מאמרי שנת תשל"א

ענין שמן ומים, חכמה סתימאה וחכמה הגלויה. "ועמדו רגליו על הר הזיתים" זיתים, כתר שבכתר, הר הזיתים, למעלה מזה. משם יומשך ע"י "ונבקע מזרחה וימה ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה", התבטלות והתכללות כל הקוין דמעלה ומטה ימין ושמאל בהשוואה. וכל זה ע"י עבודה דרגלים, נה"י, מצוות בפועל ובפרט צדקה. פועלים בירורים ד"כל גויים" מצד "כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם". סיום המאמר בפסוק שדובר גם במאמרי ר"ה וש"ת: "ושמת מעיר לגל". שתתבטל מלכות דקליפה. מחורבנה של צור תיבנה ירושלים עה"ק ויבנה מקדש במקומו במהרה בימינו אמן.

שמח"ת, לאחר מחילה וכפרה דיו"כ בשמע"צ דוקא, בהפסק דחג הסוכות שהמשיכו בד' מינים "לכם" בעבודת האדם, כך תורה נקלטת בפנימיות, סוף כל המועדות. ענין השלום בתורה, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. התכללות קווין שונים ע"י הקב"ה שלמעלה מהם. שמח"ת בזמן דשמע"צ זמן קליטת הטיפה, מוריד הגשם, למטה כפשוטו, נתתי גשמיכם בעתם. לא רק אירוסין אלא נישואין יחוד זו"נ, פרו ורבו וגו' דירה בתחתונים. תורה ממוצע מקשר תלת קשרין, ישראל בקוב"ה, ממוצע הכתר עתיק ואריך ורדל"א הם קצוות באין ערוך, רק חכמה סתימאה יש בו סיום עתיק ותחילת אריך ובו גופא נקודת אחד שאינה פנימית או חיצונית. בחכמה אתברירו. הוא ענין השלום שנמשך במקיף הסוכה ופועלים קליטה בריקודים ברגליים שמח"ת. בו נמשך העצם כי הוא לבדו בכוחו ויכלתו להוות יש מאין, מפליא לעשות. חיבור גשמי ורוחני.

שמחת תורה אינה בקריאה או בדיבור בדברי תורה אלא דוקא בריקודים גשמיים ברגליים, כי תכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. התורה היא ממוצע בין אוא״ס לעולמות. תלת קשרים וכו' ואורייתא וקב"ה כולא חד. תלוי אם זה פנימיות התורה או חיצוניות התורה. עץ החיים ועץ הדעת. לחם מהשמים ומן הארץ. באמת גם ע"י גליא דתורה הוא כולא חד, למטה כמו למעלה. ואדרבה, דוקא כפי שירדה למטה הרי כאן בעולם הזה הגשמי דוקא "אותי אתם לוקחים". ארץ קדמה.

כיון שחודש תשרי הוא חודש כללי, לפיכך גם הענינים העיקריים שבו הם במצוות הקשורים בענינים גשמיים דוקא, אע״פ שתוכנם הו״ע רוחני ונעלה, כדי להדגיש מעלת הגשמי. וכמו שופר בראש השנה. מעשה ע"י דיבור בתפילה ותשובה. דפנות וצל הסוכה. "משיב הרוח ומוריד הגשם". לכן אומרים "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", לכח העצמות הנמצא בעוה"ז הגשמי דוקא, ובעבודת האדם, ע״י לימוד תורה בעוה"ז הגשמי " ויקחו לי, אותי אתם לוקחים", עד״ז ע״י המצוות שמקיימים בעולם הזה הגשמי דוקא. מעשה גדול.

"השמים כסאי", תורה. אוא"ס משפיל רצונו וחכמתו בדברים גשמיים. "הארץ הדום רגלי", מצוות מעשיות שע"י עולה ונגבה כנס"י למעלה. בתורה עצמה הוא החילוק בין תושב"כ ותושבע"פ. ע"י הגבהת הרגלים נשלל יניקת החיצונים שיכול להגיע להם מצד ההמשכה מלמעלמ"ט. לכן ארץ קדמה לשמים בהתהוות היש בכח העצמות ובכוונה דנתאווה לדירה בתחתונים. "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח". לכן גם ביהמ"ק דלעתיד צ"ל בארץ דוקא וכל זמן שלא נתגלה ביהמ"ק למטה נמשך הגלות חושך כפול ומכופל לא רק בעוה"ז אלא בכל העולמות, "בכל צרתם לו צר".

ע"י הביטול של המקבל ("יפקד מושבך") נמשך למעלה מסדר השתל' ונעשה התחדשות ("ונפקדת") כעין דלעת"ל, המשכה מפנימיות עתיק ומגיעים לבחי' עדן, עין לא ראתה אלקים זולתך. ברכת יצחק היתה על היגיעה בתורה, שמביא לבחי' עדן שלמעלה מהתורה כפי שנתנה במ"ת, שלא היה בה שכחה ואצ"ל בה יגיעה. לכן ניתנה הברכה ליעקב כדי לברר את עשו. זהו שארז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך וכו' זה עדן. מה שאומר שם אלקים דוקא. ועד"ז בפרשתנו, "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש", למעלה מכל הגילויים. ע"י יגיעה בא לתכלית הביטול ("כי יפקד") ונעשה התחדשות בתכלית מעין ועד בחי' עדן ("ונפקדת") "עד דוד הגדיל, ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

ע"פ חסידות שלוח המלאכים והמנחה לעשו הוא ענין נעלה ביותר, העלאת מ"ן לתהו, אבל במדרש איתא שזה בלתי רצוי עד שנענש ע"ז. אלו ואלו דא"ח. למודי הוי' נקראים בוניך שעוסקים בבנינו של עולם, אסתכל באורייתא ומקיים עלמא באופן דרב שלום ונק' שולמית שמשלימים נפשם על קה"ש, יעקב רצה לברר את עשו (גקה"ט) לאחר בירור לבן (ק"נ) כ' שנה. אכן בירור עשו קשה כי "יש לי רב", "וארבע מאות איש עמו", אבל בירור מגיע לרב שלום למעלה משלום סתם. שילוח המלאכים הי' ענין אמיתי (ולא רק לשיטתו דעשו) לצורך העלאה לתהו ובירור עשו למטה. והנה אף שהוא ענין נעלה, אבל בחיצוניות מתלבש בלבוש המתברר המלוכלך, "כל מלבושי אגאלתי", "איככה אטנפם". לכן נענש. אבל לפי' הפנימי 'אגאלתי' הוא לשון גאולה. ע"י בירור עשו ממשיך מקיפים ותיקון, מחניים ב' מחנות דתהו ותיקון. "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל" שבורא עולם באופן חדש.

החילוק בספירות בין אורות לכלים, פשיטות וציור. כל המשכה מלמעלה דרך כלים ע"י השתל', אבל התהוות גבול מבל"ג הוא ע"י צמצום בדרך סילוק בנקודה אחת. יחידה. עקודים. אמירת נשים וטף ברוך אתה לנוכח, יחידה. פדה בשלום, כל ענייניו בהשוואה. ברבים היו עמדי בדרכי נועם ושלום ע"י תורת החסידות.

כל העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא כו' כאילו בנה פלטרין כו', אף מגין על העולם כולו, ואף מקרב את הגאולה. פועל במדות ובמוחין בעולם שנברא בשביל ישראל ועד לשלימות שלמעלה מהבריאה. פעולה בד' עולמות אבי"ע ע"י המשכת מקיף הכללי. שייך לכאו"א מצד העלם העצמי.

מלחמת היוונים ברוחניות ממש, מלחמה נגד אלקות דתומ"צ, עד שלימוד התורה יהי' באופן דלא זכה נעשה ענין דהיפך החיים, נגד רוחניות שהוא חיים. במס"נ מצד יחידה (פך שמן חתום בחותמו של כה"ג) מבטל מציאות המנגד. חנוכה בכסלו, חודש השלישי בחורף, העבודה דאור חוזר, תפילה מלמטה למעלה, בספירות הוא נצח, מגיע בעצם שלמעלה מחיות גלוי.

ליצי"מ ולמ"ת שנתבטל הגזירה בין עליונים לתחתונים נאמר "אני הוי'", שמתחיל גילוי חדש דשם הוי' דלעילא, משא"כ לאבות נתגלה שם הוי' דלתתא. ויש לקשר עם מאמר בעל ההילולא: "אשרי" ל' תענוג, כתר עליון, עתיק) "יושבי ביתך", מתלבש באו"א. "ארוממך", לשון נוכח, גילוי הכתר והתלבשות ב"אלקי המלך", מל' דאצילות ומשם נמשך לבי"ע "ואברכה שמך לעולם ועד". "פותח את ידך", יודי"ך, תיקוני דיקנא, המשכת כתר באופן ד"משביע לכל חי רצון", בחי' יסוד המשפיע חיות לפנימיות העולמות, אח"כ נמשך לחיצונית העולמות "צדיק ה' בכל דרכיו", לכל דרכי סדהש"ת, וכשמלובש בעשי' כמו באצי', אזי, "קרוב ה' לכל קוראיו", בשוה, בקריאה חיצונית, "לכל אשר יקראוהו באמת" בקריאה פנימית בתורה. עפ"ז מבואר דוארא אל האבות היה בשם הוי' דלתתא ע"י שם אלקים, משם נמשך רק לאצילות. אבל במ"ת נתגלה שם הוי' דלעילא למעלה מהתלבשות בשם אלקים, כדי שתהא ירידה גם לתחתונים. עד"ז לעת"ל.

רגלים נקבעו בזמני גמר הצמיחה ואסיפת התבואה. פסח באביב גמר השעורים, שעור-ה', ענין היראה; חג השבועות, צמיחת וקציר חטה, בגימ' כ"ב, אותיות התורה. בזריעה דמצות בישראל ב' ענינים: גילוי כח הצומח בארץ, בירור הגוף ונה"ב; ריקבון הגרעין, ביטול וקב"ע. תורה אינה אמצעי לפעול בעולם, וגם לא ביטול דקב"ע, אלא האדם נעשה חד עם התורה. חיטה מוכרחת לאדם, גם תורה יש בה צורך לקיום מצות. אבל אילן מצמיח פירות הוא לתענוג, מרמז לתורה מצד עצמה, ומזה נמשך תענוג גם בעבודה דקב"ע, כי נרגש באדם שכל מציאותו הוא להשלים הכוונה העליונה. כל העולמות תלויים בדקדוק מצוה אחת, היינו כח התורה שבמצוה, דוגמה לענין העלאה והמשכה שבמצוה, קרבן ותפילין, הממשיכין מתורה שלמעלה מהעולם ונרגש למטה. כמבואר באגה"ק ד"ה דוד זמירות קרית להו. ר"ה לאילן בט"ו בשבט מורה על שלמות התענוג "שביום זה נמשך נתינת כח על כל השנה בנוגע לעסק התורה, שלימוד התורה יהי' בשקידה ובהתמדה, ושהתורה שלומד תהי' התענוג והחיות שלו .. ונתינת כח שגם כל הענינים דעבודת האדם יהיו מתוך תענוג .. וזהו שר"ה לאילן הוא בחמשה עשר שבו הוא שלימות הלבנה, ולא כג' ראשי שנים הראשונים שהם בר"ח שאז הלבנה היא רק נקודה .. שמורה על ענין הביטול, והתענוג שבעבודת ה', ובפרט התענוג דתורה, הו"ע השלימות".

הירידה בראש דנשמה, אהבה שלמעלה מהשכל אינה מאירה בכוחות הגלויים. הירידה בקרן שלמעלה מהראש, עצם הנשמה, כי לא השלים הכוונה דהירידה למטה. הכוונה בהמשכה למטה (חסד) ובהעלאה דקרבנות (זבח) הוא לצורך המשכה שאח"כ, נסכים. גמ"ח ותפילה, המשכה והעלאה, כנגד תמידין תקנום, המשכה לאח"כ. כפרה ע"י גמ"ח ממשיך רצון חדש מלמעלה. ע"י תפילה מבטל הפגם. ב' ענינים בכי-תשא, הרמה והגבהה בראש ע"י נתינת כופר נפשו לצדקה, המשכה. הרמת קרן ישראל למעלה מהראש ע"י לקיחת משה מהם כופר לצדקה.

קבלת-עול צ"ל בכל המצוות גם במשפטים, קדשנו במצוותיו וציוונו. ובכל יום מודה אני והודו עד לשמו"ע בכל דרגות הסולם. בד' מדרגות דאורה ושמחה וששון ויקר, חכ' בינה ז"א ומלכות, באופן נעלה יותר מקודם הגזירה. מן המיצר גו' ענני במרחב, "עת צרה גו' ממנה" מהצרה עצמה, "יושע". תוספת בתורה מעלת האורה, כמו"כ בשמחה ובששון וביקר.

ראש מצ"ע הוא חשוב, מ"מ צריך לפעול בו נשיאה והגבהה, "תשא את ראש". פקודים, יש בו פי' היפך חשיבות, "כי יפקד מושבך", שיחסר מקום מושבו, היפך התוכן דנשיאת ראש. "ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יו״ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין", היו בישראל גם קודם נס דפורים. החידוש הוא שהי' "ליהודים" שכופר בע"ז למעלה מטו"ד. ב׳ אופנים בהודאה. א' למטה מכל הענינים, ב'. הודאה למעלה ואחרי כל המדריגות שלפני׳. מעלת יהודה (תפילת עמידה, תכלית הביטול, אצילות) לאחר בחי' ראובן (פרשה א' דק"ש) שמעון (פרשה ב') ולוי (אמת ויציב). בקשות הגשמי' בשמו"ע הם בקשת הנשמה למטה בגוף הגשמי, כי דוקא אז יכולה להגיע לביטול אמיתי, ולכן מבקש דברים גשמיים דוקא שאינו רוצה בשום גילויים, כפתגם אדה"ז "איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג״ע איך וויל ניט דאיין עוה״ב כו׳ איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין", כמבואר בקונטרס העבודה שע״י ביטול וקבלת עול מלכות שמים בתכלית מוכשר להעבודה במוח ולב וכו׳. אף שהנשמה מלובשת בגוף יש בה כל סדר ההשתלשלות, טהורה, בראתה, יצרתה, נפחתה. בריאה ויצירה וכו׳, וגם נתת בי, נתינתו של הקב״ה שהוא ונתינתו אחד ומשגיח עליו בהשגחה פרטית. ואתה משמרה בקרבי, שהשומר נעלה יותר מהנשמר. כי עבודת הנשמה משפיעה בכל ד׳ המדרי', אורה ושמחה וששון ויקר, חכמה בינה ז״א ומלכות, באופן ד"ליהודים", תכלית הביטול, וממשיך עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות. ע״י "לפקודיהם" מגיע לנשיאת ראש, ע״י ההתבוננות במצבו שהוא חסר ביותר ונמצא בעולם העשי׳, עי״ז דוקא בא לתכלית הביטול. כשראו שטבעת המלך ניתנה להמן, נתעוררו לתשובה נעלה ביותר. משל אדמו"ר האמצעי מעני שמיד שמכיר במצבו נעשה במצב של בכיות וכו׳. ובאים מזה למצב של ליהודים, ביטול ונמשך באורה ושמחה וששון ויקר. והימים האלה כשנזכרים כדבעי אז הם נעשים ונמשכים תיכף, ע״י קריאה בתורה זה יתנו, באים מיד לענין "זה א–לי ואנוהו", מראה באצבעו ואומר זה.

תיקנו פרה לטהר קודם פסח דוקא ולא לשאר מועדים. 'פרה' זה מצרים עגלה יפיפיה, 'אדומה' זה בבל, 'תמימה' זו מדי. עבודה בזמן הגלות לשרוף התאוות גם עשה טוב, ניקוי ההיכל המשכה נעלית. פסח תשובה דרך דילוג, ביטול היש. המסקנה דפרה גדולה, "הוציאוה ותישרף" בשלהובי טיהרא בגלותא. באהבה כרשפי אש, דוקא בחוץ בזמן הגלות יש לשלהבת האהבה בלב כל ישראל לאלקות, אז א איד ניט ער ויל און ניט ער קען זיין אפגעריסן פון אלקות.

תשרי, ר"ה להנהגה טבעית ותמידית ומתגלה דאני ה' לא שניתי. אך נותן מקום לשינוי. ניסן, ר"ה להנהגה ניסית, חידוש שלמעלה משינויים ונמשך ע"י ישראל, משבחר ביעקב ובניו. "החודש הזה לכם ר"ח", יחוד שמשא וסיהרא בפנימיות ממשיך הנהגה נסית. "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כי אחר מ"ת הנהגה טבעית תלוי בעבודת ישראל. ונמשך בעולם שנה נפש, בינה מדות ומלכות, קריאת פ' ויקרא, החודש ופרשת צו (בתפילת מנחה).

כו"כ טעמים בשם שבת הגדול, שנעשה בו נס גדול ועוד. בתורה משתמשים בלשון 'גדול', ובחז"ל 'רבה' 'קידושא רבה', 'הושענא רבה', וכו'. לכאורה צ"ל 'שבת רבה'. בציווי לאכול מצה קודם 'חצות' כתיב 'מצת' חסר וא"ו, ובאכילה בפועל לאחר חצות כתיב 'מצות' עם וא"ו. אות וא"ו מחבר מן הקצה אל הקצה מפנימיות הכתר עד מלכות. לאחר חצות יש ו' כי היה אז הגילוי דמורא גדול (יר"ע) משא"כ קודם חצות היו בדרגת יר"ת. לאחר מ"ת מאיר קודם חצות הגילוי דלאחר חצות ומתחברים יחד, מורא גדול יחדור בפנימיות מבחי' הגדולה שלמעלה מסדר השתלשלות. לכן נק' 'שבת הגדול' דווקא מפני שמאיר גילוי זה.

הפקח בוחר במלך ולא בשרים - היינו לא בכו"מ ואפי' לא בגילויים דג"ע ועוה"ב. כי ע"י הבחירה בהם, בריבוי השתלשלות שייך שיבחר גם בכו"מ; הבחירה דישראל בקב"ה הוא מצד נשמתם, אלא שזה נמשך גם בשכל.

מוחין דגדלות סובל גם דבר הפכי, למעלה מזה לעת"ל "ומלאה הארץ דעה את ה'" יגרום "וגר זאב עם כבש גו'", מצד חכמה עילאה קריאה בתורה. "לכל אשר יקראוהו באמת", אין אמת אלא תורה. מקשר ראש האותיות, אמצעיתן וסופן ונעשים דבר אחד ע"י קו האמצעי שאין בו שינויים ואינו מקבל טומאה. אמיתית העדר השינוי הוא בעצם ולא בקו ואפילו לא בעיגול שיש בו חצי עליון ותחתון. דוקא בהעצם שייך לומר שאין בו שינויים כלל, וכתורת הבעש"ט העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, מקצת התוקף והגילוי, שאינו עומד בתוקף ובגילוי כ"כ (וויפל ס'איז שייך זאגן גילוי בעצם), ומכיון שהעצם הרי עיקרו אינו הגילוי אלא העצם, לכן אומרים העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. וכל המתפשט ממנו אינו בתוקף כבעצם שבכל מקום הוא באותו תוקף. לכן "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת", דוקא ע"י קריאה בתורה שכולם שווים. גם ביגיעה בתורה יש מעלה כאשר הוי' עמו והלכה כמותו ואלו ואלו דא"ח. ע"י הקדמת הביטול ויר"ש בתכלית. אעפ"כ ישנה מעלה בקריאה בתורה שנמשך פנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה באי"ע מחכמה. לכן עשה"ד הם בדברים פשוטים ובזה ניתן סתים דקוב"ה. וניתן לכל ישראל לצאת מכל ההגבלות "ונחה עליו רוח ה'", ועי"ז יהיה "ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך".

הפירוש הפשוט הוא, כשחסר מקום מושבו עי"ז יהי' נזכר ע"י שישאל עליו. הפירוש הפנימי, שע"י הביטול מגיעים לגילוי, ע"ד "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", סיני, ענין הביטול שירדה שנאה לאוה"ע. ענין ר"ח יחוד שמשא וסיהרא, יחוד תמידי דזו"נ הוא יחוד חיצוני, היחוד דר"ח הוא פנימי בכח הא"ס להולדה והתחדשות. "חודש אשתו", להיות אם הבנים והוא ע"י יחוד חו"ב להמשיך אוא"ס. קשור לפרשתנו "ויהי ביום השמיני", שנטל עשר עטרות. דעם היות שיום השמיני עצמו היא בינה, נטל כל העשר. התגלות הכתר ונמשך למטה שתשרה שכינה במעשה ידיכם, דירה בתחתונים ע"י הי"ג וט"ו דברים שבמשכן ומקדש ע"י משה. האבות עד עמרם המשיכו השכינה רק בשמים, מרקיע א' לב' עד לרקיע האחרון הקרוב לארץ ומשה, כל השביעין חביבין, הורידה משמים לארץ ע"י המשכה מלמעלה יותר מהאבות שהורידוה בשמים עצמם מרקיע לרקיע, כמו"כ ביהמ"ק ע"י דוד ושלמה. "ויאמר לו יהונתן", יו"ד ה"א וא"ו נתן (ה' אחרונה בגימ' ת"ק ה' פעמים י' פעמים י') לדוד, מלכות בפ"ע, בחי' ים וארץ, וקיבל דברי יהונתן כענין "הפך ים ליבשה", בקיעת ההעלם. "ונפקדת" ע"י שאול מרחובות הנהר, בינה, והתגלות עתיק הוא בבינה. להמשיך למטה "ושלשת תרד מאד", גם בעשי', וכמו שדוד הי' בשדה ונמשך לשבת אצל האבן האזל, 'האי עלמא דאזלינן מיני'', שנעשים בחי' מהלכים ע"י עוה"ז דוקא, בעבודה בג' קווין עליהם העולם עומד, "ושלשת גו'". ענין "כי יפקד" האט מען שוין יוצא געווען ע"י מר הגלות, ומכיון שנמצאים עוד כחדש ניסן ונשארו עוד שני ימים לחודש, הרי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל בשמחה ובטוב לבב בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

"עד יעבור עמך הוי׳" בקרי"ס, "עד יעבור" סתם קאי על לעת"ל גילוי למעלה משם הוי׳. "עם זו קנית" אצילות. "תפול עליהם אימתה" בה"א, אימתה ופחד הידועים שאי אפשר להתגבר עליו (וואָס מען קען אים ניט איבערוואַקסן) הפחד מהקב״ה. ועד״מ היראה מהשר כשאינו עומד לפני המלך, לעת"ל יהי׳ גילוי אוא״ס ואז גם עליהם תפול אימתה ופחד, "לבוא בנקרת הצורים וגו׳ מפני פחד הוי׳ והדר גאונו". בקרי"ס האיר גילוי הנפש ואמרו "זה א-לי ואנוהו", שראו בגילוי החיות האלקי, ונמשך גם בעולם אימה ופחד על יושבי הארץ. לע"ל היראה שיומשך בעולם יהי׳ באופן נעלה יותר. מ"מ יהי׳ הגוף קיים, וביחד עם זה יאיר גילוי אור הנפש, גם בעולם יהי׳ נמשך היראה מפחד הוי׳ והדר גאונו. יובן ע"פ המבואר בהמשך והחרים תרל"א. השתלשלות מתחלק לד' יש האמיתי ויש הנברא, אין של יש האמיתי ואין של יש הנברא. ומבואר בג׳ משלים: א׳ מנביעות המעיינות מן התהום (יש אמיתי) נמשכים נהרות רבות (יש המקבל) ואין באמצע, המעיין שנובע טיפין טיפין בצמצום, ונחלק לשנים, מה שנמשך מהתהום נקרא אין, כי אין ערוך לתהום, והמעיין שנמשך לנהר הוא אין שאינו מושג דמעיין מטהר בכל שהוא. משל ב' רוחני יותר, כח הצומח, יש האמיתי, וגוף הצמיחה והפירות הוא יש מוגבל, יש המקבל. ואין הממוצע הוא כח הצמיחה הפרטית, העלאת מ״ן מריקבון הגרעין שע"י נצמח פירות מתחלק לשניים. משל ג׳ יותר רוחני, מחיות הנפש, יחידה שבנפש הוא יש המשפיע כל עניני חיות הנפש, והגוף הוא יש המקבל. ואין המחבר הוא חיות וכוחות פרטים של הנפש, ונחלק לשתים. עד"ז למעלה, דעת עליון, למעלה הוא יש האמיתי, ולמטה האין של היש האמיתי, בטל במציאות וכלא חשיב, ודעת תחתון, למטה יש ולמעלה אין של יש הנברא. ונקרא אין לפי שאינו מושג. בקרי"ס האיר בגופות ישראל האין של היש הנברא, אבל לעתיד יתגלה בגופם האין של היש האמיתי, אימתה בה׳, שמחמת עוצם הגילוי יהי׳ ונהרו אליו כל הגוים. כל זה תלוי במעשינו ועבודתינו, ובפרט ע״י הפצת החסידות, תורתו של רשב״י.

ב' אופנים בלימוד התורה: למגרס, מלמטה למעלה. לעיונא, ע"י יגיעה שממשיך פנימיות החכמה ופועל יחוד פנימי. "אם בחוקותי תלכו", לשון תחנונים, הנתינת כח מאותיות החקיקה ששרשן בכתר. "ואת מצוותי תשמרו", שלא ינקו החיצונים. בהיות שכל המשכה בעולם היא מהתורה, לכן המשכה מהיחוד פנימי שע"י יגיעה בתורה פועל תוספת חיות ביחוד חיצוני שעל ידו הוא ההשפעה בעולם, "ונתתי גשמיכם בעתם" ואילנות סרק עושים פירות.

גם בחי' נשמע הוא ענין הביטול, שמע ישראל, קב"ע שמוכן לשמוע ולהתבונן, אבל הוא ביטול שבא מצד השגה. משא"כ ביטול דנעשה לבד הוא למעלה מהבנה והשגה, שלא טעם עדיין געשמאק בהשגה, אבל הקדמת נעשה לנשמע הוא, שאף שיודע טעם ומעלת ההשגה יש בו ביטול דנעשה. כמו כן מעלה בזה שהוא בטל לא רק לרצון אלא גם לבעל הרצון שלמעלה מרצונות פרטיים. ע"ד קבעומ"ש דר"ה, שאין זה רק הכנה לעבודה, כמו הכנה לקבלת עול מצוות, אלא עבודה בפ"ע בפועל ממש. כי כל ענין התורה הוא לפעול בעולם למטה.

חידוש מ"ת על תורת האבות שגם הם האירו העולם בתורה ביגיעתם, בכח נברא, משא"כ "מתן תורה" מלמעלה, נתינה מכח בורא. יותר גם מ"וראית את אחורי" דמשה, עתה במצות תפילין יש גם בחי' ראי' הפנים. אלא דמ"מ עלה ברצונו שיהיה אתעדל"ת לזה ויומשך עצמות "הוי' יתן חכ' וגו'". "ועשית (ציווי והבטחה) חג (עיגול, כתר) השבועות (להמשיך בשער הנו"ן) להוי' אלקיך (לז"א ומלכות) מסת (ממון כפשוטו, שמעמידו על רגליו ולא מס עובד) נדבת ידיך" (באופן של ויתור) ועד"ז צדקה.

"ישא הוי' פניו אליך", ענין פניו, היינו המשכה בסדהש"ת במדדוה"ג ע"י עבודה במדדוה"ג. ע"ד אכילה שמקשר חיות הנשמה לגוף, המשכת אלקות ע"י אכילה כשיעור שביעה. ענין ישא הוי' גו', המשכה מלמעלה מסדהש"ת ע"י עבודה שלמעלה ממדוה"ג, בכל מאודך, באכילה הוא שמדקדקים על עצמם עד כזית וכו', ענין הביטול. כמבואר במאמר ועשית חג שבועות, שע"י הויתור והביטול דפסח נמשך כתר. וקבלת המשכה זו היא ע"י התורה שהיא כלי מחזיק ברכה ששקול וכולל את הכל, "וישם לך שלום". תשל’’ב

"ויתורו" מלשון "יתרון ארץ בכל היא", ע"ד יתרון האור מן החושך, דוקא ע"י הקושיות מגיעים לעומק השכל, עד"ז ע"י הירידה לעסוק בעניני עולם בכניסה לארץ נעשה יתרון גדול יותר. אלא שלפני הירידה להתעסקות זו צ"ל הקדמת תפילה ולימוד התורה, הוא ענין הליכת בנ"י במדבר שעסקו אז בעיקר בלימוד התורה, ולכן גם ההליכה לתור את הארץ הי' צריך להיות ע"י אנשי משה דוקא, שענינם לימוד התורה, ובכח זה נוסף בארץ ענין "ויתורו" לשון תואר, שמגלים בו את הענין שלא בראו אלא לכבודו, שעי"ז נעשה יתרון ותוספת אור. "ההוראה מזה בעבודת האדם, שצ״ל ההתעסקות גם בדברים גשמיים, ואם טוען שירא ומפחד מזה, הרי ע״ז ישנה תפילת משה רבינו שיצליח בעבודתו (ע״ד תפילת משה עבור יהושע י-ה יושיעך מעצת מרגלים) שבכל מקום שיהודי הולך הרי אינו לבד אלא הקב״ה הולך עמו כביכול, ועד שעלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ובאופן דטובה הארץ מאד מאד, מאד ב״פ, כמבואר בלקו״ת פרשתנו".

טענת קרח: איתא בזהר שקרח רצה להפריד ולאחליף שמאלא בימינא, שקו השמאל יהי' למעלה מקו הימין, כי יש מעלה בצמצום על הגילוי שאחריו, כי בלעדו אין מקום לעמידת עולמות, למ"ת, למשכן ולעבודת המשכן. גם בעבודה: דעת רבי יוחנן בברכות, הלואי ויתפלל אדם כל היום, כי מחד גיסא עליה והתכללות זיכוך התחתון עדיף, שניתק מחומריות ואף מגשמיות, משא"כ בתומ"צ, קו הימין, נשאר התחתון במציאותו. לכן רצה שלויים שהם העלאה דשמאל יהיו למעלה מכהנים שהם המשכה דימין. תשובת משה: "בוקר ויודע", אור למעלה מחשך, ואדרבא כל כוונת החשך והצמצום הוא בשביל הבוקר והגילוי. את כל זה הבין אסף בן קרח באמרו (תהילים נ) "א-ל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ", הגם שאלקים (צמצום) קודם להוי' (גילוי) אך תחילת ושרש הכל הוא א-ל, חסד וגילוי, קודם לגבורה. כוונת הצמצום (אלקים) שיתוסף אור בהקו (הוי') למעלה גם מבחי' אל. לכן הלוים "ילוו אליך וישרתוך", טפלים לכהנים, כוונת הצמצום בשביל הגילוי, כוונת הרצוא בשביל השוב, וזה מתבטא בכ"ד מתנות כהונה, דברים תחתונים גשמים, דירה בתחתונים.

ישראל "ראשית תבואתה", למעלה ממלאכים, "יוצר משרתים ואשר משרתיו", וגם למעלה מתורה. במלאכים. א. יש הילוך ועליה ב. יש גם עבודת הבירורים. אך מעלת ישראל עליהן הוא; א. שנמשך כל חייו ובכל הקווים ולא רק ליום ובקו אחד. ב. מבררים גוף גשמי וחומרי עב וחשוך בעוה"ז הגשמי. לכן המלאכים מקשיבים לחידושי תורה דנשמות למטה. פ' שני תבואתה - תורה, נש"י למעלה מתורה. הקב"ה גם כן בא להקשיב. כי ממשיכים אוא"ס בתורה ע"י מס"נ. ברכו בתורה. "אוכליו יאשמו", ע"י חומש, יחידה, מתקן ענין אוכליו וכו'. ולכן קוראים זה בתחילת הג' שבועות דבין המצרים לתקן סיבת הגלות ע"י עבודת היחידה ותשובה.

"ישבה בדד" בגלות היא הקדמה לגילוי "בטח בדד עין יעקב", נחלה בלי מצרים, דירה בתחתונים, לעת"ל נשיג הפלאת העבודה דזמן הגלות עקבתא דמשיחא, דבר שגרם ביטול גם במשה רבינו. הכוונה להמשיך בחי' בדד, עתיק, יחיד שלמעלה מאחד, באופן של התיישבות (ישבה) על ידי 'איכה', א' אלופו של עולם ליו"ד ספי' ואח"כ בכ"ה, מלכות המלובש בבי"ע. 'בדד' ב"פ ד', דמשפיע ודמקבל. תוכן התמיהה וההפלאה "איכה", איך אפשר להגיע מבחינה של "רבתי" ריבוי והתחלקות, ו"עם" לשון עוממות ונפרדים וממצב של "היתה כאלמנה" שבעלה באתכסיא ו"רבתי בגוים" בהתלבשות בענייני ע' אומות, "שרתי במדינות", שכח התנשאות והתוקף הוא במדינות, איכה יבוא מכל זה לגילוי ד"ישבה בדד" למעלה מהשתל'. שייכות בדד ליעקב, כי גילוי עתיק, ביהמ"ק השלישי הוא ע"י עבודת יעקב קו השלישי, מעלה בעבודה עתה גם על הגילוי דלעתיד.

להבין הצורך והסדר בג' הלשונות תשמעון ושמרתם ועשיתם, והוספת לאבותיך, ומדוע נקט לשון עקב.יובן ע"פ ביאור דברי המדרש עה"פ "והנה ה' נצב עליו, צדיקים (הם האבות שמהם נמשך לכל אחד מישראל) אלקיהם מתקיימים עליהם", כי עבודה צורך גבוה, לשון אדה"ז בתניא פמ"א והנה ה' נצב עליו ומביט עליו אינו סתם מליצה, נוסף על התבוננות דמביט עליו ובוחן כו' צריך להתבונן שקיום וגדלות (נצב) דשם הוי' תלוי בעבודת האדם שממשיך מלמעלה מסדהש"ת. כשהוא ית' נצב אז גם "אתם נצבים לפני ה'", ע"ד הנאמר בחיות המרכבה שנושאות את הכסא וגם מנושאות עימו, ישראל פועלים ענין תמליכוני עליכם, נצב לשון השתררות ומלוכה, לזה צריכים בנ"י להיות בתוקף ובקומה זקופה, לא ח"ו בגשמיות הגוף שהוא גסות הרוח, אלא ניצב במס"נ למעלה מטו"ד. לזה לא די עבודה כללית אלא צ"ל בפרטיות במחשבה דיבור ומעשה "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בכח האבות להשלים הכוונה דדירה בתחתונים ע"י שממשיכים מלמעלה מסדהש"ת, ובפרט בעקבתא דמשיחא שיש ריבוי העלמות והסתרים ומלעיגים שקשה לסבול אותם ועובדים באופן דתשמעון ושמרתם ועשיתם מתקיימת הברכה ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וכל הברכות.

שמים וארץ, המשכה והעלאה, כסאי והדום רגלי, כל סדהש"ת ומדרגות דאתערותא תלויים במדידה והגבלה דעבודת ישראל בתומ"צ, אבל לעת"ל "שמים וארץ חדשים אשר אני עושה", אני בעצמי, בחינה שאינה שייכת כלל לעבודת המטה. "כן יעמוד זרעכם (תומ"צ) ושמכם" (קבעמ"ש), שגם אתעדל"ת והאתעדל"ע שנמשכת על-ידה עתה, גם הם יתעלו לבחינה זו דשמים וארץ חדשים. החידוש דכן יעמוד הוא בעיקר בתומ"צ ולא בנוגע לנש"י שהם למעלה מבחי' התורה. על המשכה זו כתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום" במ"ת, בקבלת הדיבור אנכי ה"א נמשך העצם שלמעלה ("נותן לפניכם") בהעצם של כאו"א מישראל למטה, ולעת"ל יאיר ויתנוצץ אור עולם העקודים שלמעלה גם מאצילות דכללות ואז יזכו לתורתו של משיח פנימיות התורה מפנימיות עתיק.

כשאין ביהמ"ק קיים א"א לקיים ציווי "כי תצא למלחמה" כפשוטו, במלחמת הרשות, אבל שייך זה בעבודה רוחנית, בתפלה, שעת צלותא שעת קרבא, כי בכל יום נעשה בריה חדשה ונפשו האלקית רק במוחו, ובתפלה מאיר מוחין דגדלות, אז היא שעת הכושר לנצח מלחמה זו ע"י "כי תצא", לצאת ממעמדו ומצבו ארויסגיין פון זיך, "צאינה וראינה", אף שמתחיל ב"סולם מוצב ארצה" ורק אח״כ מגיע "השמימה", מ״מ עוד בהיותו בארץ צ״ל אצלו התוקף ד"הנה ה׳ נצב עליו גו׳", היינו שמכיר שצריך לצאת ממדידות והגבלות שלו. "תצא" לשון יחיד, אחדות הוא ענין עיקרי בתפלה, כדי לנצח צ"ל באחדות והתכללות, לכן קודם התפילה צריך לקבל מצות ואהבת לרעך כמוך, וידע שהוא למעלה מאויבך, עי"ז "ונתנו ה"א בידך", השראת שם הוי' ע"י אגודה אחת, "נפש יעקב" ל' יחיד, כי כבר ביציאה למלחמה הוא "על אויבך", שאינו נלחם עם מי שבערכו, אלא הוא למעלה מאויבך, ידיעה זו פועלת נצחון באופן נעלה וקל יותר, אף שהם רבים אינו נלחם עם כל אחד בפרט אלא הקב"ה נותן בידו את כולם כאחד ע"ד מלחמת סיחון וגוג ומגוג "וירא ישראל את מצרים מת" לשון יחיד, כך חסכו לעצמם מלחמה עם כל פרט ופרט. "ושבית שביו", מס"נ לבירור הניצוצות, בתפילה הוא נפילת אפים לאחר שמו"ע. "ובכתה וגו' ירח ימים" בחודש אלול. "ואחרי כן תבוא אליה ובעלתה", המצב דתפילת נעילה עד היחוד שבשמע"צ, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, והיו לבשר אחד, ענין "ובכתה" שייך לעת"ל "בבכי יבואו", "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברינה נושא אלומותיו". שייך למצוות ביכורים שבפרשת כי תבוא.

"את ה' האמרת וה' האמירך" הוא ע"ד "אני לדודי ודודי לי" (מהרש"א הובא באוה"ת) מודגש בזה מעלת ישראל, שע"י עבודתם נעשה יתרון בכל קווי העבודה המרומזים בר"ת אלול, ח"י אלול מכניס חיות בהם ובפרט בעבודה ד"האמרת" מלשון איתמר שבגמ', דיבור בתורה, "תען לשוני אמרתך", הרועה בשושנים-ששונים הלכות בי"ג מדות שבתורה, תליסר עלין, זה נוגע לכללות קיום העולם, על ג' דברים העולם (העלם) עומד, שמתגלה הענין שעליו מעלים ומסתיר העולם, שמציאותו הוא דבר ה' שניצב בו כתורת הבעש"ט, וקיומו הוא ע"י לימוד התורה, חוקות שמים וארץ, בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא, ת"ח מרבים שלום בעולם עד לשלמות דשמים וארץ חדשים. הבעש"ט היה מוכיח: "ה' צלך", הקב"ה כמו צל, עושה מה שהאדם עושה. תורת הה"מ: "דע מה למעלה – ממך", האדם פועל כל המציאות דלמעלה, בר"ה הכל חוזר לקדמותו ופעולת ישראל בעבודתן להחזיר המשכת פנימיות, תענוג ורצון, עד לעוה"ז התחתון שיהיה דירה לו ית'. הצ"צ מפרש תיבת "האמרת": לשון שבח; לבוש; ואמירה. בר"ה צ"ל שבח שלא בערך, להמשיך פנימיות התענוג בלבוש מלכות, ה' מלך גאות לבש, תמליכוני עליכם, ומקבל מלכותו ברצון ונמשך בי' מאמרות בעוה"ז. "אני (מלכות) מדבר (ספי' הכתר) בצדקה", כמו בתפילה נאמר "אני בצדק אחזה פניך", כך האדם הוא עני שאין לו כלום, בהמות הייתי עמך, בחי' אדם שבו (אדמה לעליון) מגיע לביטול כבהמה, גם תקיעה הוא קלא פנימאה ועובר בקרן בהמה. מרוב ביטול נדמה לו שאינו במצב טוב אף שאינו נכון, משל הבעש"ט מבן מלך שנתרחק ושכח לשון המדינה וצעק בקול פשוט, כך ע"י חשבון הנפש נדמה לו כאילו שכח לשון המלך, והוא למעליותא, כי דוקא בקול פשוט ניכר שהוא בנו והמלך מחבקו ומנשקו, בר"ה נמצא המלך למעלה מאותיות ולא שייך בו אותיות ואיש ישראל מרגיש כעני ומבקש רק בתורת צדקה ולא בזרוע, ומעורר ופועל שיומשך לכאו"א בעבודתו הרוחנית וצרכיו הגשמיים מלמעלה מסדהש"ת, לך ה' הצדקה. השופר מזכיר להקב"ה שקיבלנו תורה בקול שופר ובחר בנו ואנו המלכנו אותו, יבחר לנו את נחלתנו, עי"ז מוציאים את המלך מהיער, כבמשל, ומביאים אותו להיכל מלכותו ונעשה מלכותו בכל משלה. תורה אור, מבואר בקונ' עץ החיים, שהוא כאור היום המגין לעולם, "האמרת היום". השלימות הוא בחיבור נגלה בפנימיות, חיבור עץ החיים ועץ הדעת שהוא תיקון לאדה"ר שנברא לעמל תורה. בחודש אלול המלך בשדה כו' בפרט בי"ב ימים אחרונים שאז מתקן, מזכך ומעלה יום לחודש, ח"י אלול מתקן תשרי העבר והכנה לתשרי הבא, לא רק תחילת השנה אלא ראש, הכולל כל האיברים ומנהיגם בהחלטות טובות, לא באופן דממשלה אלא ומלכותו ברצון קיבלו ברצון ותענוג. המעשה הוא העיקר, "אני מדבר בצדקה", המשכת האמרת היום לעש"מ שבהם נברא העולם, ולא רק היום הזה אלא באופן תמידי, גם מי שלומד רק פרק א' שחרית וכו' מקיים החיוב דלא ימוש גו' והגית גו', מעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. את כל זה פועלים מח"י אלול ע"י קבלת החלטות טובות בלימוד התורה במשך השנה ביתר חיות, "וה' האמירך" בהצלחה רבה ומופלגה עד ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", גילוי פנימיות התורה בלימוד הנגלה והלכה כמותו ודן דין אמת לאמיתו, כי הלימוד הוא לאמיתו ומגיע למציאה למעלה מיגיעה, כי מקדים לזה צדקה, שגם היא שלא לפי"ע היגיעה, וזוכים לחיים אמיתיים ברו"ג גם יחד על כל השנה כולה ונעשית א לעבעדיקע יאר, שנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.

"נצבים" הוא כלל, "היום" הוא פרט, "ראשיכם שבטיכם גו'" פרט, "כל איש ישראל" כלל. כי התכללות נש"י בכלל דנצבים הוא שישנם במציאות במקור, רק האדם לא ימצא בו ראש וסוף, ובר"ה ("היום") שמתעלים למקור חוצבם, העבודה היא בבחי' התכללות לאחדים כאחד ועולים "לפני" ולמעלה משם הוי', העמידה דנצבים בתכלית התוקף, הכח לזה ממ"ת, "ויתיצבו בתחתית ההר". התכללות דקדושה הוא מעולם התיקון, יושר, "עשה אלקים את האדם ישר", מצד קו האמצעי הכולל ב' הקוין. גם הריבוי בל"ג הוא כמו במצוות. עכ"ז צריך גם לכריתת ברית, כי יש כמה מדרגות בהתכללות, בלקו"ת מובא כמה משלים להתכללות ראש ורגל, בגוף ובנפש. יש עוד משל מתלמיד המחכים את רבו, שמוסיף עילוי בשכל הרב, מתלמידי יותר מכולם. אלא בהמשכה עצמית המשל מיחוד דכר ונוקבא, כי אמיתית ענין התיקון הוא מיחוד, ג' שותפין באדם, ששניהם שווים ממש, הוא אמיתית התיקון והתכללות, בחי' הברית שהעוברים בברית הם בשוה ממש. ונמשך באופן של "לשבת יצרה".