ציון במשפט תפדה – תש"ל

הנשמה ירדה מבחינת חי', חכמה שבנפש בה שורה קדושה נעלית, בחי' הוא לבדו ואין זולתו, לבחינת שמיעה, עד שירדה למטה ונתלבשה בנפש דנפש דעשי' לעסוק בתורה ומצוות גשמיים, כי דווקא עי"ז נמשך עצמותו ית'. "נשמה שנתת בי טהורה היא" לפני הצמצום ו"אתה" עצומ"ה "משמרה" באופן של מקיף אבל "בקרבי" בפנימיות, כל זה קודם עבודת היום, אח"כ בעסק התומ"צ כל היום נמשך בה עצומ"ה.

כיון שלא ברשיעי עסקינן, בהתבונן האדם בכל זה יבוא לידי הכרה והרגשה

"כחדשים ממש", והמרירות תהיה מזה שגילוי אוא"ס אינו ניכר בגלוי עדיין, והשמחה תהיה על שנמשך האור, כמו אדם שיש לו תיבה סגורה מלאה אבנים טובות ומרגליות ושמח בה מאוד אף שאינו רואה אותם. אך לפעמים כשאינו כן, זהו גלות ניצוץ אלקי בנה"ב, לפעמים אינה בשביה ממש אלא רק בהעלם ואז "במשפט תפדה", אבל לפעמים כוחות נפשו הם בשביה אז "שביה בצדקה".

'ציון' היינו עצם הנפש וכוחותי', לא שייך בהן שבי' ממש כי הוא סימן על עצם הדבר וחלק ממנו "סימנא בעלמא", לכן די לפדותה במשפט, הלכות ובפרט משניות. אבל כאשר ב' חללי הלב הם בשביה צריכים לפדותם בצדקה כפשוטו, בחי' תחתונה, עי"ז נגאלין.