סיכום מאמרי מאמרי פרשת תשא

ע"י "כי תשא את ראש וגו'", נמשך אמונה בפנימיות ונתתקן החיסרון המרומז בתיבת "לפקודיהם" לשון חיסרון, בירור וזיכוך כל הפסולת, גם דקות דדקות. מתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים, כמו כור ומצרף מנקה סיגים הכי דקים, כך עבודת התפילה "מצרף לכסף גו' איש לפי מהללו". כאו״א נתבע רק נתינת עשר כחותיו, כולם שוים במחצה"ש, ואיני מבקש אלא לפי כחן. ונקרא "מחצית" כי ע״י נתינתו למטה מקבלים מלמעלה את המחצית העליונה, ונעשה שקל שלם. יסוד העבודה - שמחה. א' ע״פ טעם ודעת, שרוצה בקירוב ודביקות לאלקות ועוסק בתומ"צ בשמחה מצד יוקר וחשיבות דשכר מצוה מצוה. זה שייך לכאו"א ואם חסר בשמחה חסר העיקר. ב' למעלה מטעם ודעת, מצד עצם הנפש, בלי מבוקש רק "מתחסד עם קונו ליחדא קוב״ה ושכינתי׳ בתחתונים". "שויתי" לשון השתוות שהכל בשוה, כי "הוי׳ לנגדי תמיד". שייך רק לצדיקים. כשעובד ע״פ טעם ודעת נותנים לו מלמעלה את המחצית השני׳, עבודת הצדיקים. מלמטה - יש חילוקים בין עני לעשיר, אבל מלמעלה - אין חילוק בין עני לעשיר, כי למעלה מטעם ודעת הוא עשירות בלבד.

"ויתן אל משה" מתנה בהוספה על ההכרח, גדלות המוחין. לא רק מה שבא ע"י תפילה שענינה מילוי החסרון מבחי' חיצוניות הכתר, אלא באופן של עשירות מבחי' פנימיות הכתר. מעלת עבודת האבות, שהיו כלים לאורות והמשכות והרגישו אותם אבל האור וההמשכה היה רק לפי ערך עבודת התחתון. אמנם החידוש בעבודה דמ"ת שממשיכים את העצם, ובזה לא שייך להיות כלי אלא רק בדרך סגולה "ישראל סגולתו". וגם לאחר מ"ת הגילוי שע"י הבנה והשגה הוא בבחי' "וראית את אחורי" בלבד ובחי' "פני" נמשך ע"י תומ"צ שנתלבשו בלבושים גשמים שאין זה בדרך כלי אלא בדרך סגולה. מצד התלבשות תומ"צ בדברים גשמיים יכול להיות ענין של הפסק, "מתנה יש לה הפסק", לכן צ"ל גם ענין של ירושה והוא מצד עצם הנשמה, עי"ז המתנה היא למי שראוי ליורשו שאין לה הפסק. "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה" ע"י לוקחים את העליון בכל עצמותו גם במעמד ומצב ד"יפטר" אף שבא ע"י לבושים, כמשל המחבק את המלך, אף שתופס בהלבושים הוא מחבק את עצמיות המלך. וזוהי כללות עבודת האדם בירידת הנשמה דיפטר אדם מחבירו כדי למלא את השליחות של מלך מה"מ הקב"ה, עצמות ומהות א"ס רצונו להיות 'יפטר אדם מחבירו', כיון שזוהי הדרך ליקח את הפנימיות והעצמיות כו', והתכלית הוא להיות "מתוך כך זוכרהו" ע"י הדבר הלכה, שגם כאשר בחיצוניות עומד הוא בתנועה של יפטר, הנה ע"י הדבר תורה הוא ממשיך העצמיות של העליון שממנו נפטר, "זוכרהו".

רגל דנשמה הוא הארה ומקצת הנשמה המתלבש בגוף. בעבודה הוא ענין האהבה "בכל לבבך ובכל נפשך". ראש דנשמה הוא עיקר ועצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, בעבודה הוא אהבה "בכל מאודך". וזהו "כי תשא את ראש בנ"י", שצריך להגביה ולעלות בחי' רגל דנשמה (וגם בחי' ראש שברגל) לבחינת ראש דנשמה. ונוסף לזה העבודה דבחי' רגל שבנשמה, אהבה "בכל לבבך ונפשך", צריכה להיות באופן שעל ידה יוכל להגיע לבחי' ראש דנשמה "בכל מאודך", וזה פועלים ע"י שהעבודה חדורה בקבלת עול. כי ענין הקב"ע קשור עם העבודה ד"בכל מאודך". כמו–כן הוא ענין מחצית השקל, האדם נותן עשר גרה, נתינה בכח עצמו, באופן שעל–ידה יוכל להגיע לעשר גרה שניתן מלמעלה עי"ז שהעבודה היא באופן דקבלת-עול. שייכות נתינת מחצית השקל לפורים, בו נעשה הקיום והקבלה על כללות התומ"צ, לכן, ההכנה לזה היא ע"י מחצית השקל שבה מרומז כללות העבודה דקב"ע, שפועלת התגלות הרצון העליון שלמעלה מהשתלשלות. ועד שבאים לתכלית העילוי בעבודה ומתגלה שלימות הרצון בעבודה לעת"ל ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך.

קרבנות, עיקר ענינם הוא אכילה. אף שמצד התכללות דקדושה יש בהם גם ריח. קטורת, עיקר ענינה ריח, לכן בכוחה להפך הלעו"ז לקדושה, כי הריח מגיע עד לעצם הנפש. כשם שבגשמיות הריח בכוחה לעורר משינה כן ברוחניות ההתעוררות מהשינה היא ע"י הריח דוקא. מאמר כנסת–ישראל "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה", בגדי כהונה, עכשיו שאין לנו ריח קרבנות וקטורת איך תוכל להתעורר. אף שתפילות הם כנגד קרבנות וקטורת, אבל ההמשכה שעל–ידן היא רק בפנימיות העולמות, וצריך להמשיך גם בחיצוניות העולמות. לכן ממשיך "דודי שלח ידו מן החור" היינו האהבה העצמית של הקב"ה לנשמות ישראל, "חור" הוא גם מל' "חור כרפס" וכן מל' חרות. מצד אהבה זו נעשה "פתחי לי גו'" בכל המדרגות דאחותי, רעיתי, יונתי, תמתי, וליהודים היתה אורה וגו', ע"י המס"נ "כל הכופר בע"ז נק' יהודי" נמשכים כל ד' המדרגות דאורה זו תורה וכו'. ע"י "פתחי לי" נמשך הד' אותיות דשם הוי' בעבודה,

ראש מצ"ע הוא חשוב, מ"מ צריך לפעול בו נשיאה והגבהה, "תשא את ראש". פקודים, יש בו פי' היפך חשיבות, "כי יפקד מושבך", שיחסר מקום מושבו, היפך התוכן דנשיאת ראש. "ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יו״ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין", היו בישראל גם קודם נס דפורים. החידוש הוא שהי' "ליהודים" שכופר בע"ז למעלה מטו"ד. ב׳ אופנים בהודאה. א' למטה מכל הענינים, ב'. הודאה למעלה ואחרי כל המדריגות שלפני׳. מעלת יהודה (תפילת עמידה, תכלית הביטול, אצילות) לאחר בחי' ראובן (פרשה א' דק"ש) שמעון (פרשה ב') ולוי (אמת ויציב). בקשות הגשמי' בשמו"ע הם בקשת הנשמה למטה בגוף הגשמי, כי דוקא אז יכולה להגיע לביטול אמיתי, ולכן מבקש דברים גשמיים דוקא שאינו רוצה בשום גילויים, כפתגם אדה"ז "איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג״ע איך וויל ניט דאיין עוה״ב כו׳ איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין", כמבואר בקונטרס העבודה שע״י ביטול וקבלת עול מלכות שמים בתכלית מוכשר להעבודה במוח ולב וכו׳. אף שהנשמה מלובשת בגוף יש בה כל סדר ההשתלשלות, טהורה, בראתה, יצרתה, נפחתה. בריאה ויצירה וכו׳, וגם נתת בי, נתינתו של הקב״ה שהוא ונתינתו אחד ומשגיח עליו בהשגחה פרטית. ואתה משמרה בקרבי, שהשומר נעלה יותר מהנשמר. כי עבודת הנשמה משפיעה בכל ד׳ המדרי', אורה ושמחה וששון ויקר, חכמה בינה ז״א ומלכות, באופן ד"ליהודים", תכלית הביטול, וממשיך עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות. ע״י "לפקודיהם" מגיע לנשיאת ראש, ע״י ההתבוננות במצבו שהוא חסר ביותר ונמצא בעולם העשי׳, עי״ז דוקא בא לתכלית הביטול. כשראו שטבעת המלך ניתנה להמן, נתעוררו לתשובה נעלה ביותר. משל אדמו"ר האמצעי מעני שמיד שמכיר במצבו נעשה במצב של בכיות וכו׳. ובאים מזה למצב של ליהודים, ביטול ונמשך באורה ושמחה וששון ויקר. והימים האלה כשנזכרים כדבעי אז הם נעשים ונמשכים תיכף, ע״י קריאה בתורה זה יתנו, באים מיד לענין "זה א–לי ואנוהו", מראה באצבעו ואומר זה.

אמר משה לפני הקב״ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב"כי תשא" ל' הרמה. מעלת מרדכי בענין התפילה. אף שעיקר מעלתו היתה תורה, מוחין חב"ד, שהי׳ ראש הסנהדרין ומאנשי כנה"ג, מדגיש מעלתו בענין התפילה, "איש יהודי" ל' הודאה, הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, שייך לתפילה שמתבטל למי שמודה אליו, כעבד העומד לפני רבו, משא״כ בלימוד התורה צריך להיות בתוקף המציאות, מאן מלכא רבנן. הנה ברכה ל' המשכה מלמעלה ונמשך בגילוי ובפנימיות ומתאחדת עמו, ענין הדעת שמתאחד עד שנעשה למציאות חדשה. משא״כ הודאה הוא מתבטל למה שלמעלה הימנו. בכללות הם ב׳ השמות הוי׳ ואלקים, סוכ"ע וממכ"ע. בשם הוי׳ למעלה מהעולמות אין שייך ההבנה והשגה וצ"ל הודאה, שמתבטל ממציאותו. משא"כ בשם אלקים, ברכה המשכת האור למטה עד שמתאחד עם המקבל. בלימוד התורה בהבנה והשגה, הוא בתוקף המציאות דמלך ומתקשר עם נותן התורה, ונעשה למציאות אמיתית, משא״כ בתפילה הוא בביטול והעדר המציאות. עיקר מעלת מרדכי הי׳ בתורה, ע״י הביטול דהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, נעשה אצלו הרמה והגבהה גם בחכמתו ותורתו, שנעשה בעה"ב על התורה, כמ״ש "ויעבור מרדכי", שעבר על דת ופעל גם בהשגה שבתורה, ואמרה לו אסתר 'זקן' שבישראל, 'מי שקנה חכמה'. כל זה ע״י התפילה דוקא, שנתעלה בבחי׳ העדר המציאות נעשה הרמה גם בתורתו. ולאידך גיסא, האיר בתפילתו ע״י התורה. וזהו "איש יהודי", ב׳ בחינות בהודאה, א' ד"מודה אני" מיד בקומו בבוקר, ב' במודים בסוף התפילה, שהיא ההודאה כמו שהיא לאחר התורה. וזהו "כי תשא את ראש בני ישראל", דע״י התפילה פועלים הרמה והגבהה גם בהראש, שהו״ע התורה כנ״ל.

ענין החן בד"כ הוא חסרון, ""שקר החן גו'", מפני שהוא אתערותא דלעילא מצד עצמו, ויש יתרון להמשכה שע״י אתעדל"ת דוקא. ברוב הדרושים מבואר ג׳ בחי', אתעדל"ע לפני האתעדל"ת, אתעדל"ת, ואתעדל"ע שע״י אתעדל"ת. מציאת החן המדובר כאן, הוא אתעדל"ע הנמשך בבחי׳ מתנה מלמעלה (ע״י החן), אבל יש בו גם מעלת העבודה שלמטה, כי נמשך ע״י דעביד לי׳ נייחא לנפשי׳. וזהו "פני ילכו והניחותי לך", לשון חן. בזה גופא יש ב׳ בחינות, בחי׳ הפנים השולל את מציאות שאר העמים. ולמעלה מזה גילוי פנימיות דפנימיות, שאין צריך גם לשלול מציאות שאר העמים. בקשת משה "אם אין פניך הולכים גו׳", שיהי׳ גילוי הפנימיות דפנימיות, שם אין שום נתינת מקום למציאות אחרת, ישראל ומלכא בלחודוהי. "ונפלינו" ממש "מכל העם". שיהי׳ המשכת בחי׳ הפלא. הגם שנמצאים בגלות ובין העכו״ם, מ״מ "ונפלינו גו׳", ע״י גילוי האתעדל"ע עד לעצמותו ומהותו ית׳. וי"ל דגם בדרגא הכי תחתונה שבחן נמשכת הבחי' הכי נעלית שבו. באדם יש בחי׳ ״עד מתן תורה״ גם אחרי מ"ת. כשחסר בו החידוש דמ"ת, כי אצלו העליונים הם בפנ"ע והתחתונים בפנ"ע. שאין ניכר במעשה המצוות שלו החיות של הנה"א. לכן מברכים בכל יום ברכת התורה, בא"י נותן התורה, הגם שכבר ניתנה לנו התורה לפני זמן רב, וגם הוא עצמו כבר בירך ברכת התורה, מ״מ יש מ"ת בכל יום כשניעור משנתו ונעשה ברי׳ חדשה, וכן צריך לנהוג כל ימי חייו עד רגעו האחרון עלי אדמות.

הקשר בין נשיאת ראש דכל ישראל לחטא העגל של הערב רב. גם ענין כי תשא גו׳ בעבודה רוחנית. כי בגשמיות אינו שייך ענין מחצית השקל בזמן הזה. מבואר ע"פ "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", הוא מאמר כנסת ישראל על הקב״ה, דכל המשכה היא ע״י עבודת האדם מלמטה שהיא דוגמתה, אתעדל"ת אתעדל"ע עד שנמשך אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. העבודה שבדוגמת שמאלו תחת לראשי היא במצות ל"ת, קו השלילה, "וימינו תחבקני" בקיום מ"ע, קו החיוב. ענינם בעבודה: שמאל - הוא תפילה, העלאה מלמטה, סולם זו תפילה, קרבנות, העלאת כל דצח״מ שבעולם מלמטה למעלה ומביאו מחוץ לבהמ"ק וירושלים וא"י. עבודת התפילה בתמידות, 'לואי שיתפלל אדם כל היום כולו', ע״ד "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ימין - הוא העבודה בתומ"צ המשכה מלמעלה למטה, גם הלומד תורה הוא כמחבק את המלך. הסדר הוא עבודת התפילה קודם תומ"צ, מבהכ"נ לבהמ"ד. "שמאלו תחת לראשי" ואח״כ "וימינו תחבקני". סדר זה באדם כדי שיהי' גופו וראשו בריא, אך כדי לבוא לענין נעלה יותר, להגבי׳ ולהרים את הראש למעלה הוא ע״י תשובה שלמעלה ממדוה"ג, בכחה להגבי׳ גם את הראש למעלה מעלה. ישראל מצ"ע אינם שייכים לחטא כלל, רק כדי להגיע למצב של תשובה באופן ד"כי תשא", הגבהת הראש. דגם במצב ירוד ביותר שעבר על פקודי אורייתא צריך לדעת שהכוונה היא שעי״ז יבוא לעבודת התשובה, "כי תשא את ראש". ויש בזה ב׳ קצוות. א׳, דגם מי שמצבו הוא נעלה ביותר צריך לדעת שאין זה מספיק, וצ״ל גם העבודה ד"תשא את ראש". ב׳, דגם מי שמצבו הוא ירוד ביותר, צריך לדעת שכל המצב הזה אינו אלא כדי שע״י עבודת התשובה יהי׳ אח״כ "כי תשא את ראש". "כל העובר על הפקודים", פירוש א' מאן דעבר על פקודי אורייתא. ב' כל דעבר בימא, קריעת ים סוף, עבודת התשובה שלמעלה ממרכבת זכרי׳ ויחזקאל, למעלה מכל מדידה והגבלה, הגמר והסיום דיציאת מצרים.