סיכום מאמרי מאמרי פרשת עקב

ברית, חסד ושבועה, אינם תלויים בתנאי, מדוע נאמר "והיה עקב תשמעון" ולמה קורא 'מצות שאדם דש בעקביו' בשם משפטים (שכליים) לכאו' צ"ל חוקים או עדות? מבאר ענין תלת קשרין ישראל אורייתא וקוב"ה, נשמות למטה הם כמו ב' דברים מתקשרים, משא"כ למעלה הם דבקים כאחד, מעלה בהתקשרות למטה שבאים למדרגה גבוה יותר. הנשמות למעלה נק' "בנות ירושלים", שלימות היראה, נשמה למטה אומרת "שחורה אני" אפגעריסן [מנותק] מעצמות א"ס ב"ה, מבנות ירושלים, כי הגוף אינו כלי לאהוי"ר ודבקות, בארץ ציה ועיף בלי מים, אעפ"כ "ונאוה" יש לה אהבה וגם יראה בתכלית הנוי והיופי. אהבה מצמאון כרשפי אש ויראה מצד ביטולה והנחת עצמותה. אף שנשמות למעלה בטלים בעצם, כלא חשיב, אך אינו מתבטל לגמרי (ער ווערט ניט אויס) באופן דאין עוד. משא"כ הנשמה למטה מצד העלמות והסתרים תופס שהאמת אינו כן (כאפט זיך אז עס איז ניט אזוי) ויש רק עצומ"ה א"ס ואין עוד מלבדו, הביטול בתוקף יותר, לכן "ונאוה". גם בתורה ע"י שירדה ונתלבשה בעולם פועלת התקשרות ישראל עם עצמות, נפעל התקשרות התורה עם עצמות, הן בגליא והן בסתים דישראל ואורייתא וקוב"ה. "את הברית ואת החסד אשר נשבע" הם ג' עניינים למעלה מטו"ד שמכריח עצמו בלית ברירה כביכול. "והי' עקב" אינו תנאי אלא סדר עבודה בנשמה, בחי' יעקב, עקבתא דמשיחא, אותותינו לא ראינו, ומ"מ "תשמעון" בהבנה והשגה "את המשפטים האלה" שישפוט עצמו ע"י התבוננות בתכלית בריאתו ומעמדו ומצבו בירידה מבחי' טהורה היא, גלו לאדום שכינה עמהם, ער שלעפט מיט זיך את הניצוץ אלקי, יבוא למצב של "תשמעון" מחשבה, השגה, "ושמרתם" דיבור, ת"ת כנגד כולם "ועשיתם" מעשה, "ושמר ה"א לך את הברית וגו' אשר נשבע" עניינים שלמעלה מהשתל', "והיה" לשון שמחה, ימשכו למטה בגשמיות "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'".

בדרא דעקבתא דמשיחא "תשמעון ודאי" א"א לחכות יותר, אין למתי להניח את הבירורים (ס׳איז ניטאָ אויף ווען צו אָפּלייגן די בירורים), ולזאת תשמעון ודאי. תשמעון, מחשבה; ושמרתם, דיבור, שמור זה משנה; ועשיתם, מעשה; תשמעון ג' פירושים: הבנה, מחשבה שבמח'; שמיעה, דיבור שבמח'; אסיפה, מעשה שבמח'. עי"ז ושמר גו' את הברית, מעשה; ואת החסד, מחשבה; ואת השבועה, דיבור. ישראל עלו במחשבה עילאה, למעלה מבחי' מחשבה שבמח', פשיטות לגמרי, ע"י עבודתם למטה בכל מאודך מתעלים יותר, עושין רצונו של מקום (מדארף אויפמאכן א רצון במקום), פועלים רצון מלמעלה מהרצון ומהשתלשלות להמשיכו במקום ובהשתל', ואז ההנהגה למטה הוא בל"ג, אף שהעבודה היא רק בל"ג דנפש, 'מאד שלך', מ"מ ממשיך רצון העליון שלמעלה. בהתבוננות האדם למטה, ש"הוי' (עילאה) אלקינו", כוחנו וחיותינו, עי"ז "הוי' (תתאה) אחד", מגיע לביטול בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, ממשיכים רצה"ע שלמעלה מבחי' מחשבה עילאה שרש הנשמות. "ושמר ה"א לך את הברית וגו'" לצורך המשכות הללו מלמעלה מהשתלשלות צריך לזה כריתות ברית (לכן מקדים ברית לחסד ושבועה) כדי שהעבודה דלמטה תתפוס מקום ותמשיך גילוי מלמעלה.

איתא במדרש "בני תורעמנין הן, אדם הראשון, אחר כל השבח שעשיתי עמו אמר האשה אשר נתת עימדי, ישראל טענו על המן נפשנו קצה בלחם הקלוקל בזמן שהיה לחם מן השמים, אף ציון כן היא, ותאמר ציון עזבני הוי' ואד' שכחני", משמע שיש בזה טובה, מלמעלה מאנט מען פארואס איז מען ניט תופס דעם פנימיות הענין (תובעים מלמעלה מדוע לא תופסים את פנימיות הענין) שעזיבה ושכחה זו לשעה קלה יש בה מעלה, כי באה לכלות את המלכות הרביעית גלות האחרון. ענין עזיבה ושכחה דלמעלה היא תוצאה מעזיבה ושכחה בעבודת האדם, עזיבה היא העדר הזכרון, עס פעלט דער זכרון, שאינו זוכר על אלקות. שכחה שנוספים עניינים המשכיחים, ע"ד "ישתה וישכח רישו" שהשכחה היא מהיין המשכח. הנהגה זו גורם שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, "ואנכי אסתר אסתיר פני", עד למעלה מעלה. ביוסף נאמר "ולא זכר שר המשקים וישכחהו", תמורת זה שיוסף הוא המשביר תענוג דקדושה, הנה שר המשקים, מים מצמיח כל מיני תענוג, מנגד לזה וממשיכו לעניני עוה"ז ונעשה העדר הזכרון, "ולא זכר" ער גידיינקט ניט און ליגט ניט אין עניני אלקות וכו' [אינו זוכר ואינו מונח בעניני אלקות] "וישכחהו", שמכניס כוחותיו בעניינים אחרים שמושקע בתענוגים גשמיים, דבר המשכח, ומזה נעשה למעלה עזבני ושכחני. התכלית מהעלם הוא כדי שבנ"י יהיו "בן חכם יחפש אב", כמשל האב שמסתתר מבנו כדי לנסות את חכמת הבן, כוונת ההעלם היא בשביל החיפוש שיחפשנו, ועי"ז יתגלה אליו אביו ביתר שאת כמשל שווינדעל טרעפּ, שאחר הקירוב נסתר ואז מתראה פנים בפנים בקירוב יותר. וכמו"כ בגלות, שדוקא ע"י העזיבה והשכחה לפי שעה, נעשה תכלית הגילוי. לכן כשראה יעקב שרו של אדום עולה ואינו יורד, וירא יעקב מאוד, אמר לו הקב"ה אל תירא עבדי יעקב, כל אריכות הגלות לבטל מלכות הרביעית, מצד ריבוי העלמות והסתרים כו' נעשה התעוררות כחות העצמיים שבנשמה שלמעלה מכחות הגלויים, ופועלים הבירור גם בקליפה זו. ונעשה גם למעלה עלי' בבחי' שלמעלה מהגילויים.

"ופרצת" בלי גבול, יומשך ב"ימה וקדמה גו'" בגבול, יחוד הוי' ואלקים, ע"י עבודה זו נעשה "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שהוא גם לשון נפעל, כפיה, שהגם שאינם רוצים מ"מ פועלים ענין הברכה והמשכה ואסיפת כל הניצוצות ("כל משפחות האדמה") שגם ימה וקדמה, בהגבלה, יהי' ופרצת, המשכת בל"ג, יחוד הוי' ואלקים. זהו ג"כ ענין קריאת שמע בכל יום, לפעול יחוד עם עצמותו ית' בכל המדות בכל אופני העלאה ביטול והתכללות להמשיך מעצמות א"ס (ו' תיבות שבשמע ישראל כנגד ו' מדות שבפסוק לך ה' הגדולה גו' כי כל בשמים ובארץ). ק"ש הוא כללות התומ"צ שהם לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי' יחוד הוי' ואלוקים הן בהעלאה והן בהמשכה, ומעשה גדול, מלשון גט מעושה, כפיה וביטול שבמצוות גורם למעלה צמצום וביטול רצון כביכול ונעשה יחוד הוי' ואלקים. אלא שבגלוי מעשה גדול יהיה לעת"ל ועתה תלמוד גדול, ולכן בפרשה שניה דק"ש [שבפרשתינו] "וקשרתם" (מעשה) הוא קודם ל"ולמדתם" (תלמוד).

קיימא סיהרא באשלמותא, ספירת המלכות לית לה מגרמא כלום, נאצלה בסוד נקודה, ב' שיטות בזה אם הוא כתר שבמלכות או מלכות שבמלכות אבל אור המאיר ומתגלה אין לה מעצמה כלום, רק בט"ו לחודש מאיר בה בתכלית השלמות. "ויתרון ארץ (מלכות) בכל היא" (יסוד) אך למעלה מזה "מלך לשדה נעבד" כשמלכות יורדת לשדה דלעו"ז לברר ניצוצות לצורך עליה עד להמשכת הכתר במלכות. אך אפשר שיהיה בה שינוים וירידה כמו בלבנה, אבל בעליה שלאחר הירידה דת"ב העליה היא נצחית שאין אחריה ירידה, העליה דלעתיד לבוא. ע"ד נחמו נחמו עמי בכפליים, נחמה גם על בית שני, עליה נצחית הן בבית ראשון שהי' בו חמשה דברים והן בבית שני שהיא מעלת התשובה.

ב' אופני רפואה לב' אופני עבודה, רפואה המסיר חולי, עבודת בעלי תשובה. ורפואה ד"לא אשים עליך", דלכתחילה אין שום חולי, עבודת הצדיקים. שורש כל חולי הוא "חולת אהבה", תשוקה וצמאון עד שנחלה. אש שחורה, צמצום, רשימו, קו, כלים, עומדים בתשוקה וצמאון ל"אש לבנה", לעצם האור לפני הצמצום. תשוקה זו היא בכל המדרגות, "נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך", אי אפשר להרגיע ולהשקיט אותה (מען קען איר גאר ניט בארואיגן און איינשטילן) "ויחל משה" שאחזוהו חולי מגודל האין-ערוך, חולה בגימט' מ"ט שחסר לו שער הנו"ן שעל ידה רואה את העצם. העצה לרוות צמאונו הוא מש"כ "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים גו'", מאכל זה תומ"צ וריח הוא תשובה. יש להתבונן במקור החולי, הסתת היצה"ר, שמתחיל עם קרירות וחמימות דאש זרה בלב, אח"כ עולה למוח, 'חולי זה הרעיון', שמשוטט ואינו מוצא מנוחה לנפשו מהעדר הדעת ואין בו הכרעה, עד 'מחלה זו מרה', דאף שמרגיש את "אחריתה מרה כלענה" הוא נשאר במחלה, כל זה כי חסר שער הנו"ן ועבודתו בחי' שמיעה לבד, 'חשוכא', ולא ראיה לכן משתוקק להעצם, כמו צמאון המלכות לרדל"א. הפסוק "והסיר ה' כל חולי" נאמר בס' דברים שהוא עבודת הבע"ת. אבל בס' שמות נאמר ,אני הוי' רופאך" ר"ת אריך. וכאן נאמר "והסיר הוי'" בחי' עתיק. גם אמירת הפטורה "ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ' שכחני" מעוררת (זי רופט ארויס) את הנחמה ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם" בכפליים.

המן נק' מאכל של רעבון ומוסיף דעת ("למען הודיעך") וניתן דבר יום ביומו, בזהר כ' הטעם לזה, כי שיתא יומין מקבלים מהברכה דשבת ואינו ניתן מיום א' לחבירו. לכאורה כל ההשפעות הם משבת מדוע רק על המן נאמר בו "אל יותיר"? בשבת נמשך המן למעלה בפנימיות העונג ואינו יכול להתצמצם בסדהש"ת, בשבת גופא לא ירד כי רק השפעה חיצונית יורד בשבת (גשם וצמיחה) והמן הוא פנימי, אמנם בירידת המדות בסדהש"ת יורד המן לששת ימי החול דבר יום ביומו. המן אינו משתנה ממהותו בירידתו למטה, כי הוא עצמי ולא הארה ולא היה בו פסולת, לכן כל מדה השפיעה ביומה לבד מה שקבלה מעונג העליון בלי התלבשות במלכות, משא"כ שאר שפע מסדהש"ת מתלבש במלכות ויכול להיות מיום א' לחברו. לכאו' אם המן הוא מעצמות שלמעלה מהזמן מדוע ניתן דבר יום ביומו? אלא כי הוא בא באתעדל"ע מצ"ע בלי עבודת הבירורים, מתנה ללא יגיעה, כמה שנותנים לו כו' [כנראה הכוונה שאין לדעת מתי ואם בכלל יקבל, רק ביום זה שקיבל] לכן משבת ניתן רק לכל יום ביומו, משא"כ השפעות דהשתל' הם ע"י העלאת מ"ן מבירורים ה"ז דומה ליגיעת אדם להרוויח ביום אחד על כמה ימים מיום א' לחבירו. מן, פנימיות התורה, מאכל של רעבון, כי אין בו השגת המהות, משא"כ נגלה, ומוסיף [אדמו"ר נ"ע בהמשך ע"ב] ע"כ מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים כאשר מפסיקים אותו ללימוד פנימיות התורה אינו מוצא בזה עונג מפני שאינו משיג מהות הדבר רק ידיעת המציאות .. לכן זה וירעיבך .. עונג העצמי הבלתי מורגש הוא למעלה מבחי' לחם, וזהו למען הודיעך, שבהשפעת המן היתה הידיעה כי לא על הלחם לבדו גו' כל ע"כ מוצא פי ה', מקור פי הוי' הו"ע פנימיות עונג העליון בחי' פנימיות עתיק שנמשך ע"י המן.

במן ב' הפכים, מחד מאכל רעבון ("ויענך וירעיבך") עינוי כיוה"כ, אכילתו איננה שוללת ואף גורמת רעבון, מאידך תיקנו עליו ברכת הזן שהוא רק לאכילה כדי שביעה (ואכלת ושבעת) ויובן ע"פ ענין המן, פנימיות התורה ויש בה ב' אופנים: לחם מן השמים, ידיעת מציאות אוא"ס שלמעלה ולא השגת המהות, השגת נפה"א בהפלאה, גילויו פועל ביטול באדם, חכמה, מביא ליראה, פועל ואינו שולל רעבון אעפ"כ נקרא 'מאכל' כי ע"י נעשה האדם כלי לחיות שלא בערכו "להחיותם ברעב" מקבל חיות מתענוג עצמי בלתי מורגש למעלה מאכו"ש. נמשך מעומקא דכולא, המשכה רק לז"א, שכל מופשט, מעדן לנהר, מקור הברכה דשבת. לחם מן הארץ, לומד ומשיג אלוקות המתלבש ופועל בירור וזיכוך הנה"ב, שכל השייך למדות, מאכל משביע לאדם שעיקרו מדות וכשלא משיג הוא רעב וצמא להשיג, בינה, מביא לאהבה. נמשך מעומקא דבירא, המשכת בינה למלכות, שכל גלוי, המשכה לנהר וגן, משבת לו' ימי החול. ע"י המשכת ב' עומקים אלו בשכל האדם וביטול שלו מזה, אזי גם ההגבלות שלו בענייני פנימיות התורה שהם מצד עצמם למעלה מהשכל, נמשכים בשכל בהשגה ממש. ע"י הפצת המעיינות מתגלה ענין המעיינות עצמן. מן, למעלה מגדר עולם (מקום וזמן) לכן הי' צריך להתחדש בכל יום כי ניכר בו שנמשך מלמעלה (אין פת בסלו) גם לא היה מוגבל בטעמים ואינו נראה לעין המוגבל, רק אדם הבטל הוא כלי לשפע בל"ג, 'אינו רואה ואוכל', הוא אמיתת השובע והעשירות כי נשפע תמיד מלמעלה. "וביכלתו של כאו"א מישראל לבוא להרגש זה, ובפרט ע"פ הידוע שפרנסה בזה"ז הוא באופן דהשפעת המן, וע"י הרגש זה הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל דמן .. ע"י שהוא כלי ריקן הוא מחזיק גם השובע והעשירות דמן ונמשכים לו כל ההשפעות דבני חיי ומזוני באופן של רויחי".

"למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני", החטא עם היותו בעקב ורגלי הנשמה גורם שהמקיף של הנשמה אינו מאיר, "עוונותי עברו ראשי", "שובה ישראל (בחי' ראש) כי כשלת בעוונך" (אף שנכשל בדבר קל ברגל) וצריך לשוב להסיר החשך ולגלות מצפונו עם ב' מיני רחמנות, 'אב הרחמן' ו'אב הרחמים'. להמשיך מסובב ומקיף שבנשמה, לקשר סתים שבנשמה עם סתים דקוב"ה ע"י שיעורר רחמים גדולים על חלק הנשמה שנפל ונתרחק ממקום חיותו עד שאינו מרגיש רחמנות על עצמו ומבקש ברחמיך הרבים רחם עלינו, הרחמנות גדולה ביותר לכן "והוי' יאספני", מחי' מתים ברחמים רבים בטל תחיה (כמבואר בלקו"ת פרשתנו ד"ה ויאכילך) מבחי' בהמה רבה למעלה מאדם, אה"ר למעלה מהדעת בחי' סובב כ"ע דכולא קמי' כל"ח, רחמנות גם על העליונים, גם על 'עדן' שלמעלה מ'גן', לא רק על החוטא אלא גם על בן עוה"ב, עין לא ראתה אלקים זולתך. "ובזה תחי' נפשו כתחיית המתים ממש, גם רשע שנתגשם עד שדכו במדוכה, יהי' הענין ד"ויאכילך למען אודיעך" כי גם למטה נשאר מהות טל, בחי' רחמים רבים. ענין זה שייך לאלול התגלות יגמה"ר ונתוסף עוד כשלומד חסידות כמו מאמר אדה"ז שפעל (האט באווארנט) למעלה ולמטה שאכן יומשכו כל הענינים בחודש אלול".

לדעת הזהר גם ברכות ראשונות מדאורייתא, אף שלא נפסק כן בשוע"ר, אבל אלו ואלו דא"ח ע"ד שלעת"ל הלכה כב"ש רק עתה לא זכינו, אבל מצד פנימיות התורה אפשר שפיר לומר שיש חיוב מהתורה לברכא לי' לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. ברהמ"ז הוא עליית הניצוצות מעולם התוהו שבירר באכילת הלחם, הנה כאשר איש ישראל עומד בדרגה כזו שהנהגתו היא ע"פ פנימיות התורה אזי ברכות הנהנין חשובים וחמורים כברהמ"ז שחיובה מן התורה, כאשר עבודתו היא בכל מאודך, בחי' תוהו שבתיקון, אזי עוד קודם אכילתו בכוחו לברר 'מיטן גאנצן שטורעם' כמו ברהמ"ז ולאחר שמברך ומברר נוסף בו כח לברר באופן נעלה עוד יותר. דיוק בעל ההילולא בזהר "ברוך הוא רזא דמקורא עילאה מכלא" היינו יסוד אבא (ולא בינה) בה מתלבש אוא"ס, נקודת היהדות לעמוד בנסיון למס"נ על קדה"ש למעלה מטו"ד, יו"ד שבשם, ויש בה ג' אותיות י'-נקודה ו'-קו ד'-שטח, חב"ד, הם ג' הלשונות "לארקא, מי' ולאמשכא, מו' ולאנהרא, מד'", מבואר בענין נקודה קו ושטח, שהמשכת הברכה ממקור העליון הוא עצםהברכה ולא הארה לבד, מרומז בלשון 'לארקא' מלשון שמן תורק, מריק מכלי לכלי, שהשמן עצמו, חכמה, כפי שהיה בכלי הראשון נשפך (גיסט זיך) לכלי השני ובאופן כזה נמשך עד למטה "לאנהרא כל בוצינין" הם הכלים לאור.

קודם ירידת הנשמה למטה היתה לה מחדו"מ באופן הכי נעלה, השכר מירידתה, גילוי העצמות, הוא בגלל העבודה ברעו"ד ומס"נ. בפשטות, השכר ינתן לאחר ביאת המשיח, אבל לפי פירוש הצ"צ "והיה עקב תשמעון" על עקבתא דמשיחא, ניתן השכר בסוף זמן הגלות, קשר ב' הפירושים יובן מלשון אדה"ז (תניא פל"ו) "תכלית השלימות של ימות המשיח ותחה"מ תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" בעל ההילולא כותב בהגהותיו לעיין באגה"ק סי"ב שם מחלק בין "מעשה" שהוא טבע והרגל ל"עבודה" שהיא ביגיעה יותר מטבעו ומדייק ש'מעשינו' קאי על ימות המשיח ו'עבודתינו' על תחיית המתים. "מעשינו", הוא טבע נפה"א, גם בע"ת מגלה את תוקף התקשרות בעצם נשמתו כמו אצל צדיק, כך יתרון עבודת הנשמה למטה מעורר כוחות נעלמים עצמיים. "עבודתינו", חידוש בכל פרטי עבודה, כמו בע"ת שזדונות נעשו זכויות יותר מצדיק, פועל חידוש בגוף ונה"ב כי אהבת ה' אצלו הוא נגד טבעה לכן נפסד צורתה ובטלה לגמרי, ופועל חידוש גם בנה"א שאהבתה לא תהיה מצ"ע (האוהב) אלא מצד אלוקות (הנאהב) ופועל חידוש גם באחדות ה' נגד טבע העולם המעלים ע"י גילוי כח בל"ג עד שגם העולם מיוחד עמו ית', ופועל חידוש באדם המברר שביטולו אינה מצד מציאותו אלא מצד אלוקות. בעל ההילולא מסר נפשו על קדה"ש, וגם רע"ק חיפש מס"נ הרי זה בטבע כל ישראל, אלא החידוש שהולך נגד טבע ורצון הנשמה לחיות, זה פועל חידוש ועליה בנה"א שגם המס"נ שלה הוא בביטול. כך גם כוונת הצמצום אינה בשביל הגילוי שהיה לפנ"ז אלא אור חדש למעלה מהתפשטות, עצם האור ועד להעלם העצמי. בשכר מעשינו ועבודתינו לעת"ל ב' תקופות: א. ימות-המשיח, גילוי 'מעשינו', תענוג המורגש, גילוי טבע הנפה"א. ב. תחיית-המתים, גילוי 'עבודתינו', תענוג בלתי מורגש, העלם העצמי למעלה מטבע הנפה"א. "ודאי תושלם הכוונה במעשינו ועבודתינו בבירור חושך הגלות ועקביים כפשוטם, הצדיקים ע"י הניסיונות ומס"נ בפועל מבררים ניצוצות גקה"ט וממשיכים לבניהם ותלמידיהם שלא יצטרכו לנסיונות ומכ"ש למס"נ כפשוטה אלא למסירת הרצון ויהיה אצלם מעשינו ועבודתינו מתוך מנוחה והרחבה כפשוטן ואמיתיים בשמחה וטוב לבב".

"מה ה"א שואל מעמך", שהביטול עצמי (ונחנו מה) שבעצם הנשמה שמצ"ע היא בהעלם תבוא לגילוי, "כי אם ליראה את הוי'" ביטול זה הוא שורש הביטול דיראה. הנתינת כח מלמעלה לגלות ביטול זה הוא במאה ברכות, "אל תקרי מה אלא מאה", כי מאה הוא בכתר משם נמשך אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת, לגבי משה מילתא זוטרתי היא, כי המשכה זו בעיקר ע"י משה, תורה. מעלת מאה לגבי מה, 'מה' הוא בהעלם (כתיב) ובא לגילוי ע"י מאה ברכות (קרי). ומעלת מה לגבי מאה, כי מ"ה היא הנשמה כפי שמושרשת בהעלם העצמי דעצמות, ומאה מעורר העלם זה דמ"ה ונרגש גם במאה. לכן בהמשך תער"ב מביא משל לסובב וממלא מתורה ומצוות כי סיבת הגילויים דסובב וממלא הוא מפני שבתורה ובישראל יש דוגמת ב' ענינים אלו, כי כל הגילויים הם בשביל התורה וישראל.

פרשה ראשונה עיקרה קב"ע מלכות שמים, ותורה ("ושננתם") קודם למצוות ("וקשרתם"). פרשה שניה עיקרה קב"ע מצוות, ("וקשרתם") קודם לתורה ("ולמדתם") ומבואר בדא"ח שפרשה ראשונה הוא לדעה שתלמוד גדול, פרשה שניה כדעה דמעשה גדול. בזמן דעתה תורה קודם למצוות, פ' ראשונה, ולעת"ל מצוות קודם לענין התורה, פ' שניה. אף שטעם הדעה דמעשה גדול הוא כמ"ש "גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו" שדווקא ע"י סדר השתלשלות ("עיר אלקינו") מתגלה גדולת הקב"ה ובפרט בעוה"ז הגשמי כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ועפ"כ נמנו וגמרו 'תלמוד גדול כי מביא לידי מעשה', כדי להמשיך גילוי אלקות בגשמיות (מצווה מל' צוותא וחיבור) צ"ל ממוצע בין א"ס לגשמיות, שמצד עצמו אינו יכול להיות כלי לאלקות, אלא שבפנימיות 'מעשה גדול' כי ע"י נשלם רצון העליון, משא"כ התלמוד אינו אלא ממוצע שעל ידה מגיעים למלאות רצון העליון. עכשיו כשהעולם עוד לא נזדכך ההלכה היא 'תלמוד גדול' כי מעלת המעשה יתגלה רק לעת"ל כאשר העולם יזדכך. לכן פרשה ראשונה מדבר על סדר העבודה עתה שקדמה תורה למצוות, תלמוד גדול, בפרשה שניה מדבר בזמן דלעתיד אז מצוות קודם לתורה, 'מעשה גדול'.

'ברכה' היא המשכה מעלמא דאתכסיא (בינה, גילוי הוי' דלעילא, סובב) לעלמא דאתגליא (מלכות, הוי' דלתתא, ז"א) "אל תקרי מה אלא מאה" שגם במ"ה (מלכות, ממלא) יומשך מאה (סובב) ע"י הוספת א', עתיק שלמעלה מסובב, ע"י עבודה דבכל נפשך הכולל כל כוחות הנפש, מוחין ומדות, נסתרות ונגלות, סוכ"ע, ומ"מ יורגש גם בפנימיות נר"נ ע"י מס"נ, יחידה, לכן תקנו מאה ברכות לאחר שמתו כל יום מאה נפשות, כי גילוי כח המס"נ, יחידה שממשיך מעתיק, הוא ע"י העלמות והסתרים. האהבה דבכל מאודך כמו שהיא בציור דאהבה היא גילוי עצם הנשמה כפי ששיכת לגילוי, אמנם ע"י מס"נ הוא גילוי עצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי, וזהו "מה ה"א שואל מעמך", גילוי הביטול דמ"ה ביטול עצמי מצד עצם הנשמה בב' אופנים; ע"י זכירת ענין המס"נ, גילוי עצם-הנפש שלמעלה משייכות לגילוי; ע"י מאה ברכות, חיבור חי' עם נר"נ. "וע"י שישראל ממלאים בקשת הקב"ה לגלות המ"ה דנשמה .. עי"ז ימלא הקב"ה בקשתם של ישראל הן הבקשה הכללית והעצמית אחת שאלתי כמו שהיא מצ"ע, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, וגם כמו שנמשכת בכו"כ פרטים (לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וכו') והקב"ה נותן לכאו"א מישראל כוח"ט לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות למטה מעשרה טפחים".

קביעת מזוזה, כשם שהוא בבית הפרטי כן הוא בעולם שיהיה ראוי לדירת אדם העליון בקביעות, וכן לעת"ל אף ש"פרזות תשב ירושלים" מ"מ "אני אהיה לה חומת אש סביב" שצריך למזוזה. מזוזה שייכת לממונו של אדם ולאדם עצמו, מ"מ שייך ביחוד לאוזן, חוש השמיעה שבאדם, לכן המאמר הוא על פ' עקב תשמעון ולא ואתחנן, שביקש משה "אעברה נא ואראה", ראיה באלקות, אף ש"תשמעון" כולל מחדו"מ ומרומז בתיבות "תשמרון ושמרתם ועשיתם", מ"מ נאמר בלשון "תשמעון" שהוא העיקר. מעלת שמיעה על ראיה (אף שראי' הוא התאמתות) הוא ע"ד 'חכם עדיף מנביא' שמשיג היכן שאין בכח הראי' להגיע, אף משה שביקש "אראני נא וגו'" הנה "וראית את אחורי" ולא למעלה מזה, "כי לא הראני וגו'" ורק במיתתם רואים, האריז"ל השיג למעלה מזה בבחי' שמיעה, עד"ז משחרב ביהמ"ק פסקה נבואה בחי' ראיה, אך ע"י הפלפול ושקו"ט דתלמוד בבלי באים להשגות נעלות, "יעשה למחכה לו למאן דדחיק במילי דאורייתא". אמנם תכלית הכוונה להמשיך מלמעלה מהגבלה בפנימיות, לכן מפרש עוד פי' שמיעה - קבלת עול, "הנה שמוע מזבח טוב", קבלת הציווי בלי טעם, רק מחמת היותו דבוק לא"ס בעל הרצון, עי"ז תופסים מלמעלה מהגבלה וממשיכים בפנימיות. לכן עבד שקנה אדון לעצמו הגישו אל המזוזה ורצע את אזנו, אבל כאשר "לי בנ"י עבדים" השמיעה היא כדבעי מקבל הציווי בלי טעם, עובד אדונו ולא את שכלו, גם כשאין לו הרגש הבנה ושכל (ער האט ניט קיין געפיל קיין פארשטאנד און קיין געשמאק אין דעם) מניח ומבטל אפי' שכל דקדושה, שמוע מזבח טוב, הוא יוצא מכל הגבלה וכל מציאותו הוא האדון, אזי ממשיך "אוזן זו מהר סיני אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ" כדי להיות משועבד לו ית', שמיעה זו דקב"ע תופס בעצמות, ראיה מנגלה, סימאו נותן דמי עינו חירשו נותן דמי כולו, כי כל מציאות העבד הוא שמיעה וקבלת ציווי האדון, כך בעבודה רוחנית. "מזוזה", מזו לזה, ישראל "עם זו יצרתי" מקבלים מהקב"ה "זה אלי", מקור החיים וגורם שיהי' "זז מוות" (מזוזות) הרע מתרחק מהבית ולא יוכל להתקרב, גם זו וזה בגימ' כ"ה, ע"י השמיעה הנה גם הבחי' שלא שייך בהם בחי' "זה" אלא "כה" בלבד נמשך בפנימיות. שייך לפ' עקב שעיקר העבודה דקב"ע "תשמעון" הוא בדרא דעקבתא דמשיחא שעבודתם בביטול יותר מדורות הראשונים עד שמשה היה עניו לגבי עבודתם.

מעלות ארץ ישראל מן הקל אל הכבד: לא כארץ מצרים; ארץ הרים ובקעות למטר גו'; ארץ אשר תמיד עיני ה"א בה וגו'. על לידת משה במצרים איתא בזהר "תמן אתיילד תמן אתרבי תמן אסתליק נהורא" מדייק בעל ההילולא לשון "תמן" ג"פ לנגד ג' מוחין דעיבור יניקה (קטנות) ומוחין דגדלות, משה זכה לזה במצרים. אבל "ארץ הרים ובקעות" הוא לכנס"י שנק' ארץ כי רצתה לעשות רצון קונה, יש בה הרים, אהבה תשוקה וצמאון, ובקעות, יראה שפלות וביטול, ושניהם בלשון רבים כי יש יראה עילאה ויר"ת אהבה רבה ואהבה זוטא כנגד ד' אותיות הוי', עי"ז מעלים מ"ן "למטר השמים" להמשיך מ"ד "תשתה מים". ע"י עבודה דהרים ובקעות נעשה "שימני כחותם" בב' אופנים: הרים, חותם בולט למטה (אהבה) נעשה שקיעה וביטול למעלה; בקעות, כשלמטה חותם שוקע, יראה וביטול נעשה בולט למעלה גילוי אוא"ס, כדכתיב "מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח" לאחר העילוי ד"ארץ הרים ובקעות למטר וגו'" באים ל"ארץ אשר עיני ה"א בה מרשית השנה גו'" בר"ה שאז יורד אור חדש עליון שלא הי' מאיר מעולם, אלא שגם זה תלוי באהוי"ר, רשה מתחילתה, יראה ביטול וקב"ע, מתעשרת בסופה, אהבה ותשוקה, אבל בחי' נעלית יותר. הסדר הוא מהקל אל הכבד: "לא כארץ מצרים" שולל ומבטל המיצרים וגבולים ויוצא מהם; "הרים ובקעות", אהוי"ר ממשיך שם הוי'; "ארץ אשר תמיד גו'" נמשך אור נעלה שלא האיר מעולם, ארץ הם בנ"י שנק' ארץ חפץ נמשך להם בר"ה כוח"ט שנה טובה ומתוקה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה והצלחה רבה ומופלגה.

להבין הצורך והסדר בג' הלשונות תשמעון ושמרתם ועשיתם, והוספת לאבותיך, ומדוע נקט לשון עקב.יובן ע"פ ביאור דברי המדרש עה"פ "והנה ה' נצב עליו, צדיקים (הם האבות שמהם נמשך לכל אחד מישראל) אלקיהם מתקיימים עליהם", כי עבודה צורך גבוה, לשון אדה"ז בתניא פמ"א והנה ה' נצב עליו ומביט עליו אינו סתם מליצה, נוסף על התבוננות דמביט עליו ובוחן כו' צריך להתבונן שקיום וגדלות (נצב) דשם הוי' תלוי בעבודת האדם שממשיך מלמעלה מסדהש"ת. כשהוא ית' נצב אז גם "אתם נצבים לפני ה'", ע"ד הנאמר בחיות המרכבה שנושאות את הכסא וגם מנושאות עימו, ישראל פועלים ענין תמליכוני עליכם, נצב לשון השתררות ומלוכה, לזה צריכים בנ"י להיות בתוקף ובקומה זקופה, לא ח"ו בגשמיות הגוף שהוא גסות הרוח, אלא ניצב במס"נ למעלה מטו"ד. לזה לא די עבודה כללית אלא צ"ל בפרטיות במחשבה דיבור ומעשה "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בכח האבות להשלים הכוונה דדירה בתחתונים ע"י שממשיכים מלמעלה מסדהש"ת, ובפרט בעקבתא דמשיחא שיש ריבוי העלמות והסתרים ומלעיגים שקשה לסבול אותם ועובדים באופן דתשמעון ושמרתם ועשיתם מתקיימת הברכה ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וכל הברכות.

איתא ברעיא מהימנא: "פקודא דא לברכא לי' לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא", וכתב הרמ"ז שהם הנאות כל החושים, ברכות ראי' שמיעה ריח וטעם בסוד ד' אותיות הוי', לפי הזהר (וכ"ד כמה ראשונים) כל הברכות הם דאורייתא ואינו צריך שיעור שביעה אלא כל דמתהני בהאי עלמא. כל מילה בזהר מדוקדק כפי שרואים בביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי והצ"צ ששמעו מאדה"ז, בעל ההילולא בהערותיו מדייק בלשון זהר, ברוך הוא רזא דמקורא עילאה מכולא לארקא לאמשכא ולאנהרא [הובא לעיל תשכ"ו, ראה במאמר כאן הערה בשוה"ג] אף שכל ברכה מתחיל "ברוך אתה ה"א" מ"מ הכוונה אינה דומה, ברה"נ והמצוה (שהם דאורייתא לדעת הזהר) הוא מעילא לתתא, מיסוד אבא, העלם דכתר ומשם לחג"ת, אבל תפילה הוא מלמטה למעלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ברוך הוא יסוד ז"א השייך למלכות ועולה בכל הפרטים. מעלת ברה"נ שהיא הנאה גשמית (על הארץ) והמצוות שגם מלובשים בגשמיות שהברכה היא בכתר, כי מוצא פי ה' שבלחם ובגשמיות הוא נעלה מהאדם האוכל, כמשל האבן שבראש החומה וכו', בדומם יש אורות דתהו למעלה מצח"מ והאדם שהוא מתיקון צריך לכולם ולכן נברא לבסוף, משא"כ תפילה היא המשכת יחודים עליונים לכן הוא רק יסוד ז"א. שייכות כל זה לעקב, כי בגמר סדהש"ת ("עקב") בא המשכה נעלית מכתר ונמשך עד למטה. "ואכלת ושבעת וברכת את ה"א" פעולת הברכה גם למעלה כי למעשה ידיך תכסוף "על הארץ הטובה" הם ישראל שנק' ארץ חפץ כתורת הבעש"ט שבהם טמונים אוצרות יקרים וצריך לחפור לגלותם עד שהבשר עצמו יראה כי פי ה' דיבר.

הגם שיש כבר "ביתך" ו"שעריך" מ״מ צריך לקבוע עליהם מזוזה לשמירה. הציווי על מזוזה נאמר רק בב׳ פרשיות אלו דק"ש שיש בהם קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, קב"ע הוא למעלה מקרבן, "הלא שמוע מזבח טוב", כדי להיות "והקימותי דבר ה'" צריך קב"ע, לכן קובעין מזוזה על פתח הבית שכל הדברים בבית יקבלו עומ"ש ועול מצוות ומרומז בתיבת מזוזה, נש"י ("זו") מקבלת מהקב"ה ("זה") ע״ד אשה כשרה עושה רצון בעלה, עי״ז מתחברים עם הקב״ה ונעשים דבר אחד, זו וזה נכללים בתיבה אחת, מזוזה. "בחכמה יבנה בית ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" הוא עבודה ע״פ טעם ודעת, צריכים לקבוע מזוזה להמשיך מקיפים ע״י העבודה דקב"ע, גם באדם, נשמה שנתת בי טהורה היא בראתה יצרתה נפחתה בי, צ״ל ואתה משמרה בקרבי, הוא המקיף שנמשך ע״י המזוזה, וזהו ענין "שוא עמלו בוניו בו אם הוי׳ לא ישמר עיר" שגם אחרי שיש כבר בניין הן בעולם הן הבית של כאו״א, הן ד׳ הבחינות דהנשמה צ״ל "הוי׳ ישמר עיר", זה נמשך ע״י המזוזה. גם בשם הוי׳ עצמו ד׳ אותיות הם ד׳ מדריגות הנשמה צ״ל התפילה והבקשה והזעקה "עורה למה תישן הוי'", גם בעבודה, בכל לבבך ובכל נפשך אין זה מספיק וצ״ל העבודה בכל מאדך למעלה ממדידה והגבלה, גם בית דקדושה צריך מזוזה, כמו באדם אינו מספיק נר"נ חי' צ"ל גם יחידה, כך גם בית כפשוטו גם כאשר הבית מלא ספרים צריך לקבוע מזוזה שעי״ז מעלה את הבית ואת כל הענינים לבחי׳ המקיף והוי׳ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

"מה ה"א שואל מעמך גו'" דרשו רז"ל "אל תקרי מה אלא מאה ברכות", אין בדרשה זו לשלול פירוש הפשוט, אלא שע"י מאה ברכות באים למ"ה, וצלה"ב, מ"ה מילתא זוטרתא ומאה הוא שלימות המספר (וצריך לזה צריך עבודה עם השתדלות מיוחדת) איך אומר שכדי להגיע למה (זוטרתי) הוא ע"י מאה (שלימות)? מ"ה הוא יחידה שאינה בגדר התחלקות, דוד ביקש "אחת שאלתי", דבר אחד השאר מסתעף, כמו בקשת הקב"ה מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה (מילתא זוטרתי) וביקש מצוות רבות, כי המטרה היא לקשר ריבוי הפרטים עם נקודה עצמית, צריך לזה נתינת כח מלמעלה כדי שהפרטים יגלו הנקודה או שהנקודה תסתעף בפרטים ותאיר הנקודה העצמית שלמעלה מהפרטים. לכן "ה"א שואל מעמך" ביטול דמ"ה, שגם ציור והרגש היראה יהא בטל במס"נ שלמעלה מהרצון, שאלקות היא חיותו (ה' אלוקיך) ואינו שייך להיות נפרד. כדי לגלות זה צריך ב' קצוות, מ"ה, נקודה עצמית, ומאה, ריבוי פרטים, י' פעמים י', מ"ה לבד הוא למעלה מגילוי ורק ע"י מאה מתגלה מ"ה הן בכלל והן בהפרטים. ועתה, בעוה"ז שיש סט"א נק' בשם ישראל, "שרית עם אלקים", משא"כ לעת"ל יקראו "ישורון" או שם אחר אשר פי ה' יקבנו. "היום לעשותם", לשון כפיה, בכח מ"ה שבו, יחידה שאין לנגדה לעו"ז והיא בשלימות גם אצל שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו הנה ע"י החיפוש, תשובה מצ"ע ("מעמך") ימצאנו בודאי, וישלים הכוונה דדירה בתחתונים גילוי עצמותו ית' ע"י מעשינו ועבודתינו בזיכוך הגוף וחלקו בעולם, אם אינו ממלא שליחותו גם אם יש גילוים נעלים חסר העיקר, אבל כשממלא שליחותו נעשה עליה נפלאה גם למ"ה שבו וע"י הברכות ממשיך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא עד לעוה"ז הגשמי, שבכל פרט בעולם יורגש שנברא לכבודו ית'. מאה, לפעמים כתר ולפעמים מלכות, אורות וכלים, לכן בכח מאה ברכות להמשיך ריבוי אורות בריבוי נבראים ע"י נקודה עצמית (מ"ה) ע"י עבודה דמאה ברכות ונעשה עילוי במ"ה שבו.

ב' בחי' ביראה: "יראו מה' כל הארץ", ביטול היש, יראה תתאה; "ליראה את ה'", ביטול במציאות יראה עילאה, הטעם שהתחיל "מה ה"א שואל מעמך" מילתא זוטרתא ובסוף מבקש "ליראה את ה'" יראה עליונה ביטול במציאות. כי ביראה וביטול כל הדרגות שייכות ביניהם ומן התחתונה יבוא לעליונה, משא"כ התפעלות מהתבוננות או אהבה אין דרגה אחת מכריחה את חברתה.כשמקיים מצוה, לא מצד טעם או סגולה או עדות, אלא "אשר קדשנו במצוותיו", כמו חוקים שכולם שווים, אז נקל לפעול באנשים עם אמונה פשוטה יותר מאשר מי שמבין טעם המצווה, מגיע לביטול במציאות כמו עבד נאמן ועבד פשוט כפי שהם מציאות אחת, דבר זה היה אצל משה מילתא זוטרתי ונעשה כן אצל כאו"א מישראל. המשכת "אחת שאלתי", יחידה בכל הפרטים, בעבודת התפילה מתחיל עם "מודה אני" עד שבאים למודים בתפילת העמידה, ומאן דלא כרע במודים לא יקום בתחה"מ, במודה אני עוד לא היה בדרגה זו ובמודים זה נוגע לכל מציאותו עד שלא קם לתחה"מ שמציאותו אינה נצחית, שזה מורה שגם בזמן היותו אינה אמיתית, ע"ד נהרות המכזבים אחת לז' שנים שגם בעת היותן אינם מים חים. כדי להמשיך יחידה בכל פרט למעלה ולמטה צריך להמשיך מבחי' שלמעלה מכל ערך ושייכות לגדר מעלה ומטה, יחיד שלמעלה מאחד, ע"ז אמר דוד 'ממך למדתי', נתינת כח מזה ש"ה"א שואל מעמך כ"א ליראה את ה"א", יראה הכי עליונה, ונמשך בכל ד' הפרטים: ללכת, לאהבה, לעבוד, לשמור. י"ל (עוד לא מצאתי זה מפורש בדא"ח) שהם כנגד ד' אותיות שם הוי' ונמשך יחידה ("ממך") בנפש המקבל בכל הפרטים עד שנמשך מזה חיזוק, "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'" להמשיך אחת שאלתי בכל הפרטים ועושים דירה בתחתונים. גם אמירת מזמור זה בחודש אלול קשור לפרשה, "ארץ אשר וגו' מרשית השנה ועד אחרית שנה" שהוא העבודה דחודש אלול.

"עקב" קאי על אחרית הימים, הזמן של דורנו, "תשמעון ודאי" בכל פרטי הכתוב, תשמעון ושמרתם ועשיתם, במחדו"מ, (לא הובא בהדרושים פירוש עקב על מצוות שאדם דש בעקביו, אלא כפי שהם בשלימות). השכר על זה הוא "ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", דיוק הלשון "תשמעון ושמרתם ועשיתם" ולא כפשוטן מחדו"מ, כי מדובר על אחרית הימים שאז "תשמעון ודאי". "תשמעון" אסיפה, "וישמע שאול את העם", אסיפת כל הניצוצין מכל המחדו"מ וחלקו בעולם "ושמרתם" דיבור, לימוד באופן דערוכה בכל שמורה שנשמר בכל דבר בלתי רצוי, גם דיבור מלשון ידבר עמים, הנהגה ושליטה דמאן מלכי רבנן, שמירת דבר ה' זו הלכה "ועשיתם" מלשון מעשין על הצדקה, כפיה, כי לא די בקיום מה שמונח היטב (עס לייגט זיך ביי אים) אלא צ"ל אתכפיא, גם משפטים שמונח בשכל ורוצה בעשייתם צ"ל גיבור כובש את יצרו, כידוע שלעת"ל ישתוקקו (מ'וועט זיך ביינקען) לאתכפיא, מתאים גם לפי' "עקב" מצוות שאדם דש בעקביו היינו אתכפיא, "ושמרתם" לאחר שקו"ט ארוכה ועשירה בכמה סברות כופה עצמו שלא להתחשב בסברות אפילו דקדושה כדי לפסוק דבר ה' זו הלכה ובאופן דתשמעון מלשון אסיפה וקיבוץ עד ל"נדחך בקצה השמים". השכר בדומה לזה, "הברית" שנעשה מציאות אחת שלא שייך להחליש או לבטל "החסד" במדות שבלב "השבועה" באופן של תוקף וכל זה באופן של "והיה" לשון שמחה, ו"ה קודם לי"ה, והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהי"ה, בעבודה הוא שגם המשפטים הוא בקב"ע הן מח' והן דבור והן מעשה ועד לדברים שדש בעקביו אף שהיא עבודה גדולה (וקשה) נעשית בשמחה.

הטעם שמשה תיקן להזכיר בברכת המן "על הארץ" אף שהיה לחם מן השמים, מבאר בלקו"ת כי ב' מיני לחם הם, יחודא עילאה ויחודא תתאה, עובדי ה' בגופם ועובדי ה' בנשמתם, וגם מי שעבודתו ביחו"ת צריך שיאיר בו לפרקים הארה מיחו"ע שנותן לו כח בעבודתו, כמו הזריעה שצריכה למטר השמים וגם יחו"ע צריך ליחו"ת לכן הזכיר משה "על הארץ", כמבואר כל זה בקו' עץ החיים לאדמו"ר נ"ע, וי"ל שדרוש זה בלקו"ת הוא היסוד למבואר שם באריכות. בלקו"ת מבאר רק ג' ברכות הראשונות דברהמ"ז ולא את הברכה הרביעית "הטוב והמטיב" שנתקן כשבאו הרוגי ביתר לקבורה, וי"ל שהוא ענין נעלה ביותר לא רק בשעתו. הוא א' הטעמים ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'", כמבואר בדרושים מעלתו שבא לאחר ירידה גדולה, ע"ד "ויענך וירעיבך" דהגלות שהמטרה היא "למען אודיעך וגו'" כזית שכותשין אותו ומצטער מוציא שמנו האגור בו, ובפרט בא"י שהיא זבת חלב ודבש כשלוחצים קצת ונעשה ממנו שמן למנורת ביהמ"ק ש"עדות היא שהשכינה שורה בישראל" וממנו לכל באי העולם, ובפרט בחודש מנחם-אב שקוראים הפטרות כל עניני נחמה שבז' דנחמתא נחמו נחמו, אנכי אנכי, ע"ד ה' הוא האלוקים ב"פ, ביטול החטא ע"י הקב"ה בעצמו שנוטל כאו"א מישראל בידו ומוציאו מהגלות לארה"ק ארץ דמפקי מזון לגוף ולנשמה.

ג' ברכות ראשונות דברכת המזון הם דאורייתא והרביעי "הטוב והמטיב" תיקנו רבנן ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה (שהוא מז' טעמים שניתנו לחמישה עשר באב שהם כנגד ז' מדות). מבאר הצ"צ שג' ברכות הן נגד חג"ת כדי להמשיך תוספת שפע ברכה גם מקו הגבורה, תגבורת החיות, וברכה הד' הוא שיומשך ברכה גם מספירת המלכות, כי גם היא היתה כלולה בג' קוין, ע"ד ג' רגלי המרכבה שהם האבות ודוד הוא רגל הרביעי, מלכות, התגלה אח"כ, כך גם בד' יסודות ארמ"ע, בס' יצירה מונה רק ג' אש מים ורוח, רק במדרש ורמב"ם נוסף יסוד העפר אלא שהיה כלול בג' יסודות ונתגלה אח"כ בפ"ע, לכן מה"ת יש ג' ברכות, חג"ת, ורבנן הוסיפו ברכה ד', מלכות. מטרת הברכה היא שיומשך למטה בעולם בגשמיות "על הארץ ועל המזון", גם המצוות נתלבשו בגשמיות, וחותם בברוך שלא יגע בו יד זר ע"י המשכה דאור חוזר. ה' נושא פנים לישראל, בתורה כתיב "ואכלת ושבעת" והם מדקדקים על עצמם עד כזית, עבודה לפנים משורת הדין, למעלה ממדוה"ג, כדי להמשיך הברכה למטה בעולם באכילה, מצוות גם נתלבשו בגשמיות אבל הם בעצם למעלה ממדוה"ג, משא"כ האכילה היא בהגבלה ושיעור, לכן מדקדקים על עצמם ונעשה נשיאת פנים לישראל עד "וישם לך שלום".

טל תחיה הוא רחמים רבים מלמעלה להחיות את המתים לעת"ל, אבל הגילויים דלעתיד תלוים במעשינו ועבודתינו בהכרח שזה נוגע לעבודת האדם בכל מקום וזמן. ב' הבחי', רחמים ורחמים רבים, הם לב' נשמות דזרע אדם וזרע בהמה וכמה דרגות בכל אחד מהם, בספי' ז"א נקרא אדם, "זאת התורה אדם", רמ"ח אברים דמלכא, ומלכות נק' בהמה שיש בה מספר אחר של אברים. מלכות (בהמה) עומדת בתשוקה תמיד לעלות מעלה מעלה ובלשון הידוע 'עד מתי'. ע"י התבוננות וצער על ירידת הנשמה למטה מעורר רחמים לפי ערך האתעדל"ת, ועוד למעלה מזה רחמים רבים, עד ל"קוב"ה שריא (מעצמו) באתר שלים", למעלה מכל ענין דאתערותא, "והנפש תשוב אל אלקים אשר נתנה", למעלה מהמקום שממנה ירדה. מן נק' טל תחי', לא מיעצר, "לא ידעון אבותיך", למעלה מידיעה ומהאבות, אף שהיו בביטול דמרכבה גם הם יתעלו ע"י המן. אך קודם צריך עבודה למטה בימי החול אלא שגם אז נמשך טל עד שדכו במדוכה. במדבר המן חיבר נשמה שכבר היתה בגוף, לעת"ל יפעל חיבור מלכתחילה, תחיית המתים, ואח"כ יומשך בגשמיות גם כן שיאכלו מן. "ע"י לימוד ענינים אלו בכלל ובפרט בדרושי רבותינו נשיאנו מאדה"ז עד נשיא דורנו .. הרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים ובאים בפועל לענין תחה"מ נשמות בגופים עם שור הבר ולויתן".

בעקבות דמשיחא, סוף כל דרגין, תשמעון ודאי, כי אם לא עכשיו אימתי סאיז ניטא אויף וען צו אפלייגן, "תשמעון" מחשבה אבל כולל כל שאר עניני דיבור ומעשה עד שלמות השכר ונאמר בלשון ציווי כמו "שמע ישראל" שכולל מחדו"מ, "הוי' אלוקינו הוי'" ג"כ מחדו"מ, כל זה ע"י ישראל שעלו במחשבה וירדו למדרגת מחדו"מ ירידה צורך עליה עד לדרגה שלמעלה מגדר עליה וירידה.

מעלת א"י שהיא "ארץ הרים ובקעות" (הלא יש עוד ארצות שבהם יש הרים ובקעות) בעבודת כאו"א מישראל, עיקר תואר 'ארץ' הוא על בני ישראל שנקראים 'ארץ חפץ' כי יש בהם אוצרות אבנים טובות ומעיין של מים חיים, לכן אומרים 'אל תבט אל מראהו' כי יש מי שהאוצרות בגילוי ויש מי שצריך לעבודה לגלות אוצרות אלו, לכן יש ענין זה בעבודת כאו"א: הרים, חותם בולט, אהבה רצוא ועליה, מזה נעשה חותם שוקע למעלה, ביטול (כתוצאה מאהבה או כפרט באהבה עצמה) ובקעות, חותם שוקע, יראת ה', נעשה חותם בולט למעלה, גילוי אהבה וחסד מלמעלה גורם יראה וביטול, כל הקרוב יותר ה"ה בטל יותר. "למטר השמים" ולא ממטר, כי ישראל משפיעים לשמים, ע"ד תחה"מ שהנשמה ניזונת מהגוף, מזה נמשך "תשתה מים" גם בא"י כפשוטה. וגם לעת"ל אף שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת ה' בלבד באופן של ראיה, מ"מ יהי' שדה וכרם איכרים עובדי אדמה (ועמדו זרים ורעו צאנכם גו') ויהיו צריכים למטר השמים, גם על הזמן דעכשיו ארז"ל אם ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ויה"ר שיהי' כל זה בהרחבה ובשמחה וטוב לבב מתוך הרחבה ועונג אמיתי.