ויאמר גו' בעשור לחודש – תשמ"א

משה אמר "צבאות הוי׳", חנה ושמואל אמרו "צבאות" שם בפני עצמו, בנביאים האחרונים, חגי זכרי׳ ומלאכי, נמצא שם זה בריבוי מקומות. פירוש 'צבאות', אות הוא בצבא שלו. היינו שיש מציאות של צבא בפ"ע ואלקות היא 'אות' בהן. באצילות, עולם האחדות, אין שייך שם זה, רק בעולמות בי״ע פועל שם צבאות דאיהו וגרמוהי חד בבי״ע. (הצ"צ כותב שזה חידוש מאדה"ז בתו"א ואינו בע"ח).

משה רבינו הי׳ נשמה והנהגה דאצילות, שם אין ענין הצבא בפ"ע, אמר צבאות ה׳, שטפל לשם הוי׳ (ולא אלקים), משא"כ שאר נביאים שהיתה

נבואתם בבי"ע. ומה שבכ"ז הזכיר משה שם צבאות ה׳, היינו על ניצוצות שנתבררו במצרים ע״י שיעבוד בנ״י, דע״י העלי׳ ממצרים פעלו עלי׳ גם בניצוצות שיהיו בבחי׳ צבאות הוי׳. לכן כתיב "הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", כי נפעל עלי׳ גם בישראל גופא, "ואנכי אעלך גם עלה", שתכלית הירידה למצרים היא גם בשביל העילוי שנעשה בנש"י שלמעלה מעליית הניצוצות, "על צבאותם", למעלה גם מצבאותם.

"בעצם היום הזה גו׳", 'עיצומו של יום' נאמר על יוהכ"פ שלמעלה משבת, "על צבאותם", דע״י בירור הניצוצות עולים בבחי׳ העצמות ממש. גם על עשרה בטבת נאמר "בעצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים", קשור עם עצם היום דיוה"כ, כי ע״י היפוך הצומות ליו"ט מגיעים ליתרון האור מתוך החושך, כך ע"י בירור הניצוצות דמצרים הגיעו בבחי׳ עצם היום הזה. כדי להגיע להפוך גלות לגאולה, צומות ליו"ט, צריך לבחי׳ העצמות שלמעלה מגלות וגאולה.