השקיפה ממעון קדשך – תשכ"ז

דיוק כפל הלשון "את עמך את ישראל", בירושלמי עה"פ: גדול כוחן של עושי מצוה שמהפכים ברכה לקללה, לכן מקדים "את עמך", אנשים פשוטים, המקיימים תומ"צ בתמימות ופשטות, קודמים לישראל, יושבי אהל. ביאור ג"פ "הוי' אלקיך" שבפסוק, ע"פ ד"ה שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון לאדמו"ר מהר"ש.

ציון, יראה עילאה, נאמר: "הללי אלקיך", שם אלקים דוקא, "כי חזק בריחי שעריך", שצריך גבורות להגביל השפע. "הנותן שלג", לבושי כתלג חיור, שרשו גבורות דעתיק, בנפש הוא העצם דכוחות הגלויים שפועל בציור אבל במדידה והגבלה. נמשך בהם כצמר, שער רישי' כעמר נקא, חסד דעתיק, עצם הנשמה ממש שמתגלה בפנימיות הכוחות ואין שייך בהם פגם – ע"י המשכת עצם הנשמה שמושרשת בעצמות ולמעלה משניהם.

ירושלים, יראה תתאה, הבאה מהתבוננות באלקות שבערך העולמות, פועל גם בנה"ב, ע"ד מעשה. ציון, יראה עילאה הבאה מהתבוננות באוא"ס שלמעלה מעולמות, אינה פועלת על נה"ב, ע"ד תלמוד. אבל כשנמשך מיראה עילאה ליר"ת נעשה בה עילוי, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

לכן מקדים בפסוק "את עמך" אנשים פשוטים, ל"את ישראל" יושבי אהל. מעלת המעשה שעיקרה תשובה מהפכת זדונות לזכויות, את הקללה לברכה, לכן כופל תיבת "את" לומר שהם ב' ברכות, ע"ד שלג וצמר. "ולא אבה ה"א לשמוע אל בלעם", מלכתחילה, ע"ד עבודת הצדיקים; "ויהפוך ה"א", הוי' דלעילא, ע"ד עבודת התשובה דבחי' שלג; "כי אהבך ה"א", אהבה עצמית דהקב"ה לישראל, עבודת התשובה דבחי' צמר.