מאמרי שנת תש"ל

איך יש בכח האדם למטה לעורר את אוא"ס שיתלבש בספירות? ומבאר זאת ע"פ מאמר אדמו"ר מהר"ש להבין שרש ענין מקיפים דבינה שנמשכים ע"י הסוכה (תר"ל). המבאר מאמר העץ חיים: אוא"ס מאיר בכתר וחכמה בקירוב מקום, בבינה בריחוק מקום, בז"א ע"י חלון ובמלכות ע"י נקב ומאצילות לבי"ע ע"י פרסא. ומבאר ענין קירוב וריחוק למעלה. ומסיים; בכל הנ"ל יובן, שע"י עבודת ישראל למטה ממשיכים למעלה את ההמשכות העליונות בספירות ואח"כ נמשך כן למטה ובפרט חודש תשרי חודש כללי על כל השנה כולה. וזמן שמחתנו מתגלים הענינים שנמשכו בכסא ע"י הנענועים אל הלב שממשיכים כל ההמשכות למטה שתהא שנה טובה ומבורכת בגו"ר.

המיוחד בשמע"צ ושמח"ת משאר ימי החג, אף שבא לאחריהן אבל ענין מיוחד לו. סוכות השמחה טבעית מצד האסיף שראה ברכת ה', משא"כ שמח"ת הוא חדוה ושמחה מיוחדת והעיקר בריקודים שגם הרגל שמח, ולא בלימוד וקריאה בה שאחר הקפות. הריקוד בס"ת מעוטר בכתר מוסיף שמחה בהתורה שנמשך בה דבר חדש למעלה מלחמה של תורה ואפילו מבשרא שמינא שבה, שהם בפנימיות, אלא כתר. כמבואר מענין איתן האזרחי, ירח האיתנים, שמאיר כל האזרח בסוכה. כל הגילויים דלעתיד, גם תחיית המתים. שאז הגוף הגשמי לא יצטרך לאכו"ש, יותר מאשר מרע"ה בהר שסבל מהעדר האכו"ש, גם לא אכ"ש רוחנית דאכלתי יערי עם דבשי, או דקרבני לחמי לאישי, באתרי לאו אורחי למיכל. כי אכילה הוא לחיבור גוף ונפש משא"כ בעצם הנפש, כך אוא"ס לאו מכל מדות איהו כלל, והכתר אינו אלא מרוצת והטיית הנפש ואינו מציאות לעצמו. לכן בסוכות צ"ל אכילה כל ז' ימי החג, ע' פרים וכו' משא"כ בשמע"צ די בסעודה קטנה, רק נקודה שא"א להיות יותר קטנה מזו. ע"ד לעתיד שאז לא יהיה שום אכילה. כתר תורה המאיר בקירוב מקום, למעלה מהתחלקות הקו, ממשיכים בשמח"ת, והשמחה אינה מאכילת סעודה רק מנהג שלמעלה מתושב"כ ושבע"פ וממשיכים המקיפים בס"ת מעוטף בריקודים. אח"כ בפנימיות בקריאה בברכה והמשכה על כל השנה כולה.

מביא פירוש הבעש"ט נ"ע דתחילת העבודה, בראשית, היא לגלות הכוונה, ברא, דשם אלוקים, גילוי הצמצום. ביטול היש, לעשות אין מיש, מגשמיות רוחניות. ג' פירושים בראשית: בקדמין; בחוכמתא: ברא שית. מביא ד"ה ביום השמע"צ שמח"ת תר"ל "מאה שנה" בענין תירושי (יין) המשמח אלקים ואנשים, גילוי העלם דשם אלקים. ע"י עבודת האדם שמגלה נפשו האלקית, הסוד ופנימיות הנשמה ושרשה למעלה בביטול ומס"נ. הזכרון "ונפקדת" נעשה ע"י "כי יפקד". צמצום והעלם מירידתה למטה. לכן פתח בבראשית, לברר נחלת גוים.

סמך דא עזר, שנותנים לו סיוע שיוכל לעלות למדרי' נעלית יותר, "אעשה לו עזר כנגדו", שע"י העזר מגיע למדרי' כזו שמצד עצמו לא הי' יכול להגיע לשם. אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, וע"י העזר יכול לו. תחילתו בפסוק "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" ברשימות הצ"צ על תהלים מפרש כל הקאפיטל כנגד אברהם (זה השייכות לפרשתנו) אח"כ מפרשו גם על דוד. תחילה ישנו ענין החסד דאברהם למעלה מסדהש"ת, אזי נמשך "אתה" גם במדרגת דוד, בחי' מלכות, "את". "סמוכים לעד", הסמיכה והעזר לבחי' המלכות שבזמן הגלות הוא בנפילה, ע"י שממשיכים בה ממקום מאוד נעלה, מקיף הרחוק, מדרגת סמ"ך הוא הגילוי דלעת"ל באופן של לעד, מלשון עדי עדיים, גילוי התענוג, וקראת לשבת עונג, זה תלוי במעשינו ועבודתינו משך זמן הגלות, שע"י לימוד רזין דאורייתא, עד שבא בהבנה והשגה ממש, עי"ז נמשך למעלה מסדהש"ת למטה בעולם, ס'קומט אראפ אין וועלט און ס'ווערט דורכגעפירט הכוונה כללית דלעשות לו ית' דירה בתחתונים שמצד גילוי זה יהי' שיר חדש, לשון זכר, עד שממשיכים בחי' "שב לימיני", שקאי על משיח, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

"ויתרון ארץ בכל היא", המשכת בחי' כל, יסוד, סיום האצילות, בארץ, היינו כללות העולם וחיצוניות המלכות. המשכה זו מתחלקת לג': המשכת יסוד עצמו; המשכת נ' שערי בינה ביסוד; המשכת כתר, סובב. בשרשו באוא"ס הוא החילוק בין אור הגבול שורש הממלא לאור הבל"ג שורש הסובב. "מלך לשדה נעבד", מלך היינו תפארת הממשיך פנימיות הכתר מלמעלה מהשתל' ומסובב ע"י קיום המצוות ונמשך אור חדש שלא האיר גם לפני הצמצום לשדה, ג"ע, ולשרשו בפנימיות המלכות לצורך השלמת הכוונה דדירה בתחתונים ע"י עבודת ישראל. המלך נעבד כביכול לעבודת השדה לדירה בתחתונים. סדר ההמשכה: מאה שנה (פנימיות הכתר) עשרים שנה ושבע שנים (מוחין ומדות) נמשך תחילה לשדה (פנימיות המלכות) ואח"כ לארץ (חיצוניות המלכות) ומגיע עד לשני חיי שרה (בי"ע) ונעשה עילוי בהמלך עצמו (כולן שוין לטובה). סיום המאמר: "בקרית ארבע היא חברון", דלאחרי המשכת בחינת מאה שנה בבי"ע, נמשך גילוי זה בגוף הגשמי שמחובר (חברון) מארבע יסודות, ועי"ז מיתוסף בהחיבור דהנשמה והגוף לאריכות ימים ושנים טובות, תורה ומצוות יארן, חסידישע יארן, ובאופן דהרחבה עד למרחב העצמי, והולכים לקראת משיח צדקנו.

ע"י ביטול דקטנתי מגיעים לתכלית הקירוב, בירור תהו והתעלות גם בתיקון. בג' דברים התקין יעקב עצמו להכניע את עשו אך השלימות בזה יהי' לעת"ל כאשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה כמו שהיה קודם חטא עה"ד, לגני לגנוני למקום שהי' עקרי בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה. ביהמ"ק היה דירה לעצמותו ית' כתמיהת שלמה "האומנם ישב גו' הן השמים גו' לא יכלכלוך אף כי הבית הזה", שהיה דירה. לכמה דעות הי' זה ע"ד נבואה ובדרך מעבר שאינו אלא זיו והארה, וביהמ"ק היה דירה לעצמותו, כלי לבל"ג האמיתי, מקום ארון אינו מן המדה, הקב"ה נק' מקום. ב' דעות בספר עיקרים אם הוא ממכ"ע או סוכ"ע. עיקר החידוש הוא שגם מציאות מקום מוגבל הוא באמת טפל ובטל בתכלית. "הוא מקומו של עולם, אתרא טפילה לי". ע"ד ה' אחד ולא יחיד, ז' רקיעים וד' רוחות (גם שרשם הרוחני) בטלים לאלופו של עולם. לך ה' הגדולה וכו'. מביהמ"ק נמשך ביטול לכל העולם ולכל השנה ע"י השתחוואה ברגל. מעלת הביטול זה למטה יותר מבאצילות, כמשל צפור המדברת שבאי"ע לדיבור אדם חכם המדבר מ"מ פועל שמחה ותענוג במלך מצד החידוש. מעלת ביטול עוה"ז הגשמי שנתהווה מכח העצמות, יש האמיתי "בביטולו בתכלית ליש האמיתי ביז ער ווערט אויס יש הנברא און ווערט יש האמיתי .. והוא הקרוב קרוב ביותר שאין למעלה מזה, שגילוי העצמות הוא דוקא בבית הזה ולא בשמים ושמי השמים". העיקר ע"י עבודת הקרבנות ריח ניחוח, אדם כי יקריב מכם קרבן, הקרבת נה"ב דאקדימי' טענתי' בשרשו גבוה יותר ובצירוף עבודת כהן (המשכה) לוי (העלאה) וישראל (המשכה למטה) כמו"כ ג' דברים שהתקין יעקב: דורון המשכה, תפלה העלאה, לאח"ז מלחמה הוא המשכה ע"י תורה. כמו"כ בתפילה, יהיב צדקה לעני' המשכה, תפילה העלאה, תורה המשכה למטה לבירור תהו, התקין עצמו (מלשון תיקון) בג' קוין ולא כמו תהו שהוא רק ב' קוין.

השראת השכינה בביהמ"ק: לא כהדעות שזהו רק זיו והארה, ורק מוכשר להשראת אלקות, אלא בחי' העצמות, ובאופן של כלי. ואף שביהמ"ק הוא מוגבל – הנה מקום אתי, אתרי טפלה לי, שגם מקום המציאות וההתחלקות (שמצד אור הממלא) הוא בטל בתכלית. וענין זה הי' בגילוי בביהמ"ק, שמקום ארון אינו מן המדה, ועי"ז נמשך בעולם כולו, שיהי' דירה לו ית', באופן נעלה יותר מאשר בשמים ושמי השמים. הגילוי בביהמ"ק – ע"י עבודת הקרבנות (וגם ע"י עבודת התפלה), שהיתה ע"י כהנים – המשכה מלמעלה, לוים – העלאה, וישראלים – המשכה למטה. וזהו גם ג' הענינים דורון תפלה ומלחמה שבעבודת יעקב בהבירור דתהו; וג' הענינים דתורה עבודה וגמ"ח שעל ידם נעשה הענין דפדה בשלום.

"רני ושמחי", שמחה בצפרא ורננא ברמשא, גם במצב דהעלם והסתר ישנו לרינה, צמאון ותשוקה ולאחריו שמחה מהגילוי אור. גילוי שם הוי' למעלה מסהש"ת להגיה חושך הגלות שדוקא אז מגיעים לגילוי נעלה זה. ע"י הכנה בזמן הגלות בעבודה דמס"נ מצד עצם הנפש ונמשך לכל פרטי העבודה בד' קוין. "אל יתהלל החכם, גיבור, עשיר.. השכל ויודע אותי" התקשרות ל"אותי" במס"נ מצד העצם "בזאת יתהלל" בג' הקוין, כשישראל נק' בת ציון מתאחדים ב' העבודות דרני ושמחי.

קיום תומ"צ בסדר מסודר ("לנטוע שמים וליסוד ארץ") נק' בשם ציון, סימן על אלקות. אבל בגלות בלבול הסדר נק' "בת ציון", דווקא אז יכולים לחבר "רני ושמחי" יחד. "יוסף (יסוד עליון) הורד מצרימה" ירדה עמו שכינה, פעל הכנה ונתינת כח לישראל עד "ונצלתם את מצרים". כך ע"י הנס די"ט כסלו לעיני כל העמים התחיל טעימת תורתו של משיח, "ע"י הלימוד באופן שמוסר את עצמו ללימוד זה הנה בטעימה זו יש לו עוד למעלה מעלה" עי"ז יתגלה טעמי תורה בביאת משיח צדקנו.

החידוש בהודאה וביטול "יודוך אחיך" הוא דוקא בראובן שמעון ולוי שנולדו לפניו, משא"כ שאר השבטים שנולדו אחריו הביטול בהם ע"פ שכל. ג' עניני "אתה" במלכות, בחסד ובחכמה. יהודה במלכות, בחי' אחרונה "ותעמוד מלדת". בכולם ענין הגילוי לזולת. מעלת המלכות שהגילוי הוא למטה ביותר, כי אין הכוונה בעליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'. אבל בעוה"ז במקום החשך שם "ידך בעורף אויביך", שם האויב הוא הס"א והקלי', ויהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (א איד נישט ער וויל און נישט ער קען זיין אפּגעריסן פון אלקות) וממילא כל דבר שמפריד אותו מאלקות הוא אויב שלו, בעורף אין התגלות הכחות הפנימיים, העבודה דאתכפי', שאין לו חשק ורצון ואין לו חיות להתעסק עם המנגד, וכמאן דשדי בתר כתפוי, בלא לב ולב, ועי״ז יש לו הענין דידך, ופועל עילוי בכל הספירות עד גם בחסד וחכמה. ובאים לאמיתית הענין דאתה, בחי׳ העצמות שהוא אמיתית המציאות.

"בוראך יעקב" דוקא, ע"י הקדמת העבודה דקיום מצוות בקב"ע ובתמימות למעלה מהדעת "ישרש יעקב", מגיעים ל"יוצרך ישראל", אמיתת הצמיחה בלימוד התורה, "יציץ ופרח ישראל". עבודת הבירורים מגיע לבחי' מחשבה ומוחין סתימאה, אבל שרש נש"י הם למעלה מזה, מתוכו נפח, מתוכיותו ופנימיותו, שהם למעלה גם לגבי תורה ומצוות שהם רצון נאצל ושייך למציאות ולבירורים. ישראל קדמו לתורה וירדו למטה בכח חזק ודוקא כשהנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה שאין תחתון למטה הימנו, אז דוקא הרי היא חוזרת לעצמות ומהות שמשם באה. לכן קודם מ"ת צ״ל גלות מצרים, כור הברזל, וכל המיצרים ומעיקים מבחוץ ומבפנים נקראים על שם מצרים, וכשגובר עליהם ואינו מתפעל מכל הנסיונות שיש לו, שבעבודה כזו אין בה טעם, כגרעין הנזרע, העבודה דקב"ע, אז "ישרש יעקב" ענין הזריעה, ועי״ז מגיעים ל"יציץ ופרח ישראל", "תעבדון את האלקים על ההר הזה", עד "ומלאו פני תבל תנובה".

קדימת אהרן למשה בענין יצי"מ הלא משה העיקר, ע"ד קדימת אם לאב במורא. משה ואהרן הם ב' דרגות שונות אבל שקולים כאחד. בעבודה, יצי"מ אהרן, ענין התפילה, העיקר, ובדיבור לפרעה, משה, ענין התורה, העיקר. ב' פרטים ביצי"מ: להמשיך אנכי בבחי' ה"א, ע"י התכללות תורה (אתעדל"ע) בתפילה (אתעדל"ת) ותפילה בתורה, כסדר תפילה קודם לתורה. מבהכ"נ לבהמ"ד - קדימת אהרן למשה; ביטול קלי' פרעה בכח המשכה מלמעלה - קדימת משה לאהרן. תפילה, מודגש המטה והעלאתו, בקשת צרכיו החסרים. תורה, אין מציאות כלל, רק תורת ה' "שבחר בנו וכו' ונתן לנו את תורתו". לכן משה ואהרן הם ב' דרגות שונות, אבל מצד בחי' הוא משה ואהרן גו' ל' יחיד הם מתאחדים. מצד העצמות העלאה והמשכה שוים. "הוא" ל' נסתר כתר שלמעלה מהשתלשלות, מאחד משה ואהרן בוא"ו המחבר. וזהו כל עבודת האדם ביטול והעלאה בתפילה ממודה אני ואילך והמשכה ע"י תורה בעולם למטה ופועל בתפילה, שהלכותיה באו בתורה בשו"ע.

משה ובנ״י במדריגה אחת, השירה ושמחה פורץ גדר הסיר כל ההגבלות בין משה וישראל, עד שהי׳ "אז ישיר משה ובני ישראל" במדריגה אחת. גם ענין תחה"מ נרמז בשירה, 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר' מכאן לתחה"מ מן התורה. ירידת הנשמה בעוה"ז לצורך עלי' "והנפש תשוב אל האלקים אשר נתנה", למעלה מ"נתת בי", אצילות, ע"י תפילה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", בד' שליבות, ענין התשובה, הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כו' רק להמשיך אור לתקן את הגוף ונה"ב ע"י תורה ותפילה ותשובה למטה בעוה"ז דוקא, קודם הבירור הענינים אינם מסודרים (אויסגעשטעלט), ע״כ יכול להיות שיתהפכו מן הקצה אל הקצה, משא"כ למעלה הכל מסודר על מקומו. "ארבע הידות והחמישית לפרעה", זה ההפלאה דקרי"ס, "כי גאה גאה", שנתגלה אור למעלה מגילוי, "ישיר" לשון יחיד, תחה"מ גילוי העלם העצמי ומעין זה היה במ"ת לכן ההכנה לזה בקרי"ס.

"לאמר", בכל מקום וזמן שלומד תורה הקב״ה בעצמו אומר ומדבר כמו במ"ת, כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו. "אנכי" סובל ב' קצוות: אינו בערך ידיעה (משא"כ הוי' אלקיך, ממכ"ע וסוכ"ע, שייך לידיעה), ולאידך, ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, צמצום למטה מהוי' אלקיך. הכח לזה: "ויכתוב משה (ספר תורה) "מוצאיהם (משרש הנשמה) למסעיהם (לירידתם למטה) ואלה מסעיהם למוצאיהם", עלי׳ למהותו ועצמותו ית'. כי יש הנברא שרשו יש האמיתי. אנכי מי שאנכי, כתבית יהבית להיות אלקיך, כחך וחיותך. שם שמים שגור בפי כל קאי על העצמות, שאפילו תינוקות יודעים כי המאור הוא בהתגלות, יהודים פשוטים אומרים בפשטות גמורה דער באַשעפער און דער וואָס לעבט אייביק (הבורא, חי העולמים) הכוונה בזה לפשיטות העצמות דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ ונמשך בכל פרטי הגוף ונה"ב שניכר בהם "מי כמוך באלים הוי'". כבר בתחילת עבודתו בכח להמשיך זה ע"י תשובה ומס"נ, פותחים לו אוצר העליון שכבר ניתן לכ"א במ"ת עם ביטול הגזירה דעליונים ותחתונים. ב' אופני עבודה: אנכי נמשך לאלקיך ל' רבים, "מוצאיהם למסעיהם"; שאלוקיך יהיה כמו אנכי, "מסעיהם למוצאיהם". ע"ד רושם הקב"ע דר"ה על כל השנה, שפועל על כל השנה שיראה ראש השנה. ע"י הירידה, שקר העולם מתהפך לקרש המשכן. תורת הרב המגיד "עשה לך שתי חצוצרות", חצאי צורות, עבודת המטה עושה שלימות למעלה. כתבית (ה' אצבעות וקולמוס) יהבית (גם למי שאין שייכות לזה) ביטול הגזירה, ואני המתחיל, שנעשה דבר אחד עם אנכי. "הוצאתיך מארץ מצרים", ארץ ל' רצון גם דלפנה"צ, ע"י עבודה בערות הארץ מדלג באין-ערוך למעלה יותר מלפנה"צ. כח זה ישנו לכ"א כשלומד תורה בכל מקום וזמן הקב"ה קורא ושונה כנגדו.

אלקים, גבורה וצמצום להמשיך 'אנכי' למטה ותעלה הנשמה למעלה משרש התורה. הכח לזה ע"י חקיקה בלוחות אבן "אשר כתבתי להורותם", איחוד ב' קצוות דאנכי. ,אל יתהלל החכם בחכמה" לבד, אלא ע"י "השכל ויודע אותי", פועל יוצא, צו מאכן פארשטיין בזולת. "חכמות (ב' דרגות בתורה) בחוץ תרונה", ולא כשנשאר בחכמתו לבד. עשרה מאמרות כנגד עשה"ד. רק חכם בעצם יכול להסביר לשכל קטן, מגלה ומפתח את שכלו מהכח אל הפועל. למעלה מזה, אין חכם כבעל הנסיון, מביא את חכמתו במעשה, נמשך לבי"ע שהנבראים יכירו אלקות, עי"ז "תרונה", "בזאת יתהלל", ומגיע ללב שלם באהוי"ר וברינה, ענין התענוג, טנת"א, טעמים נקודות תגין אותיות, הם טעמי תורה שיתגלו לעת"ל שיהי' "ישקני מנשיקות פיהו", "אז ימלא שחוק פינו", אלא שזה דוקא ע"י "בחוץ תרונה", רננא ברמשא, מגיעים לאנכי מי שאנכי כתבית יהבית בכתיבת ס"ת בדיו על הקלף (דצ"ח) ונתינתו בארון, "ושכנתי בתוכם", כמבואר במאמרי ההילולא.

לעת"ל יעלו לרגל גם בשבת ור"ח יתר על על בית ראשון ושני שעלו רק בג' רגלים, יבוא כל בשר להשתחוות, ביטול בתכלית בנשמות למטה דוקא, מעלת העבד על הבן. הפרשה: כי תקנה עבד עברי, הדין הראשון לאחר מ"ת, ותשים לפניהם בטעם המיישב בלב שו"ע ומוכן לאכול. כי תורה ירדה למטה בעוה"ז כדי שיסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין ע"י אתכפיא ואתהפכא סט"א. עבודת עבד פועל ירידת התורה למטה. וצ"ל עברי דוקא (ולא בנ"י או יהודי) מעבר הנהר, שרש הנשמה למעלה מעדן המשקה את הגן, כדי שתוכל הנשמה לפעול העילוי למטה. כי תקנה, ברוך קונה, למעלה מבוראך, קאי על הנשמה גח כשהיא למטה יומשך ב"ה העברי, שרשה ומקורה. וכן הנשמה למטה פועלת ברכה במדרי' קונה ומוסיפין כח בגבורה של מעלה, למעשה ידיך תכסוף. כל זה פועל משה, ונתתי עשב בשדך, בעלמא דפרודא, לבהמתך, זרע בהמה, ממשיך להם עש"ב (שם ע"י עם שי"ן) גם לעבד שבהפקירא ניחא לי' נעשה ביטול דואנחנו מ"ה, מדרגת משה, ונתגלה במאה ברכות, וישנו מוכן גם בקל שבקלים ומתגלה בקידוש השם. ע"י כי תקנה נעשה אצלו עבודה מחודשת בכל עניניו, ע"י תשובה המעשים שלו טובים ומאירים. עבודה מחודשת דלעתיד (עלי' לרגל מידי חודש ושבת) תלוי במעשינו ועבודתינו בפרט בגלות בעבודת פרך מלשון עורות עבודים, שמשנה טבעו. עבד שאינו מציאות כלל. בזמן הבית היה זה רק ביו"ט ע"י שמחה פורץ גדר ונגלה למטה בבשר ויין ולכל העולם. לעת"ל יתגלה פנימיות התענוג דשבת, וכן בר"ח שאינו נק' יום המעשה, אף שמותר במלאכה, אךאנשאז יהיה ע"ד הארת וגילוי אור החכמה באותיות הדיבור.

ביאור מארז״ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, מצד החיסרון, ענין הרידה. לעומת כי תשא את ראש, כדי לעלות ראש דנשמה שיפעל על הרגל שבנשמה צריך להגבי׳ את הראש לגולגולתם (כתר). מחצית השקל, ב' פירושים, א׳ לשון וחצית, ענין הנסירה להפריד הנפש הבהמית מהנפש האלקית, עי״ז נעשה יחוד פנים בפנים. וצ״ל הכפי׳ בנה"ב עד לאתהפכא שאז נעשה עשרים גרה השקל, העשר כחות של הנפה"א וגם של הנפה"ב. ענין ותשת עלי כפכה ל' כפי׳, עי״ז מגיע לכ"ף ענין הכתר.

משכן סתם ומשכן העדות. שכינתא עילאה ושכינתא תתאה. מלכות ובינה. מ"ע ומל"ת. ו"ה י"ה. עבודת הלב, לזולת, ועבודת המוחין, לעצמו. נגלות ונסתרות. עבודת הצדיקים ועבודת התשובה. בתשובה גופא תשובה תתאה, על תומ"צ ותשובה תתאה, ביטול במציאות. "אשר פוקד ע"פ משה", ביטול במציאות, משה שבכאו"א, משכן העדות. אז גם משכן סתם הוא באופן נעלה יותר. פקודי ל' פקידה ויחוד. כפרת חטא העגל, גילוי עצם הנשמה ע"י תשובה גם קיום תומ"צ למעלה מהגבלה. לכן בזמן החורבן כרובים מעורין זה בזה, פקידה ויחוד בהעלם, כי נתמשכן ביהמ"ק לצורך היחוד דלעתיד שאז יהיה זה בגילוי. החודש

כוחות פנימים נר"נ וכוחות מקיפים ח"י בנה"א, ד' אותיות דשם הוי'. ולעומת-זה בנה"ב. במלחמת עמלק בדרך ביצי"מ הסתכלו ישראל כלפי מעלה ע"י הרמת ידו של משה. קליפת עמלק הוא בכוחות מקיפים, רצון חזק לעשות היפך השכל לגמרי. נצחון עמלק ע"י שישראל מסתכלים כלפי מעלה, בראיה חזקה, התעוררות רחמים רבים עליונים. ובכח הרמת ידי משה, בחי׳ משה שבכ"א שהוא תמיד בשלימות (וואָס איז אַלעמאָל גאַנץ). ע"י "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'" מגיעים למעלה מד' אותיות דשם הוי'. שבנפש הו״ע עשר כחות פנימיים, וע״י הרמת ידו של משה, דהוא לעולם שלם, אפשר לנצח את הקרירות של עמלק.

ענין ירים משה ידו היה בכל מלחמת עמלק, המנגד לראש ומקיף דנשמה, חי' יחידה, ולא במלחמת שבעה עממין, הם כוחות פנימיים דנר"נ. כיבוש ז" אומות, בירור המידות, ע"י עבודה בטו"ד ורק בכח המס"נ. משא"כ עמלק חוצפה בלא תגא וגורם קרירות שלא להתפעל, א"א לנצחו בטו"ד אלא בכוחו של משה, ונחנו מ"ה, חי' יחידה, נפעל ענין ויחלוש את עמלק ואת עמו. מעלה בעמלק על ז" אומות שם השיקוע בתאוות גורם לגסות עד לטמטום שלא יגיע האור ולא שייך לעבודה (סאיז ניטא אויף וואס צו הארעווען) כי שייך רק לחשך. משא"כ עמלק יודע את רבונו ושייך לאור במילא יכול להיות אצלו ענין העבודה (ער האט מיט וואָס צו הארעווען) ביגיעה למעלה מטו"ד. גם ע"י קריאה בפרשת זכור מגלה פנימיות אוא"ס. ומעשה בפועל להשתדל בקיום מצוות ולהדר בהם.

דוקא בפרה אדומה נאמר "זאת חוקת התורה" סתם. גם בפסח נאמר חוקה. אבל פרה גדולה מפסח. ב' ענינים בנפש האדם, נר"נ פנימים וח"י מקיפים, צלם, חכמה ראיה והתאמתות שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות למעלה מהשגה. הכרה כמו קטן שמכיר באביו ויש לו געגועים אליו למעלה מהשכל שרואה עצם הדבר למעלה מהגבלה דכלים. החכמה מאין תמצא, בירור היש אינו מאין העצמי. משא"כ מקיף הרחוק הביטול דמס"נ חבוקה ודבוקה דיחידה. בנפש האדם שם הוי' שבנפש, קוצו של יו"ד, כתר בנפש. בחי' תענוג. קיום מצות בקבלת עול למטה מהשכל שרשו למעלה מהשכל ומס"נ גם על ערקתא דמסאני. ונמשך גם בפרטי המצוות. חוקת הפסח הוא רצון הנמשך בפרטים, חוקת התורה למעלה ממדוה"ג. אך דומים זה לזה, עד ששוין ביניהם כי המעשה הוא העיקר ומ"מ פרה גדולה מעלת הבע"ת. טהרה. גם צדיקים צריכים לה.

נבואת משה ב"זה", שאר נביאים ב"כה", אספקלריה המאירה ושאינה מאירה, מלכות דאצילות וכפי שירדה לבי"ע. ר"ח יחוד שמשא וסיהרא יומשך גם למטה ראיה במהות אלקות, שגם בחדשי השנה ובלבוש הטבע יורגש חודש של גאולה שלמעלה מהטבע. ומסמך לגאולת פורים שם נאמר "מהר קח את הלבוש וגו'", בירור הניצוצות של המן באופן דאחישנה, כמו לעת"ל ד"אז אהפוך אל העמים גו' לעבדו שכם אחד". קשור לפרשת שמיני "כל הולך על גחון" בירור והפיכת הנחש ע"י ו' רבתי דגחון, קו האמצעי.

"בעשור לחודש", שלימות ספירת המלכות (כנס"י) בכל עשר ספירות, שה לבית אבות שה לבית, שלימות בכל הג' קוין. שייך לפסוק "ואני תפילתי וגו' עת רצון" שם נזכר כל הג' קוין. עת רצון, חיבור יסוד ומלכות או כתר שלמעלה מהשתל'. חילוק אברהם ודוד. ב' דרגות בעת רצון: אית רצון ע"פ שכל, בכל לבבך; ואית רצון למעלה מהשכל בכל מאדך.

שאלת הבן חכם אינו כפשוטו, כי נקרא חכם ויודע מה הם ג' סוגי המצוות. אלא שאלתו היא איך ע"י קיום עדות, חוקים, ומשפטים שהם כנגד כהן לוי ישראל, בגשמיות, ממשיך מעצמות אוא"ס, הרי דווקא ע"י עבודה רוחנית כעבודת האבות ניתן להמשיך אור אין סוף. שאלתו היא מצד החכמה. ותשובת האב, "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו", שהקב"ה הוציא אותנו משעבוד גשמי דווקא, ולכן עבודתנו היא בגשמיות. אך לאחר כל הטעמים ממשיך האב ואומר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה". שהטעם האמיתי לקיום המצוות בגשמיות דווקא הוא כי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, כביאור אדה"ז בזה שעל תאווה אין שואלים קושיות. וקיום התומ"צ הינו מתוך ביטול דווקא, כולל ב' הדרגות עבד נאמן ועבד פשוט עד לחיבור שניהם יחד. נערך על ידי שניאור זלמן בן רחל פרקש

"רוח הוי'", רוח דעתיק שלמעלה מרוח חו"ב, "והריחו ביראת הוי'", מורח ודאין, בחי' חוטמא שייך לעתיק. כללות מעלת משיח "ירום ונשא וגבה מאוד" למעלה מהאבות ומשה רבינו שילמד אותם ואת כל העם בבחי' ראיה. המשך הכתוב: "וברוח פיו ימית רשע, ולא ירעו ולא ישחיתו גו' והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו", ענין "אזור" פרסה המפסקת בין פלגא ולעילא ופלגא דלתתא בכח הגבוה ביותר יורד למטה ביותר והתכלית הוא לחבר עליון ותחתון שיהיה גילוי אלקות למטה לבטל מציאות הרשע עד שלא יריעו גו'. על ידי העבודה למטה דוקא ממשיכים מגבוה ביותר גילוי יחידה דמשיח.

ספירת העומר שייך לענין הספירות, לשון ספירות ובהירות וישנם ד׳ פירושים, ד׳ שרשים, שהם ד׳ מדריגות: א׳ מלשון מספר מדידה והגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ב׳ מלשון "השמים מספרים כבוד א-ל" סיפור והגדה. ג׳ מלשון ספר כמאמר שלשה ספרים נפתחים. ד׳ מלשון אבן ספיר. מספר (הגבלה דכלים, מלכות) סיפור והגדה (שמגלה את האור, ז"א) ספר (יחוד הכלי עם האור, בינה) אבן ספיר (גילוי האור לבד, בחכמה). בכל זה צ"ל "וספרתם לכם". נתינת כח מפסח לבוא למ"ת "תספרו חמישים יום".

"ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", מלאכים נקראו עומדים במדידה והגבלה, ונשמות נק' מהלכים בל"ג, גם הגבלה דנשמה היא במדרגת אצילות, שבאין ערוך להגבלה דבי"ע. עיקר ענין ההילוך הוא בירידת הנשמה למטה להתחבר עם הגוף, ע"ד חיבור זו"נ, ונמשך מבחי' שלמעלה מסדהש"ת. בפועל ובגילוי הוא בעבודה דתומ"צ, חיבור מ"ה וב"ן ופועל הילוך גם בתורה. והעיקר בפנימיות התורה שמחבר סתים דישראל, רוח ונשמה וגם יחידה, בסתים דקוב"ה, סוכ"ע, ועי"ז נעשה אמיתת ההילוך שהוא אמיתת ענין הא"ס, והוא העילוי המיוחד דהילולא דרשב"י, מ"ת דפנימיות התורה, לגבי הילולא דשאר צדיקים שהם בנגלה דתורה.

חיבור קוב"ה וכנס"י, "ונתתי שלום בארץ", יחוד ז"א ומלכות, המשכת השלום בכל סדהש"ת עד למטה. ענינו של רשב"י תורתו אומנותו, נמשך לכאו״א, לכן יש שמחה עצומה בל״ג בעומר, וכמו״כ הוא בכל הדורות שאין אומרים תחנון, שנמשך שמחה גדולה ועצומה לכל אחד ואחת מישראל, גם לאחת, שזהו ענין הנישואין בל״ג בעומר. שהמשיך בגשמיות העולם ע"י אמירת תורה עה"פ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", יחוד ז"א ומלכות למעלה והמשכתו למטה. כמו כן פעל שלום וביטל המחיצה בין גליא דתורה ופנימיות התורה. ומצד ענין הוד שבהוד פעל בכל ישראל גם במי שנמצא במצב דהודאה שבהודאה, ופעל זה לא רק למעלה בבחי' מקיף אלא גם למטה בפנימיות.

"איש על דגלם לבית אבותם", ענין הדגלים ביטול והתכללות המדות ע"י בחי' החכמה, אבותם. עי"ז מתעלים השבטים (הדגלים) למעלה בשרשם מרכבתא עילאה דאצילות, למעלה ממרכבה דמלאכים, וממשיכים אוא"ס לחו"ב, מקשרים אוא"ס בתורה. "איש (מידות) על דגלו לבית אבותם (חכמה), ביטול במציאות) מנגד (אלפיים אמה, אאלפך חו"ב) סביב (המשכה מסובב לבחי') אוהל מועד, יחנו".

הכוונה דמ"ת לפעול העלאת המטה, לכן היה על הר שמורה על העלאת הדומם, וגם החזירה על כל אומה ולשון עד שבא אצל ישראל, להורות שקבלת התורה צ"ל מצד אתעדל"ת שירצו לקבל ולכן ראויים לקבלה. "והר סיני עשן" מצד עליית ד' יסודות שבהר.

תורת אמת, עצם בלתי משתנה, שווה בכ"מ גם למטה שם מחבר תורה דלמעלה עם קוב"ה. גם ע"י גליא דתורה מתקשרים ישראל עם סתים דקוב"ה, מעלת קריאה ממשיך עצמות. גם בחכ' יש אמת ועצם התורה שהיא חד ממש וממשיך עצמות למטה בדיבור ובדברים פשוטים.

התורה נקראת אמת שאין בה שינוי, קו האמצעי עולה עד פנימיות הכתר, מתחילה ועד סוף הוא כדבר אחד ממש. התורה היכל פנימי בו שורה ומתגלה עצמות א"ס בקביעות, הן בעיון התורה והן בקריאת האותיות. מעלת בני קהת נושאי הארון. אלא שצריך גם לעבודת בני גרשון לעשות לו ית' דירה בתחתונים. תשל’’א

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", בשרשם הם מציאות אחת שווה, ביאור ענין ב"פ "מקשה", שכל הנרות, נש"י, הם מציאות אחת ואין לראש שלימות בלי הרגליים "אל מול פני המנורה", ויתירה מזו העליון יורד למטה והתחתון עולה למעלה, ועליית התחתון וירידת העליון, אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא. עד שתהא שלהבת עולה מאליה. "כן עשה את המנורה"בתחילה כפרש"י מי שעשאה, ולבסוף כבמדרש ע"י הקב"ה נעשית מאלי'. סיום ההפטרה "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". הקב"ה מבטל את כל ההעלמות וההסתרים החל מההעלם וההסתר שע"י יצה"רע"י התשובה, שהו"ע ההשבה למקורו ושרשו "אל מול פני המנורה כו'".

ענין הציצית, שהמקיף יומשך בפנימיות, ועי״ז נמשך מפנימיות אחדות הפשוטה ולמעלה יותר. העמים מקבלים מהמקיף, שם הכל בשוה ובלי חשבון, משא״כ בישראל ההמשכה תלוי׳ בעבודת המטה ולפי אופן עבודת המטה, וזהו החידוש דמ"ת. אומות העולם מקבלים מחיצוניות המקיף ולא בחי' אור וחיות פנימי, משא"כ ישראל מקבלים מפנימיות המקיף וממשיכים המקיף בפנימיות, המשכת האמונה בהשגה, המשכת השכל במדות שבלב עד למעשה בפועל. וכמבואר גם במכתב אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ענין טלית ותפילין קודם התפילה.

"דרך כוכב מיעקב" ביאת המשיח, אף שהוא לא עתה ולא קרוב, מ"מ נאמר "אראנו ואשורנו", לשון ראיה ולא שמיעה. שניהם מחברים דברים נפרדים ורחוקים אל האדם, הוא פועל בהם והם פועלים בו, אלא שבראיה ניכר העצם מיד ונדבק ומתאחד עימו, שאו מרום עיניכם וראו גו', שרואה כח הא"ס בראיה חושית, דוקא בעוה"ז רואים ענין "אין ערוך", משא"כ באור שנתהווה בדרך גילוי מהעצם ומעין המאור. כמו"כ מעלת הראיה בתורה ע"ד האריז"ל שראה בב' או ג' שעות מה שצריך לבאר ס' או פ' שנה, כי היה לו ראיה דחכמה שלמעלה מענין כלל ופרט, זהו החידוש דמשיח שילמד תורה לכל העם באופן דראיה. וכיון שהגילוי דלע"ל תלוי במעשינו ועבודתינו בגלות צ"ל העבודה עתה באופן דראיה ועי"ז יהיה הגילוי דמשיח באופן נעלה יותר. קשור למזמור "יושב בסתר עליון בצל שד-י יתלונן".

מדוע צריך לגורל אם היו כמה ניסים? ענין הגורל תלוי בעצם הנפש למעלה מכוחות הגלויים, ע"ד ריב"ז איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, לכאורה קיים כל המצוות וכו' ומובטח לו שכר בתורה וכלי ישאל כו' ועמך כולם צדיקים? אלא שיש בחינת איני יודע בנפש, אמונה, שמסתיים השכל מתחיל אמונה, פתי יאמין. קב"ע וביטול. ב' מיני כוונה במצוות, כללית ופרטית, עניינה הכללי, קב"ע, אשר קדשנו, זהיר בקלה כבחמורה, שייך לעצם הנפש, יחידה. הוא ענין הגורל שלמעלה מהשכל. משא"כ בפרט יש שכר וסגולה מיוחדת לכל מצוה בפרט. תכלית הכוונה, שהגורל יומשך בעבודה פנימית בכל מצוה בפרט. מבואר באגה"ק שלכל אחד מצווה פרטית שע"י עולות כל שאר המצוות, כפתגם צוואת הריב"ש: שלא יניח שום יום מעשיית מצווה כו'

הנשמה ירדה מבחינת חי', חכמה שבנפש בה שורה קדושה נעלית, בחי' הוא לבדו ואין זולתו, לבחינת שמיעה, עד שירדה למטה ונתלבשה בנפש דנפש דעשי' לעסוק בתורה ומצוות גשמיים, כי דווקא עי"ז נמשך עצמותו ית'. "נשמה שנתת בי טהורה היא" לפני הצמצום ו"אתה" עצומ"ה "משמרה" באופן של מקיף אבל "בקרבי" בפנימיות, כל זה קודם עבודת היום, אח"כ בעסק התומ"צ כל היום נמשך בה עצומ"ה. כיון שלא ברשיעי עסקינן, בהתבונן האדם בכל זה יבוא לידי הכרה והרגשה "כחדשים ממש", והמרירות תהיה מזה שגילוי אוא"ס אינו ניכר בגלוי עדיין, והשמחה תהיה על שנמשך האור, כמו אדם שיש לו תיבה סגורה מלאה אבנים טובות ומרגליות ושמח בה מאוד אף שאינו רואה אותם. אך לפעמים כשאינו כן, זהו גלות ניצוץ אלקי בנה"ב, לפעמים אינה בשביה ממש אלא רק בהעלם ואז "במשפט תפדה", אבל לפעמים כוחות נפשו הם בשביה אז "שביה בצדקה". 'ציון' היינו עצם הנפש וכוחותי', לא שייך בהן שבי' ממש כי הוא סימן על עצם הדבר וחלק ממנו "סימנא בעלמא", לכן די לפדותה במשפט, הלכות ובפרט משניות. אבל כאשר ב' חללי הלב הם בשביה צריכים לפדותם בצדקה כפשוטו, בחי' תחתונה, עי"ז נגאלין.

מעלות ארץ ישראל מן הקל אל הכבד: לא כארץ מצרים; ארץ הרים ובקעות למטר גו'; ארץ אשר תמיד עיני ה"א בה וגו'. על לידת משה במצרים איתא בזהר "תמן אתיילד תמן אתרבי תמן אסתליק נהורא" מדייק בעל ההילולא לשון "תמן" ג"פ לנגד ג' מוחין דעיבור יניקה (קטנות) ומוחין דגדלות, משה זכה לזה במצרים. אבל "ארץ הרים ובקעות" הוא לכנס"י שנק' ארץ כי רצתה לעשות רצון קונה, יש בה הרים, אהבה תשוקה וצמאון, ובקעות, יראה שפלות וביטול, ושניהם בלשון רבים כי יש יראה עילאה ויר"ת אהבה רבה ואהבה זוטא כנגד ד' אותיות הוי', עי"ז מעלים מ"ן "למטר השמים" להמשיך מ"ד "תשתה מים". ע"י עבודה דהרים ובקעות נעשה "שימני כחותם" בב' אופנים: הרים, חותם בולט למטה (אהבה) נעשה שקיעה וביטול למעלה; בקעות, כשלמטה חותם שוקע, יראה וביטול נעשה בולט למעלה גילוי אוא"ס, כדכתיב "מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח" לאחר העילוי ד"ארץ הרים ובקעות למטר וגו'" באים ל"ארץ אשר עיני ה"א בה מרשית השנה גו'" בר"ה שאז יורד אור חדש עליון שלא הי' מאיר מעולם, אלא שגם זה תלוי באהוי"ר, רשה מתחילתה, יראה ביטול וקב"ע, מתעשרת בסופה, אהבה ותשוקה, אבל בחי' נעלית יותר. הסדר הוא מהקל אל הכבד: "לא כארץ מצרים" שולל ומבטל המיצרים וגבולים ויוצא מהם; "הרים ובקעות", אהוי"ר ממשיך שם הוי'; "ארץ אשר תמיד גו'" נמשך אור נעלה שלא האיר מעולם, ארץ הם בנ"י שנק' ארץ חפץ נמשך להם בר"ה כוח"ט שנה טובה ומתוקה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה והצלחה רבה ומופלגה.

"שמשותיך" ב' בחינות שמש: שמש הוי' ושמש צדקה, כללות המצוות לברר ניצוצות מדברים גשמיים ונמשך שמש הוי', "כדכד", כדין וכדין יחוד ב' בחי' שמש, יחוד ז"א ומלכות. "ושעריך לאבני אקדח" הם נו"ן שערי בינה, "וכל גבולך" הם ל"ב נתיבות חכמה, "לאבני חפץ" ענין התענוג שלמע' מהרצון, פנימיות אבא פנימיות עתיק. ג' אלו הם שבחן של ישראל לעת"ל ומרומז בפרשה: "כי עם קדוש", קדושת עצמך, המשכת ז"א ומלכות; "מאבותיך", קדושה מצד האבות, מוחין חו"ב; "בך בחר ה'", בחירת העצמות למעלה מגדרי טעם וסברה, לא מצד קדושתם אלא אלקים יבקש את הנרדף, הו"ע "גבולך לאבני חפץ", גבול העצמי המבדיל בין ישראל לעמים. התכלית שיומשך בחירת העצמות בכוחות הגלויים, הבחירה בשבת ובישראל ובארץ שענינם מלכות. גם מארז"ל "שלשה צריכים רחמים, מלך טוב, שנה טובה וחלום טוב" (הוא הגלות, היינו כחולמים) שייך לזה, כי ר"ה הוא בנין המלכות וג' אלו ענינם מלכות דלית לה מגרמא כלום, והן צריכים לרחמים עליונים המושרשים בעצמות שורש הבחירה. לכן בחודש אלול מרבים בסליחות וצדקה ונותנים בלב שלם גם למי שאין בו שום מעלה כמו הבחירה שאינה מחמת מעלה ונמשך הברכה לשנה טובה וביטול חלום הגלות, "שמש צדקה ומרפא". גם הבחירה דישראל בהקב״ה היא מעצם הנפש, כתורת הבעש"ט על הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו", משל העם ההולכים לארמון המלך ומחפשים אוצרות ודברים יקרים, משא״כ ישראל בוחרים בהקב״ה עצמו, עד שנעשים עצם אחד עם המלך עצמו, ועי״ז נעשה "וכל גבולך לאבני חפץ", שזהו הגבול המבדיל בין ישראל לעמים.

ט"ו תיבות בפסוק זה, ענינו, "אתם עשיתוני חטיבה אחת", הוי' אחד, רומז לבחי' י"ה מיוחדת בבחי' ת"ק. ב' פירושים בזה: חיבור מוחין במדות, ה' אחד י"ה עם ו"ה; חיבור מוחין עם כתר, ה' אחד עם עצמות א"ס. ב' הפירושים יש במארז"ל תפילין דמארי עלמא, המשכת מוחין בז"א, והמשכת אוא"ס במוחין. "את ה' האמרת", ל' חשיבות ושבח, שהקב"ה מניח תפילין ע"י עבודת ישראל. ע"פ תורת הבעש"ט ואדה"ז עה"פ "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", בעיקר ע"י תפילין שענינם שעבוד המח, המשכת אוא"ס במוחין, והלב, המשכת מוחין לז"א, ונמשך גם בכוחות תחתונים, ענין תורת החסידות שהענינים יומשכו למטה בגילוי. וזה בכח ישראל "כי ה' האמירך וגו' לשמור כל מצוותיו", כך בחר ה' בבחירתו החפשית שמגעת בעצמות, לכן בתפילין דמארי עלמא כתיב ומי כעמך ישראל. בח"י אלול מתחיל עבודת הכתרת המלך דראש השנה.

"כי המצוה גו' אשר אנכי" לשון יחיד. ומדגיש שרק ממך לא נפלאת ורק אליך לא רחוקה, ו"כי קרוב אליך". לכאורה, הרי התורה נתנה למטה? הנה, תלת קשרין הם ישראל אורייתא וקוב"ה. הקשר השלישי הוא בין ישראל לקוב"ה, ומצד קשר זה ישראל משפיעים בתורה. לכן לישראל גם בחי' פלא "לא נפלאת". דהנה סדהש"ת נק' אלף, למעלה מסדהש"ת, מאד, הוא פלא. כ"ה באלול שייך להשתל' דעשרה מאמרות, וגם מאמר אחד דבראשית שהוא במלכות ושרשו בכתר, יכולת שברדל"א, יש לו שייכות לרישא. אבל נש"י מגיעים לבחי' "אנכי" שלמעלה מפלא. כי עצמות מושרש בישראל גם כפי שהם בגדר נברא, במדרי' הנמוכות ("גאון יעקב") כמש"כ "יבחר לנו את נחלתנו גו'", שהקב"ה בחר בו מעצמותו, למעלה מתומ"צ, וגם ישראל בוחר בה' מצד טבעו, ולהחליפו ח"ו אי אפשר. כאשר אומרים ליהודי "אשר אנכי מצוך היום" אינו צריך לזה סימן, כי "אנכי" מושרש בכאו"א, מבחי' "נתת בי טהורה היא", גם למטה אינם בפירוד אמיתי. ונמשך בגילוי בד' אותיות הוי' ואלקיך בכל העולם כולו. החידוש ד"לא נפלאת היא" ו"כי קרוב אליך הדבר מאוד", הוא בנה"ב, התורה נק' מרדע, דרבן ומלמד (שמנהיגים בהם בהמות), הם ג' בחי' חב"ד, נקודת החכ' פועלת ביטול בבינה, ההתבוננות ד"מי ברא אלה" שומרת שלא תלך הנה"ב בעקלתן ותבוא גם היא לידי ביטול. תושב"כ - מקרא, לה"ק, אבנים, פועלת בנה"א. תושבע"פ - ארמית, לבנים, עיקר פעולתה בנה"ב. ועיקרה היא מצוות התשובה שמזה מגיעים לב"פ אנכי, "לא נפלאת", למעלה מפלא שבתורה.