והסיר הוי' ממך כל חולי – תשכ"א

ב' אופני רפואה לב' אופני עבודה, רפואה המסיר חולי, עבודת בעלי תשובה. ורפואה ד"לא אשים עליך", דלכתחילה אין שום חולי, עבודת הצדיקים.

שורש כל חולי הוא "חולת אהבה", תשוקה וצמאון עד שנחלה. אש שחורה, צמצום, רשימו, קו, כלים, עומדים בתשוקה וצמאון ל"אש לבנה", לעצם האור לפני הצמצום. תשוקה זו היא בכל המדרגות, "נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך", אי אפשר להרגיע ולהשקיט אותה (מען קען איר גאר ניט בארואיגן און איינשטילן) "ויחל משה" שאחזוהו חולי מגודל האין-ערוך, חולה בגימט' מ"ט שחסר לו שער הנו"ן שעל ידה רואה את העצם.

העצה לרוות צמאונו הוא מש"כ "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים גו'", מאכל זה תומ"צ וריח הוא תשובה. יש להתבונן במקור החולי, הסתת היצה"ר, שמתחיל עם קרירות וחמימות דאש זרה בלב, אח"כ עולה למוח, 'חולי זה הרעיון', שמשוטט ואינו מוצא מנוחה לנפשו מהעדר הדעת ואין בו הכרעה, עד 'מחלה זו מרה', דאף שמרגיש את "אחריתה מרה כלענה" הוא נשאר במחלה, כל זה כי חסר שער הנו"ן ועבודתו בחי' שמיעה לבד, 'חשוכא', ולא ראיה לכן משתוקק להעצם, כמו צמאון המלכות לרדל"א.

הפסוק "והסיר ה' כל חולי" נאמר בס' דברים שהוא עבודת הבע"ת. אבל בס' שמות נאמר ,אני הוי' רופאך" ר"ת אריך. וכאן נאמר "והסיר הוי'" בחי' עתיק. גם אמירת הפטורה "ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ' שכחני" מעוררת (זי רופט ארויס) את הנחמה ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם" בכפליים.