מאמרי פרשת כי תבוא

אדה"ז מבאר דברי הזהר "מאן פני האדון ה' דא רשב"י", דכתיב "למען אחי ורעי", נשמות דאצילות כרשב"י נקראו אחים ורעים לז"א, "אדברה נא שלום בך", ממשיכים שפע יסוד ז"א למלכות ונעשה גילוי אצילות אלקות ממש בבי"ע, ואין בו תערובת רע ח"ו. רק יחידי סגולה כרשב"י ואדמו"ר הזקן שנשמתם מאצילות יכולים לומר כן על עצמן ואין בזה התפארות, כי אין זה הגבהת עצמו אלא הגבהת האלקות שהיא כל מציאותו, כל הנהגתו למטה היו נעשים מאליהם כמו למעלה ופעל גילוי אלקות לכל ונעשה על ידו הפצת המעיינות חוצה, דבר שהבעש"ט התיירא מזה נפעל דוקא ע"י אדה"ז בהתגלות תורת החסידות בהבנה והשגה בשכל אנושי, וגם למי שאינו שייך ללימוד והשגה הנה אמירת ברכה ופסוק שלו היא באופן נעלה, יותר מאשר ע"י חסידות הכללית, עד"מ אדם בעל שכל גם חג"ת ונהי"ם שלו נעלים יותר. תורת הבעש"ט על כי תבוא, כאשר מגיעים לרצון ומרוצה צ"ל "וישבת בה", חידוש תורת חב"ד שכל הענינים צ"ל ע"י עבודה דוקא, ואז מגיעים לדרגא נעלית יותר מכפי שניתן בדרך ירושה ומתנה. וזהו החידוש בתורה השניה שחזר הבעש"ט על התורה הראשונה, מעלת העבודה בכח עצמו שנתחדש ע"י רבינו הזקן בהתגלות תורת חסידות חב"ד דוקא.

הצ"צ ברשימותיו על תהילים מבאר: "אורי", תורה אור, "וישעי", מצוות, "בגדי ישע". אדה"ז מבאר, שורש ההפרש בין תורה למצוות, תורה היא אור פנימי, החכמה מאין תמצא. מציאות האין שבא לידי גילוי. מצוות הוא האין עצמו, בחי' הכתר, רצון העליון, מקיף לכל האצילות בשוה. מ"מ מעלה בתורה על מצוות כי התורה הוא גילוי טעם במצווה, והחכמה תחי' בעליה, אף שהמצוות הם 'בעליה' דחכמה, מ"מ החכמה תחי' אותם, גם מעלת המצוות עצמן, זה גופא מתגלה ע"י התורה, ע"ד תשובה למעלה מהתורה, מ"מ גילויה היא ע"י התורה שמלמדת כיצד לעשות תשובה. בנוגע ח"י אלול הנה הבעש"ט הוא בחי' עתיק, ורבינו הזקן הוא חכמה, ותורת אדה"ז הוא כלשון אדמו"ר הרש"ב נ"ע: היא היא תורת הבעש"ט, פנימיות אבא פנימיות עתיק, ותובעים שהלימוד יהיה עד מיצוי הנפש, ולהוסיף בלימוד שו"ע ותניא והפצת המעיינות חוצה, מעיין הוא מקור המים ואין מים אלא תורה, שיטבול במי הדעת טבילה שהמים עולים ומכסים על ראשו (איבערן קאפ).

"כי תבוא אל הארץ", לשון רצון, שרצתה לעשות רצון קונה ע"פ טעם ודעת, "אשר ה"א נותן לך", רצון למעלה מטו"ד. תורת הבעש"ט, כאשר תבוא אל הרצון שהוא מתנה וירושה בכל אחד מישראל, צריך להמשיך בהתיישבות, אורות בכלים, ע"י "והלכת גו' לשכן שמו שם", מס"נ לפרסם אלקות ע"י ברכה ופסוק תהילים. ישראל, מצד שרש נשמתם הם ביכורים וקדמו לתורה, תרומה, תורה מ', ישראל הם ראשית תבואתה. כדי שגם בירידתה למטה בגוף תתגלה בה הארה משרשה, הוא ע"י תפלה לשון התחברות, שהותקנה במקום ביכורים, ומתעלה הנשמה לשורשה ומקורה, בחי' ביכורים, ונעשה גם המשכה למטה, "הגדתי" ל' המשכה, עד שיכולים למששה בידים. "היום הזה ה"א מצוך גו' בכל לבבך", שני לבבות, כמו הבן בהיותו שרוי אצל אביו הוא בפנימיות הלב, אך אם הרחיק הוא בחיצוניות הלב. ההפרש בין שורש הנשמה בהיותה למעלה לגבי ירידתה למטה, סתים וגליא, הברית דר"ה הוא לקשר פנימיות הלב, שיהי' גם חיצוניות הלב להוי'.

משה ראה שביהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים ליבטל עמד ותיקן לישראל ג' תפילות, שייכות ביכורים לתפילה כי ג' האבות נק' ביכורים והם קודמים לכל גם לתרומה שהיא תורה מ', ישראל הם ראשית תבואתה למעלה מטו"ד קדמו לתורה שהיא טו"ד, ע"ד תשובה. הבאת ביכורים לכהן העלאת נש"י לשרשם, ענין ק"ש, למס"נ באחד, קריאת הפרשה הוא המשכת אהבה בתענוגים, זבת חלב ודבש, ענין ח"י ברכאן דשמו"ע. בהקדמת "אשר ה"א נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה", "נחלה עבר על נפשנו", המשכת מקיף ופנימיות המקיף, שם יעקב קודם לעשו, והוא נתינת כח לענין הביכורים, בירור משמני הארץ דעשו מצד שרשו של יעקב שלמעלה מתהו ותיקון. ובפרטיות, "ירושה" הוא הבירור דבי"ע פסולת מתוך אוכל או אוכל מתוך פסולת, "נחלה" הוא בירור אוכל מתוך אוכל, אך כל זה הוא בכלים, אבל באור הוא "וישבת בה", כי באור לא שייך בירורים רק עליה מדרגא לדרגא, בעבודה הוא אהבה בתענוגים שעצם הנשמה מתענגת על עצמות א"ס. "לא הביט און ביעקב", בחי' יעקב עבדי בימות החול, אבל עדיין יש עמל בעבודת הבירורים דפסולת, "ולא ראה עמל בישראל" בשבת, בירור אוכל מתוך אוכל, "ותרועת מלך בו", לשון חיבה ורעות מצד התגלות עונג העליון ע"י תקיעות ותרועות השופר מתחיל מר"ח אלול, ע"פ המשל למלך בשדה וכו' באור פני מלך חיים.

דיוק כפל הלשון "את עמך את ישראל", בירושלמי עה"פ: גדול כוחן של עושי מצוה שמהפכים ברכה לקללה, לכן מקדים "את עמך", אנשים פשוטים, המקיימים תומ"צ בתמימות ופשטות, קודמים לישראל, יושבי אהל. ביאור ג"פ "הוי' אלקיך" שבפסוק, ע"פ ד"ה שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון לאדמו"ר מהר"ש. ציון, יראה עילאה, נאמר: "הללי אלקיך", שם אלקים דוקא, "כי חזק בריחי שעריך", שצריך גבורות להגביל השפע. "הנותן שלג", לבושי כתלג חיור, שרשו גבורות דעתיק, בנפש הוא העצם דכוחות הגלויים שפועל בציור אבל במדידה והגבלה. נמשך בהם כצמר, שער רישי' כעמר נקא, חסד דעתיק, עצם הנשמה ממש שמתגלה בפנימיות הכוחות ואין שייך בהם פגם – ע"י המשכת עצם הנשמה שמושרשת בעצמות ולמעלה משניהם. ירושלים, יראה תתאה, הבאה מהתבוננות באלקות שבערך העולמות, פועל גם בנה"ב, ע"ד מעשה. ציון, יראה עילאה הבאה מהתבוננות באוא"ס שלמעלה מעולמות, אינה פועלת על נה"ב, ע"ד תלמוד. אבל כשנמשך מיראה עילאה ליר"ת נעשה בה עילוי, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. לכן מקדים בפסוק "את עמך" אנשים פשוטים, ל"את ישראל" יושבי אהל. מעלת המעשה שעיקרה תשובה מהפכת זדונות לזכויות, את הקללה לברכה, לכן כופל תיבת "את" לומר שהם ב' ברכות, ע"ד שלג וצמר. "ולא אבה ה"א לשמוע אל בלעם", מלכתחילה, ע"ד עבודת הצדיקים; "ויהפוך ה"א", הוי' דלעילא, ע"ד עבודת התשובה דבחי' שלג; "כי אהבך ה"א", אהבה עצמית דהקב"ה לישראל, עבודת התשובה דבחי' צמר.

כריתת ברית בשנית בכניסתן לארץ היתה על תושבע"פ, היא בחינת ארץ ישראל, קודם הירידה להתעסק בעניני ארץ. לזה אין די בכר"ב שהיתה בחורב על תושב"כ, כי היה לדור המדבר, שהיו דור דעה, ועיקר המצות שלהם היה ברוחניות. בר"ה הוא זמן כניסה לארץ בשנה, בנין המלכות, עולם הדיבור, מלכות פה תושבע"פ, שבא בהתחלקות ע"י צמצום והגבלה שלא יראה אוא"ס לעלמא דפרודא, לכן צריך כריתת ברית ליחדו ביחודא עילאה תושב"כ. לכן "ודבש" קודם ל"היום הזה גו'", כדי להמתיק גבורות הצמצום והירידה לעניני עולם, בחסדים, שלא יהיה מציאות יש אלא ביטול היש, [בהערה נוסף, ענין מיתוק הירידה דגבורות שבמצוות, ע"י התבוננות דתפלה שבה עולים כל ענייני מחדו"מ בסולם]. גם בירידה מלמעלה למטה צריך מיתוק בדבש, למתק הגבורות שלא יסתלקו, הדבש עושה כיווץ שלא יפרד ע"י הגבורות מהרכבתו שלא ירקב. הדבש מהפך מהות הדבר שמונח בו, עד שאין חשש באכילת רגלי דבורים שמעורב בו, כי מהפך ממרירו למיתקא. גם כדי לעצור ההסתלקות שבירידה להתהוות נמשך תענוג, נתאווה כו' דירה בתחתונים, ע"י עבודת האדם, שעוצר את עצמו בהגיעו לכלות הנפש בכל מאודך, שלא יפרד ויסתלק הנפש מהגוף מאהבה בתענוגים, כי יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב.

ט"ו תיבות בפסוק זה, ענינו, "אתם עשיתוני חטיבה אחת", הוי' אחד, רומז לבחי' י"ה מיוחדת בבחי' ת"ק. ב' פירושים בזה: חיבור מוחין במדות, ה' אחד י"ה עם ו"ה; חיבור מוחין עם כתר, ה' אחד עם עצמות א"ס. ב' הפירושים יש במארז"ל תפילין דמארי עלמא, המשכת מוחין בז"א, והמשכת אוא"ס במוחין. "את ה' האמרת", ל' חשיבות ושבח, שהקב"ה מניח תפילין ע"י עבודת ישראל. ע"פ תורת הבעש"ט ואדה"ז עה"פ "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", בעיקר ע"י תפילין שענינם שעבוד המח, המשכת אוא"ס במוחין, והלב, המשכת מוחין לז"א, ונמשך גם בכוחות תחתונים, ענין תורת החסידות שהענינים יומשכו למטה בגילוי. וזה בכח ישראל "כי ה' האמירך וגו' לשמור כל מצוותיו", כך בחר ה' בבחירתו החפשית שמגעת בעצמות, לכן בתפילין דמארי עלמא כתיב ומי כעמך ישראל. בח"י אלול מתחיל עבודת הכתרת המלך דראש השנה.

מעלת ירושה ומתנה נרמזו בענין ביכורים דוקא, כי היא מצוה כללית, משה התקין שיהיו מתפללין ג' תפילות בכ"י במקום ביכורים, ישראל שקדמו לעולם ע"פ התורה נק' "ראשית תבואתה" כמו ביכורים ורק הארת הנשמה, רגל שבנשמה, מתלבשת בגוף וע"י התפלה מחבר רגל שבנשמה עם מקורה שקדמה אפילו לתורה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הכח לזה כי ה' אלקיך נותן לך, גם כי תבוא אל הארץ התחתונה ודוקא שם ניתן הכח לעלות למעלה בתפלה ולהמשיך גם על צרכיו הגשמיים, שזה המ"ע דתפלה והבקשות דשמו"ע. וירשת, בירור הניצוצות, ירושת אורות דתהו, וענית ואמרת בביהמ"ק שאורה יוצאת מחלונות שקופים אטומים לכל העולם כולו בפירות ולחם גשמיים, תפילה עיקרה דיבור, ע"פ תורת הבעש"ט ושמת בטנא ר"ת טעמים נקודות אותיות, ופי' הה"מ שלא נרמז תגין כי אינם נשמעין בגלוי כי תכלית הכונה בתפילה שתומשך למטה בעולם בגלוי, החזרת האור בנוקבא, השפעת האור בכלי, דירה בתחתונים.

בילקוט מדמה פסוק "קומי אורי כי בא אורך" לפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". יש בזה ד' ענינים: חיים, מקור חיים, אורך ואור. חיים, ממלא כ"ע, מקור חיים, סובב כ"ע, שהוא מקור לחיים או שממנו נמצאו החיים. באורך, אוא"ס שלפני הצמצום, עצם האור והתפשטות האור, ובזה גופא, גילוי לעצמו וגילוי השייך לעולמות שהם השורש דסובב וממלא. למעלה מזה הוא תורה כפי שאינה בשביל העולמות כלל. נראה אור, הוא למעלה גם מ"אורך", השרש דישראל שלמעלה משרש התורה ומתגלה ע"י התורה. עפ"ז פירוש הפסוק "קומי אורי גו'": אורך, הוא אור הנשמה, "קומי אורי", הוא האור שמתגלה ע"י עבודתה בגוף, שהוא למעלה מאורך, אור הנשמה, והוא מאמר הקב"ה לכנס"י בזמן הגלות, שאפשר וצריך להיות "קומי אורי כי בא אורך", הן לאור הנשמה (אורך) והן שהנשמה מאירה את הגוף (קומי אורי).

ג' פירושים בהאמרת: אמירה ודיבור; לבוש, אימרא; חשיבות ושבח; נגד ג' לשונות, "לתהלה לשם ולתפארת", שהם כנגד ג' מדרגות, אתעדל"ע, אתעדל"ת, ואתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. "את ה' האמרת היום" (בר"ה) ע"י אמירה ודיבור בתורה למטה פועלים עשרה מאמרות מחדש ונמשך "והוי' האמירך היום", בחי' שאין אתעדל"ת מגעת לשם, קוב"ה שריא באתר שלים. "האמרת" – דיבור, ספירות, מאמרות, דברות, גם מאמר אחד, בראשית, בחכמה, אנכי, כל זה שייך להתחלקות והתלבשות פנימי בעולם; "האמרת" – לבוש, מקיף שלמעלה מהתחלקות, "ה' מלך גאות לבש", קבלת עול מלכות שמים דאדה"ר המשיך מקיפים; "האמרת" – שבח למעלה מכל גדרים, שבח אחד ומיוחד לומר אין כמוך, אין ערוך כלל. משם ממשיכים ישראל בר"ה. "והוי' האמירך", אתעדל"ע שלמעלה, קוב"ה שריא באתר שלים. בחינה העליונה ביותר ברצון שלפני הצמצום, למעלה מרצון המוחלט וקודם שעלה ברצונו, גם בזה פועלים ישראל ונפעל ע"י ישראל, אויב נאר עצמות בלייבט נישט וי ער איז פארזיך (כל דרגא שהיא כביכול למטה מעצמות), הר"ז תלוי בישראל, כי עלו במחשבה ונחקקה צורתם בו ית' קודם שנבראו, ואצלו ית' העבר והעתיד אחד. כל זה שייך כבר באלול, ע"י העבודה דאלול ממשיכים אוא"ס למעלה מגדרים ולמעלה ממקיף דמקיף, ועושה דירה בתחתונים לאלקות שלמעלה מגדרים, ונמשך גם בכוחות הגלויים החל מהרצון, מקיף הקרוב, עד "וישבת בה", בפנימיות, "וענית ואמרת", שיש בהם ג' הפירושים הנ"ל, עד שמביאים ביכורים מן המובחר.

"היום הזה", היינו בכניסה לארץ ישראל, וישנה בעולם, שנה ונפש, בעולם, לעשות את העולם דירה לו ית', ועיקרה בא"י כפשוטה תמצית העולם; בשנה, קב"ע מלכותו ית' בראש השנה על כל השנה; בנפש, כאו"א מישראל הוא חלק אלקה ממעל ממש ורוצה לעשות רצון קונה; ענין א"י בתורה, תושבע"פ גילוי רצה"ע וגילוי סתרי תורה ועיקרה בתורת חסידות חב"ד שנתגלה ע"י אדה"ז. "האמרת" בתורה: כשאדם לומד תורה מפעיל וממשיך, "האמרת", שהקב"ה אומר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בנפש, הוא שרש נש"י, כמשל האב דחקוקה לפניו צורת בנו הקטן קודם שנולד; בשנה, כ"ה אלול הוא בחי' כדמותנו, בחי' כה, ר"ה הוא בחי' בצלמנו, בחי' זה היום, בו נאמר נעשה אדם; בעולם, הכניסה לארץ וירשת וישבת בה, שיורש ענייני עשו, אורות מרובים בכלים מרובים. וה' האמירך היום גו' "לתהלה" – חכמה, "לשם" – בינה, "ולתפארת" – דעת, וכל זה נמשך בעבודת ישראל בג' קווין שעליהם העולם עומד, היא הכניסה לארץ "האמרת" בעולם, שנה ונפש.

כניסת הארץ; ראש השנה; תושבע"פ; כולם קשורים לספירת המלכות. גילוי רצון העליון בשלימות. כל זה ישנו כבר עתה בעולם בשלימות, "אלה תולדות (מלא) השמים והארץ בהבראם", אלא שנמצא בהעלם, ע"י העלם זה יתגלה לעת"ל יתרון האור מן החושך, "אלה תולדות (מלא) פרץ", פריצת כל המדידות והגבלות. "ודבש היום הזה ה'" הוא ר"ת הוי' אחת, תיבת "ודבש" מרמז על יתרון האור מן החשך, כי באה מהדבורה שהוא שרץ טמא ודוקא על ידה באה המתיקות. הרמז באות ו' שבתיבה, "ודבש", כי ו' הוא אות החיבור המוסיף, ע"ד יתרו, שנוסף אות ו' לשמו (יתר) כי על ידי הודאתו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים", באו לגילוי דמ"ת כיתרון האור הבא מן החשך. כללות עבודת ישראל עתה, לגלות "אלה תולדות פרץ" ועי"ז נעשה שותף למעשה בראשית. ויש בזה מעלה יתירה מכניסת הארץ ע"י יהושע, כי הדור ההוא היו בניהם של דור דעה אוכלי המן ושותי מים מבארה של מרים, לא היה להם הפיכת חשך לאור, לכן אינו בתכלית העילוי, משא"כ הכניסה לארץ עתה לאחר חשך הגלות שפיזרן בין האומות, גולים בין האומות ומפוזרין בכל העולם כדי לברר ניצוצות (ולא ע"י אור גדול המושך אליו את הניצוצות) יש בזה עילוי גדול יותר. כיתרון האור מן החושך.

תלה הכתוב מצות הבאת ביכורים תיכף ומיד בבואם לארץ, מוכרח לומר שישנו ברוחניות, גם בזמן הזה, עבודת התפילה במקום ביכורים תיקנו, איתא במדרש: משה צפה שעתידין ביכורים ליבטל תיקן להם ג' תפילות בכל יום, ומבאר הצ"צ הטעם, בביכורים ב' ענינים, הבאה וקריאה, העלאה והמשכה, כמו"כ בתפלה, העלאה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", והמשכה משמימה לארצה, למלא את צרכי האדם. כשם שביכורים באים "מראשית פרי האדמה" מהמובחר ומשובח, כך כשמתבונן ויודע לפני מי הוא עומד, תפילתו היא מהמובחר ומשובח שבכוחותיו, ונותן להקב"ה את החלק הכי נעלה שבנפשו (העלאה), והקב"ה נותן לו מידו המלאה הקדושה והרחבה (המשכה), מבחי' יו"ד דשם הוי' עד לה"א, מאצי' לבי"ע, עד למחדו"מ של האדם העובד. וכתורת הבעש"ט "כי תבוא אל הארץ" לשון מרוצה ורצון – העלאה, "וישבת בה" – המשכה, "ושמת בטנא", בכלים, ר"ת טעמים נקודות אותיות, ומביא את הברכה הכי גדולה "כי תבוא אל הארץ" כפשוטו תיכף ומיד.

מצות ביכורים היה מוגבל בזמן מיוחד בשנה ורק לאחר כניסתם לארץ, ועתה משה תיקן תפלה במקומו, והוא בכל מקום וכל זמן ג"פ בכל יום. הנה ביכורים ותרומה פוטרים את הכרי, אלא שהסדר הוא, קודם ביכורים, אח"כ תרומה, ונשאר הכרי. ענינם ברוחניות: העולם הוא כמו הכרי, ישראל הם ביכורים, ותורה היא תרומה. תורה קדמה לעולם ע"ד תרומה שקדמה לכרי אלא שהיא בערך לעולם, ישראל שקדמו לתורה אינם בערך לגמרי לעולם. בעבודת האדם, תרומה הוא לימוד התורה, לדעת המעשה אשר יעשון. שייכת לעולם המעשה. ביכורים הם ישראל שמקשרים את התורה עם נותן התורה, ע"י שברכו בתורה תחילה, מוסיפים בתורה כפי שהיא מצ"ע, ע"ד שמוסיף במצוות, לא רק למעלה ברוחניות, אלא במצוות גופא, כתורת הרב המגיד עה"פ "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שמוסיף חיות בתומ"צ עצמם בנוסף לחיות שיש בהם, בצדיקים גדולים ראו לפעמים בגילוי בגשמיות איך שהוסיפו חיות במצווה, כסיפור מהבעש״ט שהיה נראה בגלוי הציצית הגשמיות שבטליתו מתנועעות. זהו ענין ברכת המצות וברכת התורה, וענין הביכורים קשור בפשטות עם כל הברכות. אלא שכל זה הוא בנשמה, חלק אלקה ממעל ממש, מקיף שלמעלה מתפיסה, אין מזל לישראל, רק מזליהו חזי ופועל על הנשמה שבגוף חרדה המסלקת הדמים והרתיחה, ביטול במציאות, אלא שאינו בגילוי, כדי שתהיה בחירה בקב שלו, וכדי לחבר המזל לנשמה שבגוף לזה צריך עבודת התפלה, ל' תופל וחיבור, ע״י שעומד כעבדא קמי מרי׳, בטל לגמרי כעבד הבטל אל המלך, שאינו מציאות בפ"ע כלל. כשהוא בדרגא זו ביכלתו לחבר המזל שבנשמה עם הנשמה שלמטה. מעלת הביכורים עתה בתפלה יותר מזמן שביהמ"ק היה קיים, כי עתה אינו מוגבל בזמן ומקום, ע"ד קרבנות בזה"ז, קלקלתינו זהו תקנתינו, וישנם כל ג' העניינים: ישראל החורש וזורע ומביא את הביכורים, לוים האומרים ארוממך גו' והכהן שהיה מקבל, כל זה פועל האדם בתפלה בכל מקום ובכל זמן ג"פ בכל יום. ויש בו עוד ענין, שהוא מביא לענין ביכורים וקורבנות גם בפשטות לעת"ל כמצוות רצונך.

הוראה נצחית בעבודת כל אחד מענין ירושה ומתנה של הארץ, כאו"א מישראל הוא "ארץ הצבי", ל' תענוג וארץ חפץ לכן יש אצלם ב' ענינים אלו גם לפני העבודה, אדם מורכב מגוף ונפש, בצלמנו כדמותנו, ומדרגה שלישית המחברם, שרשם בג' המדרגות, ממלא כ"ע, סובב כ"ע ומדרגה שלישית שלמעלה מהן המחבר אותן. שייך לר"ה, מלכויות, ספי' המלכות, ממכ"ע; זכרונות, ז"א, סוכ"ע; ומדרגה הג' המחברם הוא שופרות, בינה, ושרשה בעתיק, לשון שופרא ותענוג. בעבודת האדם הוא: סור מרע, כל ישראל שווים בזה, כי מוכרח לצאת מהחושך. ועשה טוב, יותר ממה שמוכרח, למעלה ממדוה"ג. בקש שלום, ענין התורה שלמעלה משניהם. כמו"כ החילוק בין ירושה למתנה, ירושה שאין לה הפסק, ע"ד סור מרע, כי צ"ל תמיד חדור באלקות ולסור מכל הענינים הבלתי רצויים. גם ענין הבירורים, יעקב יורש אורות דתהו מעשו ונכנס במקום המוריש בדרך ממילא והוא הבכור באמת. מתנה היא למעלה מזה, התגלות מלמעלה, "אשר ה׳ אלקיך נותן לך", ע״ד ענין ועשה טוב שהיא הוספה בטוב, ויש בה הפסק, מתנה היא למעלה לגמרי ממדידה והגבלה, המשכת בחי׳ סובב. אך הסדר בפסוק, קודם, "ה"א נותן לך" ואח"כ "וירשת", נתינה קודם לירושה, כי משביעין אותו (מל' שובע) תהי צדיק, כי כבר בתחילת העבודה נותנים כח, וכל הנותן בעין יפה נותן, שיגיע האדם לשלימות עבודתו, לא רק לבחי׳ ירושה אלא גם לבחי׳ מתנה. ובאופן של "כי תבוא" לשון סיפור והבטחה, את ארץ ז' עממין בדרך ירושה, ואת קיני קניזי וקדמוני בדרך מתנה, כי ירחיב ה"א את גבולך.

"היום", קאי על ר"ה, ומחובר לתיבת ודבש שלפניו, "ודבש היום הזה הוי'" ר"ת צירוף שם הוי' אחת. מרומז בזה הקשר לתחילת הסדרה "והיה כי תבוא אל הארץ". כניסה לארץ זבת חלב ודבש. שלימות קיום המצות הוא בארץ, לכן משה רצה להכנס לארץ שיקימו כל המצוות על ידו מבחי' עליונה יותר. לזה היה כריתות ברית על התורה קודם הכניסה לארץ, ענין התקשרות למעלה מטו"ד. וזהו "את ה' האמרת היום וה' האמירך", ושייך לבנין המלכות דר"ה, וכל זה כדי "להיות לך לאלקים", ליבטל וליכלל ברצונו ית'. היום הזה נהיית לעם לה"א, קאי על ר"ה. "ולתתך גו' לתהלה לשם ולתפארת", בלקו"ת מבאר שהם ג' בחי' חב"ד, י"ל שזה גם הקשר לח"י אלול, הבעש"ט, מיסד חסידות הכללית, פעל "להיות לך לאלקים", ליבטל וליכלל ברצונו ית', וענינו של אדה"ז היה לפעול להיות לתהלה לשם ולתפארת, חב"ד. וע"י שעוסקים בלימוד כל זה, ובפרט בפנימיות התורה בהבנה והשגה זוכים לכי תבוא אל הארץ בפשטות.

הבקשה "שמח תשמח רעים אהובים" הוא שיומשך שמחה יותר נעלית מהשמחה שיש בבינה ומהעונג שיש בחכמה שהם מורכבים וצריך להמשיך בהם שמחה שלמעלה מהרכבה ומדידה והגבלה. השמחה הנגרמת למעלה מעשיית מצוה בשמחה יתירה, היא מהשמחה מעצם עשיית המצוה (שהיא מעלה נפלאה, כי סוף מעשה עלה במחשבה תחילה וכו') והיא למעלה גם מהקבלת עול והנחת עצמותו שבמצוה, כי הם מגיעים רק ברצון ותענוג שלמעלה, ואין עצמות ומהות מוכרח בזה, משא"כ השמחה נמשכת מרוממות ועצמות הנפש, ומעורר למעלה שתהא שמחה מזה שנעשה רצונו, אף שאינו מוכרח בהרצון, למעלה מרצון ותענוג. אף שהמעשה בפועל בקב"ע בלבד כעבד פשוט מגיעה בעצומ"ה הפשוט שלמעלה מהרכבה וציור, מ"מ הרי הוא נשאר בבחי' שלמעלה מהרכבה ואינו נמשך למטה בהרכבה, החידוש בשמחה הוא, שפורצת כל הגדרים המדידות והגבלות גם של קדושה, ופועלת שגם הבחי' הכי פשוטה שלמעלה תומשך למטה בגלוי, כי הכוונה בדירה בתחתונים היא שהם בעצמם יהיו דירה לעצמותו שלמעלה מכל הרכבה, ודירה זו צ"ל בתחתונים, במקום של הרכבה וציור. לכן כבר ביום ראשון לבריאה מאיר אור שלמעלה מהרכבה, ואדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, שהוא מורכב, אלא שאז היתה ההמשכה מלמעלה ועתה הוא ע"י עבודה בשמחה של מצוה.