מאמרי פרשת בא

"להבין מה שלפעמים נאמר שהאותיות שבתורה הם במדריגה נעלית יותר מתוכן הענין, ולפעמים נאמר להיפך, שתוכן הענין הוא במדריגה נעלית יותר מהאותיות, שאינם אלא כלים בלבד". ..שניהם אמת, אף שהאותיות אינם אלא כלים לתוכן הענין, הנה שרשם הוא מבחי' הכתר שלמעלה מהחכמה, אלא שמצד גודל מעלת הכתר אינו יכול להתלבש בפנימיות בכלים, ומה שבא בכלים, הרי זה רק בחי' החיצוניות שבכתר, שזהו ענין האותיות. משא"כ בחי' החכמה שמעלתה אינה גדולה כ"כ, יכולה להתלבש בפנימיות ולבוא בהבנה והשגה. וכן הוא גם בנוגע להחילוק בין תורה למצות כו'.

"הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים ("והיו לאותות ולמועדים גו'") ועמד דוד ופרשן" ("עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו גו'"). "משה", חכמה עילאה, כתב נקודה וקיצור נמרץ, "דוד", חכ' תתאה, מלכות, התפשטות והתרחבות, לכן פרט הדברים. סתימות דמשה ע"ד "בטובו (ע"י האור שהבדילו לעצמו) מחדש בכל יום תמיד". משה כתב בתורה דברים סתומים כדי להודיע שיש פנימיות בתורה, והגילוי שלהם הוא ע״י תורה שבע״פ בכלל, ובפרט פנימיות התורה. בריאה הוא חידוש הישנות, לזה מספיק הארה בלבד, אבל לפעול חידוש אמיתי בבריאה, זהו ע״י המשכת אור שנברא ביום ראשון שהבדילו לעצמו שאין ערוך לעולמות ומאיר רק לעצמו, למעלה מכל מדידה והגבלה, "בראשית" בשביל ישראל שנק' אדם ע"ש אדמה לעליון, בכח עבודתו לחדש חידוש אמיתי, חידוש גמור בבריאה. "עשה ירח", מיעוט וריבוי, לגילוי אור המובדל "למועדים" ולא מנע מיני' כל יומא. אדה"ז מפרש, שמש, משפיע, אינו משתנה, לכן "שמש ידע מבואו". משא"כ ירח, מקבל, משתנה. בעבודה, שמש, היא הידיעה שלמעלה שאינו מכריח הבחירה. אבל "ירח לא ידע מבואו", שלא נמשכה בו הידיעה. העבודה דירח, ירידה ועליה בקדושה, רצו"ש, נמשך ע"י גילוי דמועדים, האור שהבדילו כו', בחי' "שמש ידע מבואו". המעיינות נמשכים חוצה. כי גם הירידה בגלות היא חלק בעליה ובאים לגילוי דלע"ל "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

משה אמר "צבאות הוי׳", חנה ושמואל אמרו "צבאות" שם בפני עצמו, בנביאים האחרונים, חגי זכרי׳ ומלאכי, נמצא שם זה בריבוי מקומות. פירוש 'צבאות', אות הוא בצבא שלו. היינו שיש מציאות של צבא בפ"ע ואלקות היא 'אות' בהן. באצילות, עולם האחדות, אין שייך שם זה, רק בעולמות בי״ע פועל שם צבאות דאיהו וגרמוהי חד בבי״ע. (הצ"צ כותב שזה חידוש מאדה"ז בתו"א ואינו בע"ח). משה רבינו הי׳ נשמה והנהגה דאצילות, שם אין ענין הצבא בפ"ע, אמר צבאות ה׳, שטפל לשם הוי׳ (ולא אלקים), משא"כ שאר נביאים שהיתה נבואתם בבי"ע. ומה שבכ"ז הזכיר משה שם צבאות ה׳, היינו על ניצוצות שנתבררו במצרים ע״י שיעבוד בנ״י, דע״י העלי׳ ממצרים פעלו עלי׳ גם בניצוצות שיהיו בבחי׳ צבאות הוי׳. לכן כתיב "הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", כי נפעל עלי׳ גם בישראל גופא, "ואנכי אעלך גם עלה", שתכלית הירידה למצרים היא גם בשביל העילוי שנעשה בנש"י שלמעלה מעליית הניצוצות, "על צבאותם", למעלה גם מצבאותם. "בעצם היום הזה גו׳", 'עיצומו של יום' נאמר על יוהכ"פ שלמעלה משבת, "על צבאותם", דע״י בירור הניצוצות עולים בבחי׳ העצמות ממש. גם על עשרה בטבת נאמר "בעצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים", קשור עם עצם היום דיוה"כ, כי ע״י היפוך הצומות ליו"ט מגיעים ליתרון האור מתוך החושך, כך ע"י בירור הניצוצות דמצרים הגיעו בבחי׳ עצם היום הזה. כדי להגיע להפוך גלות לגאולה, צומות ליו"ט, צריך לבחי׳ העצמות שלמעלה מגלות וגאולה.

הגאולה הייתה ביום ובלילה, אף שהם הפכים ממש, "בעצם היום גו׳" תקפו של יום, וחצות הלילה זהו תוקף חושך הלילה. יצי"מ בעבודה בכל יום אינה רק היציאה מהמיצרים דלעו״ז, אלא גם ברוחניות ואפילו בקדושה. מיצר הגרון הוא ממוצע להתהוות המידות שברעש (הומל טומל) מהמוחין שבמנוחה, הפסק ה'בכן' וצמצום בהשכלה הופך מהות שכל למהות מדות. ניכר בציור הגרון, שיש בו אורך רוחב ועומק, מ״מ הוא צר לגבי הראש. צמצום והפסק בקדושה הוא דבר טוב (ס׳איז אַ גוטע זאַך) בשביל גילוי והתהוות המידות, עד שעל ידו דוקא בא המעשה בפועל. יציאת וביטול המיצרים, ענינה, שגם במידות יאיר אור המוחין כמו שהוא במקומו ע״י המשכת מוחין דגדלות, פנימיות המוחין. יתר ע"כ מוחין דגדלות מגלים גם את המצפונות שבמידות ושרשם שלמעלה משורש המוחין. כמבואר בכ"מ שיחידה שורה בלב ולא במוח, כי שורש המידות למעלה משרש המוחין. וזהו ענין יצי"מ, היציאה מבחי' מדות הנמשכים ע״י מיצר הגרון, עד שמאירה בהם הארת המוחין כפי שהם במקומם, ועד שמאיר בהם שורש המידות שלמעלה משורש המוחין. מוחין ומדות הם כמו יום ולילה, ו"בעצם היום הזה", בתוקף גילוי מוחין דגדלות ופנימיות המוחין, נעשה ליל שימורים, תוקף המדות, שגם הלילה נהפך ליום, ולילה כיום יאיר, ועד שמאיר שורש המדות שלמעלה משורש המוחין, וכתיב "ליל שימורים הוא להוי׳" ממש, שנמשך תוס' אור בשם הוי׳ ע״י הפיכת הלילה ליום. וזהו גם הטעם על מה שחוזר ב' פעמים "ליל שימורים הוא להוי׳ שימורים גו׳", כי בחי׳ אתהפכא היא כמו עבודת התשובה שהיא בכפליים.

בר"ח נצטוו "בעשור לחודש יקחו את השה", ובי״ד בו ישחטוהו, ובט״ו בו יאכלוהו. "עשור", אינו רק עשירי, אלא כולל את כל העשרה. העבודה דיצי"מ היתה לפעול חידוש בעולם, חודש של גאולה. והתחילה בר"ח ונמשכה לכל ימי החודש. ונק' 'ראש חודש' ולא 'תחילת החודש', כמו ראש הכולל כל הכוחות ומנהיגם, ר"ח כולל עבודת כל ימי החודש, וע״י העבודה כדבעי פועלים על עבודת כל ימי החודש. כך עבודת החידוש נפעלה בתחילה בכללות בר"ח, ונמשכת בפרטיות בכל הימים עד לעשור בחודש. דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳ לא רק ליום זה אלא גם לימים שלאחריו, בכל יום יש בשלמות גם עבודת הימים שעברו. ע"ד "בא בימים" דאברהם. וזהו "בעשור לחודש", ולא 'בעשירי', כי ביום זה קיימת אצלו גם העבודה של כל הימים שלפני זה. הכח לזה מבחי' משה שבכאו"א. ר"ח הוא נקודה דמלכות, ונבנית בכל עשר כוחותיה. נקודת הקב"ע שהוא ראשית העבודה עיקרה ושרשה ונמשך לכל פרטי העבודה החל מ"ואהבת גו'". נקודת רדל"א שנמשך לבי"ע בריבוי התפשטות והתרחבות. "ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ביקור ד' ימים לברר גקה"ט וקלי' נגה בשה טהור. "ושחטו אותו גו׳", שפעלו העלאה בשה, כמו השחיטה שמכשרת את הבהמה שתהי׳ ראוי׳ להיות דם ובשר כבשרו של האדם. ואח״כ "ואכלו גו׳", שהמשיכו הענין מלמעלה למטה בפנימיות. ובפרט בקרבן פסח שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ההכנה לזה מר"ח, שכולל כל הימים. אח״כ צ״ל העבודה הפרטית במשך עשרת הימים, עד ש"ביום העשירי משכו וקחו גו׳". אח"כ האכילה בחפזון. ההוראה והבכן מכל האמור בנוגע ליום העשירי בשבט, "העשירי יהי׳ קודש", יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו״ר, שצ״ל העבודה עם "שה פזורה ישראל" שמפוזרים בגלות, והעבודה לגלות את "צדקת פרזונו" את הצדקה והכוונה שבפיזור בגלות, שיהי׳ "פרזות תשב ירושלים".

במאמר דתרפ"ג מקשר ענין שם "צבאות" עם באתי לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, עיקר שכינה בתחתונים היתה וכו', עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, והורידה למטה בארץ, בעבודת המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל, ע״י העבודה דאתכפיא ובפרט אתהפכא, נמשך ומתגלה אור נעלה דבכולהו עלמין בשווה, כי הוא למעלה מגדר עולמות. "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים", הפיכת השטות דלעו״ז לשטות דקדושה, ואת השקר (וקשר) דעולם לקרש המשכן. ישראל נק' "צבאות הוי'", ג׳ פירושים בצבא: חיל; זמן מוגבל; צביון. בעבודת הוא, קבלת עול, ילכו מחיל אל חיל בקב"ע ויראה, מיר"ת ליראה עילאה ויראת בושת: צביון, התכללות נש"י אף שחלוקים הם מן הקצה אל הקצה, מארי תורה ומארי עובדין טבין, זהו צביונם שהם חיל אחד של ריבוי גוונים, תכלית היופי; זמן מוגבל, שלכל אחד ניתן זמן קבוע עלי ארץ לעבוד עבודתו בעוה"ז התחתון. קשור לפסוק "היושבת בגנים חברים מקשיבים גו'" שישראל עם היותם נפוצים בגולה ורועים בגנים של אחרים בכ"ז יושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים בתורה הקב״ה ופמליא דילי׳ באים להקשיב לקולם, הוא ענין צבא ויופי מהתכללות בנ"י כאיש אחד. אמנם צבאות הוי׳ (בחירי״ק) שכל ג׳ הענינים דצבא טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי׳. והוא למעלה יותר משם צבאות (דנביאים) שבבי״ע, שם הוי׳ שבאצי' גופא הוא הפנימיות של כל השמות, שם המפורש שם המיוחד ושם העצם. וישראל נק' צבאות הוי׳ שעבודתם בבחי׳ צבא (ג׳ הפירושים) נכללת בשם הוי׳. ולא זו בלבד, אלא ש"הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", למעלה מצבאות גם כמו שנכלל בהוי׳.

שם צבאות נתחדש בתפילת חנה ובנבואת שמואל ("כה אמר ה׳ צבאות גו׳") במלחמת עמלק. עצמות א"ס למעלה באין-ערוך לכל המשכה וגילוי (גם התואר 'אין ערוך' אינו מתאים) רק עלה ברצונו להמשיך וכו' ע"י שמות, ואינם בערך לעצמות. באדם יש ענינים שאינם בערך, ראש ורגל, נשמה וגוף, עד ליחידה שבנפש ועקב שברגל, שהם אין ערוך לגמרי זל"ז, ובכל זאת יש להם איזו שייכות, שם אינו בערך כלל אל האדם. גם בחי וצומח ואפילו דומם השם אינו בערך לדבר הנקרא בשם. עד״ז ההמשכות והגילויים שלמעלה אינם בערך כלל. ב' הפכים בשם, קיום וחיות הדבר והיותו נפרד וזר. "צבאות הוי׳", השם טפל להוי', בו מורגש שאין עוד מלבדו, באצי' עולם האחדות, הגם שהוא עולם, גם מלשון העלם והסתר מ״מ הוא עולם האחדות. ע"ד הוי' אחד, שבז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם נרגש הא׳ אלופו של עולם, דזהו ענין אין עוד מלבדו, אבל 'עמו' יש עוד, בבי"ע גם זה אינו נרגש, שם הוא עולם הפירוד וההתחלקות. בדור דעה של משה עמדו במצב של אחדות אמיתית ונמשך אצלם שם "צבאות הוי'" דאצי', בדורות לאח"ז לאחר מיתת משה ויהושע (בח' שבט) קראו לה' 'צבאות' לצורך בירור עולמות בי"ע, גם למלחמת עמלק צריך צבא כפשוטו להלחם עם המנגד, או להפחידו שלא יצא למלחמה לכתחילה, ומכיון שיש מנגד צריך שם בפני עצמו, שם צבאות. משא״כ בזמן משה הנה אז השם צבאות הי׳ טפל ונסמך לשם הוי׳. הנתינת-כח לזה, "בעצם, היום, הזה". ג' עניני תוקף האור והגילוי. משם נמשך "הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", שישראל למעלה מהניצוצות, ונמשך באופן נצחי מאלקות שלמעלה מגדרי הזמן וגם בעוה"ז ומזה באים להגילוי דלעתיד לבוא.

כללות עבודת ישראל לברר את העולם ולעשותו משכן לו ית', ע"י אתכפיא, לכן נק' ישראל 'צבאות הוי'' בעבודתם לברר את העולם, השמים והארץ וכל צבאם, "וצבא השמים לך משתחוים". 'צבא' לשון צביון כדרז"ל לצביונם נבראו וישראל המבררים נק' בשם צבאות הוי', נטפל לשם הוי', דהנצוצין שנתבררו בגלות מצרים נתעלו להיכלל בשם הוי'. שם זה לא נתחדש ע"י חנה ושמואל, רק נתגלה על ידם, כמו"כ "צבאות הוי'" לא נתחדש ביצי"מ רק נתגלה אז. גם ישראל נק' אז צבאות הוי' שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי'. "והוציא הוי' את בנ"י על צבאותם", שנש"י הן למעלה מבחי' נצוצין. כי בזה שהעולם נעשה דירה לאדם העליון מוסיף כביכול עילוי למעלה. ואדרבה, הטעם מה שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם כי כן הוא בדירתו ית' שהדירה מוסיפה כביכול עילוי למעלה. לאחר הבירור נש"י הם למעלה מהניצוצין ומאיר להם אלקות באופן של ראי' כמו במ"ת שהאיר בחי' "אנכי" בכאו"א מישראל ע"י "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", במ"ת נעשה כאו"א מישראל 'עבד מלך, מלך'. ב' מעלות בראי':תהמשכה נעלית יותר; התאחדות עם מה שרואה, נחקק בו באופן שאין שייך בזה שום חלישות, בשמיעה קען קומען דער קלוגינקער (יכול לבוא ה"קלוגינקער") ולפעול חלישות, בראי' אין שייך שום חלישות, כי התאמתות בראי' נעלית מבשמיעה, עד שאינו דומה שמיעה לראי'. משה רצה להמשיך ולפעול בכאו"א מישראל ובאופן של קביעות, אבל לא פעל זה, לכן אמר "ועתה ישראל שמע", שמיעה לבד, אבל ביחידי סגולה המשיך ופעל העבודה דראי' ובאופן של קביעות. וגם בכאו"א מישראל המשיך ופעל שתהי' העבודה דראי' באופן של מקיף. ומשמע בהדרושים שמקיף זה פועל גם בפנימיות. וזהו "באתי לגני אחותי כלה", שהוא באופן נעלה יותר מבתחילת הבריאה, ע"י עבודת הבירורים ההמשכה נעלית יותר, "אלה תולדות פרץ גו'" שפורץ כל המדוה"ג דהעולם וישראל שיהי' אמיתית ענין הראי' באלקות. דהירידה שבינתיים היא ירידה גדולה ביותר, א געוואלדיקע ירידה, א מורא'דיקא ירידה, און א מאוים'דיקע ירידה, שכ"ז הוא בשביל העלי' נעלית ביותר, שאז יהי' אמיתית ענין הראי' באלקות. שלימוד התורה לע"ל יהי' באופן של ראי' "והיו עיניך רואות את מוריך", לזה מבזבזים את כל האוצרות, גם כאלו שלא רק שאין משתמשים בהם, אלא גם אין מראים אותם, והוא מה שאוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, ובשביל עבודה זו מבזבזים אותם. ואף שבזבוז האוצרות הוא ע"י פקידי החיל, שהם רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הרי הבזבוז עצמו הוא בשביל אנשי החיל. סיכום למאמרי באתי לגני המבארים פרק טו בהמשך