אל יפטר אדם מחבירו – תשכ"ב
תקציר
"ויתן אל משה" מתנה בהוספה על ההכרח, גדלות המוחין. לא רק מה שבא ע"י תפילה שענינה מילוי החסרון מבחי' חיצוניות הכתר, אלא באופן של עשירות מבחי' פנימיות הכתר.
מעלת עבודת האבות, שהיו כלים לאורות והמשכות והרגישו אותם אבל האור וההמשכה היה רק לפי ערך עבודת התחתון. אמנם החידוש בעבודה דמ"ת שממשיכים את העצם, ובזה לא שייך להיות כלי אלא רק בדרך סגולה "ישראל סגולתו". וגם לאחר מ"ת הגילוי שע"י הבנה והשגה הוא בבחי' "וראית את אחורי" בלבד ובחי' "פני" נמשך ע"י תומ"צ שנתלבשו בלבושים גשמים שאין זה בדרך כלי אלא בדרך סגולה.
מצד התלבשות תומ"צ בדברים גשמיים יכול להיות ענין של הפסק, "מתנה יש לה הפסק", לכן צ"ל גם ענין של ירושה והוא מצד עצם הנשמה, עי"ז המתנה היא למי שראוי ליורשו שאין לה הפסק.
"אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה" ע"י לוקחים את העליון בכל עצמותו גם במעמד ומצב ד"יפטר" אף שבא ע"י לבושים, כמשל המחבק את המלך, אף שתופס בהלבושים הוא מחבק את עצמיות המלך. וזוהי כללות עבודת האדם בירידת הנשמה דיפטר אדם מחבירו כדי למלא את השליחות של מלך מה"מ הקב"ה, עצמות ומהות א"ס רצונו להיות 'יפטר אדם מחבירו', כיון שזוהי הדרך ליקח את הפנימיות והעצמיות כו', והתכלית הוא להיות "מתוך כך זוכרהו" ע"י הדבר הלכה, שגם כאשר בחיצוניות עומד הוא בתנועה של יפטר, הנה ע"י הדבר תורה הוא ממשיך העצמיות של העליון שממנו נפטר, "זוכרהו".