ויהי בעצם היום הזה – תשמ"ו

במאמר דתרפ"ג מקשר ענין שם "צבאות" עם באתי לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, עיקר שכינה בתחתונים היתה וכו', עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, והורידה למטה בארץ, בעבודת המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל, ע״י העבודה דאתכפיא ובפרט אתהפכא, נמשך ומתגלה אור נעלה דבכולהו עלמין בשווה, כי הוא למעלה מגדר עולמות. "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים", הפיכת השטות דלעו״ז לשטות דקדושה, ואת השקר (וקשר) דעולם לקרש המשכן.

ישראל נק' "צבאות הוי'", ג׳ פירושים בצבא: חיל; זמן מוגבל; צביון. בעבודת הוא, קבלת עול, ילכו מחיל אל חיל בקב"ע ויראה, מיר"ת ליראה עילאה ויראת בושת: צביון, התכללות נש"י אף שחלוקים הם מן הקצה אל הקצה, מארי תורה ומארי עובדין טבין, זהו צביונם שהם חיל אחד של ריבוי גוונים, תכלית היופי; זמן מוגבל, שלכל אחד ניתן זמן קבוע עלי ארץ לעבוד עבודתו בעוה"ז התחתון.

קשור לפסוק "היושבת בגנים חברים מקשיבים גו'" שישראל עם היותם נפוצים בגולה ורועים בגנים של אחרים בכ"ז יושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים בתורה הקב״ה ופמליא דילי׳ באים להקשיב לקולם, הוא ענין צבא ויופי מהתכללות בנ"י כאיש אחד.

אמנם צבאות הוי׳ (בחירי״ק) שכל ג׳ הענינים דצבא טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי׳. והוא למעלה יותר משם צבאות (דנביאים) שבבי״ע, שם הוי׳ שבאצי' גופא הוא הפנימיות של כל השמות, שם המפורש שם המיוחד ושם העצם. וישראל נק' צבאות הוי׳ שעבודתם בבחי׳ צבא (ג׳ הפירושים) נכללת בשם הוי׳. ולא זו בלבד, אלא ש"הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", למעלה מצבאות גם כמו שנכלל בהוי׳.