מאמרי פרשת בראשית

ג' עניינים בסדר השתלשלות: עולם, מקום, ו' קצוות; נפש נקודת אור וחיות למעלה מפרט וכלל; שנה, זמן רצוא ושוב, מחבר נפש עם עולם. בעבודה: עולם, אהבה דקרבת אלקים לי טוב; נפש, אהבה דביטול במציאות, שנמשך בעצם לאלקות; שנה, התפעלות השכל, ממשיך אהבה דנפש לעולם. "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", מאהבה מורגשת דג"ע (עולם) עלול להסתעף בריבוי ההשתלשלות מציאות רע, לכן צריכה לשימור מהיזק וקלקול. גם עתה יש עבודה דלעבדה ולשמרה בעבודת הבירורים, וממשיכים עיקר שכינה בתחתונים. וזהו ורוח אלקים מרחפת על פני המים, ע"י בירור רפ"ח ניצוצין (מרחפת - רפ"ח מ"ת) נעשה גילוי רוח אלקים, רוחו של משיח.

עולם שנה ונפש (נקודה קו שטח) בעולם קטן זה האדם: נפש, חי בעצם. עולם, חיות שמלובש בגוף. שנה, חיבורם באופן של רצוא ושוב. בעולם גדול: נפש, נקודת החכמה בה כח העצמות, עולם, שטח, כללות הנבראים והאין המהווה, שנה, חיבורם באופן של רצו"ש. בעבודת האדם: נקודה, כוונת המצוות, מחשבה. שטח, קיום המצוות בפועל, מעשה. קו, חיבורם באופן של רצו"ש ע"י עבודת התפלה, דיבור. בכוונת המצוה - אהבה: עולם, אהבה מצד ההרגש שאלקות טוב לו. נפש, אהבה שאינה במציאות, מצד מקור השכל. שנה, חיבורם באופן דרצו"ש, התפעלות שכלי. זה מה שיונתן (ז"א) ודוד (מלכות) יצאו לשדה, לסדר השתלשלות, לקחו אתם נער, הממוצע שמצמצם החיות שיוכל להיות נמשך בעולמות. וכדי שלא תהא יניקה לחיצונים צ"ל המשכת ההעלם העצמי בכל המדריגות, שאז אי אפשר שתהי' שום יניקה, ועי"ז נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. [תשי"ד שבת בראשית היתה אז כקביעות שנה זו, מברכים וער"ח מר"ח. התוועד בו פעמיים, אך לא זכינו למאמר דא"ח. אמנם בהתוועדות הא' (שיחה ב) ציטט וביאר תורה מאדמו"ר הזקן (ששמעה מהה"מ ששמע מהבעש"ט ששמעה מבעל הח"י) על הפסוק בראשית ברא וגו' נעתיק את לשונו: "בראשית ברא אלקים. בראשית ענינו ב' ראשית, ראשית בריאת העולם, וראשית דהתורה. בראשית ברא אלקים, הב' ראשית הם כדי שיהי' ברא אלקים, שיגלו את אמיתית הכוונה דשם אלקים. ספירת הכתר היא ראשית וספירת החכמה היא ראשית. ראשית ספירת הכתר היא העלם, וראשית ספירת החכמה היא גילוי, ראשית חכמה יראת ה'. האור וחיות דחכמה שמאירים בשבת בראשית נמשכים על כללות השנה, שכל ימי השנה, הן ימי החול ושבת ומועדים הכלליים. הן המועדים הפרטיים דכל יחיד, יום הכניסה לחדר, יום הבר מצוה ושאר ימי חיי האדם ומאורעותיו, כולם מקבלים משבת בראשית".]

ג' דרגות בדעת. יחו"ע; יחו"ת; ותכלית הידיעה שלא נדעך. מקשר לרש"י לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש, הנהגה ניסית דד"ע. פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, עבודת הבירורים, יחו"ת, מגיעים לזה בכח יחו"ע.

"החודש", הוא העבודה דיחו"ע, דעת עליון. כח מעשיו הגיד לעמו, העבודה דיחו"ת, דעת תחתון. בעבודת האדם יחו"ת הוא העבודה שע"פ טעם ודעת. ביטול היש. יחו"ע הוא למעלה מטו"ד, ביטול במציאות. לחם מן השמים ולחם מן הארץ והחיבור ביניהם בדעת. הכוונה שיהיה יש ובטל והכח לזה מיחודא עילאה. בשיחה לאחר המאמר: תוכן וקיצור המאמר דלעיל, באותיות פשוטות - "אויף מאַמע לשון" - שיכולים לאמרם לכל יהודי: בתורה נכלל לא רק "החודש הזה לכם", "שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, אלא גם "בראשית ברא אלקים", סדר העולם, והיינו, שגם מציאות העולם נקבעה בתורה, כיון שכל מציאות העולם היא רק מצד התורה, וכפי התורה כך צריכה להיות מציאות העולם.

בבנ"י ישנה השגחה נעלית יותר (אַ טיפערע השגחה) שאינה ע"י כלים או לבושים, אלא מבחי' כח הראי' עצמו. ע"י "בקשו פני", העבודה מצד הנפש עצמה, ולא מצד ההכנה דהבנה והשגה, כי התבוננות היא רק להסיר הדברים המעלימים ומסתירים, אז נתגלה בנפשו האהבה שמצד עצם הנשמה למעלה מטו"ד, כמו שהעצם קשור עם העצם. וכמו"כ גם בהשגחה מלמעלה למטה היא מצד העצם, והממוצעים הם רק להסיר את ההעלמות והסתרים, אז ההשגחה היא מצד העצם ממש, מה שהעצם (דאלקות) מתקשר בעצם (דנשמות). ונשלמת הכוונה דדירה בתחתונים. "יצרנהו כאישון עינו" שחור שבעין, יתרון האור מן החושך, באים לעצם, מלוכה על עם דוקא, משל בן המלך השב ממרחקים ומעורר תענוג עצמי הפשוט, מזה נעשה השמחה דשמע"צ ושמח"ת.

כל עניני ראשית שישנם בכללות העולם, הרי הם נלקחים ודבוקים בה"ראשית" האמיתי "בראשית ברא אלקים", הכח האלקי שמהוה את כל הבריאה. וזהו המגיד מראשית אחרית, מן אותו הראשית שנאמר בראשית ברא גו'. אמיתת ענין בראשית ברא הוא בעצמותו ית', שמציאותו מעצמותו, שממנו נמצאו כל הנמצאים מהגילויים הכי עליונים באור שלפני הצמצום עד לנמצאים הגשמיים שלמטה, שהרי מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים. כל בחי' ראשית שבעולמות והשתלשלות הם אחרית לגבי אמיתית הענין ד'בראשית ברא אלקים'. שהוא בעצמותו ית' שלגביו הכל בחי' 'אחרית', באין ערוך לגמרי. אבל מ"מ נמשך בהם העצמות. לכן ההנהגה בשבת זו נוגע לכל השנה והשינויים.

חתן וכלה, תושב"כ ותושבע"פ. כל המשכה הוא ע"י אור מים ורקיע (ר"ת אמ"ר). עתה ההמשכה הוא בהעלם, אירוסין. לע"ל הוא בגילוי, נישואין. אמ"ר בהשתל': כתר חו"ב. בהעלאת מ"ן: מציאות המקבל (רקיע) וביטול למעלה מטו"ד השייך לטו"ד (מים) ולמעלה מטו"ד לגמרי (אור). בדרגות הנשמה: נר"נ, חי' ויחידה. פנימי, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. בעבודה בירור רקיע ממשיך רקיע עליון מקיף בעצם. לע"ל לא יצטרכו לבירור דרקיע, מצד זיכוך המטה יהא די בבחי' מים "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". גילוי פנימיות (גל עיני) התורה בחי' 'נישואין' "חתום תורה" אינו צריכה לשמירה. 'אירוסין' אין בה קליטה, חסר הרגש פנימי בגלוי, צריכה שמירה שלא ינקו החיצונים, חומה זו תורה מאבנים, היינו יר"ש דיוק באותיות. ענין היר"ש בתורה הוא לימוד פנימיות התורה. וצריך לקשור גליא דתורה ופנימיות התורה יחדיו, ונעשה 'צור', שמאיר בו תוקף דתורה בכל עניניו בחלקו בעולם, ועושה מהעולם דירה לו ית' בתחתונים.

בשם הבעש"ט "ברא" ב' פירושים: בריאות (געזונט), ולשון גילוי, אלקים בגימט' הטבע, צריכים להבריא את הטבע ע"י שמגלים תוכיותו ופנימיותו. הב' ראשית ישראל ותורה הם המבריאים ומגלים פנימיות ותכלית הטבע, דשם אלקים. זה כל ענין האדם, ע"י תומ"צ מגלה פנימיות הבריאה, להיות לו ית' דירה בתחתונים. יש המשכה בסוד שרש, אור פנימי, והמשכה בסוד תוספת, אור מקיף. מקיף דאור ישר נמשך ע"י עבודת נפש האלקית מצ"ע. ומקיף דאור חוזר ע"י העבודה דנה"ב, כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, הם ז' היכלות (העלם), ז' ולא י' כי אינם כוללים מוחין חב"ד. עבודה לכבוש ע' אומות. בירור המדות והמוחין השייכים למדות. עכשיו אפשר לברר רק את המדות, ורק לע"ל, כשירחיב ה' אלקיך את גבולך, יוכלו לברר גם את המוחין. "בראשית ברא אלקים", צריך להבריא כל עניני הבריאה שמשם אלקים ע"י ב' ראשית ישראל ותורה וכובשים ארץ ז' אומות עד שלעתיד יכבשו גם ארץ קיני קניזי וקדמוני.

אמירת פסוקי מלכיות כו' הם בחי' חותם. חותמו של הקב"ה אמת, לקיום הדבר, שלא ישונה כלל. התורה (חכמה) נק' חותם לקיים כל דבר שפע מן המאציל אל הנאצלים. גם פסוקי שופרות לקיום רצון המאציל להתפעלות שע"י קול השופר. "בחכמה יבנה בית", כאשר כבר הושיבו האבנים זה תחת זה בסדר נכון, ושוב אין לשנות סידורו כלל וכלל. ר"ה עיקרו לפעול התעוררות הרצון ובשמע"צ עיקרו הקליטה והחותם לקיום הדבר בפועל.

לאחרי שמבאר בארוכה ההפרש בין תשובה כל ימות השנה ליוהכ"פ, מבאר ענין המשכת המקיפים בז' ימי הסוכות, מסיים בענין שמיני עצרת, שהוא ספירת המלכות, מעלת המעשה, ביום השמיני עצרת תהי' לכם, שכל האורות המקיפים שנמשכו בז' ימי הסוכות נקלטים בספירת המלכות בבחי' אור פנימי. הדגשת מעלת המעשה בשמחת תורה: "החידוש שבמאמר אדמו"ר הזקן הנ"ל, שלאחרי שמאריך בגודל הפלאת מעלת התורה על מצוות מעשיות, מוסיף ומסיים שכאשר אי אפשר לעשות המצוה ע"י אחרים בהכרח להפסיק מלימוד התורה ולקיים המצוה. דהנה, אמירת מאמר זה היתה ביום שמחת תורה, שבו מודגשת יותר מעלת התורה לגבי המצוות, ובשמח"ת עצמו נאמר מאמר זה ביום, שאז השמחה הקשורה עם מעלת התורה היא באופן נעלה יותר מאשר בלילה שלפניו… הנה בזמן זה גופא מדגיש אדמו"ר הזקן גם את העילוי וההכרח שבקיום מצוות מעשיות דוקא, ובזה פתח את הצינור גם בנוגע אלינו, שגם כאשר עומדים בזמן ומעמד ומצב שבא בהמשך לשמח"ת, שבו מודגשת יותר מעלת התורה לגבי מצוות מעשיות, מוסיפים ומדגישים גם את המעלה וההכרח שבקיום מצוות מעשיות דוקא" השתוות בנ"י בענין המעשה: מצד השתוות של כל בני ישראל המודגשת בקיום מצוות מעשיות צריכה להיות האהבה לכאו"א מישראל בשוה ממש, כמבואר בתניא פרק ל"ב, ובדרושי החלצו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה ושל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (שאמרו בשנת תרנ"ט בשמחת תורה ובש"פ נח (הפרשה שהתחילו לקרוא היום)), בתוספת ביאור מכ"ק מו"ח אדמו"ר (שנדפסו עוה"פ זה עתה), וכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו אודות מדת אהבת ישראל שהדריך בה מורנו הבעש"ט את בני ישראל בסגנונו הידוע ומפורסם לכל: מען זאל ליב האבן און מייקר זיין דעם גאר פשוט'ן אידן אזוי ווי דעם גרעסטן גאון, ווייל ער איז א איד, ואב אחד לכולנו, כאמור בנים אתם להוי' אלקיכם ונאמר אהבתי אתכם אמר ה'. והיינו, שסיבת האהבה היא לא מפני שיגדל להיות גאון בתורה, אלא מפני היותו יהודי, בנים אתם להוי' אלקיכם, שבזה נכללים ומתאחדים כל בני ישראל, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים אשר בשם ישראל יכונה, אשר ישנו פה ואשר איננו פה, בשוה ממש. וכיון שבשמח"ת מודגשת ההשתוות של כל בני ישראל, הרי זה תוספת נתינת כח לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך, כמוך דייקא, שלכן צריכה להיות ההתעסקות בטובת הזולת לא רק כדי לצאת י"ח, אלא באותו אופן שעוסק בטובת עצמו שמשתדל בכל יכלתו שכל הענינים יהיו באופן הטוב ביותר. וכיון שואהבת לרעך כמוך הוא ציווי בתורה, הרי בודאי שכאו"א יכול לקיים ציווי זה, כמארז"ל שהקב"ה אינו מבקש אלא לפי כחן. וכאשר ישראל מקיימים מצות ואהבת לרעך כמוך, אזי מובטחים שתהי' גם התגלות אהבת הקב"ה לישראל, כמ"ש אהבתי אתכם אמר ה', שזהו פסוק בתנ"ך, תורת אמת, שענין האמת מורה על ההמשכה מהתחלת האותיות עד סופם בשוה, והיינו, שאהבת ה' לישראל נמשכת ומתגלה בכל העולמות העליונים והתחתונים עד למטה בלי שום שינוי, כשם שהבחירה בישראל היא בחירה חפשית ללא תנאים, וענין זה נמשך ומתגלה בשמיני עצרת ושמחת תורה, ומהם נמשך על כל השנה כולה, באופן גלוי לעיני בשר, בבני חיי ומזונא רויחא, ובכולם רויחא.

השאלה "מה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". יובן בהקדם בקשת דהע"ה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". נגלה דתורה נתנה לכתחילה בהבנה והשגה לידע את המעשה בפועל, משא"כ פנימיות התורה, נפלאות, נשמתא ונשמתא לנשמתא דאורייתא ע"ז נאמר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ע"ד החילוק בין אירוסין לנישואין, חתן וכלה. בזמן הזה נמשך רק חיצוניות האותיות ולא נקודות תגין וטעמים. לע"ל יומשך הפנימיות. תושבע"פ הם מים ורקיע משא"כ טעמי תורה הוא אור. לעת"ל יתגלה בחי' המים דתושב"כ בתושבע"פ "כמים לים מכסים" ע"ד היחוד דנישואין, המשכה פנימית. וישנו בשמע"צ ע"י כללות העבודה דתשרי ירח האיתנים, עבודה דבחי' איתן דנשמה ונמשך בבירור המטה. לכן קוראים בראשית לאחר שמח"ת. "כח מעשיו הגיד לעמו".

"ויכולו" לשון "לכל תכלה ראיתי קץ". רק תומ"צ הם בל"ג "רחבה מצותך מאוד". אעפ"כ הם ממשכים את הבל"ג גם בהגבלה ע"י עבודתם של ישראל. גדולים מעשה צדיקים, שפועלים ביטול היש לאין וממשיכים בל"ג בעולם, ממעשה שמים וארץ. לכן כל האומר ויכולו נעשה שותף (שוה) להקב"ה במעשה בראשית, כי פועל כליון וביטול בהבריאה.

א-ל דעות ה' דעת עליון ודעת תחתון בעבודה הוא יחו"ע ויחו"ת. שילוב אדנ-י בהוי' והוי' באדנ-י. הוא החילוק בין "החודש הזה לכם" הנהגה למעלה מהטבע. ל"בראשית ברא אלקים" הנהגת הטבע. ולא היה צריך להתחיל התורה (ד"ע) אלא מהחודש, ופתח מבראשית – מעלת עבודת הבירורים. בירור שם ב"ן ע"י מ"ה – תורה. התחלת ועיקר העבודה ד"ת ויחו"ת. אבל צריך נתינת כח מד"ע ויחו"ע לכן שמים קדמו. אבל התכלית הוא בירורים לכן נאמר בסיום הפרשה "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים", ארץ תחילה.

פי' הבעש"ט "בראשית", התחלת העבודה היא, "ברא אלקים", לגלות שם אלקים, "את השמים ואת הארץ" בשמים ובארץ. הצ"צ מוסיף ביאור, שבראשית הוא ברא שית, ו' מדות עליונות, על ידם ברא אלקים גו', שנעשה גילוי אלקות בשמים ובארץ. כדי שגם בירידת הנשמה למטה להתלבש בהגויים, הם הגוף ונה"ב, תהי' לה ידיעה באלקות, נוסף לזה תרגום יונתן פירש בראשית בחוכמתא, בחי' החכמה. ובתרגום אונקלוס פירש בראשית בקדמין, בחי' הכתר. כל הפירושים שייכים זל"ז. כדי שיוכלו לגלות אלקות בשמים ובארץ ע"י ו' מדות עליונות, צ"ל המשכה מבחי' נעלית יותר, חכ' וכתר, בראשית בחוכמתא, בראשית בקדמין, ועד לעושה נפלאות גדולות לבדו, בחי' לך לבדך ואין לזרים אתך, שאין שם נתינת מקום ללעו"ז כלל. תכלית הבריאה שיהיו "דיורין פקחין", שיהיה יש בטל ועד ליחו"ע. לכן קוראם פרשה זו לאחר כל עניני תשרי עד המשכת העצמות בשמע"צ ושמח"ת.

בחינת ירושה בתורה. פעולת התורה לברר דברים גשמיות, ירושת חלקו של עשו ע"י יעקב. ומתנה הוא חלק התורה שניתן במ"ת לכל א', "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". אלא שגם לזה צ"ל יגיעה. בשמח"ת מתגלה עצמות שבתורה לכן אומרים "אתה הראת גו'", "לעושה נפלאות גדולות לבדו" ב' עניני נפלאות. בריאת שמים וארץ וכל עשיותיו של הקב"ה להמשיך בהם "אתה הראת" ויומשך לעולם "כי לעולם חסדו".

ג' פירושים ב''ויכולו'' נגד ג' ענינים דשבת וכן באלף הז', וכנגד ג' ענינים בתורה: א' כפשוטו ויכולו לשון גמר, שנגמרה מלאכת בריאת שמים וארץ, ב׳ לשון כליון, ענין העבודה להפוך מיש לאין. ג׳ לשון תענוג, לכל תכלה ראיתי קץ, תכלה הוא תענוג, ענין נעלה מעבודה, עבודת מתנה הבאה מלמעלה, שע״י עבודת האדם יכול להגיע לביטול היש, ביטול במציאות, עד לביטול בתכלית, ולאחר שמגיע לתכלית עבודתו שבכח עצמו אז נותנים לו מלמעלה את הביטול דבחי׳ התענוג שהוא בחי׳ עבודת מתנה. ג' ענינים בשבת: א. שבת מקדשא וקיימא, אינו תלוי בעבודת האדם, כמו''כ בתורה, ענין ירושה. ב. זכור את יום השבת לקדשו, תלוי בעבודת האדם, ענין העבודה שבתורה. ג. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אף שאינו מצג עבודה, אבל תלוי בהמקבל, ענין מתנה שבתורה. כשם שהתורה פועלת הפנימיות על החיצוניות כך גם שבת פועלת המתנה דשבת (הפנימיות) גם על השבת שמצד הבריאה (חיצוניות). ג' פירושים ויכולו: גמר, כליון, תענוג. א. גמר מלאכת הבריאה. ב. העבודה לפעול ביטול הבריאה. והתענוג מזה הוא בחי' מתנה מלמעלה.

"ואדני-י הוי' בשופר יתקע", שופר של מלחמה. "יתקע בשופר גדול", קריאה של קירוב מאבינו שבשמים לעורר נקודת היהדות שבכ''א מישראל עד לאובדים ונדחים. לכן אז נאמר ''גדול'' משא''כ במ''ת שהיו במדרגות צדיקים די בשופר סתם. וכן נאמר ''יתקע'' ולא נאמר ע''י מי, כי באה ממהותו ועצמותו דלא אתרמיז בשום אות וקוץ.

רק הארת ומקצת הנשמה ירדה למטה, מ"מ היא חלק אלקה ממעל ממש ונמשך בה וע"י בגוף אוא"ס למעלה מהע''ס. עצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. כל האומר ויכולו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. ופועל "ויכולו" לשון תענוג העצמי הבלתי מורכב. משבת בראשית ממשיכים תענוג זה על כל השנה כולה.

מביא פירוש הבעש"ט נ"ע דתחילת העבודה, בראשית, היא לגלות הכוונה, ברא, דשם אלוקים, גילוי הצמצום. ביטול היש, לעשות אין מיש, מגשמיות רוחניות. ג' פירושים בראשית: בקדמין; בחוכמתא: ברא שית. מביא ד"ה ביום השמע"צ שמח"ת תר"ל "מאה שנה" בענין תירושי (יין) המשמח אלקים ואנשים, גילוי העלם דשם אלקים. ע"י עבודת האדם שמגלה נפשו האלקית, הסוד ופנימיות הנשמה ושרשה למעלה בביטול ומס"נ. הזכרון "ונפקדת" נעשה ע"י "כי יפקד". צמצום והעלם מירידתה למטה. לכן פתח בבראשית, לברר נחלת גוים.

שמחת תורה אינה בקריאה או בדיבור בדברי תורה אלא דוקא בריקודים גשמיים ברגליים, כי תכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. התורה היא ממוצע בין אוא״ס לעולמות. תלת קשרים וכו' ואורייתא וקב"ה כולא חד. תלוי אם זה פנימיות התורה או חיצוניות התורה. עץ החיים ועץ הדעת. לחם מהשמים ומן הארץ. באמת גם ע"י גליא דתורה הוא כולא חד, למטה כמו למעלה. ואדרבה, דוקא כפי שירדה למטה הרי כאן בעולם הזה הגשמי דוקא "אותי אתם לוקחים". ארץ קדמה.

כיון שחודש תשרי הוא חודש כללי, לפיכך גם הענינים העיקריים שבו הם במצוות הקשורים בענינים גשמיים דוקא, אע״פ שתוכנם הו״ע רוחני ונעלה, כדי להדגיש מעלת הגשמי. וכמו שופר בראש השנה. מעשה ע"י דיבור בתפילה ותשובה. דפנות וצל הסוכה. "משיב הרוח ומוריד הגשם". לכן אומרים "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", לכח העצמות הנמצא בעוה"ז הגשמי דוקא, ובעבודת האדם, ע״י לימוד תורה בעוה"ז הגשמי " ויקחו לי, אותי אתם לוקחים", עד״ז ע״י המצוות שמקיימים בעולם הזה הגשמי דוקא. מעשה גדול.

לעשות לתקן, כל מה שנברא במעשה בראשית צריך תיקון, ע"י עבודת האדם להמדיך עצמות א"ס. "שקר החן והבל היופי". דורות משה ויהושע. "אשה יראת ה׳ היא תתהלל" דורו של ר"י בר אילעי, שהיו עניים ועסקו בתורה. יפת תואר, בציור האברים רמ"ח מ"ע ויפת מראה, שס"ה ל"ת, תואר ומראה בזיו קלסתר פנים בשופרי׳ וזיו הפנים. לרחל ב׳ מעלות. תואר, רמ״ח אברין דמלכא, אור השייך אל הכלים, ומראה, מצוות ל״ת, חכמת אדם תאיר פניו. אמנם כל זה הוא בזמן הבית כשהי׳ גילוי אלקות. אך מפני חטאינו גלינו מארצנו ונעשה ענין הגלות, אז נק' אסתר, "הסתר אסתיר פני ביום ההוא", כנגד ב׳ בחי' יופי שחסרים בגלות. העצה לזה תשובה למעלה מצוות, וממשיכים עצמות ע״י המס"נ בפועל שהיתה בזמן אסתר, וכן הוא בזמן הגלות בכלל. מרז״ל אסתר ירקרוקת היתה שלא הי׳ בה היפת תואר ויפת מראה במ"ע ומל״ת, מ״מ חוט של חסד משוך עלי׳, ע״י תשובה במס"נ בפועל ממש נמשך בחי׳ ורב חסד. משה רבינו היה עניו בפני דרא דעקבתא דמשיחא מחמת המסירות נפש שלהם וכו׳.

הנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא (יפטר אדם מחבירו) לברר העולם ואז תהיה לה עליה גדולה ביותר. "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". "מים רבים" דטרדות עוה"ז לא רק "לא יכלו לכבות את אהבה", אלא אדרבא, הכונה בעולם הוא לישראל ועבודתם ובלימוד (דבר הלכה) המביא לידי מעשה. פיזור ישראל בין האומות לצורך מילוי שליחות הקב"ה לברר העולם, זה מביא לקירוב ואחדות בין אדם לחבירו באופן נעלה ביותר, דוגמת הריקוד (מחול), מהריחוק נעשה קירוב גדול יותר. גם כאשר יפטר זמ"ז וחילוקי דרגות החל מחילוק בין יושבי אוהל ובעלי עסק, יש אחדות ("זכרהו") בדבר הלכה, כגון שיעורי חת"ת. בפרט בעמדנו בסיום תשרי, אחדות הד' מינים, ריקוד דשמח"ת, ענין המעשה, נמשך אחדות לכל השנה ומבטל הענין דקשה עלי פרידתכם, יוצאים מתוך רצון חזק למלאות שליחות הקב"ה בעולם, מתוך כך זוכרהו תמיד את הקב"ה, א איד ניט ער וויל און ניט ער קען להיות נפרד מאלקות (יהודי אינו רוצה ואינו יכול להפרד מאלקות) ועשה את העולם לרשות היחיד, יחידו של עולם.

"ויכולו" ענין התענוג (בל"ג) אבל "את השמים והארץ" יש להם סיקוסין (גבול). החילוק בין תומ"צ. שכל ורצון. אבל עבודת ישראל ממשיך תענוג עצמי שלמעלה מתענוג המורכב ותענוג המורגש, וענין זה נמשך למטה. ויכולו ממשיך זאת בשמים וארץ. עד לשמים חדשים וארץ חדשה. דוקא ישראל ע״י עבודתם ממשיכים ומגלים בהבריאה ענין התענוג שבה, מה שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים. ובפשטות זהו ענין וקראת לשבת עונג, שישראל ממשיכים בהשבת ענין התענוג שלמעלה, באופן שיומשך בדברים הגשמיים, בשר שמן ויין ישן.

פירוש הבעש״ט, בראשית, תחילת העבודה, ברא אלקים, היינו לגלות הכוונה דשם אלקים ע״י ההתבוננות בשמים ובארץ. תחילה צריך לגלות האלקות שבעניני שמים, ואח״כ בעניני ארץ, כדעת התנא דשמים נבראו תחילה. תשרי, העבודה מלמטה למעלה, ת' ש' ר', כי עדיין לא התחילה אז העבודה מסודרה, כי הוא חודש הכללי, והעבודה מסודרה מתחילה בשבת בראשית, או מיד לאחר שמחת תורה שאז הוא הזמן דויעקב הלך לדרכו, סדר העבודה מלמעלה למטה. בשכלול ארץ קדמה, תכלית הכוונה, זיכוך היש שנתהווה בכח העצמות שבמלכות וצריך לגלותו. גם בכללות העבודה ארץ קדמה, שפלות וענוה, בזה הוטבע כח הצמיחה שמתגדל בעבודתו, ומוכרח לשלול הישות המנגד לאלקות. בכללות השנה תחילת העבודה המסודרת בשבת בראשית, ויעקב הלך לדרכו מלמעלה למטה, שמים תחילה ואח"כ ארץ ולפנ"ז תשרי, ארץ קדמה, תשובה.

יחוד שמשא סיהרא שבכל חורש פרטי מגיע (דערליינגט) למעלה מעלה וממשיך מלמעלה מעלה. להבין מעלת הלבנה על החמה, ישראל דומין ומונין ללבנה. הרי שניהם מאירים על הארץ. מעלת שמע"צ, סעודה קטנה הנשאר מסוכות ולאידך ענינו "יהיו לך לבדך". וכן מעלת בראשית על החודש. להשלים הכוונה דירה בתחתונים. תיקון והעלאת הניצוצות..

"נפקדת" הוא ענין הזכרון שהוא מוח החכמה, תכלית העילוי וראשית כל ההשתל'. "יפקד מושבך" הוא חסרון בתכלית. תכלית הביטול ד"תמליכוני עליכם" גורם גילוי "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". כמו"כ "בראשית ברא גו'" כולל כל הספי' וסדהש"ת עד לעוה"ז שנברא במלכות, ב' קצוות העלאה והמשכה עד למטה. לכן "צריך להתחיל בהחודש הזה לכם" שעיקר התורה הוא להגבי' את העולם, והשאלה מצד ר' יצחק ענין הצחוק והתענוג שישראל פועלים ע"י עבודתם בשם אלקים, בגי' הטבע שמגביהים את העולם ופועלים ביטול מיש לאין, יותר מהעילוי דבראשית ברא, שהוא מאין ליש. המענה "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". התבוננות בהתהוות היש היא הכנה לביטול היש ב"החודש". "לתת לחם נחלת גוים", אין זה שעושים אויס וועלט, כי אם כמו שהיא במציאותה (נחלת גוים) ממשיכים ופועלים שיהי' שם דירה בתחתונים. גילוי יש האמיתי בהיש הנברא. ככל הפירושים ב"אתה הראת לדעת וגו'" ממלא, סובב, עצמות, וע"י העבודה בזמן הגלות אל יבוש מפני המלעיגים פועל המשכת העצמות, גילוי היחידה "אחת שאלתי" בכל הפרטים, שזהו התחלת ד' חלקי השו"ע, שמתחיל "יהודה בן תימא אומר שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים" שיתבונן בהנה הוי' ניצב עליו ומביט עליו אם עובדו כראוי לכן אינו מתפעל ועובד עבודתו בבחינת מעשה, ער לייגט אריין זיין גדלות אין מעשה וממשיך מעשה גדול דלע"ל בראשית ברא אלקים, ברא לשו'ן גילוי.

בחינת "אחת" בכל עניני תשרי: ר"ה, מצות היום בשופר. יוה"כ, אחת בעולם, שנה, נפש. סוכות, ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת. וכן אחדות בכל הד' המינים. אחדות אמיתית בתשובה שמגעת בפנימיות ועצמות הנפש. ענין "יום אחד (יו"כ) באות כל הבנות (נש"י) לשאול שלום המלך אבייהם" ומזה נמשך "נעביד כולא חד יו"ט" הוא שמח"ת. אח"כ יש להמשיך התעוררות דבחי' אחת הנ"ל בכל חלקי הנפש ובפרטי עשיותיו כל השנה. כיון שהתעוררות באה משמח"ת מתטלים כל הגדרים וההגבלות. קטע במאמר פרק ד: מכיון דזה ש"ברצונו נתנה להם" (לזמן מסויים) הוא בכדי שיהי' אח"כ "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", הרי פשוט, שבאם מחליטים בתוקף, אזי מבררים בנקל ביותר את ארצות שבעה גוים, וכל העולם כולו, שיהי' דירה לו ית'. וזה מה שנדמה שצריך לזה יגיעה ועמל, ועד שאומות העולם טוענים בנוגע לכל בירור לסטים אתם, הוא מצד גודל ההעלם והסתר, מה שאין נרגש בעולם אשר "כל הארץ של הקב"ה היא" (ו"כי ממך הכל"). אבל הרי תכלית הכוונה של ההעלם והסתר הוא בכדי שיהי' ובקשתם משם, אַז אידן זאָלן זוכן און געפינען דעם אויבערשטן בכל עניני העולם, בההעלמות וההסתרים [וכמשל האב המסתיר את עצמו מבנו הקטן בכדי להראות את חכמת הבן שמבין שההסתר וההעלם אינו אלא בכדי שיבקשנו וימצאנו], והבטיחה תורה שכאשר "ובקשתם משם" אז בודאי "ומצאת", שכובשים את כל העולם ועושים ממנו דירה לו ית', עד אשר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' לעבדו שכם אחד. והיתה לה' המלוכה.

פי' הבעש"ט בראשית ברא, ראשית העבודה לגלות הכוונה דשם אלקים. ע"י התבונות ב"השמים ואת הארץ" כי כל כוונת הצמצום היתה מלכתחילה בשביל הגילוי. גילוי זה הוא בכל המדרגות שישנם בפירוש בראשית: א. בקדמין, כתר. ב. בחכמתא, בחי' חכמה. ג. ברא-שית, מדות. ומקשר לג' פרסאות שע"י נעשה אור חדש וצריך לגלות בו את הכוונה. תכלית הכוונה היא בעולם שנברא בשית יומין, ברא שית, בגילוי ובפועל, להשלים כוונת העצמות לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ועי"ז מגביה את סדהש"ת ופועל עליה באין ערוך.

ענין "יפקד מושבך" שייך בעיקר לר"ה שיש בו תחילה החסרון (יפקד) בבענין "וישב הוי' מלך לעולם" (מושבך) אח"כ בהמשכת העצמות נפעל תכלית העילוי בענין "ונפקדת". ההוראה מזה ונתינת כח לאדם בעבודת ישראל הדומין ללבנה 'המאור הקטן', שנמשך להם ע"י הקדמת הביטול והקטנות "מרום וקדוש אשכון את עני ושפל רוח". "בראשית ברא אלקים" לגלות הכוונה הכוונה בשם אלקים בכל ג' הפירושים דבראשית,בקדמין, בחוכמתא וברא-שית, החל מההכתרה דר"ה בבחי' הרצון דאנא אמלוך, ונמשך במי נמלך, עד לעבודה דעשיית דירה לו ית' בתחתונים.

את השמים ואת הארץ, כולל כל הספירות וסדהש''ת, התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, או כלשון מדברת בשביל ב׳ ראשית ישראל ותורה, ישראל ע״י עבודתם בקיום תומ"צ יפעלו בשמים וארץ כפשוטם, והן בהספירות שלמעלה כביכול. פי' "ברא" א. בריאות, שצריכים להבריא את הטבע, לפעול בריאות ושלימות בעולם שיהי׳ מוכן לקבל גילוי אלקות. ב. גילוי, לגלות אלקות בעולם. לא רק בסוד שורש אלא גם תוספת אור, עבודה צורך גבוה, גילוי עצמות ונעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית. בראשית ברית-אש, חומת אש. ב' עניני חומה, להגנה מחיצ' ולהגבלת הקדושה. לכאו' מה החסרון בהתפשטות, למה צ״ל הגבלה? הדבר יובן ע״פ חסידות וגם ע״פ נגלה. ענין החומה ע״פ חסידות הוא כדי שלא יומשך מהקדושה למקום בלתי רצוי, ובלשון הקבלה שלא תהי׳ יניקה לחיצונים, עד״ז ע״פ נגלה, ההגבלה דירושלים היתה לפי שמחוץ לחומה יש חשש לאכילת קדשים באופן דהיפך הטהרה. ירושלים הוא שלימות היראה וצריך שמירה שלא יכנס פניות והגבלה שלא יבוא ליוהרא. עד שיבוא ל''אני חומה זו תורה". לע"ל "ואני אהי׳ לה נאום ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהי׳ בתוכה", אף שלעתיד לבוא פרזות תשב ירושלים, מ״מ גם אז ישנו ענין החומה להגנה והגבלה מפני דברים אחרים, אלא "ואני אהי׳ לה גו׳ חומת אש סביב", גילוי דרגות נעלות בבחי׳ מקיף, וגם ולכבוד אהי׳ בתוכה, בבחי׳ פנימיות. ב׳ ענינים אלו (מקיף ופנימי) ישנם גם בעבודת חודש תשרי, חודש כללי. ענין המקיף הוא ענן הקטורת דיוה"כ שאח״כ נמשך בסכך הסוכה, זה עוסק בסוכתו, וענין הפנימי הוא ההמשכה במצות לולב, ולקחתם לכם, המשכה בפנימיות, אח״כ נמשך בקליטה בשמע"צ ושמח"ת. ואח״כ העבודה דשבת בראשית בב׳ הפירושים שבתיבת ברא.

עתה ישנה העבודה דחומת אש ופרזות תשב גם עתה. ענין חומה א. להגן מפני השונא, ב. להגביל העיר. וברוחניות: א. הגנה מהקלי' וסט"א שלא יקבל יותר מהקצוב להם. ב. להגביל תחום הקדושה שיושך רק במקום הראוי. הקליפה משתדלת לקבל תוספת יניקה מהקדושה כי דוקא עי"ז נעשה בחירת האדם בשלמות. כמשל המלך ששלח בנו למרחקים כו' לגלות כוחות וכשרונות הנעלמים. לזה צריך חומה להגין שלא יקבלו יותר מהקצוב. וההגבלה הוא לחיצוניות האור שגם הוא יבוא להם בהגבלה, ופנימיות האור שלא יומשך להם כלל מזה. אבל לע"ל פרזות תשב ירושלים" ללא חומה, כי "את רוה"ט העביר מן הארץ" ויומשך אור הקדושה לכאו"א בכל הדרגות בלא במדידה והגבלה, ולא נצטרך עוד לחומה זו. מ"מ "אני אהיה לה חומת אש ולכבוד" המשכת פנימיות עתיק ע"י גבורות דעתיק, לגלות עצמות בעולם ולא יתבטל ממציאותו. בעבודה חומה לפנימיות הרצון דהנשמה שלא יומשך לגשמיות ולחיצוניות הרצון שמכניס לגשמי יהיו בהגבלה.

תחילת הפסוק משמע שיהונתן משפיע לדוד אבל סיומו ''עד דוד הגדיל'' שפעל הגדלה ביהונתן (לימוד) כעין דלעתיד שהמלכות תשפיע בז''א, מעשה גדול. קשור למאמר להבין ענין הברכות מהצ''צ ואדמו''ר מהר''ש. א''ת מה אלא מאה ברכות, לא רק ברה"נ אלא גם גם ברכות המצוות והתפילה שחותם בברוך, ע''ד החותם דהושענא רבה שאז החתימה לטוב ואח''כ הקליטה "ביום השמע''צ תהיה לכם" אין לזרים איתך. גם ברכות התפילה האדם חייב לברך ובכוחו לפעול להיותו בעה''ב עליהם ופועל רצון חדש למעלה, עושין רצונו של מקום. א''ת מה אל מאה, כפירוש התוספות (לשון הוספה) ברש''י, שקוראים וממשיכים את האל''ף, ולא נאמר בפירוש כדי להמשיך אורות שלמעלה מהתלבשות בכלים עד למקור האור שהוא המאור. לכן בעל המאמר הוא רבי מאיר ונק' גם ר' נהוראי שהכוונה לעצמות ומהות המאיר ונותן כח לכאו''א מישראל לברך מאה ברכות. וחייב לברך], היינו להמשיך מבחי' רשות לבחי' חובה, אורות בכלים. מעלת עבודת המטה ''עד דוד הגדיל'' מוסיף כח בפמליא של מעלה, ועתה יגדל נא כח, היה לך לעזרני, ע"י משה שבכ''א, מילתא זוטרתא.

קודם כל יצירת הנבראים הפרטיים מספר בכתוב ע״ד התהוות ע״ס האצילות שגם הם נבראו יש מאין. בחסידות מפרשים: בראשית חכ', ב' ראשית, חכ' עילאה ותתאה. שמים הם מדות העליונות, הארץ מלכות. וכולם נבראו ע"י שם אלקים. אבל בתוספתא פי': בראשית חכמה, ברא כתר, אלקים בינה, את חו״ג, השמים תפארת, ואת נה"י, הארץ מלכות. ודורש ביאור מהו תוכן החילוק "וי״ל בזה ואכ״מ". ע"י סיפור התהוות הספי' יבאר איך נתהוו ריבוי מאחד הפשוט, זה נעשה ע"י הספירות. לכאו' רק העבירו את הקושי' מריבוי נבראים לריבוי ספי'. ואם מצד נמנע הנמנעות יכול גם לברוא ריבוי בלי ממוצע הספי'? "וי"ל בזה ואכ"מ". "והארץ היתה תהו ובוהו", קדימת עולם התהו. "וחושך ע"פ תהום", שבירת הכלים. "ויאמר אלקים יהי אור", עולם התיקון המברר ומעלה הניצוצות משם ב"ן לס"ג שלמעלה ממ"ה. ענין שנת העיבור להשוות לבנה (ב"ן) לחמה (מ"ה) עד "והיה אור הלבנה כאור החמה".

קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, אך לא די בזה וצ"ל גם ענין האמירה! כי התהוות שו"א מהתורה הם באופן אחר מהשו"א וכל צבאיהם כפשוטו, לזה אינו מספיק ההסתכלות בתורה אלא צ"ל מאמרות. הגם שתורה היא אמיתית ותוקף מציאותם, אלא שם הם באופן נעלה יותר, תכלית הכוונה שההתהוות תהי' דוקא למטה מטה, יש הנברא והנוצר והנעשה, יש הגשמי בעולם הזה דוקא. ולפיכך אינו מספיק כפי שהענינים הם בתורה, ואינו מספיק ענין הספירות אלא צריך שהספירות יומשכו בעשרה מאמרות דוקא וע"י המאמרות נתהווה היש הגשמי כמו שהוא. גם תכלית הכוונה היא לגלות שם אלקים בגימטריא הטבע דעולם העשי', כי דוקא בהתהוות היש הגשמי היא תכלית הכוונה, בעוה"ז, יש הנברא, שם דוקא יפעלו חידוש ולהפוך היש לאין, ועד שהיש הנברא נעשה חד עם היש האמיתי. עד"ז בעבודת האדם. אף שהמקור לכל עבודת האדם הוא בתורה, (פתגם מו"ח אדמו"ר: לפני שעושים איזה דבר צריכים להסתכל בשולחן ערוך) מ"מ עיקר הכוונה היא שאח"כ יומשך זה בגשמיות ובחומריות, שיהיו כל מעשיך לשם שמים, גם מעשיו הנדמים לחומריים. אתה בחרתנו מכל העמים ובנו בחרת מכל עם ולשון, בגוף הגשמי והחומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם יפעלו את הענין דורוממתנו מכל הלשונות כו'. נתאווה כו' בתחתונים דוקא.

בריאת שמים וארץ וכל צבאיהם, כל סדהש"ת, היא בשביל קיום תומ"צ ע"י ישראל. כשם שהחלוקה דשמים וארץ ישנה בהמסובב כך ישנה גם בהסיבה, תורה וישראל. ואדרבה, עיקר ענין חלוקה זו הוא בהסיבה, ובמסובב משתקף (שפיגלט זיך אפ) הענין כמו שהוא בהסיבה. כיון שאת העולם נתן בלבו של אדם, כל העולם תלוי בעבודת כאו"א מישראל, כל סדהש"ת עד לעוה"ז התחתון שנברא בשבילו, תכלית הכוונה דספי' ועולמות העליונים הוא עוה"ז התחתון. ד' עולמות נגד פרד"ס התורה. ס"ר נשמות נגד ס"ר אותיות שבתורה. עי"ז פועלים עילוי בעולם עד "אלה תולדות פרץ" מלא, למעלה מ"אלה תלדות השוה"א בהבראם".

בשביל המשכת אור חדש צ"ל ביטול המקבל. עד"ז בעבודה דישראל המונין ודומין ללבנה בשביל קבלת המשכה חדשה משמש הוי' צ"ל הקדמת עבודת הביטול, "כי יפקד מושבך" ביטול הוא באופן שלא נשאר ממנו אפילו כנקודה. בכל ר"ח נסתר כל בנין המלכות בדוגמת ר"ה. וצ"ל יעלה זכרוניכם לפני. כמו ר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותן ובאה המשכה חדשה מעצומ"ה ית' שלמעלה מכל סדהש"ת. ביטול אמיתי הוא שמציאותו אינה בסתירה להביטול, אלא שביטולו הוא אמיתית מציאותו, ביטול מתוך רצון ותענוג, ונמשך לעוה"ז הגשמי וחודר לכל כוחות האדם. לכן קורין בסוף תשרי פ' בראשית. קשור למבואר בהמשך תקעו תש"ז [לפני ארבעים שנה] שבנין המלכות הוא יחוד הוי' ואלקים, אור ושפע. גם מבואר שם שכל זה נרמז בפ' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שע"י העבודה בערב ובקר כו' יגיע לבחי' אחד הוא היחוד האמיתי. עוד מבואר שם שהעבודה הנ"ל היא ע"י התבוננות כללית ביעקב חבל נחלתו, וכמו החבל שהוא שזור מתרי"ג חבלים קטנים כו'.

נח נח ב' פעמים, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים בכל אחד מישראל. מנוחת הנפש ומנוחת הגוף. מעלי דשבתא ויומא דשבתא. בירור הגוף ונה"ב והמשכה וגילוי נפה"א. ההתכללות ביניהם, אהבה דנה"א נמשכת בגוף ונה"ב, וקיום מצוות מעשיות באהבה ויראה. ענין מנחה דשבת גבוה ומשווה ב' המדרגות, זכור ושמור בדיבור אחד. בקיום מצוה מצד עצם המצווה מתאחד עם אוא"ס שלמעלה מגדר עליון ותחתון ומתגלה במעשה המצוות בפועל מצד רצון עצם הנשמה, גם אם אינו יודע מזה. אמיתת ענין נח נח ב"פ מתגלה בתולדותיהן של צדיקים, הם מעשים טובים. "בלשון רז"ל תשובה ומעשים טובים, שע"י התשובה נעשים המעשים (מעשה המצוות) מעשים טובים ומאירים, דמעשים הוא גוף המצוה וטובים הוא האור והחיות דהמצוה (כוונת המצוות), וע"י התשובה, שעל ידה הוא גילוי עצם הנשמה, המעשים (דהמצוות) עצמם הם טובים ומאירים, שמאיר בהם בגילוי הכוונה שמצד עצם הנשמה". יחיש ה' את פדות עמו וישלח גואל צדק במהרה בימינו ממש נאו