימורים, תוקף המדות, שגם הלילה נהפך ליום, ולילה כיום יאיר, ועד שמאיר שורש המדות שלמעלה משורש המוחין, וכתיב "ליל שימורים הוא להוי׳" ממש, שנמשך תוס' אור בשם הוי׳ ע״י הפיכת הלילה ליום. וזהו גם הטעם על מה שחוזר ב' פעמים "ליל שימורים הוא להוי׳ שימורים גו׳", כי בחי׳ אתהפכא היא כמו עבודת התשובה שהיא בכפליים.

בר"ח נצטוו "בעשור לחודש יקחו את השה", ובי״ד בו ישחטוהו, ובט״ו בו יאכלוהו. "עשור", אינו רק עשירי, אלא כולל את כל העשרה. העבודה דיצי"מ היתה לפעול חידוש בעולם, חודש של גאולה. והתחילה בר"ח ונמשכה לכל ימי החודש. ונק' 'ראש חודש' ולא 'תחילת החודש', כמו ראש הכולל כל הכוחות ומנהיגם, ר"ח כולל עבודת כל ימי החודש, וע״י העבודה כדבעי פועלים על עבודת כל ימי החודש. כך עבודת החידוש נפעלה בתחילה בכללות בר"ח, ונמשכת בפרטיות בכל הימים עד לעשור בחודש. דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳ לא רק ליום זה אלא גם לימים שלאחריו, בכל יום יש בשלמות גם עבודת הימים שעברו. ע"ד "בא בימים" דאברהם. וזהו "בעשור לחודש", ולא 'בעשירי', כי ביום זה קיימת אצלו גם העבודה של כל הימים שלפני זה. הכח לזה מבחי' משה שבכאו"א. ר"ח הוא נקודה דמלכות, ונבנית בכל עשר כוחותיה. נקודת הקב"ע שהוא ראשית העבודה עיקרה ושרשה ונמשך לכל פרטי העבודה החל מ"ואהבת גו'". נקודת רדל"א שנמשך לבי"ע בריבוי התפשטות והתרחבות. "ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ביקור ד' ימים לברר גקה"ט וקלי' נגה בשה טהור. "ושחטו אותו גו׳", שפעלו העלאה בשה, כמו השחיטה שמכשרת את הבהמה שתהי׳ ראוי׳ להיות דם ובשר כבשרו של האדם. ואח״כ "ואכלו גו׳", שהמשיכו הענין מלמעלה למטה בפנימיות. ובפרט בקרבן פסח שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ההכנה לזה מר"ח, שכולל כל הימים. אח״כ צ״ל העבודה הפרטית במשך עשרת הימים, עד ש"ביום העשירי משכו וקחו גו׳". אח"כ האכילה בחפזון. ההוראה והבכן מכל האמור בנוגע ליום העשירי בשבט, "העשירי יהי׳ קודש", יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו״ר, שצ״ל העבודה עם "שה פזורה ישראל" שמפוזרים בגלות, והעבודה לגלות את "צדקת פרזונו" את הצדקה והכוונה שבפיזור בגלות, שיהי׳ "פרזות תשב ירושלים".

במאמר דתרפ"ג מקשר ענין שם "צבאות" עם באתי לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, עיקר שכינה בתחתונים היתה וכו', עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, והורידה למטה בארץ, בעבודת המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל, ע״י העבודה דאתכפיא ובפרט אתהפכא, נמשך ומתגלה אור נעלה דבכולהו עלמין בשווה, כי הוא למעלה מגדר עולמות. "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים", הפיכת השטות דלעו״ז לשטות דקדושה, ואת השקר (וקשר) דעולם לקרש המשכן. ישראל נק' "צבאות הוי'", ג׳ פירושים בצבא: חיל; זמן מוגבל; צביון. בעבודת הוא, קבלת עול, ילכו מחיל אל חיל בקב"ע ויראה, מיר"ת ליראה עילאה ויראת בושת: צביון, התכללות נש"י אף שחלוקים הם מן הקצה אל הקצה, מארי תורה ומארי עובדין טבין, זהו צביונם שהם חיל אחד של ריבוי גוונים, תכלית היופי; זמן מוגבל, שלכל אחד ניתן זמן קבוע עלי ארץ לעבוד עבודתו בעוה"ז התחתון. קשור לפסוק "היושבת בגנים חברים מקשיבים גו'" שישראל עם היותם נפוצים בגולה ורועים בגנים של אחרים בכ"ז יושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים בתורה הקב״ה ופמליא דילי׳ באים להקשיב לקולם, הוא ענין צבא ויופי מהתכללות בנ"י כאיש אחד. אמנם צבאות הוי׳ (בחירי״ק) שכל ג׳ הענינים דצבא טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי׳. והוא למעלה יותר משם צבאות (דנביאים) שבבי״ע, שם הוי׳ שבאצי' גופא הוא הפנימיות של כל השמות, שם המפורש שם המיוחד ושם העצם. וישראל נק' צבאות הוי׳ שעבודתם בבחי׳ צבא (ג׳ הפירושים) נכללת בשם הוי׳. ולא זו בלבד, אלא ש"הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", למעלה מצבאות גם כמו שנכלל בהוי׳.

שם צבאות נתחדש בתפילת חנה ובנבואת שמואל ("כה אמר ה׳ צבאות גו׳") במלחמת עמלק. עצמות א"ס למעלה באין-ערוך לכל המשכה וגילוי (גם התואר 'אין ערוך' אינו מתאים) רק עלה ברצונו להמשיך וכו' ע"י שמות, ואינם בערך לעצמות. באדם יש ענינים שאינם בערך, ראש ורגל, נשמה וגוף, עד ליחידה שבנפש ועקב שברגל, שהם אין ערוך לגמרי זל"ז, ובכל זאת יש להם איזו שייכות, שם אינו בערך כלל אל האדם. גם בחי וצומח ואפילו דומם השם אינו בערך לדבר הנקרא בשם. עד״ז ההמשכות והגילויים שלמעלה אינם בערך כלל. ב' הפכים בשם, קיום וחיות הדבר והיותו נפרד וזר. "צבאות הוי׳", השם טפל להוי', בו מורגש שאין עוד מלבדו, באצי' עולם האחדות, הגם שהוא עולם, גם מלשון העלם והסתר מ״מ הוא עולם האחדות. ע"ד הוי' אחד, שבז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם נרגש הא׳ אלופו של עולם, דזהו ענין אין עוד מלבדו, אבל 'עמו' יש עוד, בבי"ע גם זה אינו נרגש, שם הוא עולם הפירוד וההתחלקות. בדור דעה של משה עמדו במצב של אחדות אמיתית ונמשך אצלם שם "צבאות הוי'" דאצי', בדורות לאח"ז לאחר מיתת משה ויהושע (בח' שבט) קראו לה' 'צבאות' לצורך בירור עולמות בי"ע, גם למלחמת עמלק צריך צבא כפשוטו להלחם עם המנגד, או להפחידו שלא יצא למלחמה לכתחילה, ומכיון שיש מנגד צריך שם בפני עצמו, שם צבאות. משא״כ בזמן משה הנה אז השם צבאות הי׳ טפל ונסמך לשם הוי׳. הנתינת-כח לזה, "בעצם, היום, הזה". ג' עניני תוקף האור והגילוי. משם נמשך "הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", שישראל למעלה מהניצוצות, ונמשך באופן נצחי מאלקות שלמעלה מגדרי הזמן וגם בעוה"ז ומזה באים להגילוי דלעתיד לבוא.

כללות עבודת ישראל לברר את העולם ולעשותו משכן לו ית', ע"י אתכפיא, לכן נק' ישראל 'צבאות הוי'' בעבודתם לברר את העולם, השמים והארץ וכל צבאם, "וצבא השמים לך משתחוים". 'צבא' לשון צביון כדרז"ל לצביונם נבראו וישראל המבררים נק' בשם צבאות הוי', נטפל לשם הוי', דהנצוצין שנתבררו בגלות מצרים נתעלו להיכלל בשם הוי'. שם זה לא נתחדש ע"י חנה ושמואל, רק נתגלה על ידם, כמו"כ "צבאות הוי'" לא נתחדש ביצי"מ רק נתגלה אז. גם ישראל נק' אז צבאות הוי' שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי'. "והוציא הוי' את בנ"י על צבאותם", שנש"י הן למעלה מבחי' נצוצין. כי בזה שהעולם נעשה דירה לאדם העליון מוסיף כביכול עילוי למעלה. ואדרבה, הטעם מה שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם כי כן הוא בדירתו ית' שהדירה מוסיפה כביכול עילוי למעלה. לאחר הבירור נש"י הם למעלה מהניצוצין ומאיר להם אלקות באופן של ראי' כמו במ"ת שהאיר בחי' "אנכי" בכאו"א מישראל ע"י "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", במ"ת נעשה כאו"א מישראל 'עבד מלך, מלך'. ב' מעלות בראי':תהמשכה נעלית יותר; התאחדות עם מה שרואה, נחקק בו באופן שאין שייך בזה שום חלישות, בשמיעה קען קומען דער קלוגינקער (יכול לבוא ה"קלוגינקער") ולפעול חלישות, בראי' אין שייך שום חלישות, כי התאמתות בראי' נעלית מבשמיעה, עד שאינו דומה שמיעה לראי'. משה רצה להמשיך ולפעול בכאו"א מישראל ובאופן של קביעות, אבל לא פעל זה, לכן אמר "ועתה ישראל שמע", שמיעה לבד, אבל ביחידי סגולה המשיך ופעל העבודה דראי' ובאופן של קביעות. וגם בכאו"א מישראל המשיך ופעל שתהי' העבודה דראי' באופן של מקיף. ומשמע בהדרושים שמקיף זה פועל גם בפנימיות. וזהו "באתי לגני אחותי כלה", שהוא באופן נעלה יותר מבתחילת הבריאה, ע"י עבודת הבירורים ההמשכה נעלית יותר, "אלה תולדות פרץ גו'" שפורץ כל המדוה"ג דהעולם וישראל שיהי' אמיתית ענין הראי' באלקות. דהירידה שבינתיים היא ירידה גדולה ביותר, א געוואלדיקע ירידה, א מורא'דיקא ירידה, און א מאוים'דיקע ירידה, שכ"ז הוא בשביל העלי' נעלית ביותר, שאז יהי' אמיתית ענין הראי' באלקות. שלימוד התורה לע"ל יהי' באופן של ראי' "והיו עיניך רואות את מוריך", לזה מבזבזים את כל האוצרות, גם כאלו שלא רק שאין משתמשים בהם, אלא גם אין מראים אותם, והוא מה שאוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, ובשביל עבודה זו מבזבזים אותם. ואף שבזבוז האוצרות הוא ע"י פקידי החיל, שהם רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הרי הבזבוז עצמו הוא בשביל אנשי החיל. סיכום למאמרי באתי לגני המבארים פרק טו בהמשך

בתחילת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה, וע"י החטאים - החל מחטא עץ הדעת - סילקו השכינה עד לרקיע השביעי, אח"כ עמדו צדיקים הורידו השכינה למטה עד שבא משה השביעי וכל השביעין חביבין הורידה למטה בארץ. עיקר ההמשכה במשכן ומקדש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל ע"י עבודת אתכפיא ואתהפכא, הפיכת שטות דלעו"ז לשטות דקדושה. שקר העולם לקרשי המשכן, עבודת הקרבנות בנפש. ישראל נק' צבאות הוי' שיוצאים למלחמה לכבוש את העולם ולעשות דירה בתחתונים, הנצחון נוגע בעצם המלך ולכן מבזבז כל האוצרות בשביל הנצחון. ענין האוצר שלמעלה "אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית", עיקר האוצר הוא הסתום, "למעלה עד אין קץ", אבל כדי להבין עומק האוצר מקדים לבאר ההפלאה ב"למטה מטה עד אין תכלית" שמתגלה ומתפשט עד למטה מטה ובכל מקום הוא אוא"ס בלי שינוי. "למעלה עד אין קץ" הוא ענין התעלמות האור והתכללותו בהמאור שהוא ענין הצמצום באוא"ס, שהיא עליה בהאור עילוי אחר עילוי. ביאור הענין ע"פ תורת הבעש"ט על הפסוק "בראשית ברא אלוקים א"ת", שהקב"ה מתלבש ומתעטף בתוך ריבוי הצמצומים מאות א' עד ת'. ע"י ד' מאות לבושין עד עוה"ז התחתון ויתירה מזו עד "תוהו ובוהו וחושך וגו'" שהם עלמין דקליפין, ובתוך כל זה נמצא אוא"ס, אלא שהוא בהעדר האור (סילק אורו אל הצד) והעדר הגילוי (שאינו נרגש במקום שנמצא). ואעפ"כ האור פועל גם במקום הצמצום, וכתורת הרב המגיד עה"פ "עשה לך שתי חצוצרות כסף" שהקב"ה עשה צמצומים הרבה כדי שיהיה אחדות עם האדם. והאדם צריך לשבור הגשמיות ולעלות ולהתחבר עם אוא"ס, נמצא שאור א"ס נמצא בתוך כל הצמצומים ופועל שהאדם יתעלה ויתחבר. הצמצום הוא רק בהאור, אבל המאור הוא בהתגלות בכל מקום, כמאמר אדמו"ר הזקן שלכן גם תינוקות וכו' יודעים שיש אלוקה מצוי, ושם שמים שגור בפי כל. גם לפני הצמצום יש אור הבלי גבול ואור הגבול, כי אוא"ס הוא שלימותא דכולא, אלא שלפני הצמצום היה נרגש האור בגילוי ולכן לא היה מקום לעמידת עולמות וענין הצמצום הוא התעלמות אור הבל"ג ואח"כ נמשך קו קצר ומצומצם והוא הצמצום באור הגבול להתלבש בעולמות. ואעפ"כ אני הוי' לא שניתי, כמ"ש אדמו"ר האמצעי שהצמצום היה רק בהאור שהוא הארה בעלמא ואינו נוגע לעצם, וגם בהאור הוא בדרך סילוק ולכן אינו משתנה ע״י שינויים שבסדר השתלשלות כי אינו בדרך עילה ועלול ובדרך שפע. אעפ"כ גם בהאור עצמו אין שינוי ע״י הצמצום כמ"ש אדמו"ר הצמח צדק, כיון שהאור מצ"ע הוא בשלימות, וכל חסרון הוא מצד המקבל. וכמו נשמת משה רבינו שהאיר למטה בבי"ע אלא שאין כלי לקבלו, וכמו"כ ענין הנבואה וכו'. המשל מרב ותלמיד: שכל הרב הוא בשלמות ואור הבל"ג שלו מאיר כמקודם, רק שאינו מתקבל אצל התלמיד. וגם מה שמצמצם שכלו בשביל התלמיד אינו שינוי אמיתי כי כל מטרת הצמצום הוא בשביל "שיהיו נטיעותיו כמותו", היינו שרצון הרב הוא שהתלמיד יקבל את כל אור השכל של הרב - גם הבל"ג, אלא שהסדר הוא ע״י כמה צמצומים, נמצא שאליבא דאמת נמצא אוא"ס בתוך כל הצמצומים. והנה ע"פ הנ"ל הרי הי' צריך להיות שהאדם ירגיש את האמת עכ"פ ע״י התבוננות, כמ"ש אדמו"ר מהר"ש שבהתבוננות בהרכבת הנבראים שצ"ל כח המרכיב בכל רגע ובלא זה מתבטל מציאות הנברא ואילו ניתן רשות לעין לראות וכו'. ואעפ"כ אינו נרגש החיות האלוקי בנבראים עד שיכול לומר "כוחי ועוצם ידי וכו'", ויתירה מזו "לי יאורי ואני עשיתני". ואעפ"כ גם העלם זה הוא מצד אוא"ס, שזהו ענין אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ, העלם אחר העלם, עד שאינו נרגש אלוקות, וזהו ענין "אכן אתה א-ל מסתתר", ואדרבה דוקא העלם כזה מגיע ממקום גבוה יותר מכל הגילוי של אוא"ס. כמ"ש אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בעניין שורש ההעלם שהוא למעלה משורש הגילוי, כי הכח להעלים בא ממקור עמוק יותר מהכח לגלות, כנראה במוחש. כמו כן הוא למעלה שורש ענין ההעלם הוא למעלה משורש הגילוי עד ליכולת העצמות שביכולתו להאיר ושלא להאיר בשווה. וזהו ענין אוצר העליון המתגלה באופן של בזבוז בשביל נצחון המלחמה, והנתינה היא ע״י פקידי החיל לאנשי החיל והכלי לזה ענין 'אוצר של יר"ש" שעי"ז מקבלים האוצר שלמעלה ומנצחים את המלחמה ובנ"י יוצאים ביד רמה ע״י משיח צדקנו בקרוב בימינו.

אף שמשה פעל הורדת השכינה מרקיע הא' לארץ, מ"מ זה נקרא שהורידה מרקיע סתם, דהיינו מכללות ענין הרקיעים, אל הארץ. משה שבכל דור פועל בכאו"א מישראל יראה מילתא זוטרתי'. לכן עבודתם היא לעשות משכן ומקדש לו ית', עד ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א מישראל בעבודה דאתהפכא, הפיכת חושך העולם לאור. להפוך שקר העולם מלשון העלם לקרשים למשכן לו ית'. ונעשה ע"י בנ"י שנקראים צבאות הוי' במס"נ דעבד נאמן ופשוט. ויתרה מזה, מס"נ בן לאביו, כברא דאשתדל כו' ומסר גרמי' כו'. בצבא מלך בו"ד בשביל נצחון המלחמה מבזבז אוצרות ונותן לאנשי החיל. שהם תכלית הכוונה לנצח במלחמה. כמו"כ לנצח ישראל לא ישקר מבזבזים את כל האוצרות שלמעלה, אוצר של יראת שמים, וניתן לאנשי המלחמה לעשות מהעולם משכן ומקדש לו ית'. בפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שעומדים בתוקף בפני כל המניעות והעיכובים, ובפרט בפני המלעיגים, המס"נ היא בתוקף יותר ומגיעים לשלמות, בנין ביהמ"ק השלישי. [בפרק השייך לשנה זו, אחרי שלמדו את כ' הפרקים כ' שנים הראשונות, בן עשרים למכור בנכסי אביו, לומדים פעם שני', כפליים לתושי', ושנה זו היא שנת הט"ו בפעם הב' מתחיל לבאר ענין למעלה עד אין קץ, שזהו האוצר שלמעלה. בחי' העלם האור בהעלם אחר העלם כו', ובכללות הו"ע הצמצום כו'] בע"ח איתא שצמצום הראשון הוא באוא"ס שהי' ממלא את כל המציאות שלא הי' מקום לעמידת העולמות כו', מ"מ הובא בחסידות (פעמים נדירות), שגם לפני צמצום הראשון הי' ענין של צמצום. אור הוא באין ערוך למאור (גם לענין מאור שבעצמות), כאשר אור נמשך ומתפשט להיות מציאות אור הוא באין ערוך לגבי כמו שהוא כלול במקורו, גם האור שלפה"צ הוא בחי' גילוי (מציאות אור), ובפרט ששייך לעולמות, באופן של שלילה עכ"פ, הנה אופן המשכתו מבחי' האור הכלול הוא ע"י ענין של צמצום. הצ"צ כותב: "ראיתי כי"ק ממו"ר הגדול אאזמו"ר נ"ע שכינה לבחי' זו בשם יכולת". לכאו', הרי הצמצום הי' בהאור שבבחי' גילוי (שהי' ממלא מקום החלל, לא בעצם האור אלא בהתפשטותו), איך זה מתאים עם בחי' יכולת? י"ל שכוונתו היא (גם) לצמצום שלפנה"צ הראשון, תנועת הצמצום שבאור הכלול, שעל-ידו נמשך האור שלפנה"צ. ונק' בשם יכולת, כי האור הכלול במאור, למעלה, הוא רק יכולת. ואינו בגדר אור וגילוי, וכמו בנפש האדם, ענין היכולת אינו בגדר גילוי והוא רק יכולת בלבד כמו"כ למעלה, וכדי שמהיכולת יבוא לידי אור וגילוי צריך להיות צמצום גדול.. אדמו"ר האמצעי כותב בשער היחוד שצ"ל ידיעה בפרטי ענין הצמצום, ג' מדרגות לפני צמצום הראשון, גם ל'חפץ חסד' צ"ל צמצום, כמו לכל ענין של אור וגילוי. כדי שמיכולת יהי' ענין אור וגילוי למטה צ"ל צמצום. יכולת הוא למעלה ובדקות (איידעלער) ביותר, וכדי שיומשך חפץ חסד צריך צמצום. ובזה יש ג' דרגות, עד שיער בעצמו בכח ועד לצמצום שיהי' אוא"ס ממלא את כל המציאות. א"ס כולל כח הגבול, אלא שלפנה"צ הי' גילוי הבל"ג, וכח הגבול הי' בהעלם (לכן לא הי' מקום לעמידת העולמות). גם לאחרי כל הצמצומים, הי' אור עליון פשוט (הבל"ג) ממלא כל המציאות כו'. וצ"ל צמצום הראשון (בהתפשטות האור) בבחי' דילוג גדול לגמרי יותר מכל הצמצומים שלאח"ז, בדרך סילוק. ב' פעולות בצמצום זה: א', סילוק האור שהי' ממלא מקום החלל, גם בהעיגול עצמו נגע הצמצום. ב', המשכת קו קצר שממנו נברא כל סדר ההשתלשלות, ונק' קצר, לפי ערך העיגול הגדול, וכ"ש וק"ו בערך האור שלפני העיגול הגדול (שבשביל זה צ"ל עוד צמצום). ולאחרי זה היו עוד כמה צמצומים כו' בשביל התהוות כל העולמות עד לעוה"ז התחתון. וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב ותרס"ו, שהצמצום הראשון הוא המקור לכל הצמצומים, עד ספירת המלכות שעל ידה היא התהוות העולמות בי"ע. ועוד זאת, שע"י הצמצום הראשון הי' גם ענין שבירת הכלים דתוהו שמזה נמשך בריאת עוה"ז התחתון שהקליפות גוברים בו כו'. צמצום אינו חסרון, אלא בו ועל ידו דוקא נעשית המשכת העצמות למטה. כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בד"ה מי כמוכה שעוה"ז אינו דמיון אלא מציאות אמיתית, ובו נמצא (ע״י צמצומים) עצמותו ומהותו ית' ממש. כמבואר בתורה אור ד"ה פתח אליהו שהמאור הוא בהתגלות, ואפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוקה מצוי כו', והו"ע שם שמים שגור בפי הכל, שהתגלות העצמות היא בעוה"ז התחתון. פירוש אדמו"ר הזקן "אליו" לעצמות ית' "ולא למדותיו", כוונת קטנים ע"ה ונשים בתפילתם היא לעצמותו ומהותו ית', אני מתפלל לדעת זה התינוק, כבן הקורא לאביו, ויתר ע"כ כאדם הקורא לחבירו. תוכן מעשינו ועבודתינו בדרא דעקבתא דמשיחא, כאשר החושך יכסה ארץ, בתכלית הצמצום, להמשיך שם עיקר שכינה, עצמותו ומהותו ית'. ובפרט ע"י מעשינו ועבודתינו, מעשה מלשון מעשין על הצדקה, אתכפיא ועבודה מלשון עיבוד עורות, עי"ז באים לגילוי עיקר שכינה למטה. \