מאמרי פרשת בהר

מלאכים נקראו 'עומדים', כי מציאותם במדידה והגבלה, נשמות נק' 'מהלכים' אף שהם בבחי' גבול ומדה, אלא שע"י תומ"צ למטה יכולים לעלות עד אין קץ, כי שרש תומ"צ בפנימיות הכתר. אמנם המקיימם במעשה לבד משכנו בהיכל ג"ע התחתון, והמקיימן בכוונה פנימית מתעלה לבל"ג ע"י העמוד שבפנימיות ההיכל. רשב"י ע"י שגילה סודות התורה נקרא יום הסתלקותו 'הילולא', שהאור הנמשך ע"י הילוכו בל"ג מאיר גם בעוה"ז, משא"כ בשאר צדיקים קבעו תענית ביום הסתלקותם כי חסר האור בעוה"ז. ענין ההילוך, האי עלמא כבי הילולא דמיא, ישנו בכל אחד, מצד בחי' הכללית דרשב"י, ששמץ מנהו ישנו בכאו"א מישראל. ולאו דוקא בל"ג בעומר, אלא גם בכל יום ויום, שע"י כל פעולה נעשה בחי' ההילוך. ואע"פ שענין זה הוא גם במשך כל השנה, הרי מובן שענין זה הוא בגילוי יותר ביום השבת שלפני ל"ג בעומר, שמיני' מתברכין כולהו יומין ובכללם ל"ג בעומר, שאז מאיר ענין ההילוך בלי גבול, שזהו"ע ופרצת.

במאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ד"ה זה דשנת עטר"ת מבואר שיש ג' מדריגות בשבת. "לעשות את השבת", אתעדל"ת; שבת מקדשא וקיימא, אתעדל"ע; מתנה טובה, למעלה מאתעדל"ע הנ"ל. וצ"ל שמירה בכולם. "מקדשי תיראו", קשור לסעודה שלישית, מקדשו של הקב"ה, "היום לא", אתעדל"ע מצד עצמו. "אני הוי'", נאמן לשלם שכר, אמיתת השכר דלע"ל בחי' מתנה, אני הוי', עצמותו ית', נמשך להיות ממכ"ע, וכולא חד, כי המשכת העצמות הוא דוקא בעבודה בהעלם והסתר שבא מצד ממכ"ע. שייכותו לפרשת בהר ולא לקדושים. בבהר מדובר על נמכר לנכרי, מצב דגלות והעלם הממשיך עצמות. עבודת בע"ת שמקבל שכר מצוה מצוה, שקשור לעצמות. והשבוע הי׳ פסח שני ענין בעלי תשובה שמתקן על שלא הקריבו, וכמו״כ ל״ג בעומר הוא התגלות פנימיות התורה, הו״ע מה הזית הזה כשכותשין אותו שהוא עבודת בע"ת, בשבת עולה כל הימים. ועי״ז הולכים לחג השבועות שהוא מתן תורה דתורה שבכתב ושבע״פ.

רשב״י פעל ירידת הגשמים ע״י אמירת תורה גם בלי זיכוך המטה, שאר התנאים פעלו ע״י תפילה, זיכוך המטה. שייכות תורת רשב"י "הנה מה טוב ומה נעים" לירידת גשמים, ולר׳ יוסי שסיפר זה, והליכת רשב״י לר׳ פנחס בן יאיר ופגישתו עם החברייא. ב' אופנים בהשפעה: ע״י העלאה וזיכוך המטה; ע"י גילוי מלמעלה. ומעלה בכ"א, כמשל ב' אנשים א׳ בראש ההר והשני בבקעה עמוקה, וחיבורם ע"י שהעליון ירד לתחתון או שהתחתון יעלה לעליון, ומעלה בכל אחד, בעבודת האדם היינו חיי עולם וחיי שעה, תורה ותפילה, רע"ק פעל גשמים ע״י תפילה, רשב״י פעל ע״י תורה דוקא. אחדות ואוצר בלום בתורה, ע"ד ההפרש בין יחיד לאחד, מעלת ההתחלקות בתורה שמגיע לאמת, "והלכה עימו". לכן דרש עה"פ "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כדי להמשיך מאו"א ("מה טוב ומה נעים") לזו"נ ("שבת אחים") בהתחלקות בכח הא״ס (גם יחד) גילוי אור חדש למלכות, יוסי בגימטריא אלקים, עד לבי״ע למטה ממלכות נמשך "גם יחד" מיחידו של עולם, ירידת הגשמים למטה. ביאת תלמידיו קודם, ע"ד ברכו בתורה תחילה, ואמירת התלמידים 'צריכא עלמא למטרא' הו״ע התפילה באופן נעלה יותר. מאמר רשב״י 'אנא סימנא בעלמא' ביטול דתפילה, והבדלה למעלה מכולם, ענין התורה, עד ל'מאן פני האדון הוי׳ דא רשב״י'. פתגם אדה"ז (ששמע ר"ה מפאריטש מר"ז זעזמיר) שאצל רשב״י לא הי׳ ענין הגלות והחורבן, והמשיך זה לכולם, אפילו למי שמרגיש ענין החורבן כאשר בא על הציון שלו במירון ביום שמחתו, לא שייך אצלו ענין הגלות, וכמסופר בפרע"ח לגבי אמירת נחם. עד שבאים מזה לגאולה כפשוטה.

מיד בתחילת ביאתן לארץ, "כי תבואו", נעוץ הסוף, "ושבתה הארץ שבת לה׳". גם תחילת הדבר הכוונה והתכלית שבגללה נעוצה בסוף, במילוי הכוונה. וזה נמשך עד שבסוף באה לידי גילוי הכוונה והתכלית שבתחילתו, שבת לה׳, כללות עבודת האדם, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ע״י עבודה "שש שנים תזרע שדך", ממנה יצא לחם, מצוות, המוכרח לקיום האדם, "ושש שנים תזמור כרמך", מגדל ענבים ליין זיתים לשמן, תורה, ענין של תענוג. ומצוות גופא, עיקר הדין הוא ענין המוכרח, וקיומה בהידור הוא ענין של תענוג. עד״ז בתורה, לידע המעשה אשר יעשון הוא מוכרח, דרוש וקבל שכר, ויגדיל תורה ויאדיר, הוא ענין דתענוג. תחילה צ״ל העבודה בענינים המוכרחים, שדה, ואח״כ צ״ל העבודה בעניני תענוג, כרם. ואח״כ "ושבתה הארץ שבת להוי׳". ביאור ענין נעוץ סופן בתחילתן בעומק יותר, דלא רק הכוונה ישנה בתחילה, אלא גם התכלית והענין עצמו שמתגלה לבסוף ישנו כבר בתחילה. דזהו דיוק הלשון 'נעוץ', שיש כאן נעיצת הסוף והתכלית עצמו בהתחלה (ס׳איז אַריינגעשטעלט, און אַריינגעשטעקט), נמצא שבכל הדבר כולו נמצא ונעוץ הסוף והתכלית שלו. כך בעבודת האדם, בכל הענינים ניכר לא רק שהתכלית הוא "שבת לה׳", אלא שעבודה זו עצמה היא באופן דשבת לה׳. כמנהגו של שמאי בהכנה לשבת, שכבר בעבודה דחול יש אצלו שבת בשלימות, ובטח שבימות החול מוצאים תמיד מנה יפה (מנה נאה), ואומרים זו לשבת, שכל ענינה הוא לבוא ל"שבת להוי׳".