מאמרי שנת תשכ"ב

"יצרנהו כאישון עינו", הוא ענין השגחה לישראל שנק' אישון עינו. כיון שהבריאה היא יש מאין ולא בהשתלשלות לכן ישנו השגחה פרטית לכל נברא. אחדות ה' אינה רק לעת"ל, אלא "ראו עתה כי אני אני הוא", כי הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עתה. ע"י התבוננות בצמצומים (שערות) נעשה רעש (אופנים וחיות) ושער רחב להעלאה ולהמשכה. כל זה בעבודת התשובה. "כנשר יעיר קינו", רחמים רבים. "כאישון עינו", שחרות והעלם שדוקא בו הוא כח הראיה ומתמלא כל הפגמים ונמשך אור עליון יותר, זהו מה שאומרים בסיום נעילה "שמע ישראל" ומסיימים "לשנה הבאה בירושלים".

"עצרת תהי' לכם", "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". ישראל דוקא, ע"י השמחה ממשיכים קדושת העצמות למעלה מעצם השם ומבעל השם אל בחי' השם. מצוות הם המשכת אורות בכלים, וכאשר ישראל המלובשים בגוף מקיימים מצות, אשר קדשנו במצותיו, הם ממשיכים עצמות. וע"י שמחה של מצוה שפורץ כל הגדרים, ובפרט שמחה דסוכות שמגיע לאחר הריחוק דימים נוראים, ונתנה תוקף קדושת היום, שהיו עד"מ מצב דסכנה ויאוש, לאח"ז (בשעת מען גייט דאס דורך) תגדל השמחה בבחי' אור חוזר עד לעצמותו ית'. וישמחו בך, ולא עמך. התגלות שמחה זו היא בשמע"צ לשון עצור ועכוב, עי"ז הגילוי הוא בפנימיות.

מקשר תורת הבעש"ט שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר על הפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו", שכל מה שהקב"ה עושה (גם בעניני העולם) הוא (לא רק פלא, אלא) נפלאות גדולות לבדו, ועד שגודל הפלאתם של הנפלאות הוא רק לבדו יודע אותם. מעלת מדת החסד לגבי השפעת החיים ממנה, "כי טוב חסדך מחיים", בחינת חסד העצמי למעלה מכל בחינות חיים. המשכת חיים מלמעלה הוא לפי ערך עבודת האדם באתעדל"ת. המשכת חסדך הוא שלא לפי ערך העבודה. בלי הבט על מצבו משפיעים לו בריבוי. לזה נאמר לעושה נפלאות, מלשון נפעל, גדולות לבדו, מלמעלה. בחי' לבדו. שמח"ת וממשיך לכל השנה.

עבודת יצחק בענין הבארות, התגלות המעין על–ידי חפירה, להסיר העפר המכסה, הוא כללות העבודה מלמטה למעלה, הסרת העלם והסתר שמצד ירידת הנשמה למטה ולגלות את האהבה לאלוקות. על-ידי אהבה שלמעלה מטעם ודעת, בכל מאודך, עושין רצונו של מקום, יחוד סובב וממלא, רצון ומקום, גם הסובב נמשך בפנימיות. ג' הבארות, עסק שטנה ורחובות, הם כנגד ג' אהבות בכל לבבך ובכל נפשך (עסק ושטנה) ובכל מאודך הוא ענין רחובות, מרחב העצמי דא"ס, מצד גילוי זה מתבטלים החיצונים ומתבררים בדרך ממילא. ופרינו בארץ, הוספה ובירור ריבוי ניצוצות, וגם אלו שנפלו למטה ביותר. להגיע לזה צ"ל ויעתק משם, בחי' עתיק. "באר לחי רואי", לחי, מקיפים חי' יחידה, נמשך בהשגה בפנימיות עד המדרגה היותר נעלית, ראי' דחכמה, לחי רואי, המשכת המקיפים חי' יחידה (לחי) בבחינת ראי' דחכמה (רואי), שכל זה נעשה ע"י עבודת יצחק בדרך מלמטלמ"ע דוקא.

שמירת שבת דרך פרט מביאה לברכת ופרצת, היפך המדידה וההגבלה. נחלה בלי מצרים. שמירת השבת דרך כלל, אין זוכים לברכת ופרצת. בשבת ישנם ג' בחינות: מעלי דשבתא, יומא דשבתא, וביומא דשבתא גופא התפילות והסעודות דיומא דשבתא, והתפלות והסעודות דרעוא דרעוין. אז אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, תפארת גדולה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדושה כו', מנוחת כו'. קטע מהמאמר: "מנוחה שלימה שאתה רוצה בה", הו"ע פשיטות הא"ס שלמעלה מענין הקוין לגמרי.. בחי' שלגבי' יחוד הקוין וגילוי הקוין בהשוואה אחת ממש, פשיטות דא"ס שלמעלה מגדר קוין לגמרי, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. וגם על בחינה זו אומר יכירו וידעו כו', כי נמשכת בישראל, לפי שישראל עלו במחשבה, וגם למעלה מבחינת מחשבה, ולכן, יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, בחינת מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. זה נמשך מפשיטות הנשמה, יחידה שבכל ישראל בשוה, וממנה בא כח המס"נ על קידוש השם שבכל ישראל בשוה, וכמו שראינו אצל אלו שמסרו נפשם (וואס זיינען אומגעקומען) על קידוש השם, שהיו בהם אנשים פשוטים ביותר ופחותים ביותר, וגם בהם האיר כח המס"נ, שבאה מצד יחידה העצמית. וזהו ועל מנוחתם יקדישו את שמך, שע"י כח המס"נ על קידוש השם שבא מצד יחידה העצמית, פשיטות הנשמה, ממשיכים בחינת הפשיטות שלמעלה מגדר קוין לגמרי".

"והיה הוי' לי לאלקים", יחוד קוב"ה ושכינתי' ע"י מצות, יחוד זה צריך אהבה רבה לה' לבדו ולא מספיק כדי להרוות צמאון נפשו. "רק כאשר מבטל את כל רצונותיו לגמרי שאין לו רצון כלל, דרחים כו' יתיר מגרמי', כפיה וביטול בתכלית.. נמשך הכפי' כביכול למעלה שיומשך פשיטות הא"ס ליחוד קוב"ה ושכינתי' שיהי' תוס' אור בז"א דאצי' ועי"ז יומשך גם למטה". זה שייך לכל אחד מישראל אף שאינו חפץ באמת לאמיתו לגמרי, כי מצד רצון האמיתי שבהם בבחי' מקיף נמשך ופועל בכוחות פנימיים כמשל העומד מאחורי קטן ודוחהו מאחוריו לילך שעי"ז הולך בעצמו ואינו יודע מפני מה.

כאשר מבטל רצונות הנה"ב ע"י גילוי אור מלמעלה, אהבה למעלה מטו"ד, בחי' יחידה, אין צורך במלחמה. חיבור ב' שלום, ב' אופני בירור, מלמעלה למטה מבטל המנגד, ומלמטה למעלה, נהפך לאוהב. ת"ח העוסקים בתורה (מלמעלמ"ט) "וכל בניך", בביטול, "לימודי ה'", נעשה "ורב שלום בניך", שלימות הכולל גם מעלת העליה מלמטלמ"ע, סולם דתפילה, ונעשה חיבור והמשכת והעלאת סובב וממלא, הוי' ואלקים, שכל אחד כלול משניהם. קטע במאמר: "כשלימוד התורה אינו באופן זה, אז, (נוסף לזה שאינו מביא שלום בעולם) אפשר שיביא לפירוד הלבבות, היפך השלום. כי כשחסר אצלו ההרגש שהתורה היא תורת הוי', אזי, הוא מחזיק טובה לעצמו שלמד תורה הרבה ונעשה מציאות יש שמחזיק את עצמו לאיש המעלה ואדם חשוב, וזה גורם לפירוד הלבבות, כי מצד הישות שלו הוא חושב שכל מה שהזולת אומר או עושה הוא בכדי לנגד אליו. וכהסיפור (המובא בהמאמר) שאחד (בר דעת גדול בהשכלה) בא להצ"צ על יחידות והתאונן אַז מ'טרעט אויף מיר אין בית מדרש, וענה לו הצ"צ, דו ביסט זיך מתפשט איבער דעם גאַנצן בית מדרש, איז וואו יענער טרעט איז אַלץ אויף דיר. "וי"ל, דזה שמביא בהמאמר שהטענה שלו היתה שדורסים עליו בבית מדרש, דהגם שבימ"ד הוא מקדש מעט, דהשראת השכינה שבמקדש מעט היא מעין השראת השכינה שבבית המקדש, מ"מ, גם שם היתה התפשטות הישות שלו. ומדייק בהמאמר, דזה שהתאונן לפני הצ"צ שדורסים עליו הי' בהיותו ביחידות, דענין היחידות הוא התקשרות היחידה של זה הנכנס ליחידות עם היחידה של האדמו"ר שאליו נכנס, ואעפ"כ, גם בהיותו ביחידות הי' אצלו ההרגש שדורסים עליו. ולכן מביא בהמאמר פרטים הנ"ל דהסיפור, בכדי להדגיש שע"י השכלה לבד, בלי עבודה, אפשר להיות התפשטות הישות גם במקדש מעט ואפילו כשנכנסים ליחידות, דמזה מובן ההכרח בענין העבודה. "ולאח"ז אמר לו הצ"צ פירוש הכתוב "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", און (בחולם) הוא כח ועוז, ופירוש איש און הוא איש חזק בדעת עצמו. וזהו יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, דכשם שיעזוב רשע דרכו הוא דבר שמוכרח, דבלי תשובה א"א לגשת אל הקודש, כן מוכרח שהאיש און יעזוב את מחשבותיו (המחשבות דישות).

"הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" הולך על בנ"י, צדיקים, משיח וספירת המלכות. ירידת המלכות ע"ד נקודת החיריק ועלייתה כנקודת החולם למעלה מכל האותיות. אני ראשון ואני אחרון. העבודה בזמן הגלות "היינו כחולמים", גורם לעילוי גדול "אז ימלא שחוק פינו", חלום לשון חוזק, "ותחלימני". קטע מהמאמר: בכל דור ודור, ובפרט בהדורות הכלליים, אצל הנשמה הכללית שבאותו הדור, שעי"ז שישנו ענין של מאסר, הנה דוקא לאחרי זה נעשה הוספה וחיזוק עוד יותר מכמו שהי' קודם המאסר. וזהו גם כללות ענין המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו, שנעשה ר"ה ללימוד החסידות ולדרכי החסידות, כידוע שדוקא לאחרי המאסר והגאולה ניתוסף בהפצת המעיינות ביתר שאת וביתר תוקף מכמו שהי' קודם המאסר והגאולה, שזהו ע"ד ובדוגמת החיזוק והבריאות ("ותחלימני", תבריאני ותחזקני) שנעשה ע"י ענין החלום.

יעקב י' עקב, וישראל לי ראש, הארת הנשמה ועצם הנשמה. גם בחי' "טהורה היא" בכלל הנשמה המתלבש בגוף. ע''ד ממלא שהוא אין לגבי סובב. עצם הנשמה לי ראש הוא ע"ד ראשית הקו שלמעלה מהתלבשות בבחי' א"ק. בעבודה הם בחי' עבד ובן. בירורים בדרך עמל ויגיעה, עמל מלאכה, אחרי עמל שיחה, שענינו הסחת הדעת מעניני עולם, אסיפת ובירור ניצוצי הנה"א שנתפזרו ע״י מחדו"מ, והעבודה לפעול תוספת גילוי אלוקות זהו עמל תורה. עבודה דימי החול ודיום השבת.

סדר עבודה בפסוק: "נר מצוה" עשי'. "תורה אור", השגה. "דרך חיים", מס"נ, ממשיך אור חדש מא"ס. ע"י לימוד פנימיות התורה ועבודת התפלה, וביותר ע"י "תוכחת מוסר", אתכפיא. ויומשך גם ב"נר מצוה ותורה אור" ולהוסיף עומק גם בעבודה דמס"נ להיותו בל"ג. לפני העבודה צ"ל קב"ע, יראה תתאה קשור עם יראה עילאה.

הירידה בגלות "אותותינו לא ראינו", שאין ניכר האור המוסתר באותיות, הגאולה הוא גילוי אור באותיות. וישנה ביצי"מ ובגאולה העתידה. ע"י המשכת רוממות א"ס "ארוממך אלקי המלך" תהיה הגאולה. מבאר החילוק בין דבקות האור במקורו לדביקות הכח במקורו (א טיפערע דביקות), הכח למטה בנפש האדם נפרד ממקורו, אבל למעלה אינו כן, אלא הכח אינו נפרד כלל, משא"כ אור מתפשט ומתגלה, גם במקורו יש מציאותו ודביקותו הוא בהעלם השייך לגילוי. כשנמשך מבחי' העלם זה יש מקום למציאות דגלות. אבל כשממשיכים בו בחי' 'ארוממך' שהוא ענין "יהא שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", יימשך בחי' שמו הגדול עד בחי' העלם העצמי שלמעלה מאור.

"הודו לה' כי טוב", אין טוב אלא אור, ואין טוב אלא תורה, וקאי על תרי"ג מצוות שנאמרו למשה שהם לה' לבדו. "יאמר נא ישראל", קאי על ז' מצוות דרבנן, שגם כנס"י המחולקים לג' סוגים כהן לוי וישראל ביכולתם להמשיך אור א"ס בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח, וז' מצוות דרבנן הוסיפו חכמי ישראל כדי שיהי' "לעולם חסדו", שיהי' חסד ה' מאיר גם למטה מטה באישון לילה. לכן ניתוספו בבית שני בראותם שאין גילוי אלקות בכנס"י כ"כ ע"י מצוות דאורייתא, מפני הנפילה שנפלו ממדריגתם, ולא יוכלו להאיר האור בכלים דתומ"צ, לזאת הוסיפו מצוות דרבנן לפי העת והזמן ע"ד חנוכה ומגילה ונט"י וגם אמירת הלל בר"ח מדרבנן, להמשיך קדושה בימי חול, שהוא נעלה יותר מהאור שנמשך בתרי"ג מצות דאורייתא ונמשך למטה יותר ופועל עילוי גדול יותר בעבודה בעניני הרשות "בכל דרכיך דעהו" שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, שנוגעת בעצם הנשמה בעומק יותר מהעבודה דקיום המצוות. עוד י"ל הלשון פרשה קטנה, ששייך אפילו לקטן שבקטנים, כי זה נוגע ובא מצד עצם הנשמה, הרי זה שייך לכאו"א עד לקטן שבקטנים, כי מצד העצם כולם שוים.

לעת"ל נקראו ישראל סבא, עליית המדות דז"א (ישראל) עד לבחינת הכתר, אזי יראה נפלאות גדולות ורבות יותר, קרי"ס היה בקיעת הפרסא בין אצילות לבי"ע, לעת"ל בבקיעת הנהר יבקע הפרסא בין מוחין למדות ויתעלו המדות בתכלית העילוי. קרי"ס הי' הכנה למ"ת שענינו מוחין וטעם הכמוס להרצון, אבל מדות ורצון שרשם למעלה משכל וטעם הכמוס. כי או"א במזלא איתכלילו אבל ז"א בעתיקא אחיד ותליא. לכן בקרי"ס "מה תצעק אלי" בעתיקא תליא מילתא, מצד שרש המדות והרצון בעתיק, הי' גילוי זה הכנה למ"ת, שנוסף על גילוי הרצון יתגלה גם טעם הכמוס להרצון. אמנם, גילוי זה הי' רק במלכות דאצילות שרש הנבראים דבי"ע. אבל לעת"ל תהי' בקיעת הפרסא שבין מוחין למדות, ויתעלו המדות עצמם כפי שהם במקומם, "אראנו", שישראל סבא יראה נפלאות גדולות ורבות יותר, שיהי' גילוי עצם הרצון, בחינת גלגלתא שלמעלה מח"ס דאריך, ועד לגילוי עצמות התענוג הפשוט שהוא בחינת עתיקא סתימאה.

לאחר העלם והביטול (כי יפקד) נעשה בר"ח יחוד שמשא וסיהרא (ונפקדת) יחוד או"א וזו"נ עד למעלה עד אין קץ. קשור לפרשתנו, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, ענין הלוואה מעשיר לעני, משפיע ומקבל, רוח איתי רוח ופועל יחוד למעלה. חסד חפצתי ולא זבח, כי קרבנות ענינם העלאה, ותכלית הכוונה בענין הזבח הא שיהיה מזה אח"כ חסד, המשכה למטה. לכן קרבנות צריכים לנסכים לצורך המשכה. כמו"כ בתפילה לאחר העליב בברכות ק"ש וק"ש באה העבודה דשמו"ע להמשיך למטה בבקשות רופא חולים ומברך השנים. אם כסף תלוה את עמי, גמ"ח למעלה מצדקה שהקישור בין המשפיע למקבל הוא יחוד תמידי לא רק בבי"ע לעניים אלא למעלה יותר גם לעשירים לעולם האצילות. וכאשר הגמ"ח הוא באופן שאין לו שום ריוח מזה, ההמשכה היא למעלה יותר מאצילות שנק' קנין. ונמשך אמיתת היחוד.

"ויתן אל משה" מתנה בהוספה על ההכרח, גדלות המוחין. לא רק מה שבא ע"י תפילה שענינה מילוי החסרון מבחי' חיצוניות הכתר, אלא באופן של עשירות מבחי' פנימיות הכתר. מעלת עבודת האבות, שהיו כלים לאורות והמשכות והרגישו אותם אבל האור וההמשכה היה רק לפי ערך עבודת התחתון. אמנם החידוש בעבודה דמ"ת שממשיכים את העצם, ובזה לא שייך להיות כלי אלא רק בדרך סגולה "ישראל סגולתו". וגם לאחר מ"ת הגילוי שע"י הבנה והשגה הוא בבחי' "וראית את אחורי" בלבד ובחי' "פני" נמשך ע"י תומ"צ שנתלבשו בלבושים גשמים שאין זה בדרך כלי אלא בדרך סגולה. מצד התלבשות תומ"צ בדברים גשמיים יכול להיות ענין של הפסק, "מתנה יש לה הפסק", לכן צ"ל גם ענין של ירושה והוא מצד עצם הנשמה, עי"ז המתנה היא למי שראוי ליורשו שאין לה הפסק. "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה" ע"י לוקחים את העליון בכל עצמותו גם במעמד ומצב ד"יפטר" אף שבא ע"י לבושים, כמשל המחבק את המלך, אף שתופס בהלבושים הוא מחבק את עצמיות המלך. וזוהי כללות עבודת האדם בירידת הנשמה דיפטר אדם מחבירו כדי למלא את השליחות של מלך מה"מ הקב"ה, עצמות ומהות א"ס רצונו להיות 'יפטר אדם מחבירו', כיון שזוהי הדרך ליקח את הפנימיות והעצמיות כו', והתכלית הוא להיות "מתוך כך זוכרהו" ע"י הדבר הלכה, שגם כאשר בחיצוניות עומד הוא בתנועה של יפטר, הנה ע"י הדבר תורה הוא ממשיך העצמיות של העליון שממנו נפטר, "זוכרהו".

הקשר דכפרה למחצה"ש, תשובה בשבירת הלב ענין מחצית. ענין הארון אמתים וחצי אמה וחצי, הלומד תורה הוא מציאות, לכן צריך ביטול לשבר ולהשפיל עצמו. אבל בתשובה שבירת הלב היא מכל וכל, שבטל במציאות, ביטול עמוק יותר מלימוד התורה, ולא נשאר אפילו מחצית. לאידך גיסא, מחצה"ש ענינו קרבנות, תמידים כסדרם ולא תשובה. העבודה לחבר ב' חצאי צורות הקב"ה וכנס"י. אחותי ל' איחוי. המשכת מ"ד ע"י העלאת מ"ן. ונתתי לך מהלכים. ב' ענייני הליכה. ע"י תשובה נמשך יגמה"ר, מקור כאש, נקרת הצור, דהוי' אלקיך אש אוכלה הוא, מובדל מהשתלשלות, ונמשך לעולמות בי"ע ע"י שנאחז בתורה ובפרט ע"י העבודה בג' קוין תורה עבודה וגמ"ח, מדו"מ, בהקדמת הביטול, כליון הפתילה והעצים באש. אך אם פגם כו' צריך להמשיך בתשובה מנקרת הצור מקור האש. גם צדיקים (אדני המשכן) עתידי משיח לאתבא בתיובתא.

עלי' מעני מצרים, עני בדעת, קטנות וצמצום אורות וכלים, לבוא לארץ זבת חלב ודבש, תענוג פנימיות המוחין, הרחבה והתפשטות באורות וכלים. ובנתיים יש דרך הליכה במדבר, לכתך אחרי, בחי' אחוריים, ואח"כ בא לפנימיות. עבודה צריכה סדר והדרגה, אף שמלמעלה יכול להיות מיד, "ולא נחם אלקים דרך גו' פן ינחם העם ושבו מצרימה". "אשר שם לו בדרך", עמלק יכול להלחם בבחי' אחוריים אבל לא בפנימיות. המלחמה בעמלק בכח אנשי משה שענינם פנימיות. וזה מהווה נתינת כח על כל הדורות הבאים, שיהי' גילוי בחי' יד הגדולה, שענינו בעבודה הוא אהבה רבה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, שתתגלה גם כאשר אין הכסא שלם ואין השם שלם, בעבודה ד"אחרי הוי' אלקיכם תלכו", וע"י התגלות האהבה רבה (בחי' יד) תהיה מלחמה להוי' בעמלק מדור דור, מדורו של משה ודורו של יהושע עד דרא דעקבתא דמשיחא, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

אצילות, לשון הפרשת הארה, ולשון אצלו וסמוך, דבק במקור. משה, נשמה דאצילות, הקב"ה קרא בשמו "ראה נתתיך אלקים לפרעה", ניתן לו כח להגיע לדבקות ניכרת דאורות. אבל מצד עצם האור "אלקים אלקיך אנכי, אני על גביך" אצילות דכללות, ראשית הקו והתפשטות האור שלפנה"צ. שבירת הקלי' בעודה בתוקפה ובשלימות הוא בכח העצמות. פעולת משה הן לבנ"י והן אצל פרעה הוא ע"י אהרן.

הרצוא צ"ל באופן שיש בו גם שוב, התפשטות הגשמיות ואעפ"כ חוזרת נפשו אליו כי נשאר קסטא דחיותא, הרצוא אינו מצד הרצון שלו, אלא מצד רצון העליון. נכנס בשלום ויצא בשלום. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" בהתעוררות רצון האדם מעורר רצון העליון, כפנים המסתכלים במים פשוטים בלי גוון וציור שכל ענינו מים. דברי רבי עקיבא "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים", בפרסא בין המאציל לנאצלים אין ב' מיני מים אלא כמים הפנים לפנים, כך נעשה הרצוא באופן שיש בו שוב, כרצון העליון שאינו מציאות לעצמו אלא כמים הפנים לפנים. "מקצה הארץ אליך אקרא", רצוא הכי נעלה "ימים על ימי מלך תוסיף" הוספה למעלה ממזל וזכות "לפני אלקים" מבחי' כמים הפנים לפנים.

מעלת העונה אמן, שנמשך עי"ז למעלה מהשתל', ובלי יניקה לחיצונים, לא מהמקיף ולא ע"י ריבוי צמצומים. הן המעלה ד"פותח בברוך" והן המעלה ד"חותם בברוך".

ענין הגלות, "עבדים היינו לפרעה במצרים", שם ההשפעה רק מהמקיף, משם יניקה לחיצונים. "ויוציאנו הוי' אלקינו משם" ע"י המשכת המקיף בפנימיות דוקא, או"א שהלבישו לזרועות דאריך. ב' אופני המשכה, ע"י שערות, מפנימיות אריך, וע"י לבושים, מחיצוניות אריך. כשחיצוניות אריך נמשך בפנימיות מתבטל יניקת החיצו' מחיצוניות המקיף. יצי"מ בעבודה, לא מספיק העבודה מצד כוחות מקיפים, אלא צ"ל גם ההמשכה בכוחות פנימיים. וזוהי ההכנה להמשכת המקיף בפנימיות שהיה במתן תורה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".

כללות הענין דביאת המשיח שאז יהיו כמה ענינים נפלאים, אבל ענינו העיקרי של משיח הוא מש"נ בו והריחו ביראת ה', דמורח ודאין, מעלת החוטם שע"י נמשך פנימיות המוחין, עצם החיות, חיין וחיין דחיין, מקיפים דחי' יחידה, מעלת הקטורת המשכת המקיף שלמעלה מפנימיות ובפרט קטורת דיוהכ"פ ענינו מקיף דיחידה, רעותא דליבא מצד המיצר דתשובה שמגיע בעומק הנפש יותר מהתבוננות בהפלאת אוא"ס. תורתו של משיח מגיע מעצמות ח"ס, פנימיות אבא פנימיות עתיק, וזהו שלע"ל יצטרך להיות בקיעת הנהר, בכדי שיוכל להיות גילוי פנימיות התורה, בחי' פנימיות ח"ס, כמו שהיה קרי"ס (מלכות) הכנה למ"ת (חיצוניות ח"ס). מקשר עם מ"ש "מקצה הארץ (מיצר הגלות) אליך אקרא (לעצמות) ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור גו' לשלמי נדרי יום יום", ואיתא בתרגום יונתן שמזמור זה מדבר במלך המשיח. כי גילוי מקיף דיחידה שלמעלה מפנימיות עתיק הוא מן המיצר דוקא. ההכנה לגילוי זה ע"י תלמודו בידו, נגלה דתורה ופנימיות התורה בזמן הזה. פתגם רבותינו נשיאינו אַז איצטער איז דער עיקר נגלה און פנימיות גייט-נאָך נאָך נגלה, ולעתיד וועט דער עיקר זיין פנימיות און נגלה וועט נאָכגיין נאָך פנימיות.

תכלית הבריאה לגלות אני ה' ואין עוד באופן דלשבת יצרה בתחתונים. התחלה ע"י "יוצר הארץ" ל' קשירה דאורות בכלים עד קישור נשמה בגוף שע"י נעשה כללות העבודה. שורש נפש וגוף ממכ"ע וסוכ"ע, השתל' ויש מאין, חיבורם בכח המפליא לעשות ע"י אכו"ש דדצ"ח כי שרשם מבחי' נעלית יותר בסוכ"ע, כי המשכתו למטה יותר. לע"ל יומשך אור הסובב בגילוי ויחי' הגוף מסוכ"ע שלא ע"י לבושי דצ"ח ואדרבא הנשמה תקבל חיות מהגוף.

"שבת אחים גם יחד", תחילה התקשרות ואח"כ התאחדות, חתן וכלה, קוב"ה וכנס"י, ושייכות בני ישראל זה לזה. טעם לירידת הגשמים ע"י אמירת תורה על פסוק זה, בתורה (שהיא מלמעלה כמו ברכה) ישנה גם מעלת התפילה (עבודת המטה) שעל ידה נמשך ענין חדש. ע"י תורת רשב"י פנימיות התורה נמשך רצון חדש שלמעלה גם מחכמה דתורה, כי ע"פ חכמת התורה העולם אז לא היה ראוי למטר. בפנימיות התורה מתגלה מעלת ישראל שהם כולא חד עם הקב"ה לכן אין מקום לחלק בין המשכה מלמעלה שע"י תורה והעלאת האדם בתפילה.

"והתהלכתי", ב' אופני הילוך: מלמטה למעלה, בחי' אחור, ע"י גילוי אור הממלא כ"ע, התלבשות בכלים למטה; מלמעלה למטה, גילוי אור הסובב כ"ע, הילוך ועליה לבחי' פנים. "קוממיות", ב' אופני הליכה בעבודה: תיקון הגוף ונה"ב (אחור) ועבודה צורך גבוה (פנים). עבודה בסדר והדרגה ועבודה למעלה מסדר והדרגה. צדיקים ובע"ת. על-ידם נעשה ב' הליכות דלמעלה, וחיבורם ע"י המשכת סובב בממלא ועליית הסובב בממלא. ובעבודה הוא חיבור עבודת הצדיקים ובע"ת, המשכה מלמעלה מסדר והדרגה שיומשך בפנימיות.

ישראל נקראו צדיקים, ועמך כולם צדיקים, מצד קיום המצוות שנק' צדקה, שממשיכים אלקות למטה להחיות רוח שפלים, המשפילי לראות בשמים ובארץ, כי ריבוי וגדולי הנבראים (מה רבו ומה גדלו) הם 'מעשיך' בלבד, לכן המשפילי גו'. אעפ"כ התורה ניתנה למטה בארץ דוקא, מצד ענין אתכפיא ואתהפכא שע"י קיום המצוות שנק' דרך הוי' כסדר המשכה בדרך אותיות השם, צמצום, התפשטות, המשכה והתפשטות. שם הוי' במצוות הוא, מחשבה דיבור ומעשה (הו"ה) והביטול דקב"ע (יו"ד). במ"ת הוצרך להיות ששים ריבוא, התכללות ו' מיו"ד ה' פעמים, והקדמת יצי"מ וספה"ע, בהקדמת הביטול דקב"ע. ביותר בעשיה בפועל.

ע"י כנס"י שנק' מהלכים ויוצאים מגדר והגבלה ("צאינה") נעשה עטרה. משא"כ מלאכים נקראו עומדים שעולים בסדר והדרגה. עליית הנשמה מלמטה ע"י שירדה לגוף מצד חיבור ב' הפכים, ענין הנישואין. ובקיום תומ"צ ועבודה דבכל מאדך, תוקף הרצוא מצד העלם הגוף. נעשה עטרה לישראל מכתר המלך עצמו. למעלה מב' הכתרים שנתן המלך בראש בניו.

תורת אמת אינה משתנה לעד, קיום עשרה מאמרות ע"י עשה"ד. החילוק ביניהם ע"ד החילוק בין נשמות למלאכים, פנימי וחיצוני, אורות וכלים. ב' פירושים בפסוק "והיה אמונת עתך גו'", לאחר שנמשך תורה לעולם בדרך אתכפיא נעשה קיום העולם. תשכ’’ג

ענין לחם מן הארץ הוא בירור הניצוצות דתהו והעלאתם לשרשם בתוהו ולהמשיך משם אורות נעלים בכלים דתיקון. כשהבירור היא מלמעלה למטה אזי החלק הטוב נשאר באצילות והפסולת יורד לבריאה ואח"כ מתברר מה שירד לבריאה והשאר נופל ליצירה. אבל בבירור מלמטה למעלה, תחילה זורק את הפסולת הגס ומעלה את הטוב עד שמגיע לתכלית הבירור בעולם האצילות. ושניהם בעבודת האדם, עבודה מצד הנשמה ועבודה מצד הגוף. בירור ע"י גילוי אור מלמעלה ובירור באופן שמתלבש בדבר המתברר. הוא החילוק בין תורה ותפילה. לחם מן השמים ולחם מן הארץ.

חוט התכלת, התנשאות בקדושה גופא. בלקו"ת על הפסוק כותב: קרח רצה לעשות מהגבורות עיקר לכן חלק על אהרן שהוא מחסד, אך שגה ברואה, כי זה יהיה רק לעת"ל שהרע יתהפך לטוב, אבל עכשיו צריך גם לחסדים. מדוע חלק גם על משה שהיה מלך שעניינו גבורות. טענת קרח היתה: טלית שכולה תכלת (גבורות) מדוע חייבת בציצית, אם חוט אחד תכלת פוטרה. בדבריו "מדוע תתנשאו", היתה טענתו מה הצורך להתנשא בענייני קדושה. אכן התנשאות בכלל ראויה היא, כפי שגם הם עצמם היו נשיאי העדה, אבל מדוע תתנשאו בקדושה גופא. התכלת גופא היא התנשאות, א. כי יקרה היא בערך הלבן (ואפשר לזייפו בקלא אילן) ב. מעלת קדושתה שהיו מכסים בה כלי המשכן. גם אין תכלת בזמן הזה מגודל קדושתה שאין העולם ראוי לזה. ואם כל העדה קדושים. כולה תכלת. יש בהם קדושה. מדוע צריכה להתנשאות עוד בחוט של תכלת. וחלק גם על משה שהיה מלך, כי נמשך בשמן המשחה שענינה חסדים.

מעלת בית שלישי, נחלת יעקב, מדת האמת נצחיות שאין שייך בו הפסק. יבוא ארי' במזל ארי' על מנת שיבוא ארי' ויבנה אריאל, מעלת הנצחיות של בית שלישי הוא גם לגבי בית ראשון ושני אילו היה נצחיים. נצחיות של כתר למעלה מהשתלשלות, כמעלת בעלי תשובה למעלה מצדיקים. מעלת ביהמ"ק בכלל: לית דין אתר הדיוט, גילוי שם הוי' בשם אלקים בלא הסתר. ביאור הענין: התהוות משם הוי' הוא בדרך ממילא, ביטול במציאות. ההתהוות משם אלקים הוא בדרך התלבשות, ביטול היש. בעומק יותר: ב' ענינים בפעולת התהוות היש, או שהוא גילוי המקור (ממילא) או שנעשה מציאות חדשה (התלבשות). כשמביאים שני משלים על בדרך ממילא, עילה ועלול ואור ומאור, צריך לשניהם כי כל א' מבאר איזה פרטים מהנמשל (ראה אות ה' בהמאמר) בביהמ"ק הי' יחוד הוי' ואלוקים, לכן גם בתוך התחלקות של זמן ומקום היה מקום הארון אינו מן המדה. ענין יחוד הוי' ואלוקים יובן במשל מרב ותלמיד אלא שיש חילוקים בין המשל להנמשל. כי גם המקום עצמו מיוחד עם שם הוי'. שני ענינים ביחוד הוי' ואלוקים, שאלוקים הוא גילוי של הוי' או ששניהם שמותיו של הא"ס וכולא חד. וזהו מעלת בית שלישי, גילוי הכתר, על שני ביהמ"ק שלפניו. מעלה זו שבבית שלישי יתגלה ביותר בגאולה ובקיבוץ גלויות בכל העולם ועוד יותר בתחיית המתים כאשר הנשמה תהא ניזונת מהגוף.

פסוק זה שייך לחודש אלול, שהקדמונים נתנו סימן ארי' ר"ת אלול ראש השנה יום הכפורים הושענא רבא. שייך גם לסדר חדשי השנה אב ואלול כמארז"ל עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל, שע"י הענין דארי' שאג מי לא יירא פועלים שלילת הענין דעלה ארי' מסובכו, שמתגלית הכוונה בעלה ארי' והחריב שזה על מנת שיבוא ארי' ויבנה ביהמ"ק השלישי שמעלתו תהי' גדולה יותר ממעלת ביהמ"ק הראשון והשני, גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, כמשנת"ל בארוכה [בד"ה גדול יהיה, פ' מטו"מ, מוגה].

גם לשופרות לא די בתקיעות לבד, אלא צריך גם אמירת פסוקי שופרות, כמו פסוקי מלכויות וזכרונות. וזהו "בחכמה יבנה בית", שבנין העולמות הוא ע"י חכמה, בראשית בחוכמתא, בחכמה שבתורה יבנה בית דבי"ע מן האצילות, וכן בנין האצילות מן המאציל, עד רום המעלות. החכמה הוא החותם שבה ועל ידה יבנה בית של כל אחד בכל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שנקראים בשם בית. בתורה, ד' אמות של הלכה. בתפלה, ד' אמות של תפלה, "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". במצוות, הו"ע המקיפים, שעיקרם הוא הבית, ועד לבית גדול, חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה. ועי"ז זוכים לבנין ביהמ"ק. עליו נא' "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

על–ידי התאחדותם של ישרראל נמשכת המלכות בהם בפנימיותם, לזה נאמר "ויהי בישורון מלך", שמתאחדים עמהם בפנימיותם. ענין זה נעשה ע"י העבודה דחודש אלול, היחוד של "אני" עם "דודי", יחוד הפנימיות דישראל עם הפנימיות דלמעלה. בחודש אלול מתעוררת שאגת הנשמה מצד השאגה דלמעלה, "ארי' שאג מי לא ירא". ארי"ה ר"ת אלול, ר"ה, יוה"כ, הושענה–רבה. "אחרי הוי' ילכו כארי' ישאג", ענין הצמאון שמצד ההתבוננות בהפלאת אוא"ס, ונקרא "אחרי הוי'", כי סדר ההתבוננות הוא מלמטה למעלה, לזה צריך נתינת כח מהמלאכים, "כארי' ישאג" להיות האדם אז למטה ממדריגת המלאכים. אבל לאח"ז הוא מתעלה למעלה מהם, עז"נ "כי הוא ישאג", שאגת הנשמה עצמה שנרגש אצלה בחי' המלך המרומם לבדו מאז. ב' שאגות למעלה "שאוג ישאג על נווהו", א. על ריחוק דכנס"י, מלכות. ב. העדר ההשפעה מז"א. כתוצאה מזה ב' שאגות הנשמה בחודש אלול, "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואח"כ תבוא אליה ובעלתה", יחוד ז"א ומלכות.

הכנסת אורחים גדולה מ"וירא אליו ה'" שהיה לבקר את החולה, ע"י התגלות אוא"ס "כחום היום", הוציא חמה מנרתקה, לרפא את "חולת האהבה" שחסר לו שער הנו"ן. אהבה רבה והדבקות ד"עמך לא חפצתי". אך המעשה הוא העיקר, המס"נ לנתק את עצמו מאהבה נעלית זו ולעשות טובה לאיש ישראל. כל זה שייך למצוות היום בשופר, קרן של בהמה דוקא, למעלה מדיבור, שכל, הבנה והשגה.