מאמרי שנת תשל"ו

מקיף דסוכה נמשך ממקיף דענן הקטורת, ועושה שלום באדם ובעולם. להמשיך המקיף בפנימיות עד לעניני עוה"ז התחתון ע"י נטילת ד' מינים, "למען ידעו דורותיכם", המשכת מקיף בכוחות הגלויים, דורותיכם, באופן דידעו, דעת והתקשרות. הכח לזה מהקב"ה "כי בסוכות הושבתי". ונמשך גם עתה כל האזרח בישראל דלעתיד, בהמשך לזה מצות הקרבת ע' פרים, תכלית בריאת ע' אומות לעת"ל והיו מלכים אומניך גו'. בשבת אין לולב כי מאיר המקיף בפנימיות בלאו הכי, משא"כ בביהמ"ק המשיכו מקיף עליון יותר.

שמע"צ בא בהמשך לסוכות, ע"ד עצרת דפסח, אלא שיוצאים מקיץ לחורף ולית ביומי למיזל ולמיתי, כמשל בנות המלך שהיו נשואות למקום קרוב ורחוק, ענינו בעבודה, פסח הוא הלידה והגיור דישראל, צדיקים. עבודה דספירה ובהירות, "משכני אחריך נרוצה וגו'". משא"כ סוכות העבודה דבע"ת, שהיו רחוקים ונתקרבו. בחי' דילוג. עד שזדונות נעשו לו כזכיות. לכן עצרת מיד לאחר החג. ונאמר בו "לכם" שניכר מעלת ישראל שהם למעלה מגדרי השתלשלות, לאחר הקרבת ע' פרים נגד אוה"ע. וגילו מעלה זו ב"שמיני" לשון שמן ודשן, "נגלגל אני ואתה במה שתמצא" כי נמצאת סעודה באין ערוך מע' פרים, בהיסח הדעת. ויוצאין מקיץ, מהברען (החום והלהט) של תשובת יום הכיפורים לעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו". בכח אביו המלך להיות אמר מלכא עקר טורא בדרכי נועם ושלום. "שלום לרחוק שנעשה קרוב".

יחוד שמשא סיהרא שבכל חורש פרטי מגיע (דערליינגט) למעלה מעלה וממשיך מלמעלה מעלה. להבין מעלת הלבנה על החמה, ישראל דומין ומונין ללבנה. הרי שניהם מאירים על הארץ. מעלת שמע"צ, סעודה קטנה הנשאר מסוכות ולאידך ענינו "יהיו לך לבדך". וכן מעלת בראשית על החודש. להשלים הכוונה דירה בתחתונים. תיקון והעלאת הניצוצות..

תשרי: אותיות רשית, מרשית השנה; נק' שביעי לשון שובע ומושבע בכל, גיתות ותבואות עד לתפילות דיו"כ אחת בשנה; לשון תשרי תשבוק ותכפר עד שזדונות נעשו לו כזכיות; מלשון שרתי במדינות, בנין המלכות; עבודה מלמטלמ"ע כסדר תש"ר; אותיות ישר"ת, אור ישר. כל ענינים אלו אינם רק לימי החודש עצמו אלא הוא המקור ממנו נמשכים על כל ימי השנה - יראה, תשובה ומחילה ושמחה של מצוה. בתשרי גופא בכל יום, לשון אור וגילוי, עד יום השלושים בתשרי, נמשך מתכלית העילוי ברוחניות עד למטה מטה בגשמיות, לא רק בישראל אלא גם על המדינות, לגשמיות דע' אומות. וכולם ע"י עבודת בנ"י מלמטה למעלה. בכל ימי תשרי מודגש ענין האחדות, החל מר"ה, בנין המלכות, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם", "אתם נצבים" כאחד, עד "ליום חגינו" בסוכות ועוד יותר בשמח"ת בו נדרש וישנו לניגון וריקוד כל ישראל בשוה. ומשם "ויעקב הלך לדרכו", שמתחיל כבר בסיום יום כיפור ונמשך עד סוף ימי תשרי כשיוצא מהמצב ד"יחד שבטי ישראל" שהיה בו מר"ה עד שמח"ת, וכל אחד במסילתו יעלה בעבודתו הפרטית למלאות שליחותו לעשות לו ית' דירה בתחתונים, אומר הקב"ה על זה קשה עלי פרידתכם ולא פרידתינו, כי ח"ו לומר שיש פרידה בין ישראל לקב"ה ובין הקב"ה לישראל, מ"מ קשה היציאה מהמצב ד"בהתאסף יחד שבטי ישראל". אמנם שמע"צ תובע ונותן כח ופועל ע"י אמירת הקב"ה קשה עלי פרדתכם, שאפילו שנמצאים במצב דפרידה, מצד שליחות ה' והתורה, כמו במ"ת שהיו באחדות, מ"מ משה מחיצה לעצמו וכו', ממשיכים גם בהם ענין האחדות ונעשה אחדות אמיתית עד גשמיות דגשמיות גם כשיוצא מתשרי לכל השנה כולה. זהו ענין חודש השביעי המושבע בכל ומשביע ברוב טוב על כל השנה.

"כי ידעתיו", תרגום: ארי גלי קדמי, רצון גלוי, רש"י: לשון חיבה. ויש לקשר זה למאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", איך אפשר שמים רבים ברוחניות היינו חכמה ושכל, יכבו את האהבה המסותרת שלמעלה מן השכל. בתורה אור נח פי' מים רבים טרדות הפרנסה אבל בפ' תולדות הם מדרגות נעלות בקדושה. בתרל"ו מביא הפייט "זכור אב נמשך אחריך כמים", ומפרש מים רבים, מעין האהבה המביא תגבורת האהבה. ומבאר שעיקר הטרדות הם ספיקות רבות המייגעים את האדם מאוד בטרדות השכל, במקום שישתמש בשכלו ללימוד התורה, הוא משתמש בו בטרדות הפרנסה. ממאמר החכם 'אין לך שמחה יותר מהתרת הספיקות' מובן גודל בלבול האדם לפני התרת הספיקות. שמכניס עצמו לטרדות הפרנסה עד שמעמיד עצמו בסכנה כדי להשיג דברים שאינם בערכו, כמו אבני נופך ואודם וכו׳, דאנשים בערכו ו(אפילו) שלמעלה הימנו אין להם דברים אלו, והוא מכניס עצמו וכו׳ כדי להשיגם. "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו". אמנם יש מעלה בדברים גשמיים, כמארז"ל הנוי והעושר כו' נאה לצדיקים כו׳, אלא שזה דוקא כאשר משתמש בהם באופן שנרגש שכל מציאותם היא רק בשביל ישראל כו׳, דאז יכול להיות גשמיות עד באופן דעשירות. כמ"ש "כי ידעתיו", תרגום: ארי גלי קדמי, רצון גלוי, רש"י: לשון חיבה. ויש לקשר זה למאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", איך אפשר שמים רבים ברוחניות היינו חכמה ושכל, יכבו את האהבה המסותרת שלמעלה מן השכל. בתורה אור נח פי' מים רבים טרדות הפרנסה אבל בפ' תולדות הם מדרגות נעלות בקדושה. בתרל"ו מביא הפייט "זכור אב נמשך אחריך כמים", ומפרש מים רבים, מעין האהבה המביא תגבורת האהבה. ומבאר שעיקר הטרדות הם ספיקות רבות המייגעים את האדם מאוד בטרדות השכל, במקום שישתמש בשכלו ללימוד התורה, הוא משתמש בו בטרדות הפרנסה. ממאמר החכם 'אין לך שמחה יותר מהתרת הספיקות' מובן גודל בלבול האדם לפני התרת הספיקות. שמכניס עצמו לטרדות הפרנסה עד שמעמיד עצמו בסכנה כדי להשיג דברים שאינם בערכו, כמו אבני נופך ואודם וכו׳, דאנשים בערכו ו(אפילו) שלמעלה הימנו אין להם דברים אלו, והוא מכניס עצמו וכו׳ כדי להשיגם. "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו". אמנם יש מעלה בדברים גשמיים, כמארז"ל הנוי והעושר כו' נאה לצדיקים כו׳, אלא שזה דוקא כאשר משתמש בהם באופן שנרגש שכל מציאותם היא רק בשביל ישראל כו׳, דאז יכול להיות גשמיות עד באופן דעשירות. כמ"ש "אל יתהלל וגו' עשיר בעשרו", שזה דוקא כאשר הם לעצמם, משא״כ כאשר הם קשורים ב"השכל וידוע אותי", אז "יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ עשיר בעשרו". סיפור מהבעש״ט ז״ל, כשהי׳ קטרוג על הנהגת בתי המרזח (קרעטשמעס) שההנהגה היתה שלא כדבעי, לימד הבעש״ט זכות עליהם שעושים זאת כדי להשיא בתו לת"ח וכן לשכור מלמד לבנו, ועי״ז ביטל הגזירה. והיינו שצ״ל התעסקות בדברים הגשמיים בשביל התומ"צ וכל מעשיך לשם שמים, עי״ז יבוא לבכל דרכיך דעהו. משא״כ כשמכניס עצמו בספיקות ונטרד בזה כו׳, שאז אין זה כדבעי. אבל כאשר ההנהגה היא כדבעי, דההתעסקות בענינים גשמיים אינה באופן שנטרד בהם, כי אם שהם רק בשביל התומ"צ, הנה אז לא רק שהמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה המסותרת, אלא יתירה מזו, מגלה את האהבה מן העלם אל הגילוי. ועד שבא לאהבה בכל מאדך, ע״י המים רבים באים ל"רשפי׳ רשפי אש שלהבת י–ה". כל זה כאשר הנהגתו בענינים הגשמיים היא באופן דעשה האלקים את האדם ישר, הנהגתו היא ע״פ הוראות התורה שנקרא ספר הישר, הוראות והנהגות האבות שנק' ישרים. כמו באברהם שהי' כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ביצחק שהי׳ אצלו עושר גדול ביותר עד שאפילו זבל פרדותיו של יצחק הי׳ שוה יותר מכספו וזהבו של אבימלך, וכן ביעקב כו׳, הנה כן הוא אצל כאו״א, עד שגם עסק הפרנסה הוא בשביל התומ"צ (לא רק שמביא לבכל מאדך, למעלה ממדוה"ג, אלא) הוא עצמו הוא ענין של בכל מאדך, כפירוש בכל מאדך בכל ממונך. שצ״ל ממונך ובאופן של ריבוי עשירות וכו׳, אבל אינו באופן דפעולות הטבע ודרכי הטבע כו׳, כי אם באופן דבל"ג, למעלה מדרך הטבע. ואע״פ שכתוב וברכך הוי׳ אלקיך בכל אשר תעשה, שצ״ל עשי׳, הרי הפירוש בזה הוא דברכת ה׳ היא בכל אשר תעשה, אפילו עשי׳ משהו. אמנם כיון שהקב״ה סידר את העולם באופן שצ״ל העסק בגשמיות ומוכרחים להגיע (אנקומען) לגשמיות, איך אומרים דמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואדרבה, עי״ז יבוא לעילוי גדול יותר, הרי מים רבים שרשם בתוהו? הנה הנשמה כשהיא בגוף, היא למעלה מתהו ותיקון גם יחד. כי תהו ותיקון הם גילויים והנשמה היא משכיל לאיתן האזרחי, בכח זה אפשר לברר ולזכך ולהפוך את כל הענינים הגשמיים. וזהו "ושמרו דרך ה׳", ע״י כי ידעתיו, הרצון העצמי, עד להרצון שבעצמות. עי״ז דוקא יצוה את בניו עד סוף כל הדורות. יצווה לשון צוותא וחיבור, צוותין בסימין באופן דתענוג. רצון ותענוג עצמי, מזה הכח לברר הגשמיות, תחילה נותנים לו את הכח ע״ז, ואח״כ פועל זאת בבחירתו. דזהו פירוש התרגום כי ידעתיו, ארי גלי קדמי, מצד הרצון הידיעה היא בגלוי, כי הידיעה אינה מכרחת את הבחירה חפשית, והידיעה היא רק איך יהי׳ אחרי הבחירה ואין זה נהמא דכיסופא. עי״ז עבודתו ברוחניות היא בשלימות, כי זוהי עבודתו (שלו), ואח״כ בא גם בגשמיות, כמאמר אדה"ז הקב״ה נותן לישראל גשמיות והם עושים מגשמיות רוחניות, דזהו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט והולך לבטח דרכו ואין לו כל ספיקות וטרדות כו׳, ואדרבה פועל שיהי׳ נייחא דרוחא, נייחא לתתא ונייחא לעילא, ועד שפועל הנחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

איך שייך לומר דשיחתן כו׳ היא למעלה מלימוד התורה, איזה לימוד שיהי׳. אין שיחה אלא תפילה, ויצא יצחק לשוח בשדה. ע"י תפילה בכל מאדך עושים רצונו של מקום, וממשיכים גם בלימוד התורה ענין עושים רצונו של מקום, והוא מה דקוב״ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, שע״י נצחוני בני פועלים שהקב״ה חייך. וזה נעשה כאשר עבודת התפילה שלפני לימוד התורה היא כדבעי, בכל מאדך, דאז פועלת התפילה שלימוד התורה יהי׳ בשלמותו. אלא שצ"ל תחילה "עבדי אבות" כלשון המופלא (ווי דער געוואלדיקער לשון) דכ״ק אדמו״ר הזקן במאמרו דכל מעשה האבות שעשו לא הי׳ כלל גשם כו׳ דכל מעשיהם היו בחי׳ רוחניות ולא גשם כלל. וע״י בחינה זו אפשר לבא להעבודה בבחי׳ בכל מאדך. וזהו יפה שיחתן של עבדי אבות כו׳, דכאשר עבודתו היא באופן דעבדי אבות, שכל מציאותו בטלה לענין האבות שהן הן המרכבה, הנה עי״ז שיחתן (תפילתו, שהיא בכל מאדך) יפה מתורתן. והוא הקדמה לחיבור יצחק ורבקה שענינם הוא יחוד תושב"כ ותושבע"פ. כך גם הסדר מתשרי, עבודת התשובה, ובשמע"צ שמח"ת הוא יחוד תושב"כ ותושבע"פ עד ויעקב הלך לדרכו. חותם המאמר: תורתן של בנים דעכשיו היא בבחי׳ אירוסין, ולעת"ל דוקא יהי׳ בבחי׳ נישואין. ישקני מנשיקות פיהו, תורתו של משיח. גם עכשיו ישנו בתורה בדוגמא דלעת"ל והוא פנימיות התורה דלית תמן לא קושיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה והיא בחי׳ עץ החיים, בחי׳ דרך חיים שלמעלה מנר מצוה ותורה אור.

עבודת הבירורים בדברים המותרים דוקא, עבודת הנסיונות הוא כשיש דבר מנגד, וע"י שעומד בנסיון במס"נ הוא מתבטל. היא העבודה בעקבתא דמשיחא שיש ריבוי מלעיגים. אלא שא"צ בהתעסקות ומלחמה אלא עמידה (ביישטייען) בתוקף ובפרט בעסק פנימיות התורה כפי שהיה בי"ט כסלו.

מלחמת היונים ברוחניות "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" גרם חיסרון במוחין ולא יכול להיות "פדאני לי (ז"א) ולבני" (מלכות) ע"י תורה שיורדת ומתלבשת בטענות של שקר ופועל בירור. העצה לזה "פך א' שמן חתום בחותמו של כה"ג" ענינו: ויהי ביתו בירושלים ואינו זז משם, שלימות היראה, ביטול בתכלית, בכאו"א הוא מס"נ על תומ"צ ואין היוונים יכולים לנגוע. קיום מצוות בקב"ע (מזוזה מימין) הקדמה לתורה שהיא חכמה (נ"ח משמאל). מזוזה, שכתוב בה "שמע ישראל", מימין, פועל בכל הבית ענין מהס"נ ואז נר חנוכה, לימוד התורה הוא באופן שהיונים לא יוכלו לנגוע בו.

עיקר הנס בנרות ולא על ניצחון המלחמה, שקדם בזמן והמעלה, הניצחון היה בגלל שכבר היה פך שמן חתום ורק נתגלה ע"י שבדקו. שמן ענינה שכל, והדלקתה היא המשכת מוחין במדות לצורך עבודה אמיתית. טומאת היוונים שיהא לימוד התורה באופן דלא זכה כו'. שלא ברכו בתורה תחילה ולא ניכר בגלוי נותן התורה, בעמידה במס"נ מעטים נגד רבים עי"ז ממשיכים מנותן התורה בתורה. קבעום בהלל והודאה, גילוי "ישת חשך סתרו" ופועלים "יגיה חשכי". חינוך הוא ע"י ריבוי מתנות, המשכה גבוה יותר ונמשך למטה להאיר בחוץ עד כליא ריגלא דתרמודאי.

"היכן ציוונו, ר' אויא אמר מלא תסור", המשכת אור מקיף, מצוות ל"ת. "ר' נחמיה אמר שאל אביך ויגדך", מ"ע המשכת המקיף בפנימי, אביך-חכמה, זקניך-עתיק. זמן הגלות מן המיצר נתגלה שישראל הם מנורת זהב כולה, בעבודה בתפילה, התבוננות במיצר הנשמה בגוף, ובתורה מיצר דונפשי כעפר לכל תהי', אזי ענני במרחב י-ה, עד מרחב העצמי שלמעלה משניהם ונמשך מקיף בפנימי. לר' אויא גם מצות דרבנן למדים מהתורה (לא תסור) ע"ד תשובה שלמעלה מתורה אבל מתגלה בתורה.

השבטים עבודתם ביטול היש (שם ב"ן, תפילה, מלחמה) והוצרכו בירור שני ע"י יוסף לביטול במציאות (שם מ"ה, תורה, שלום) הנתינת כח לזה ע"י הגשת יהודה ליוסף. מהלשון "סמיכת גאולה לתפילה, משמע שהעיקר הוא תפילה, העלאת ובירור דשם ב"ן מלמטה, דירה בתחתונים. אף שעכשיו תלמוד (מ"ה) גדול ממעשה (ב"ן), כי בתלמוד מתגלה העצמות שבמעשה וגם ההמשכה היא ע"י תלמוד, מ"מ מאיר גם עתה מעלת המלכות בכמה ענינים, לכן תלמוד גדול כי מביא לידי מעשה. ע"י המשכת יוסף (ז"א) למלכות (יהודה) לאחר שנמצא גביע הכסף בהמתחת בנימין נהי' עלי' בז"א לפנימיות הכתר, "כי כמוך כפרעה".

כשם שהירידה למצרים כללה גם ירידה שאחריה ("ירוד ירדנו") כך העליה משם כולל נתינת כח לגאולה העתידה ("אעלך גם עלה") כל המלכיות נק' ע"ש מצרים, עבודה קשה בחומר ובלבנים בגשמיות בא משעבוד ברוחניות. בזמן ביהמ"ק היה גילוי אלקות עשרה נסים ועתה "אותותינו לא ראינו", אף שישנם גם עתה לאותות ואדרבא "לעושה נפלאות גדולות לבדו", אין בעל הנס מכיר בניסו שאינו בגילוי, לכן "וימררו את חייהם", יגיעה בתורה בק"ו וליבון הלכתא. ע"י "ואלה שמות", התפשטות וגילוי שמו הגדול, כל התורה שמותיו של הקב"ה, נגד שמא אבד שמא, ניתן לנשמה בגוף לקבל משמו הגדול רזא דשמי' ע"י לבושים דתומ"צ, כמו הנרתיק שע"י מקבלים מאור השמש, כך כדי לחזות בנעם ומאור הוי' הוא ע"י הלבושים. ע"י גלות מצרים נתגלה שם הוי' הא' ולעת"ל מצד אריכות הגלות שלא נתגלה קיצו יתגלה מה שלמעלה מזה, ע"ד רשב"י ע"י צער המערה, לע"ל נזכה לגילוי פנימיות התורה "ישקני מנשיקות פיהו", ושלמות קיום המצוות, גילוי פנימיות עתיק, יעשה למחכה לו דדחקין למלה דחוכמתא וכו', ע"י היגיעה והצפיה והגעגועים מגיעים לבחי' עדן, אשרי המחכה, ע"י לימוד התורה ביגיעה בתענוג וגישמאק נעשה גאולה מהגלות שלא נתגלה קיצו דליבא לפומא לא גליא ופועל שיהי' "לחזות בנועם הוי'" גילוי תענוג המורגש ותענוג הפשוט, רעווא דכל רעוין, שיהי' "וארא גו' ושמי הוי' נודעתי להם" בפנימיות התורה".

ניסיון המן, אי ירידתו בשבת, ושייכותו לתורה, "הילך בתורתי אם לא", הי' הכנה למתן תורה, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ענין הביטול (המבואר בפרק ו' בהמשך) לכן טענת המלאכים "תנה הודך על השמים", שם הביטול אמיתי, משא"כ באדם, המענה "למצרים ירדתם וכו'" מעלת הביטול דאתכפיא במצרים וגבולים. הניסיון, שיונח אצלו (אַז עם זאָל זיך אָפּלייגן) האמונה והבטחון בה׳ שיהי׳ מן בעד מחר, ענין הביטול, עי״ז נעשה "הילך בתורתי" באין ערוך. המן נמשך מלמעלה ממדוה"ג, לכן כל יום נצרך לקבל את המן מיד, בלי המדוה"ג והלבוש דהיום שלפניו. עיקר המשכתו הי׳ בשבת, ברכו במן, שבת הוא למעלה ממדוה"ג, וממנו מקבלים ימי החול מיד בלי ממוצעים. בלימוד התורה אין הפסק זמן ומקום, כמו במ"ת, למעלה ממדוה"ג ונמשך מיד. לכן תובעים (פאַרלאַנגט מען) מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן וכו', ע"י הביטול דאתכפיא ואתהפכא נעשה "הילך בתורתי" באין ערוך. לכן "אכלוהו היום", כי המשכת המן למעלה הוא בשבת וממנו מקבלים כל הימים "דבר יום ביומו", ואעפ״כ לא ירד בשבת, כי צריך צמצום שיבוא למטה, ובשבת אין צמצומים. לכן "היום לא תמצאוהו בשדה", בעלמא דפרודא, ונמשך למעלה, ברכו במן, אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא, לעת"ל, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

בפסוק יש לשון יחיד ורבים, נוכח ונסתר. ועבדתם את ה׳ אלקיכם, נסתר, אף שהוי׳ אלקיכם הוא כחכם וחיותיכם, הנה ע״י העבודה משלימים ומתקנים את הוי׳ אלקיכם, כי עבודה צורך גבוה. ע"ד ויאמר לו יהונתן (לדוד) ונפקדת גו' עד דוד הגדיל. ע"י יפקד מושבך פועל ונפקדת, שעולה בזיכרון. כל המשכה הוא בכח הא"ס, מחר חודש, יחוד שמשא וסיהרא, בעבודה דביטול, ונפקדת. אשר ברא אלקים לעשות - לתקן, לפעול בו השלמה, לא רק בעולם אלא גם באלקות, כסיפור רבותינו נשיאינו [רשימת היומן ע' שסב] שאלקות צריך גם לתקן (אַז אלקות דאַרף אויך דעם לתקן) כי עבודה צורך גבוה, וההשלמה היא ע״י העבודה דעצם הנשמה, מס"נ הקשורה בעצמות ממשיך א״ס. ב' קצוות בעבד, מחד, בהפקירא ניחא לי׳, ולאידך עובד בקבלת עול, שהיא ראשית העבודה, מס"נ בעבודה שבלב בתפילה מקשר לעצם הנשמה, יחידה, בתכלית הביטול דשמע ישראל גו׳ הוי׳ אחד. וזהו ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, ל' רבים, בתחילת העבודה יש רבים, וע״י עבודה במס"נ מגיע לבכל מאדך למעלה ממדוה"ג, נה"א ונה"ב נעשים אחד, ומקשר רגל בראש דנשמה. לכן מסיים בל' יחיד: את לחמך ואת מימיך וגו׳ מקרבך וגו׳ ימיך גו׳. כי מס"נ עושה אחדות ועבודה צורך גבוה ממשיך מלמעלה מה׳ אלקיכם (לשון רבים), כי אם והסירותי, ואמלא, לשון יחיד. התכלית הוא דירה בתחתונים, להמשיך נותן התורה בתורה, אלופו של עולם בח' ובד'. בלימוד תורה כדבעי נעשה תורה תבלין ליצה"ר והסירותי מחלה, מקור החולי. את מספר ימיך אמלא קאי על הלבושים דתומ"צ שצ״ל ממולאים, יומין שלמין, ימים יוצרו וגו׳. גם 'מספר' מל' "השמים מספרים" ספירות התנוצצות, אתעדל"ע שאינה בערך האתעדל"ת כלל, אמלא צ״ל בימיך, אע״פ שזהו ימיך, עבודת התחתון, הנה שם ישנו המספר ימיך.

כי תשא ל' יחיד ויקהל לא יחיד ע"י משה. בשניהם שוים כולם אנשים נשים וטף. ושניהם קשור עם שבת. ובהמשך ותיקון לחטא העגל. אי שלימות הבירור הוא ע"י משה דוקא שנקרא רעיא מהימנא להמשיך האמונה בפנימיות. אף שישנה גם במקיף ושומר צ״ל ורעה אמונה לזון את האמונה שתבוא ותאיר בפנימיות. ועי״ז שרועה וממשיך את האמונה בפנימיות, זה שומר (באַוואָרנט דאָס) מחטא העגל, וגם מהענין דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, עד שזה שומר (ביז אַז דאָס באַוואָרנט) ג״כ שלא יכשל אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים, ויהי׳ אצלו קלות שבקלות כמו חמורות שבחמורות, ויהי׳ נזהר אפילו במנהג ישראל. ע״י שמשה ממשיך דעת עליון נעשה חסרון הרע, לפקודיהם לשון חסרון שנעשה חסרון הרע, ע״י המשכת ד"ע שומר (באַוואָרנט דאָס) שאינו נותן מקום לרע, עד שנעשה חסרון הרע לגמרי, שלא נשאר נקודה דרע כלל ונטהר מכל לכלוך ופועל גם על העולם ויכולו דת"ח אקרי שבת.

בצורת אות א' נרמזו כל המשכה והשפעה, י' העליון, צמצום להשפיע למטה. ו' המשכה מלמעלה למטה. י' התחתון צמצום להמשכ. למטה מזה והיא הפוכה להורות על העליה דאור חוזר. זה יתנו גו' עשר גרה, המשכת הו' גורם העלאת י' התחתון, רצוא ואח"כ שוב לעשות דירה בתחתונים, עליה יותר מכפי שהי' קודם הירידה. מחצה"ש נתינת י' גרה באתעדל"ת לאחר אתעדל"ע דיו"ד העליון ומשם לעתעדל"ע ג', קוב"ה שרי' באתר שלים. אלא שגם זה נכחל בעבודת האדם לכן נזכר גם עשרים גרה ושקל הקודש וממנו לקחו לקרבנות נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני המשכה והעלאה.

"ויקרא אל משה גו'", אני הוא הקורא אני הוא המדבר, אני ראשון ואני אחרון, כתר ומלכות. אל"ף דויקרא זעירא, מלכות. ומאידך, "ויקרא" לשון חיבה ותענוג, פנימיות הכתר, מצד חיבת הרב לתלמיד נותן לו רווח בין פרשה לפרשה. התורה ניתנה בהר סיני דמכיך מכל טוריא, ע"י משה "עניו מאוד מכל האדם", על אף מעלותיו הנפלאות, עד דמי שמשוה עצמו למשה (דער וואָס פאַרטשעפעט זיך מיט משה) מלקין אותו, כי א"א להיות כלל מציאות שוה למשה רבינו. מדת האמת ראה, משה אמת ותורתו אמת, מ"מ היה עניו, כי התבונן אם היו נותנים לאדם הענינים שניתנו לו מלמעלה (מצד הענווה שלו חשב, שגם השני הי׳ מגיע לדרגתו, ועוד למעלה מזה) מ״מ בהיותו עבד נאמן, ראה שכל ענינים אלו נתנו לו מלמעלה, וא"א לידע איך זה יהי׳ אם יתנו ענינים אלו לאדם אחר. הצ״צ בתחילת לימודו בויקרא שאל למה הא׳ זעירא, ויענהו אדה"ז, אדם הראשון ידע מעלתו לכן נאמר אדם בא׳ רבתי, וזה נתן האפשריות שיהי׳ אח״כ ענינים בלתי רצויים, משא״כ אצל משה רבינו, הגם שידע מעלת עצמו, מ״מ לא החשיב את עצמו, ואדרבא ידיעה זו הביאה אותו להיות שפל בעיני עצמו עוד יותר, ולכן נאמר אצלו ויקרא בא׳ זעירא. מסיפור זה מובן ג״כ שהא׳ זעירא דמשה רבינו היא למעלה גם מהא׳ רבתי דאדם הראשון. ומגיע למעלה מאל"ף רבתי בדברי הימים. מעלת "בת ציון" על מדרגת "אחותי ואימי". ע"י לימוד התורה בביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'" אזי "פתח לבי בתורתך", שנוסף בהבנה והשגה למעלה ממדידה והגבלה.

עמלק בגימטריא ספק "היש הוי׳ בקרבנו אם אין", מתחיל מאשר קרך, שתחילה מקרר אותו, ומזה בא עמלק בגימטריא ספק, שאין הספק בגלוי, אלא נתינת מקום לספק. והנה הקרירות דעמלק היא בדרך בצאתכם ממצרים, אע"פ שראו נס גדול שיסוד האש הוציא מים, בכ"ז שייך קרירות, ואין זה סתירה לתורה, הבנה והשגה הוא קרירות והתיישבות, לכן שייך שיהי׳ אצלו קרירות בתורה, עד שיהי׳ ויזנב בך גו'. וצ״ל הקדמת נעשה לנשמע, והיינו (הלימוד ב)קב"ע. שמניח רצונו ושכלו וכו׳ ומקיים מה שמצווים אותו. הבחינה (די פּראָבע) שיש אצלו הקדמת נעשה לנשמע היא כשהלימוד הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, דכשבא לפסוק הלכה למעשה, הנה מצד היראה שבו, שיודע שע״פ לימודו יפסוק דין, וע״פ פסק דין זה יעשו מעשה, ולכן ירא שלא יפסוק לאמיתתו, ומוציא כחות חזקים יותר שנותן נפשו ביותר בהלימוד, עד שמוציא ההלכה לאמיתתה וכו׳, עד שעי״ז בא דוקא לאמיתית ענין התורה. וזהו "ויחנו ברפידים וגו׳" שרפו ידיהם מדברי תורה, לכן "ויבוא עמלק". עוד עצה, זכור גו', כשכל רמ״ח איבריו חדורים (זיינען דורכגענומען) ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל, אין שייך ענין השכחה. שמכניס את עצמו לגמרי בהלימוד ולא נשאר אף נקודה אחת שאינה חדורה מהלימוד שלו והלימוד שלו נחקק בכל איבריו, כל עצמותי תאמרנה, עי״ז נשמר (באַוואָרענט ער) מעמלק, אף ששכל ומדות הפכים זה מזה, קרירות וחמימות, בכל זאת צ"ל גם חמימות בעת הלימוד. ע"י שהעבודה אצלו בב׳ הקוים (דסור מרע ועשה טוב, וכן קרירות עם חמימות) אינו נותן מקום לעמלק, גם לא לרפיון לבד.

"איש יהודי", כופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה. מס"נ. ונעשה "בן יאיר", חכ' ראיה, תכלית התאמתות. "בן שמעי", עבודה פרטית, שמיעה, בינה. "בן קיש", למעלה ממדוה"ג שמקיש על שערי רחמים עוד לפנימיות הכתר. "ושמו מרדכי", צדיקים דומים לבוראן "ושמי הוי'", מתחיל בשם הקשור לעצם ואח"כ נמשך בכל הפרטים דהוי'. כך צדיקים עבודת עצם הנשמה נמשך בפרטים בן יאיר, שמעי, קיש. ונעשה שלימות בעבודה וגאולה "איש ימיני" קץ הימין.

'חוקה' לשון "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו תפקידם", "חוקות שמים וארץ ולא ישבותו". והוא מצד אלקות הבלי-גבול "אני ה' לא שניתי", אף שישנו כמה מדרגות באור וכו' ואינו אלא מצד הנברא ההוה ונפסד. חוקה לשון חקיקה מיניה וביה שלא משתנה, ולא כמו כלים שהם ע"ד אותיות הכתיבה, כדבר נוסף שיכול להשתנות ולהמחק עם הזמן. חוקות אלו נמשכים מחוקות התורה.

'החודש הזה', הנהגה נסית באופן של חידוש משא"כ 'חדשי השנה' שחוזר ונשנה ללא חידוש ומזה משתלשל העלם והסתר, עולם כמנהגו נוהג. בהתבוננות בהנהגה טבעית יכולים לראות אלקות, כח הא"ס ד"לא ישבותו", "אני הוי' לא שניתי", אבל יכול להשאר בהעלם ולא יפעל באדם כלל. משא"כ הנהגה נסית פועל על האדם שיעשה לו ית' דירה בתחתונים וישלים הכוונה. לכן זה קשור לתורת הפסח ענין הדילוג.

פסוק זה מדבר על גאולת מצרים. גלות מצרים היה צ"ל ד' מאות שנה, והקב"ה דילג על הקץ, כי היתה ירידה גדולה "ואת עירם ועריה" שגרם גילוי למעלה מהשתל' ויצאו לאחר רד"ו שנה. בפרטיות, מדלג על ההרים החל בי' ניסן, שנצטוו על לקיחת הפסח ועבדו במס"נ, דילוג וקפיצה. עשירי בניסן קשור ליו"כ עשירי בתשרי. לכאו' הם ב' סוגי עבודה שונים. תשרי בע"ת; ניסן צדיקים. ב' פי' במדלג גו' בזכות האבות ואמהות או כפשוטו. החילוק בין פסח, לשבועות וסוכות: שבועות וסוכות באים לאחרי עבודה, משא"כ פסח בא בלי הכנה, כי היו במצב של ערם ועריה. ולכן הגילוי מלמעלה בדרך דילוג שלא באופן רגיל כדי להוציאם ממצבם. והוא ע"י הגילוי דהוא ושמו בלבד. ונמשך ע"י המס"נ "משכו וקחו לכם". הכח לזה ע"י מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. המשכה למעלה מהאבות והאמהות. הוא הקשר דיוה"כ לעשירי בניסן, שניהם למעלה ממדידה והגבלה.

הטעם לעניין הדילוג בפסח דוקא, מצד גודל הירידה בגלות מצרים, ולכן הוצרך גילוי ממ"ה הקב"ה בכבודו ובעצמו דוקא, שההמשכה ממנו בדרך דילוג, וכן בנ"י מסרו נפשם (דילוג) בלקיחת השה. בעבודה, מס"נ אינו רק אמצעי, אלא העבודה עצמה. עי"ז הנשמה נעשית 'מהלך' באי"ע. וזהו שע"י העבודה דהאבות והאמהות (הרים וגבעות) באופן של מס"נ, הקב"ה "מדלג על ההרים"; השייכות לקאפיטל ע"ה.

פסוק זה קאי על משיח וגם כל כאו"א מישראל כד יפקון מגלותא שלא ילמדו איש את רעהו כי "מארבע רוחות (שבפסוק ונחה עליו רוח ה') תבוא הרוח" מבחי' עתיק. והוא מצד הדילוג והקפיצה דלעתיד בשתי רגליו, נצח והוד דלבר מגופא, שהם המוח והלב. כי בזמן הגלות מצד החשך וכו' העבודה היא בנצח והוד שאע״פ שבשכל אין לו הוכחה והכרח, ואין לו מדות, אעפ״כ מנצח על כל המנגדים בלי הסברה וטעם ורגש בלב, לבר מגופא, ובכל זאת עומד הוא בנצחון נגד כל אויב ומנגד, וכן יש לו הודאה ופשטות האמונה בנפשו שצריך להודות ולהיות בטל אף שאין לו שכל והכרח והסברה ולא הרגש ומדות, שזהו בחי' הודאה שבהודאה, כמבואר בדרושי ל״ג בעומר, דדוקא בבחינה זו דהוד שבהוד ישנם הגילויים היותר נעלים, שעומד בביטול לגמרי, ואינו מסתכל על מה שמסביבו, ואינו תופס מקום אצלו שום ענין, כי מונח אצלו שמוכרח לעשות כמו שהוא ע״פ תורה, ועי"ז פועל למעלה שיהי' "מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות", ברגל אחת ובשתי רגליים. ופועל גם ונחה עליו כו' במוח ולב כי נצח ישראל לא ישקר, שלא שייך אצלו שינויים. דמבלי הבט איזה טענות ומענות שיהי', עומד הוא איתן במעמדו באופן דנצחון, דשום דבר אינו משנה אותו מלמלאות מה שיהודי צריך למלאות, ועושה דירה לו יתברך בתחתונים, ואע״פ שיש חושך כפול ומכופל בעולם, וגם בעצמו נמצא במצב כזה שצריך להגיע לעבודה שלבר מגופא, שעדיין לא הסתדר עם גופו (אַז ער האָט זיך נאָך ניט אַיינגעקערט מיט זיין גוף), מ״מ עושה דירה לו ית' בתחתונים. כל זה בזמן הגלות ובעקבתא דמשיחא שישנו כח המס"נ שלא הי' לפני זה, שהוא עד״מ ראש ורגל, שנקל יותר להכניס את הרגל במים רותחים מלהכניס שם את הראש. ואע״פ שההסברה בזה היא משום שבהראש החיות הוא בגילוי משא״כ בהרגל החיות הוא בהעלם, כי חיות שבגלוי מכסה על עיקר ופנימיות החיות שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (אַז אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אָפּעגעריסן פון אלקות), משא״כ ברגל, הכוחות פנימיים הם בהעלם וקטנות וצמצום, שם דוקא נקל יותר לפעול ענין המס"נ. וזהו מה שדוקא בדורות האחרונים, דוקא שם ישנו כח המס"נ בגלוי, ופועל שעל ידו יהי' "מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות", וממשיך מלמעלה הענין ד"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא", שלמעלה משינויים. ונאמר זה בדוד שנמשח בקרן שמורה על תוקף. מבחינה זו יתקיים "ונחה עליו גו'" גם בעצמות היבשות.

בגדי כהונה הם בדיוק, אסור לפחות או להוסיף עליהם, בכל א' מהם ענין לעצמו וענינו בצירוף כולם יחד. ד' בגדי לבן ד' אותיות שם הוי׳. מצנפת, כתר על הראש, לכפר על הגאווה שפוגם בראש. גאוה בגימ' י״ה, חכמה ובינה, כי מצנפת הוא כתר הנמשך במוחין. אבנט, סמוך לחזה הלב, מכפר על הרהורי עבירה בלב, מקשר מקיף (הלבושים) ופנימי (הגוף והלב) ומהלב נמשך בשאר האברים, ממשיך מוחין למדות, ארכו ל"ב אמות. מכנסים, לכסות בשר ערוה, לכפר עוון גילוי עריות, מלכות, נוקבא, כנס"י, שם נוגע שמירה, קדושה וטהרה, כי רגלי׳ יורדות. כתונת, על כל הגוף עד הירכיים, כנגד המדות, משא״כ מכנסים ממתנים עד ירכיים, לבר מגופא. מכנסים לשון כונס, מלכות, כנס"י, כונסת ואוספת הגילויים דמעלה. "בגדי קודש הם", בכל הד׳ בגדים צ״ל קדושה, ביטול דחכמה, ראשית וכלל הספירות, אנכי, בראשית, כתר וחכמה. "בד בבד", קנה יחידי מכל גרעין, בא חבקוק והעמידן על אחת, יסוד האמונה. כל הד׳ בגדים (חכמה ובינה מדות ומלכות) צ"ל מיוסדות על אמונה. בכל מדרגות שבישראל ובפרצופים העליונים, בכ"א יש אמונה לפי ענינה. אף שהיא נקודה שלמעלה מהתחלקות, בכל זאת ישנה לכ"א לפי ענינו, לכן אצל כ"א מהבגדים נאמר בד במיוחד, כי צ״ל אמונה בכ"א מהדרגות והחלוקות באופן מיוחד לפי ענינו. וכולם יחד לא חסיר ולא יתיר, ונעשה שלימות הכפרה.

"וזהו גם טעם הרצון שיהיו שלשה התוועדויות זה אחר זה, ללא הפסק, ואמירת שלשה מאמרים בפנימיות התורה, ממאמרי רבותינו נשיאינו, ללא הפסק, והדיבור אודות חינוך שלש פעמים ללא הפסק, יום אחר יום - כיון ש"בתלתא זימנא הוי חזקה". ואם בנוגע להעדר החיים סומכים "על החזקות" - עאכו"כ בנוגע לחיים וחיים אמיתיים הרי בודאי שה"חזקה" מוסיפה בזה חוזק ותוקף. ואח"כ נמשכת החזקה לאורך ימים ושנים טובות שמבצע החינוך יהי' בהצלחה רבה ומופלגה בנוגע לקטנים וקטנות בשנים, וקטנים וקטנות בידיעות". ראשי חדשיכם לשון רבים, יוסף ויעקב, אתכפיא ואתהפכא, ניסן, חודש הראשון, יצי"מ. ואייר, חודש השני לבוא לידי אתהפכא. מצד הגילוי מלמעלמ"ט ניסן הוא הראשון ונגלה בו ממההקב"ה בכבודו ובעצמו, אבל עבודת האדם מלמטלמ"ע תחילה יצי"מ אתכפיא ואח"כ ספה"ע שלימות העבודה אתהפכא. אבל הנתינת כח לעבודה זו הוא מהגילוי מלמעלה, לכן גם העבודה דאתכפיא צ"ל בדרך דילוג וקפיצה שלמעלה גם מהליכה, כמו שנגלה בכבודו ובעצמו עד למלכות, לכן גם אתם עשו כל עבודתיו דרך דילוג וקפיצה, מס"נ ותשובה, ונמשך גם ביראה ובמעשה בפועל. ומתחיל בחודש הראשון, כתר, שאין ראשית לראשותו, ונמשך לראשי חדשים שיש ראשית לראשיתו ומשם לכל ימי החודש. ואז מתקיים כללות הענין דמשכני אחריך נרוצה (יצי"מ בדילוג וקפיצה) הבאני המלך חדריו (במ"ת) ונמשך למטה לע"ל קול דודי הנה זה בא באופן נעלה יותר, הראנו נפלאות.

שמים וארץ, תומ"צ, "איזה בית אשר תבנו לי" עבודה דמקיפים, הארה בלבד "אל זה אביט על עני ונכה רוח" המשכת עצמות ע"י ביטול וע"י עבודה דעני בדעת למעליותא, מולד הלבנה בר"ח ע"י ביטולה. עני, אמונה וביטול, מתחיל מלמטה מטו"ד בכוחות מקיפים ופנימים עד לעניות למעלה מטו"ד. ג' ענינים באילן, ערלה, רבעי, שנה חמישית: המשכת ז"א (אילן) במלכות (ארץ), ערלה - ג' אחרונות דז"א, קיום מצוות בפועל, עני למטה מטו"ד. רבעי - תפארת, המשכת עצם המדות. חמישי - שליש העליון דתפארת עד לכתר, אמונה שלמעלה מטו"ד.

פסח ושבועות, רצו"ש, וביניהם ספה"ע. במ"ת עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה, וצ"ל הכנה מצד עליונים דאדם (נשמתו) ותחתונים (נה"ב וחלקו בעולם) ההכנה לזה ע"י ("ואני המתחיל") שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ביצי"מ באופן של דילוג וקפיצה. יצי"מ כל יום בתפילה אבות תיקנום, בפסוקי אהבה ויראה (התבוננות בגדולת ה') ורחמים כאשר לא מצליח לעורר אהוי"ר מצד ההתקשרות להבלי העולם, אזי לזה יועיל ההתבוננות המבואר ב"מי כמוכה באלים ה'", שלילת השיתוף ושלילת כל מציאות נוספת, אין עוד מלבדו, כי הקב"ה מהווה בכל רגע מחדש, לכן אין מקום לשקוע בהבלי העולם. הצורך להתבונן לזה, כי יצי"מ היתה רק לנה"א, "משכני" לשון יחיד, וצ"ל "אחריך נרוצה" ל' רבים, גם נה"ב, ולזה ספירת העומר משעורים מאכל בהמה, בירור נה"ב מלמטה למעלה בכל פרטי ז' מדות שכלולים מז'. גם ספירת-העומר באופן של דילוג הכנה למ"ת "מקפץ על הגבעות".

יראת שמים קודמת ללימוד התורה וקיום המצוות, ולאח"ז יש יראה הבאה לאחר הקדמת לימוד התורה, "ויצוונו וגו' ליראה את הוי' אלקינו", יראה עילאה ויראה תתאה. קשר למחר חדש, ענין הביטול, תכלית העלם הלבנה שאינה מאירה אפילו בבחינת נקודה, "יפקד מושביך". כמו"כ בחכמה, תורה, עצמה יש ב' דרגות, לידע את המעשה, יר"ת, שירא לעבור רצון המלך; לימוד לשמה, יר"ע למעלה מהגבלה. עד"ז בקיום המצוות באופן דיר"ת ויר"ע. ענין מזל דנשמה, מזלייהו חזי, מחבר ראש ורגל דנשמה, וזהו אם אין חכמה אין יראה, ע"י לימוד חכמתו של הקב"ה הוא וחכמתו א' שא"ס אחד האמת הוא לבדו הוא ואין זולתו היא מדרי' החכמה. בא ליר"ע למעלה ממדוה"ג. עד"ז כל ענין יחוד דוד ויהונתן, מלכות עם בינה, יחוד שמשא וסיהרא, ונעשה פקידה בגשמים ובבנים, עד דוד הגדיל, בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא. גילוי כח הא"ס בנבראים הקיימים באיש ובמין. אמנם הכח הוא בארץ דוקא, פקדת ארץ, ושלשת (בג' לבושים מחדו"מ) ותרד מאוד עד לאבן האזל. עלמא דאזלינן מיני'.

הביטול דהקדמת נעשה לנשמע הוא לבעל הרצון, קבלו מלכותי ואח"כ אגזור. ב' פרשי' דק"ש, קבעומ"ש וקב"ע מצוות. מצד נשמע מקיים משפטים בתענוג אבל גם קיום החוקים צ"ל בשמחה ועונג לכן מזהיר על קיומם, אבל ע"י הקדמת נעשה, קבעומ"ש תחילה, מס"נ דה' אחד, יש תענוג גדול בקיום החוקים כי בהם הרצון הוא בתוקף ובגילוי בלי לבוש השכל. נעשה ונשמע רצו"ש, תפילה ותורה ובכ"א מהן ב' התנועות.

מצוות האבות ריחות היו ורק לאחר מ"ת "שמן תורק שמך" נמשך העצם ופועלים בגשמיות, מעשה אבות סימן ונתינת כח לבנים, תחילה צ"ל הגילוי אור לגלות עצמותו, מ"מ היה רק הארה, ע"ד זיווג נשיקין ובמ"ת נמשך העצם ע"ד זיווג גופני וממשיכים מלמעלה מהשכל דנה"א בשכל דנה"ב עד שנעשית מציאות חדשה "ונתרוממתי". תשל’’ז

אריכות הסיפור דמנין בני לוי, דיש ענין"שאו את ראש בני ישראל" בעבודת כ"א, והמנין נעשה ע"י משה רבינו, בחי' משה שבכ"א. שבמשכן היו ג' מדריגות כלליות, כנגד ג' מדריגות כלליות שבעולם ובעולם קטן זה האדם. עבודת האדם לפעול בבריאה"ויכולו" לשון שלמות, ולשון כליון, שיפעול כליון ותשוקה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ועי"ז נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. גם בעולם מלשון העלם. ע"י העבודה דבני גרשון קהת ומררי, מקיפים ופנימים, סו"מ ועש"ט, מצוות עשה ומצוות ל"ת, כללות ענין הלויים, "וילוו עליך וישרתוך", שנעשה אמיתית ההתחברות וההתאחדות עם הקב"ה, וזהו ענינו של כל אחד מישראל. וצ"ל גם עבודה פנימית וגם מקיפים מעלת התורה, שאף שהיא בח מקיף, פועלת ומגינה, כמארז"ל אני חומה זו תורה.

יהושע נצטווה לשלוח מרגלים רק ליריחו, ענין הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהם ברשותו של אדם לכבשם ולשלוט עליהם, עבודת הבינונים. משא"כ משה רבינו שלח מרגלים לתור את כל ארץ ז' עממין, לכבוש את ז' המדות, עבודת הצדיקים, ואינו שווה לכל נפש, לכן לא היה על זה ציווי, אלא שלח לך לדעתך. ומ"מ יש ללמוד מזה הוראה נצחית לכאו"א מישראל, כי הציווי שלא להחיות כל נשמה משבעה עממין ולכבוש את ארצם הוא נצחי, כי כל אחד צריך להשתדל גם בעבודת הצדיקים, לקיים השבועה תהי צדיק. אלא שאת הלבושים הם בידם של אדם לפשטם לכן נוגע יותר העבודה בהם מאשר בהמדות, כי שרש הלבושים הם למעלה משרש האדם.

מ"ב מסעות ישנם בכל דור ובכל אדם ובכל יום. הכח לזה ויכתוב משה שימשיך את מוצאיהם מוצא הנשמות מפנימיות א"ק עצם הנשמה למלאות השליחות ע"פ ה' יסעו וע"פ ה' יחנו, עליה מלמטלמ"ע מסעיהם למוצאיהם, בחי' נעלית יותר, כשעושה חשבון צדק לפני שאומר בידך אפקיד רוחי הרי זה חשבון שמח וטוב כי עלה עד למהותו ועצמותו ית' והנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים כדי לחדש עבודתו למחר באופן של מעלין בקדש. ע"י משה ואהרן ששד"מ וששדמ"ט. ילכו מחיל אל חיל

העבודה היום במ"ב מסעות היא הכנה לכניסה לארץ ע"י משיח צדקנו, שתתפשט א"י בכל העולם. ע"י העבודה דישראל בכל מקומות הגלות פועלים זאת. ההכנה בב' אופנים. א. מלחמה, תפילה, בחרבי וקשתי, נהמא אפום חרבא, עבודת חוני המעגל, ב. מנוחה, לימוד התורה, עבודת רשב"י. הכח לזה ממשה שבכל אחד, רועה נאמן. ע"י "ויכתוב" באותיות החקיקה שנמשך לכתיבה ולחתימה שאין לשנות. מוצאיהם למסעיהם המשכה והעלאה, במשפט תפדה ושביה בצדקה, והפכתי אבלם לששון, תכלית המסעות הוא להפך המדבר גדול ונורא לדרגה נעלית למעלה מבחי' אדם. לכן קודם נחמו נחמו יש בין המצרים, מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, עד למרחב העצמי, תכלית הביטול, באתי לגני לגנוני עיקר שכינה בתחתונים, אלא תולדות מלא, תולדות פרץ, יעלה הפורץ לפנינו.

תכלית התוכחה היא לפעול על השומעים, א"כ מדוע הוכיח משה בפ' דברים בהעלם ורמיזה, ולא כמו בפ' עקב שם מוכיח בגלוי ובפרטיות. תורה (שבכתב ושבע"פ, משפט) הוא כמו רמיזה והעלם לגבי מעשה המצוות בפועל ובפרט צדקה שהם בגילוי. בהמשך תרס"ו מבאר ב' סוגים ודרגות כללים בעבודת האדם לשמש את קונו: א. עבד נאמן, תכלית העילוי. ב. עבד פשוט תכלית הפשטות. הם ב' העניינים בפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה": "ציון", עצם הנשמה, יחידה, לא שייך בה שביה, צריכה רק פדיה שתאיר בגלוי ע"י תורה אור. "ושביה", כוחות הגלויים, נר"נ חיה. שייך בה שביה, פדייתה היא ע"י צדקה כללות המצוות. במדרגת ציון, יחידה, עבד נאמן, היפך הרצוי שייך אצלו רק ברמז לכן תוכחה ברמז. אבל בכוחות הגלויים, עבד פשוט, שייך גם שיגיע לפועל במדו"מ לכן צריכה התוכחה לבוא בגילוי ובפרטיות ועיקר עבודתו בפועל צדקה. לכן לאחר הסרת המניעה של מלכי האומות סיחון ועוג בעמדם להיכנס לארץ טובה ורחבה שגושה ואוירה טהור, הוכיחם משה בב' אופנים לב' סוגים ולב' דרגות בישראל להעלותם לבחי' נעלית יותר, למדרגת "מוצאיהם" הב' שלאחר "מסעיהם" (שנתבאר במאמר שלפניו).

ב' שאלות נפלאות: א. מדוע כותב בלקו"ת שאם אינו 'כחדשים' אז ודאי שהמרירות והשמחה הם מעניני עוה"ז. ב. מדוע רק אם יתבונן שקיום תומ"צ ממשיך עצמות יהיה כחדשים. הרי גם אם יתבונן בשכר שבעוה"ב יהיה לו חיות גדול בתומ"צ. ומבאר: כדי להיות כחדשים בכל יום הוא ע"י גילוי בחינה שלמעלה משינויים, אור הסובב שלמעלה מהתלבשות, "אנכי מצוך היום", גילוי העצמות שאינו בגדר גבול ובל"ג מחבר סובב וממלא, א. גילוי הסובב פועל בפנימי' האדם, ב. מחבר שינוי עם העדר השינוי. חיבור "חדשים" עם "בכל יום". ע"י יחוד סובב וממלא, הוי' ואלקים, מגיע אדם להכרה שעניני הגוף ששרשו משם אלקים הם רק עבור הנשמה ששרשה משם הוי', לזה כתב בלקו"ת דדוקא ע"י קיום תומ"צ באופן זה אין ענייני עוה"ז תופסים מקום לגביו. אבל כשמקיים תומ"צ בלי גילוי אור הבל"ג נמשך מזה השכחה וכו'. גלות שייך לשכחה "למה לנצח תשכחנו", זה קשור עם מ"ש בהפטרה "ידע שור קונהו גו' ישראל לא ידע עמי לא התבונן", האריז"ל מפ' על חטא העגל, הסיבה לזה היה מפני שלא התבוננו בעניינים שלמעלה מהעולם והיתה עבודתם בהגבלה. ביאור הצ"צ "זכור הוי' מה היה לנו", כאשר שם הוי' (מ"ה) נעשה אלקים (בגימ' לנו) העצה לזה היא "זכור הוי'", העבודה באופן של זיכרון. פי' הבעש"ט, ע"י גילוי מ"ה דהנשמה שלמע' מהתלבשות באים לעבודה דזכור למע' מהגבלה. כמו"כ "ציון" היא הנשמה למע' מהתלבשות, לא שייך בה שביה רק גלות ("ותאמר ציון עזבני ה'") הפדיה שלה במשפט, תורה. "ושביה", הנשמה שבהתלבשות היא בשביה בנה"ב ("ואד' שכחני") שייך בה שכחה והפדיה שלה היא בצדקה, כללות המצוות.

כאשר הירידה היא גדולה ביותר העליה שלאחריה גם היא גדולה ביותר. הירידה הוא ע"י מרכבה שיש בה כמה דרגות, האבות הן המרכבה, מרכבתא עילאה, מרכבת ישעיהו, יחזקאל וזכריה, מרכבתא תתאה. וגם ביניהם יש חילוקי מדרגות בן כרך ובן כפר. מטרת המרכבה להביא את הרוכב למקום שרוצה, האבות לאצילות, של ישעי' בבריאה, של יחזקאל "על נהר כבר" ביצירה ושל זכרי' מרכבת סוסים בעולם העשי' שם הלעו"ז מתגבר ושולט הירידה גדולה יותר ולכן העליה גם נעלית יותר. לפעמים נק' ירידה זו "דמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בתר" ירידה לטורא דפרודא, ועי"ז נעשה עליה גדולה "על הרי בשמים" ענין משיח והריחו ביראת הוי' דמורח ודאין. כל הירידות התחילו בעולם התוהו ומזה נשתלשל למיעוט הירח עד לחטא עץ הדעת וחטא העגל וגלות אחר גלות, אך כשם שתוהו הי' סותר ע"מ לבנות (גם הבני' הראשונה שע"מ לסתור היה ע"מ לבנות) כן הוא בכל הירידות ע"ד ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא עד לחושך כפול דעקבתא דמשיחא יש בזה כוונה פנימית להגיע לאהבה פנימית ביותר, לכן נותנים לבנו יחידו של הקב"ה שנשמתו מבחי' טהירו עילאה שתרד לבירא עמיקתא מצד נורא עלילה על בנ"א ומירידה זו יגיע עליה הכי גדולה. שייכות ט"ו באב ליוה"כ, אחת בשנה, שיש בו ה' תפילות, מלכות עולה בעתיק, כי שתיהם בבגדי לבן, ביוהכ"פ בגדי לבן דכה"ג בד בבד, מדרגת עתיק תכלית השלימות, כך בט"ו באב בנות ישראל שואלות כלי לבן שעי"ז נעשה שלימות ד"זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", דוגמת שלימות הלבנה בט"ו באב. לאחר שבת"ב היה ענין "אוהבו שוחרו מוסר" המורה על תוקף אהבה כמש"כ הרב המגיד בספרו דישראל הוא כמו בן קטן שהאב משתעשע עמו און גיט אים נאך בגלל שהבן הוא מעצמות האב, מזה מגיע לעליה דט"ו באב, גם כאשר נמצאים במצב של אני ישנה בגלותא ועוד יותר בבחי' עיבור הרי זה בשביל העליה. כך גם כללות התומ"צ, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין הממתיק את המאכל, בכל לבבך בשני יצרך, מאתכפיא בא לאתהפכא, כן לעת"ל משבית את המזיקין, לא שיבטל מציאותם אלא נער קטן נוהג בם, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא. עליה מירידה זו כל שנה בט"ו באב מאיר אור חדש שלא היה לעולמים. במיוחד קביעות שנה זו שהקריאה ביום שני פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, לוחות שניות כימים הראשונים ברצון, בתחילת עבודת האדם, ויש בה מעלת כפליים לתושיה עבודת התשובה ומשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא מצד מעשינו ועבודתינו בגלות כי רצה הקב"ה בירידה עד לבחי' עיבור כדי שיהי' אח"כ "הרה וגם ילדה ציון את בני'".

באלול מתחיל מ' ימים שאף הם היו ברצון, שמהפכים את ענייני אף הבלתי רצויים שגם הם יהיו ברצון, בהפטרה נאמר "ושמתי כדכד שמשותיך" ל' רבים, א. "שמש צדקה ומרפא" מלמטה למעלה שמרפא ופועל התרוממות בעבודה דאני לדודי בשדה. ב. "שמש ומגן ה"א", תורה, מלמעלה למטה, "דודי לי", והוא בעשי"ת כשהמלך בהיכל מלכותו (וזהו מהדברים הנפלאים שמוסיף בד"ה ושמתי כדכד). אלא שדוקא ע"י "שמש צדקה" שהוא ירידה בלבושי שדה, צדקה כפשוטה (לכן המשל הוא במלך גשמי מעוה"ז התחתון שעי"ז יכולים ליקח הענינים בטהרתם ובזכותם ובפנימיותם) מגיעים לא רק לשמש הוי' שהוא גילוי דרך נרתק אלא שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה באמירת "הוי' הוא האלקים" בסיום נעילה שאז גם הוי' כאלקים יחשב.

עניני חודש אלול מתחילים כבר מההכנה בערב ראש חודש, הן ענין הכללי דער"ח "ונפקדת כי יפקד מושבך" והן ענינו המיוחד "אני לדודי ודודי לי ענין" התשובה ועניני המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" שאומרים בימי אלול. בר"ח מתחיל מ' ימים האחרונים שהיו ברצון ומהפכים את חרון אף דחטא העגל שבסופם ניתנו להם לוחות האחרונות שיש בהם כפליים לתושיה מעלת התשובה כמשל בן המלך שחוזר מהשביה לבית אביו המלך שנעשה שמחה ותענוג שלא בערך לתענוג מבנו שנמצא תמיד עימו, כך אלול בא לאחר הירידה דחודש אב לכן התשובה היא ברצון ושמחה, תשובה עילאה משמחת המלך שנמצא בשדה ומראה פנים שוחקות. גם אמירת "לדוד ה' אורי", אור פנימי דתורה, "וישעי", אור מקיף דצדקה, אמנם המלך בשדה ניכר בעיקר בלבוש החיצוני דצדקה אך יש לו גם לבוש פנימי דתורה, לכן צריך להרבות בצדקה (בנוסף לצדקה דחודש אב ושביה בצדקה) וכן בתפילה, לכן גם ת"ח נהגו להרבות בזה אף שיש בהם ענין התורה (הרועה בשושנים, ששונים הלכות, י"ג מדות) אז התשובה בשלמות בשמחה וששון כמו שמחת המלך והתענוג מחזרת בנו מהשביה. ע"י "יפקד מושבך" דער"ח באים ל"ונפקדת" בר"ח ביתר שאת.

"אתם נצבים היום" הוא בראש–השנה, אז חוזרים כל הדברים לקדמותם, וע"י שישראל פועלים תמליכוני עליכם חוזרים ונמשכים. ולזה צריכים להיות במעמד ומצב של "נצבים", תוקף דניצב מלך, ולפני הוי', להמשיך מלמעלה משם הוי' מלשון מהווה. גם צריכים להיות "כולכם", לאחדים כאחד, שאוהב את זולתו כי עצמו ובשרו הוא. כלשון הפסוק "ויהי בישורון מלך", שזה נעשה ע"י "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", שגם בני ישראל יחזרו לקדמותן, כפי שהם בשרשו ומקורן, שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה. כך נפעל בהם הענין דאתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, הן בנוגע לכללות ישראל והן בנוגע לעבודת כל אחד בבחי' ראשכם שבו עד לבחי' שואב מימך שבו. כל זה הוא "למען הקים אותך היום לו לעם", כי אין מלך בלא עם, שהם בדומה לו, כך בנ"י הם בדומה להקב"ה, אדם מלשון אדמה לעליון, ועד שהם "לפני הוי'" אשר לכן, אף שיש בהם התחלקות דראשיכם וגו' מ"מ הם במעמד ומצב דכולכם, ע"ד אחדות פשוטה שממנה נמשך ריבוי פרטים והתחלקות. וכל זה מגיע עד "לעברך בברית", שבאים בברית והתקשרות כאילו שנעשו לבשר אחד. ועל–ידי הקריאה בפרשה בתורה קודם ר"ה בא הענין בעשיה בפועל.

"לפני הוי' אלקיכם", למעלה לא רק משם אלקים אלא גם משם הוי' וגם מקוצו של יו"ד הרומז לרצון העליון בחי' הכתר - קשור להפטרה, "שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלקי", שמחה הוא בגלוי בזמן שמחתנו, וגילה הוא בהעלם, "וגילו ברעדה" שמכסה את השמחה, "בכסה ליום חגנו", בר"ה רק "תגל נפשי", אבל "ליום חגנו", זמן שמחתנו, השמחה בהתגלות, "שוש אשיש בה׳". גם לפני ר"ה צ״ל שמחה של מצוה, ולכן אומר תחילה "שוש אשיש" ואח״כ "תגל נפשי בר"ה". "כי הלבישני בגדי ישע", מעשה המצוות נק' לבושים, "ומעיל צדקה יעטני", צדקה זהו מעיל, להשמיע קולו בבואו אל הקודש. שמחה ממעשה המצוה. כל הדרגות בשמחה, ביראה ובתשובה, קשורים זה בזה. אף שישנם כו״כ דרגות, ונוגע לפנימיות האדם, עד שמהפך את האדם מן הקצה אל הקצה, דשמחה פורץ גדר, מ״מ יש בזה דרגות, יש שמחה שניכר רק במראה הפנים, ולמעלה מזה, שמחה שבאה בדיבור, ועד לשמחה הכי גדולה הבאה בריקוד, שמגעת בפנימיות התענוג, כל הדרגות שבשמחה קשורים זה בזה. גם בתשובה וביראה כמה דרגות, מתתאה עד לעילאה, וכולם קשורים זה בזה. כך השמחה, קורין ההפטרה "שוש אשיש" לפני ראש השנה, שזהו שמחה של מצוה כנ״ל, ששייך גם להשמחה דזמן שמחתנו, כי כל הדרגות שבשמחה קשורים זה בזה.

שופר היא מצוה כללית הרומזת על תשובה, "עורו ישנים משנתכם", וענין מלכויות זכרונות שופרות. בר"ה חוזר כל דבר לקדמותו וצריך לעורר ולהמשיך מלכותו ית' משרשה הראשון, פנימיות ועצם התענוג. ע"י עבודת בנ"י בבכי' הקשורה לתענוג משלימות הנשמה, ע"ד זלגו עיניו של רע"ק דמעות. לכן כשחל בשבת אין תוקעין, כי נפעל הכל ע"י התענוג דשבת. אבל כן אומרים פסוקי שופרות כו', מצד מעלת התורה על המצוות בהמשכת האור למטה. בפרט ע"פ ביאור הצ"צ, שגם בזמן שהיו תוקעים בשבת היה זה בחי' "שבתון זכרון תרועה", כי בשבת אין דין כלל. מ"מ תקעו גם בפועל, ועד"ז במקדש שבכ"א בפנימיות הלב, כי זה ע"ד שופר גדול דלעת"ל.