מאמרי פרשת דברים

"כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני", הודאה אינה השגה אלא למעלה מטו"ד לכן ישנו אצל כאו"א מישראל. הודאה אינה על מחלוקת בגוף אלא הודאה על האמת שבדיעה העליונה שלמעלה יש ולמטה אין. "מודים" גימ' מאה, כי לא די בהודאה (נהי"מ) אלא צ"ל ברכה (בינה), מאה ברכות, המשכות וגילוי למטה. הממוצע ביניהם הוא "ואהבת" (כללות המדות, חג"ת), וכדי לבוא ל"ואהבת" צ"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך", יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, כולל גם ימות המשיח ותחה"מ ימים שאין בהם חפץ שהם גילוי שמו הגדול הארה בלבד ובעוה"ז ממשיך עצמות. ע"י התבוננות בכ"ז יבוא לאהבה שהיא ממוצע בין הודאה לברכה ותעלה הנשמה למדרי' נעלית ביותר. "כל זה הוא כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן הנה כתיב ציון (יחידה, שאין בה לעו"ז, אבל היא בהעלם) במשפט (הלכות התורה), תפדה", לבוש מחשבה ודיבור. "ושביה" נר"נ, שיש בה לעו"ז, "בצדקה" כפשוטו, להחיות רוח שפלים, לבוש המעשה. "משפט בשלשה", התכללות ב' הקווין ע"י קו האמצעי שלמעלה משניהם מגיע לעצם הנשמה ציון. לכן גם בג' דפורענותא מסיים הפטורה בשורה אחרונה (כמו בשטר שמורה על כל תוכנו) בדברי נחמה, קו הג' שלמעלה מב' קוין ופועל שגם בגלות יהיה "ציון במשפט תפדה".

"ציון במשפט תפדה" כי לימוד התורה היא התחלת העבודה דפדיון והשבה. ביהמ"ק ותורה הם ענין אחד, משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. בביהמ"ק לא ענו אמן אלא ברוך שם כבוד כו'. 'אמן' הוא המשכת יחוד הוי' ואלקים למטה בעוה"ז, "ברוך אתה ה' אלקינו", בביהמ"ק מצד עצם עניינו היה בו יחוד זה בגילוי, גם בהגבלת הטבע האיר אור הבל"ג, לכן לא הצריכו לענות אמן. משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה כנגד ד' אותיות שם הוי'. ע"י לימוד התורה ביר"ש שבא ע"י פנימיות התורה ממשיכים יו"ד, סוד שבתורה, בבי"ע, הו"ה, (פשט רמז דרוש) כאשר לימוד 'פשט-רמז-דרוש' התורה איז דורכגינומען מיט סוד התורה, ממשיך שם הוי' פנימי' אצילות בבי"ע, משא"כ תורה לבד היא בבריאה לכן נקראת 'מתנה' שהיא ל' פירוד. אלא שעתה אין היחוד תמידי, בביהמ"ק אמרו בשכמל"ו במקום עניית אמן כדי שגילוי זה יבוא באופן שאין לו הפסק, למעלה מענין "אינו זז לעולם" שאפשר שיהיו בו שינוים והפסק. הסדר בפסוק ציון במשפט תפדה וגו': התחלת העבודה להביא את הגאולה הוא ע"י לימוד התורה "במשפט" ונוסף לזה קיום המצוות "צדקה" כמ"ש "עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי" להנצל משונאי ישראל, סיום הכתוב "ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו", משפט וצדקה מכלים את שונאי ישראל ונעשה פדיון בנה"א-"ציון" והשבה בנה"ב-"ושביה".

משמעות הכתוב, שלאחר הקץ לא יהיה שייך כלל חושך הגלות כי יתגלה אור בלתי מוגבל. כדי לקרב גילוי אור זה ולמהר עוד יותר את הגאולה העתידה הוא ע"י לימוד בתורה בענין האור. כמו כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע שדרש בת"ב (עדר"ת) בענין האור. אור הוא אין וביטול, כי אור מעין המאור, ויש ג' מדרגות בביטול זה: א. מצד-עצמו, מגלה רק מציאות המאור ולא מהותו ומתלבש בכלים, בינה. ב. מצד הרגשת מקורו למעלה מהתלבשות אבל בגדר התלבשות, חכמה. ג. מצד טבע העליה ורצוא למעלה מגדר התלבשות. כתר. ובעבודה הוא: א. ביטול דהשגה מיוסד על אמונה, נמשך במציאותו. ב. ביטול דאמונה, למעלה ממציאותו אבל נרגש. ג. ביטול דמס"נ, למעלה ממציאותו לגמרי. מדרגות א-ב הרצוא הוא לא להיות חוץ ממקורו, כי העולמות תופסים מקום לגביו, אור זה אינו מבטל לגמרי את החושך. אבל מדרגה הג' הרצוא הוא להיות כלול במקורו, מבטל את החשך לגמרי. 'קץ בראש', האור שאינו בגדר יהי' שייך לעולמות ועי"ז 'קץ בסוף', ביטול החושך ע"י הגאולה גם בגדרי העולם שיהיה כלי גם לאור זה ותושלם הכוונה דדירה בתחתונים שהתחתון מצד הגדרים שלו יהיה דירה לו ית', לעצמותו.

לישראל די ברמז בלבד להוכיחם, כמפורש בתחילת הפרשה, מ"מ מצינו בכ"מ (פ' עקב) שמשה מוכיחם גם בגלוי. ישנם ב' מיני תוכחות, גלויה ונסתרת: גלויות לתיקון זו"נ, ו"ה נגלות, לתקן ולעורר נר"נ, פנימיות הנפש, אתגליא. ונסתרות נמשכים מגבורות דאו"א, י"ה. לתקן ולעורר חי' יחידה, אור מקיף, אתכסיא שבאדם. יו"ד וקוצו של יו"ד. ב' העניינים באו בפסוק "לכו נא ונוכחה יאמר ה' גו'": א. "כשלג ילבינו", לבושי כתלג חיור, יגמה"ר, עבודה דנר"נ, תוכחת מגולה, ב. "כצמר יהיו", שער רישי' כעמר נקא, עצמי, עבודת ח"י, תוכחה נסתרת. כל זה נפעל ע"י "לכו נא ונוכחה", תוכחה גלויה ע"י גליא דתורה, ותוכחה נסתרת ע"י פנימיות התורה, ומתקן גם למי שנכשל רח"ל ב"די זהב" כי פועל אתהפכא חשוכא לנהורא. גם מי שפגם ב"תפל ולבן" שתפלו על המן שהוא לבן, פשיטות, בל"ג וכולל כל הטעמים. הנה בכח פנימיות התורה לתקן גם לאלו שלא חפצו בזה ופגמו בכוחות הנסתרים שבנשמה. כי המאור שבה מחזירו למוטב.

"שביה" הם אנשים פשוטים, תהי' גאולתם בצדקתו של הקב"ה בלי הגבלות כלל. מיד הן נגאלין. אבל "ציון" העוסקים בתורה תהי' גאולה במשפט מן הדין בהגבלה. מקשר עם ד"ה בכה תבכה תרכ"ט המבאר חורבן ב' המקדשות הם העדר היחוד ומניעת השפע בה' עילאה וה' תתאה בהסתלקות היו"ד והו"ו מהן. העדר קיום תומ"צ בפועל, הנגלות לנו. גם עתה שלא נבנה ביהמ"ק כאילו נחרב בימיו ב' המקדשות, מ"מ עיקר החסרון הוא העדר היחוד בו"ה. כדי לבוא בירושלים של מעלה (יחוד או"א) צריך להכנס קודם בירושלים של מטה (יחוד זו"נ) לכן מניעת השפע מה"א תתאה היא עיקר סיבת החורבן וצ"ל יחוד ו"ה קודם י"ה. כל זה קשור עם ספר דברים, משה מפי עצמו אמרה, ובו מבוארים עניני תומ"צ הלכה למעשה. בשונה מד' ספרים שלפניו שהוא ע"י "שלישי המדבר", עצמות המאציל אמרו, משא"כ דברים, ספר חמישי, ה' תתאה מלכות, (או ספר שביעי, "חצבה עמודי' שבעה", מלכות דז"א) שרשה בכתר, רצון העליון, כדי להמשיך למטה צ"ל המשכה נעלית יותר בתורה. מעלת שביה בצדקה. "ציון" הם העוסקים בתורה, י"ה, יש חילוקים, כי אין שכל זה מתפעל משכל חבירו. אבל "שביה", ו"ה נגלות, קיום תומ"צ בפועל כל ישראל שווים, עבודת אנשים פשוטים, בצדקתו של הקב"ה בלי הגבלות כלל, פועלים בנין ביהמ"ק, עד שאפילו דומם גשמי וועט אנהערין (ירגיש) כי פי ה' דיבר.

הנשמה ירדה מבחינת חי', חכמה שבנפש בה שורה קדושה נעלית, בחי' הוא לבדו ואין זולתו, לבחינת שמיעה, עד שירדה למטה ונתלבשה בנפש דנפש דעשי' לעסוק בתורה ומצוות גשמיים, כי דווקא עי"ז נמשך עצמותו ית'. "נשמה שנתת בי טהורה היא" לפני הצמצום ו"אתה" עצומ"ה "משמרה" באופן של מקיף אבל "בקרבי" בפנימיות, כל זה קודם עבודת היום, אח"כ בעסק התומ"צ כל היום נמשך בה עצומ"ה. כיון שלא ברשיעי עסקינן, בהתבונן האדם בכל זה יבוא לידי הכרה והרגשה "כחדשים ממש", והמרירות תהיה מזה שגילוי אוא"ס אינו ניכר בגלוי עדיין, והשמחה תהיה על שנמשך האור, כמו אדם שיש לו תיבה סגורה מלאה אבנים טובות ומרגליות ושמח בה מאוד אף שאינו רואה אותם. אך לפעמים כשאינו כן, זהו גלות ניצוץ אלקי בנה"ב, לפעמים אינה בשביה ממש אלא רק בהעלם ואז "במשפט תפדה", אבל לפעמים כוחות נפשו הם בשביה אז "שביה בצדקה". 'ציון' היינו עצם הנפש וכוחותי', לא שייך בהן שבי' ממש כי הוא סימן על עצם הדבר וחלק ממנו "סימנא בעלמא", לכן די לפדותה במשפט, הלכות ובפרט משניות. אבל כאשר ב' חללי הלב הם בשביה צריכים לפדותם בצדקה כפשוטו, בחי' תחתונה, עי"ז נגאלין.

"ישבה בדד" בגלות היא הקדמה לגילוי "בטח בדד עין יעקב", נחלה בלי מצרים, דירה בתחתונים, לעת"ל נשיג הפלאת העבודה דזמן הגלות עקבתא דמשיחא, דבר שגרם ביטול גם במשה רבינו. הכוונה להמשיך בחי' בדד, עתיק, יחיד שלמעלה מאחד, באופן של התיישבות (ישבה) על ידי 'איכה', א' אלופו של עולם ליו"ד ספי' ואח"כ בכ"ה, מלכות המלובש בבי"ע. 'בדד' ב"פ ד', דמשפיע ודמקבל. תוכן התמיהה וההפלאה "איכה", איך אפשר להגיע מבחינה של "רבתי" ריבוי והתחלקות, ו"עם" לשון עוממות ונפרדים וממצב של "היתה כאלמנה" שבעלה באתכסיא ו"רבתי בגוים" בהתלבשות בענייני ע' אומות, "שרתי במדינות", שכח התנשאות והתוקף הוא במדינות, איכה יבוא מכל זה לגילוי ד"ישבה בדד" למעלה מהשתל'. שייכות בדד ליעקב, כי גילוי עתיק, ביהמ"ק השלישי הוא ע"י עבודת יעקב קו השלישי, מעלה בעבודה עתה גם על הגילוי דלעתיד.

כדי לשלול את הגלות שבא בסיבת שנאת חינם צריך לעורר אהבת ישראל במסירות נפש. הבעש"ט מפרש "זכור הוי מה הי' לנו" מה נעשה ע"י המ"ה שבנשמה, "הביטה וראה את חרפתינו" איך מחרפים נפשם בשביל אהבת ישראל. במאמר (משנת תר"ל) שנדפס לאחרונה מבאר הפסוק "זכור את בוראך בימי בחרותך" מלשון בית הבחירה, ע"י הזכירה דביהמ"ק ממשיכים השפעות (ע"ד זכירת יצי"מ שמבטל קליפת פרעה) ומכניעים ושוללים לגמרי את הגלות. ענין הגלות לברר ניצוצות ומביא פי' נוסף מהבעש"ט: "זכור ה' מה" נעשה למ"ה שבנשמה. "הביטה וראה" איך שהמ"ה במצב של חרפה, קליפת ראומ"ה, מנגד לאצי', שרצונו לראות את הביטול, שאחרים ידעו מקיום התומ"צ שלו. אמנם חסרון זה הטביע הקב"ה באדם, ע"ד לעולם ילמד אדם שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ומכיון שכך הטבע שהתחלת הלימוד הוא שלא לשמה וכן תשב"ר לומדים מיראת הרצועה והבל פיהם סליק לעילא, אין זה ענין של חסרון. כך גם מה שבאדם "נכנסה רוח שטות" ומאבד את המ"ה שנותנים לו, (פירוש הה"מ ב"מה היה לנו") גם כן אין חסרון זה באדם (בגימ' מ"ה) מצ"ע, אלא רק שנכנס בו כו'. פירוש נוסף כפשוטו, "זכור ה' וגו' הביטה וראה את חרפתינו", חרפת אלמנותיך, אל-מנה שחסר שער הנו"ן (פעמיים, "מאה שערים", 'לך' ו'כל') כפי' האריז"ל עה"פ "ויתעבר ה' בי למענכם" ישראל חיסרו במשה את שער הנו"ן, אלא שזה רק 'כאלמנה' בכ"ף הדמיון, שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור. ואין זה שרוצים לספר חסרון בישראל אלא לעורר ענין נעלה יותר. כי הא גופא שחסר לנו שער הנו"ן מביא לחרפת אלמנותיך כפירוש הבעש"ט שמחרפים עצמם במסירות נפש על אהבת ישראל עד שאפילו מרע"ה עניו מכל האדם בראותו דרא דעקבתא דמשיחא המס"נ שלהם ועי"ז יוצאים מחרפת אלמנותיך ומענין ראומ"ה, ומדה כנגד מדה אהבת ה' לנו, כמשל הה"מ מאב המצמצם עצמו לבנו הקטן ואינו מחכה שיגדל אלא מתגלה אליו כפי שהוא, לגאלם באופן של מיד ואין צריך לחכות.

על ידי משפט וצדקה (שני אריסין) בזמן הגלות ממשיכים י"ג מידות הרחמים ולמעלה מזה, כי ע"י הירידה באים לעלייה גדולה יותר. כל זה מרומז בפסוק "איכה יעיב באפו גו'" כמבואר ברשימות הצ"צ שמפרש פסוקי איכה למעליותא ע"ד התוכחות שבתורה (כידוע שירמי' הנביא גלגול של משה שניהם נתנבאו באיכה). "איכה יעיב" הוא בחינת עב וענן דקדושה, בחי' נעלית ביותר, "ולא יכול משה לבוא וגו' כי שכן עליו הענן", "מי אלה (חיבור 'מי' עדאתכ"ס עם 'אלה' שמות בנ"י) כעב תעופנה", בהמשכת בחי' עב, ולמעלה מזה "ומשה נגש אל הערפל" במ"ת. עי"ז נעשה "איכה", חיבור א"י (י' ספירות (גם הגנוזות) ומה שלמעלה מהם) עם כ"ה, מלכות, ע"י בירור עב וענן דקליפ', ענין התשובה. "באפו" גבורות דקדושה בעבודת התשובה, 'אז ער זאגט זיך אפ פון זיך און פון אלע זיינע עניינים' (מסלק את עצמו ומכל ענייניו) ורוצה לשוב אל ה'. "בת ציון", מעלת כנסת ישראל לעת"ל, "רני ושמחי בת ציון", לא זז מחבבה עד שקראה בתי. "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", ע"י הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא בבת אחת נתוסף בתפארת ישראל (בצדיקים שעבודתם בסדר והדרגה) מעלת התשובה באופן של השלכה, ע"י עבודה למעלה מהשתל' בנפש האדם (תשובה) ממשיך אור למעלה מסדהש"ת, בחי' איכה יעיב. "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו", לעת"ל תהיה ההשפעה למלכות שלא ע"י ז"א, (הדום רגליו, מילה דאברהם, יסוד ז"א), ע"ד ר"ח שהמלכות נשארת במקומה, הקו יהי' נוגע ודבוק גם בתחתית העיגול.

ב' פירושים בפסוק "ציון במשפט תפדה וגו'". א. פנימיות הלב, פדייתה ע"י תורה, וכוחותיה שבשביה פדייתן בצדקה. לפירוש זה הפדי' במשפט הוא למעלה משביה בצדקה. ב. "ציון", צדיקים, פדייתם ע"י תורה, "ושביה" תשובתם היא בצדקה. כי נקודת ציון שבנוקבא צריכה פדיה מהחיצונים להעלותה למקומה הראשון. לפירוש זה "ושביה בצדקה" הוא למעלה באין ערוך מ"במשפט תפדה". אבל שני הפירושים שייכים ביניהם. כי לפי' הא' תלמוד גדול ולפי' הב' מעשה גדול, כפי שיהי' לעתיד, ובכמה ענינים ישנו גם עכשיו, כמו מה שמבטלין ת"ת מפני מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, הטעם שמדגישים מעלת המעשה, כי הגילוים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות שאז יהיה מעשה גדול, כמבואר באגה"ק שבעקבתא דמשיחא עיקר העבודה היא צדקה.

ב' שאלות נפלאות: א. מדוע כותב בלקו"ת שאם אינו 'כחדשים' אז ודאי שהמרירות והשמחה הם מעניני עוה"ז. ב. מדוע רק אם יתבונן שקיום תומ"צ ממשיך עצמות יהיה כחדשים. הרי גם אם יתבונן בשכר שבעוה"ב יהיה לו חיות גדול בתומ"צ. ומבאר: כדי להיות כחדשים בכל יום הוא ע"י גילוי בחינה שלמעלה משינויים, אור הסובב שלמעלה מהתלבשות, "אנכי מצוך היום", גילוי העצמות שאינו בגדר גבול ובל"ג מחבר סובב וממלא, א. גילוי הסובב פועל בפנימי' האדם, ב. מחבר שינוי עם העדר השינוי. חיבור "חדשים" עם "בכל יום". ע"י יחוד סובב וממלא, הוי' ואלקים, מגיע אדם להכרה שעניני הגוף ששרשו משם אלקים הם רק עבור הנשמה ששרשה משם הוי', לזה כתב בלקו"ת דדוקא ע"י קיום תומ"צ באופן זה אין ענייני עוה"ז תופסים מקום לגביו. אבל כשמקיים תומ"צ בלי גילוי אור הבל"ג נמשך מזה השכחה וכו'. גלות שייך לשכחה "למה לנצח תשכחנו", זה קשור עם מ"ש בהפטרה "ידע שור קונהו גו' ישראל לא ידע עמי לא התבונן", האריז"ל מפ' על חטא העגל, הסיבה לזה היה מפני שלא התבוננו בעניינים שלמעלה מהעולם והיתה עבודתם בהגבלה. ביאור הצ"צ "זכור הוי' מה היה לנו", כאשר שם הוי' (מ"ה) נעשה אלקים (בגימ' לנו) העצה לזה היא "זכור הוי'", העבודה באופן של זיכרון. פי' הבעש"ט, ע"י גילוי מ"ה דהנשמה שלמע' מהתלבשות באים לעבודה דזכור למע' מהגבלה. כמו"כ "ציון" היא הנשמה למע' מהתלבשות, לא שייך בה שביה רק גלות ("ותאמר ציון עזבני ה'") הפדיה שלה במשפט, תורה. "ושביה", הנשמה שבהתלבשות היא בשביה בנה"ב ("ואד' שכחני") שייך בה שכחה והפדיה שלה היא בצדקה, כללות המצוות.

העבודה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (או חדשים) ע"י התבוננות בפסוק "שמע ישראל הוי' אחד, ואהבת", וצריך לפעול בכל ג' העניינים שבהמשך הפרשה: "ושננתם", לימוד התורה. "וקשרתם", קיום המצוות. "וכתבתם על מזוזות", העבודה בענייני הרשות, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". "ציון" כפשוטו היינו העיר עצמה, אבל הצ"צ כותב שזה דוחק קצת ומבאר ע"פ הירושלמי דהיינו ישראל, מהכתוב "ולאמר לציון עמי אתה". וזה בא להם ע"י העבודה בג' הקוין: תורה, "ואשים דברי בפיך". גמ"ח, "בצל ידי כסיתיך". עבודה, "לנטוע שמים וליסוד ארץ", ואז "ולאמר לציון עמי אתה". פנימיות הלב, יחידה, שכל מציאות האדם הוא ציון וסימן לעניינים שלמעלה, כמו רשב"י שאמר אנא סימנא בעלמא, מאן פני האדון דא רשב"י. כך כל אחד גם אם הוא בבחינת "עמי" לשון גחלים עוממות הוא בחי' ציון וסימן. כל זה קשור גם לפירוש "ציון" כפשוטו, ירושלים. כי עבודת הקרבנות תלוי בביהמ"ק שבירושלים. משא"כ תפילה אף שיכולים להתפלל בכל מקום גם בפינה נידחת ההמשכה אינה כ"כ בגילוי. מ"מ יש מעלה בעבודה התשובה בזמן הגלות ("ושביה בצדקה") שבנ"י מתגברים על העלמות והסתרים וממשיכים עי"ז גילויים למעלה מהגילויים שבזמן הבית.

בלקו"ת מתחיל עם ענין ירידת הנשמה למטה צורך עליה, עד"ז הירידה לגלות צורך עליה למדרי' נעלית יותר מלפני הגלות. מטרת הירידה, המשכת עצומ"ה "אשר אנכי מצוך היום", "היום לעשותה", "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אתכפיא, ומוסיף "ממש", אתהפכא. ע"ד חלק אלקה ממעל (הנשמה למעלה) ממש (בירידה למטה), כך גם תושב"כ בהעלם ובקיצור, תושבע"פ בגילוי. קודם לזה התבוננות בפסוק שמע ישראל, שמע ל' אסיפה, בירור הניצוצות, הוי' אחד, גם גדרי המקום ו' קצוות בטלים ליחודו ית'. "כל זה כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן הוא גלות ניצוץ אלקי בנה"ב". ב' פרקים (או סעיפים) הראשונים בלקו"ת מדבר בענין גלות מעצם ירידת הנשמה גם אם עבודתו כדבעי', פ"ג מבאר ענין גלות בתוך נה"ב בהעדר עבודה, היא סיבת הגלות כפשוטו והפדיה וההשבה ע"י משפט וצדקה. בלקו"ת "ציון במשפט תפדה" היא למעלה מ"ושביה בצדקה", אבל בלקו"ת מהאריז"ל הוא להפך, הפדייה במשפט הוא למטה, שהדין שעושים בני אדם בעוה"ז שפודין מהחיצונים אבל עדיין נשארת במקומה, אך כדי שתשוב למקומה הראשון ולמעלה מזה הוא ע"י צדקה לפנים משורת הדין, א. כי העני לא נותן לו כלום ב. שנותן גם כשאין מבקשים ממנו, אמיתת החסד כשאין מי שיקבל ממנו, מדת החסד מאנט (תובע) להשפיע, כמו שהקב"ה טבע הטוב להיטיב האט נאכגעלאפן (רדף) אחר סדהש"ת וברא כדי שיוכל להיטיב לברואיו. טבע זה ירש אאע"ה לכאו"א מישראל שמחפשים ורודפים אחר עניים וגבאי צדקה ומחזיקים קופות צדקה בבית. עד"ז אהבת ישראל הוא גם למי שלא ראה מעולם ולא קיבל ממנו דבר וצ"ל מס"נ לאהבו. מזה ששני הפירושים נכתבו בספר שנקרא בשם "לקוטי תורה" צ"ל שיש קשר ביניהם אף שהם הפכים. כי הפדיה ועליה משבי' (שהיא למטה יותר) ע"י צדקה, מגיעה למעלה ובשלימות יותר מעליית ציון (שאינה בשביה רק בהעלם) ע"י משפט. עד"ז הניצוצות שנתרחקו לגמרי בגלות ולא נרגש בהם שרשם, לעת"ל יהפכו לקדושה בעצם מהותם.

ישראל נקראים "ציון" ע"ש שמצוינים בעסק התומ"צ. פדייתם במשפט ע"פ שורת הדין. אבל "ושביה" אלו שאינם עוסקים בתורה, פדייתם היא בתורת צדקה, למעלה מהגבלה דמשפט. עוד פירוש "ושביה" לשון השבה מהגלות, מורה שגם קודם לזה לא היו בגלות ממש, רק במקום הגלות בלבד וקאי על הנשמה שאין שייך בה גלות מ"מ צריכה להשבה. העליה היא לפי ערך הירידה, כיון שעיקר הירידה בגלות הוא בהגוף, גם עליית הגוף לעת"ל תהיה נעלית יותר מהעליה שתהי' בנשמה, כי עליית הנשמה היא מיתרון האור הבא ע"י החושך, ועליית הגוף היא מיתרון האור שבחשך עצמו, אמנם לעת"ל הנשמה תהא ניזונת מהגוף ותקבל ממנה גם יתרון זה. עילוי הגוף הוא ע"פ שורת הדין, "במשפט תפדה", כי היה בו ענין הפיכת חושך לאור לכן זה מגיע לו, משא"כ הנשמה היתה רק במקום הגולה הוא ע"ד "שביה בצדקה", מ"מ מעלה בעליית הנשמה שהיא למעלה מכל מדוה"ג. העיקר הוא פי' הפסוק כפשוטו, הפדי' והיציאה מהגלות בפשטות.

אחד הפירושים בציון היינו הצדיקים ההולכים בדרך הישר הוא משפט התורה "א תורה לעבן", כל מעשיו גם לימודו הם ע"פ הלכה בשו"ע בהקדמת הביטול. "ושביה", ל' שיבה (חזרה) ול' שבייה (גלות) בעל-תשובה, משיב ניצוצות הקדושה השבויים בגלות ע"י מעשה (ל' כפיה וביטול), בצדקה שלו גורם לצדקת ה' שיסלח לו מדה כנגד מדה. המפרשים פירשו ציון על העיר, אבל בדרושים העדיפו פי' הירושלמי בציון על ישראל מהפסוק "ולאמר לציון עמי אתה", ושם רומז על משפט וצדקה, תומ"צ שעל-ידם נעשה בחי' ציון. "ואשים דברי בפיך" - תורה בפה, פנימיות שבאדם, אנכי ה"א גו' "הרחב פיך (פה שבו אוכל ושותה ונעשה דם ובשר, כך תורתך בתוך מעי) ואמלאהו". "בצל ידי כסיתיך" - תורה, גם מקפת למעלה ממדוה"ג, בחי' מזון ולבוש. "לנטוע שמים וליסוד ארץ" - מצוות בכלל וקרבנות בפרט. אמנם למסקנת הדרושים בפסוק מרומז תורה ("ואשים דברי") גמ"ח ("בצל ידי") ועבודה ("לנטוע שמים וגו'"). ציון לשון סימן, כמאמר רשב"י אנא סימנא בעלמא, יכולני לפטור כל העולם מהדין, בעל תשובה (להסיר הדין מהעולם) למעלה מצדיק שגוזר והקב"ה מקיים, ואפילו מזה שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, כי בבע"ת נאמר "טרם יקראו ואני אענה", תכלית השלמות דתפדה ודשביה. ע"י תפלה עם א אידישער קרעכץ (אנחה של יהודי), תשובה עילאה תשובה שלימה באים ליעוד דישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין.

"ציון" היינו סימן, הכוונה לנפש האלקית, יש בה ב' תכונות הפכים: א. אינו הדבר אלא סימן לדבר, חלק אלקה ממעל, נפש השנית. ב. הוא מענינו של הדבר שהוא סימן אליו "ממעל ממש". "שביה", ב' פירושים: א. שיבה וחזרה. ב. שבויים שלה. זה אינו שייך בנה"א אלא רק בלבושים דמדו"מ שאינם במקומם האמיתי ומתלבשים בגוף ונה"ב, או על הגוף עצמו. כללות עבודת האדם והכוונה במתן תורה לעשות שלום בעולם, חיבור נשמה בגוף, הן ציון והן שביה, אלא דציון היא עבודת הנשמה גופא, ושביה קאי על לבושי מחדו"מ שבגוף ונה"ב, או הגוף עצמו. לציון צריך "משפט", שתרגומו (שעניינו בירור לשון אוה"ע) "הלכתא", הליכה מלמעלה למטה, ע"ד השופט שאומר דעתו כפי שכלו מלמעלה, זה שייך לנה"א, "הלא דברי כאש". אבל לשביה צריך צדקה להעלות העני ממדרגתו, "וצדקה תרומם גוי", הגבהת והרמת הגשמיות. ומקדים ציון כי לימוד התורה הלכות הצריכות ופנימיות העניינים קודמת ונותנת כח לקיום המצוות. אף שהשבת הגוף בצדקה היא למעלה מציון, כי זה גופא שלא מרגיש האלקות הוא מפני שרשו למעלה יותר, כל הגבוה ביותר וכו', וע"י צדקה חוזר לשורש ומקור נעלה יותר. תחילה הקב"ה עוזרו ואח"כ האדם עובד בשלימות בתורה במוח שבראש וצדקה וכל המצוות ברמ"ח איברים, וע"י עבודה בקב שלו מקבל מלמעלה תשעה קבים של חברו הוא הקב"ה שנקרא רעך ורע אביך.

ע"י התבוננות דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שהוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה, עי"ז כל עבודת האדם היא כדבעי. אך כשאינו כן צריך להיות פדיון והשבה למקומו ע"י משפט וצדקה. לכאורה גם ציון צריך לשוב בצדקה, כי לפני לימוד התורה צריך סייעתא דשמיא מיוחדת לכוון ההלכה כדבעי, וכדי לקבל זה מלמעלה על האדם לסייע לנדכאים בצדקה. אבל בפסוק משמע שציון במשפט לבד תפדה, כי לא שייך בה שביה אלא כל דבר על מכונו בא, ורק במקומו עצמו צריך שיהיה "כמו שצריך להיות", אבל לשביה, היינו מי שמקבל עליו עול ד"א, צריך פעולה להחזירו למקומו. לא די בתורה וצ"ל צדקה ומצוות בעשיה גשמית כמבואר בתניא פרק ל"ז (בגימט' הב"ל) שנותן פרוטה מחיי נפשו ועולה כל כח נפש החיונית לה'. המטרה בסיום הפטורה בפסוק זה, כי לא מספיק לבטל ענינים בלתי רצויים שבתחילת ההפטרה אלא צריך גם להפכם לטובה. "יהפכו ימים אלו וגו' והאמת והשלום אהבו", כל ישראל יקיימו כל המצוות כמצוות רצונך, גם מצוות של מלך, כי כל ישראל בני מלכים ומלכים הן. אמנם נצחיות המקדש דלעתיד הוא גם על ההווה ועל העבר לכן אפשר כבר בזמן הזה לקיים מצוות כמצוות רצונך.

ת ובדרושי אדמו״ר הזקן ד״ה זה במקומות אחרים ועד״ז בדרושי רבותינו נשיאינו לאח"ז". ציון קאי על הנשמה חלק אלקה ממעל ממש, לכאורה לא שייך בה גלות ושביה ואינה צריכה תיקון, מדוע צריכה לפדיה? אלא שבערך לעבודה שהיתה יכולה להגיע ("טהורה היא") ובפועל לא הגיעה, כי ירדה לבי"ע, צריכה לפדיה. הטעם שלא נאמר מהיכן לפדותה: א. כי אין עבודת אחד שווה לחברו. ב. אין הפדיה ממקום מסוים, רק בערך לעבודה שיכלה להגיע ולא הגיעה. פדיית הנשמה במשפט, הלכות התורה, בל"ג. ופדיית הגוף בצדקה ומצוות, מדידה והגבלה. לשון שביה ותשובה שייכים זה לזה, (כי לה"ק אינו ל' הסכמי, אלא מורה על תוכן הדבר, העולם וסדהש"ת נבראו ע"י אותיות דלה"ק). הכוונה בירידה לשביה וגלות אינה לעצמה, אלא לגאולה שתבוא אחריה ע"י תשובה. "והרוח תשוב וגו'". עי"ז ממשיכים אור חדש במצוות (כמצוות רצונך) ובתורה, תורה חדשה מאתי תצא, המשכה מלמעלה מהזמן בזמן ומקום. בשבת חזון הנשמה, חלק אלקה ממעל, רואה את ביהמ"ק ממש, ופועל על הגוף שיהיה שמחה גדולה ביותר למעלה ממדידה והגבלה.