סיכום מאמרי מאמרי פרשת משפטים

נשמות דבי"ע, זרע בהמה, חסר דעת להולדת המידות. ביטולם הוא ביטול היש, משא"כ נשמות דאצילות, זרע אדם, יש בהן דעת, ביטולם הוא ביטול במציאות. הציווי "כי תקנה עבד עברי", שמשה ימשיך דעת גם לנשמות דזרע בהמה מצד שרשם בעבר הנהר, שם יש בהם דעת רק צריך לגלות מהעלם גם לנשמה בגוף (כי תקנה, קנין ענינו גילוי ההעלם) וכל זה בכח משה שהוא במדריגת עבר הנהר. גם בזרע אדם, הדעת בהם אינו אלא ע"י השגה, וצריך להמשיך בהם הכרת העצם (תכלית הידיעה שלא נדעך) וגם זה מצד שרשם שעלו במחשבה, ונמשך ע"י משה דוקא שבו מאיר העצם שלמעלה. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפנימיותם, משה מקשר פנימיות הנשמה לפנימיות עצמות ומהות א"ס ב"ה. ובעבודה: זרע אדם, הוא עסק התורה והתפילה, וזרע בהמה הוא העסק בעובדין דחול. העבודה היא להמשיך בהם דעת ע"י התקשרות לאתפשטותא דמשה שבדור. ע"י העבודה עתה, שש שנים יעבוד, אף שזה זמן מוגבל, ישלימו בו את כל העבודה, ויהי' מלאה הארץ דעה את ה', בחי' הדעת .. וע"י הפיכת השקר והקשר דעולם לקרשי המשכן, הרי משה שבדורנו, שהוא כ"ק מו"ח אדמו"ר, יקשר את היחידה שלהם עם בחינת יחידה שלו, שהיא טוענת עולך יחידה ליחדך, ועי"ז ובשביעית יצא לחפשי חנם, דהיינו הגילוי דלעתיד, ע"י משה שהוא גואל ראשון וגואל אחרון, שבמהרה בימינו ובעגלא דידן יגאלנו מהגלות האחרון המר, אשר בו חושך כפול ומכופל, ויגאלנו.

מארז"ל וכי איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף, הולך על עתיק שם אינו נוגע עבודה; אבל בסדר ההשתלשלות, אפילו באריך, נוגע העבודה. וכל זה בנוגע לעבודה עצמה, אבל התוצאה מן העבודה "לצרף בהן את הבריות" נוגע בעצמות. סדר הכתוב "ועבדתם את הוי' אלקיכם" לשון נסתר, שלישי המדבר, עצמות ומהות שלמעלה משם הוי'; ומסיים "והסירותי מחלה מקרבך" שהוא עצמו (השלישי) עצמות ומהות א"ס, יסיר, כי נוגע לו העבודה. עיקר העבודה היא עבודת עבד, יראה וקבלת עול; כולל עבודת התפילה, עבודה מאהבה, כי על־ידה מתברר הגוף ונה"ב ומחבר נה"א לשרשה ומקורה. ציווי התורה: לא תהי' משכלה ועקרה גו' עקרה, הוא אינה מולידה אהוי"ר מהתבוננות; משכלה, אף שמולידה אהוי"ר אבל אין להם קיום. הסיבה לזה היא "בארצך", לשון רצון, כי נרגש בו שביעות רצון מעבודתו שאז נשאר לעמוד על עמדו ואינו מוסיף להלך בעבודתו (ער שטעלט זיך אָפּ און גייט ניט ווייטער). כדי לפעול בנפשו הרגש העדר שביעות הרצון, יתבונן "את מספר ימיך אמלא" שניתנו לו ימים קצובים למלא בהם שליחותו, וממילא לא יהיה לו פנאי לחשוב אודות מדריגות, כי בידעו שבכל רגע ורגע צריך למלא את שליחותו, ואם עובר רגע שאינו עובד עבודתו, ה"ז לא רק שהי' יכול להתעלות בעבודתו (ער האָט געקענט שטייגן) ולא עשה כן, אלא עוד זאת, שברגע זה שאינו עובד עבודתו, מורד הוא במלך מה"מ הקב"ה שאינו ממלא את שליחותו, הרי, לא זו בלבד שלא שייך אצלו הרגש של שביעות רצון, בארצך, אלא אדרבה, ווען מען פרעגט אים וואָס איז באַ דיר מיטן בארצך, זועק הוא (שרייט ער אויס) במר נפשו: מה לי רצון, מה לי תענוג, מה לי אהבה, מה לי יראה (וואָס מיר רצון, וואָס מיר תענוג, וואָס מיר אהבה, וואָס מיר יראה), כיצד יכול לחשוב על ענינים של מדריגות בה בשעה שצריך לעמוד על המשמר שלא יעבור אפילו רגע אחד במצב של מרידה במלכות ח"ו מצד החסרון במילוי השליחות ברגע זה ואזי מבטיחים לו מלמעלה,לא תהי' משכלה גו' את מספר ימיך אמלא, שגם אם פגם וחסר במספר הימים, מתמלא החסרון מצד עצמות א"ס שלמעלה מהשתלשלות; והסירותי מחלה מקרבך, עצמות א"ס מסיר ממנו את המחלה דהרגש עצמו, שהיא השורש לכל המחלות. וכל ענינים אלה נמשכים גם בגשמיות, הן בנוגע למזונא רויחא, שעז"נ וברך את לחמך ואת מימיך, הן בנוגע לחיי, שעז"נ והסירותי מחלה מקרבך, ומוסיף את מספר ימיך אמלא, והן בנוגע לבני, שעז"נ לא תהי' משכלה ועקרה בארצך. וכל זה נעשה הכנה לענין כניסת הארץ (שעל זה מדובר בהמשך הכתובים), כן תהי' לנו במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

בדרושים מבואר בחינת עבד עברי, אמה עבריה ועבד כנעני ולמעלה מזה כי ימכור איש את בתו לאמה. שהם נגד מדרגות הנשמה נר"נ ח"י. וישנם בעולמות, בספירות, בתפילה, בתורה, במצוות (גמ"ח) וכמה דרגות בכ"א מהן. עבד כנעני - נפש, עולם העשי', נה"י, בתפילה: מודה אני והודו לה'; בתורה: שלא לשמה; רק ע"מ לעשות; מאהבת מושכלות; לפרנסה; להתייהר; לקנטר; מה לך לספר חוקי. במצוות: שלא לשמה; מלומדה; לשם פניה; להתייהר. עבד עברי - רוח, עולם היצירה, חג"ת, הרגש הלב בלי שינוי המהות, בתפילה: ברוך שאמר ופסוד"ז. בתורה: לשמה סתם; ע"ד לימוד למיגרס; לקשר עצמו לסיים וגליא דקוב"ה; תורה היא החתן והוא הכלה. במצוות: להמשיך אלקות בנפשו ונשאר במציאות. אמה עבריה - נשמה, עולם הבריאה, חב"ד, פועל שינוי המהות שנעשה כפי ההשגה אלקית, ע"ד לימוד לעיון. בתפילה: ברכות ק"ש וק"ש; התבוננות בעבודת המלאכים ונש"י. בתורה: אמיתית לימוד לשמה, לשם התורה עצמה; התורה כלה וישראל הם החתן המשפיע בהם מאוא"ס. במצוות: פועל למעלה שהקב"ה מקיים המצוות; ועשיתם אתם, כאילו עשאוני; ה' צילך. בת, ברתא דמלכא - חי' יחידה, אצילות, ביטול במציאות נעשה לנקודה אחת, בתפילה: שמונה עשרה, השתחוואה. מדרגה זו ממשיך משה רבינו לנש"י מבחי' דעת עליון, ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כי תקנה עבד עברי, מעבר הנהר, שרש הנשמה, ומשפיע בגל המדרגות עד לעבד כנעני שיהיה כדבעי למהוי.

בתוך הענן ע"ד בתוך הים, שנכנס לענן בתוך שביל. משה, הוא השביעי. ערבות, רקיע הז'. ואמת, תיקון הז' מי"ג תיקונים. אין אמת אלא תורה. מעלת משה על האבות דשמי הוי' לא נודעתי להם במדת אמיתית שלי. לכן ניתנה תורה ע"י משה, המשכת העצם וחיבור גשמי' עם הרוחניות. משא"כ האבות ריחות היו, עבודה בכח עצמם. המשכת העצמות ע"י ישראל, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ע"י אתכפיא ואתהפכא בכל המצוות, עשה ול"ת, ונעשים היכל לשם הוי' ומשלימים הכוונה דירה בתחתונים. גם ממשיכים עצמות בשם הוי', שאו ידיכם קדש (למעלה מקדוש) וברכו את הוי (סובב) כי שייך בו הסתר מצד חטאים. משא"כ בעצמות (קדש) לא שייך בו העלם ואדרבא, מחבר יחודא עילאה ויחו"ת, שאו ידיכם דימין ושמאל. מארז"ל, יבוא זה (משה) ויקבל זאת (תורה) מזה (הקב"ה) משה נתנבא בזה, אצילות שבבריאה, מקבל התורה, גילוי אצילות עצמו, מזה א-לי (עצמות) ואנוהו, כ"ז עכשיו. לעת"ל ב"פ זה לאחר בירור המן הרע הזה, פגע בך מנוול זה נדחה בכח התורה דעכשיו בהעלם ולעתיד יתגלה. בשביל גילוי זה נכנס משה (בדרך העלאה) בתוך ענן ולבוש לקבל התורה להמשיך עצמות למטה ועשה לו שביל להמשיך למטה כמו בקרי"ס, ויבואו בנ"י בתוך הים - העלאה, והמים להם חומה ושביל להמשיך לעלמא דאתגליא.

ענין לבנת הספיר ואבן ספיר: הנה, גלות מצרים אין לו מקום בשכל, כטענת משה למה הרעות גו', ומענה הקב"ה אני הוי', מדת הרחמים, כי תיקון חטא דור הפלגה ותהי להם הלבינה לאבן, ע"י שעבוד בחומר ובלבנים. בנין עיר ומגדל דקדושה: אבנים - בידי שמים, אותיות, או"כ דמ"ה. לבנים - בידי אדם, אותיות, או"כ דב"ן. בירור דשם ב"ן (הבה נלבנה לבנים) ביטול ומס"נ (ונשרפה לשריפה) באש דקדושה נעשים אבנים בידי שמים. משא"כ דור הפלגה היה שריפת הלבנים לאבן באש זרה ובירורם ע"י שעבוד מצרים בדרך מלחמה (ב"ן) ואח"כ מגיע מנוחה (מ"ה) כמו כן בעבודה כל יום בונים עיר ומגדל דקדושה בלבנה ואבן בידי שמים ע"י בירור בדרך מלחמה ומנוחה בתפילה, ב' אופני עבודה אלו בכתוב: כמעשה לבנת הספיר, בירור בדרך מלחמה, ב"ן. עצם השמים לטוהר, ביטול עצמי דשם מ"ה. בתלמוד ירושלמי הם ב' ענינים ובתרגום יונתן הם ענין אחד.

לאחר העלם והביטול (כי יפקד) נעשה בר"ח יחוד שמשא וסיהרא (ונפקדת) יחוד או"א וזו"נ עד למעלה עד אין קץ. קשור לפרשתנו, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, ענין הלוואה מעשיר לעני, משפיע ומקבל, רוח איתי רוח ופועל יחוד למעלה. חסד חפצתי ולא זבח, כי קרבנות ענינם העלאה, ותכלית הכוונה בענין הזבח הא שיהיה מזה אח"כ חסד, המשכה למטה. לכן קרבנות צריכים לנסכים לצורך המשכה. כמו"כ בתפילה לאחר העליב בברכות ק"ש וק"ש באה העבודה דשמו"ע להמשיך למטה בבקשות רופא חולים ומברך השנים. אם כסף תלוה את עמי, גמ"ח למעלה מצדקה שהקישור בין המשפיע למקבל הוא יחוד תמידי לא רק בבי"ע לעניים אלא למעלה יותר גם לעשירים לעולם האצילות. וכאשר הגמ"ח הוא באופן שאין לו שום ריוח מזה, ההמשכה היא למעלה יותר מאצילות שנק' קנין. ונמשך אמיתת היחוד.

מבאר ביטול דמשה, השייכות למ"ת שהיו העולמות בשלימות כמו שהם בכתר, שזהו בראשית בשביל התורה, שהצמצום הו״ע מעלה ומטה, אבל בפנימיות אין חילוק. בתורה בי מלכים ימלוכו, בפנימיות הכתר שאין בו מעלה ומטה, כחשיכה כאורה, ומשה ניגש גו׳ למתן תורה, ערפל, רדל״א, ויורד לכלים דתומ"צ. אבל זה הי׳ רק אצל משה. ע״י הערפל לוקח את החיצוניות, שלוקחים מה שנמצא ברדל״א בתורה ומצוות.

"חסד חפצתי ולא זבח", הרי עיקר ביהמ"ק הי' לקרבנות. גם בעבודה הוא ענין קירוב הכחות והחושים, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, מדוע אומר כי חסד חפצתי ולא זבח. פנימיות הרצון הוא חסד, המשכה למטה. וכדי להגיע לזה צ"ל זבח, העלאה. הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים, כי תכלית העלאה בהמשכה דירה בתחתונים. מעלת החסד, כי חפץ חסד הוא. כי אמרתי עולם חסד יבנה, העולם נברא ע"י חסד, אתעדל"ע מצ"ע; לעולם (בזמן) צריך להמשיך חסד, אתעדל"ע ע"י אתעדל"ת. לזה צריך עבודה בדוגמת זה, צדקה וחסד שנותן לעני דלית לי' מגרמי' כלום. לשון אדמו"ר מהר"ש במאמר בשוה"ג "ע"י שעושה גמ"ח יתר מכפי כחו ויכולתו ממשיך מלמעלה ג"כ אתעדל"ע שלמעלה מכדי שאתעדל"ת מגעת". בכל זאת מעלת הקרבנות כדבר הגורם הכולל ההמשכות שיבואו ע"י שלמעלה מהנגרם. גם כשנמצא בדרגת רצוא התפלל הבעש"ט שיוכל לענות לשואליו. אף שאינו אלא הכנה לשוב. בהעלאה צ"ל כלול ההמשכה. אמר הקב"ה אם כסף תלוה, את עִמי (בחיריק), כי עמך מקור חיים, שגם בחי' מקור חיים הוא עמך, טפל ובטל לך. וזהו אם כסף תלוה את עמי, שע"י הצדקה וחסד ממשיכים בחי' מקור חיים שהוא בחי' עִמי.

במשפטים רבה: מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים, מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות. פי' א. ע"י שישראל מקיימים מצוות, הוא ית' מקיים אתה המצוות. פי' ב. הקב"ה מקיימן אצלו ולכן הוא מצוה לישראל שיקיימו ג"כ. כשם שלמטה יש את המצווה קודם קיומה אבל העיקר הוא קיומה ע"י האדם, כך למעלה העיקר הוא כשהקב"ה מקיים את המצווה. עיקר קדושת המצוות תלוי בישראל, מציאותן הוא כאשר ישראל מקיימים אותן. ע"ד קביעת ר"ח ומועדות, מצה, תפילין, הקב"ה מניח תפילין, רמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברים דמלכא, קודם הנחתן באדם הם כגופא בלא נשמתא. עבודת ישראל מוסיפה אור למעלה עד שקיומם ע"י הקב"ה הוא כטפל בלבד לגבי המצווה שעושה לאחר שישראל מקיימים. אמנם הסדר הוא שקודם הקב"ה עושה המצוות והיא נתינת כח להתעדל"ת העשיית האדם שיפעלו עשייתן למעלה באופן נעלה יותר. וזהו ויקחו לי תרומה אותי אתם לוקחים. תשים לפניהם הוא נתינת כח לאדם לקיים מצוות ולהוסיף בקיומם ע"י הקב"ה באין ערוך.

לעת"ל יעלו לרגל גם בשבת ור"ח יתר על על בית ראשון ושני שעלו רק בג' רגלים, יבוא כל בשר להשתחוות, ביטול בתכלית בנשמות למטה דוקא, מעלת העבד על הבן. הפרשה: כי תקנה עבד עברי, הדין הראשון לאחר מ"ת, ותשים לפניהם בטעם המיישב בלב שו"ע ומוכן לאכול. כי תורה ירדה למטה בעוה"ז כדי שיסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין ע"י אתכפיא ואתהפכא סט"א. עבודת עבד פועל ירידת התורה למטה. וצ"ל עברי דוקא (ולא בנ"י או יהודי) מעבר הנהר, שרש הנשמה למעלה מעדן המשקה את הגן, כדי שתוכל הנשמה לפעול העילוי למטה. כי תקנה, ברוך קונה, למעלה מבוראך, קאי על הנשמה גח כשהיא למטה יומשך ב"ה העברי, שרשה ומקורה. וכן הנשמה למטה פועלת ברכה במדרי' קונה ומוסיפין כח בגבורה של מעלה, למעשה ידיך תכסוף. כל זה פועל משה, ונתתי עשב בשדך, בעלמא דפרודא, לבהמתך, זרע בהמה, ממשיך להם עש"ב (שם ע"י עם שי"ן) גם לעבד שבהפקירא ניחא לי' נעשה ביטול דואנחנו מ"ה, מדרגת משה, ונתגלה במאה ברכות, וישנו מוכן גם בקל שבקלים ומתגלה בקידוש השם. ע"י כי תקנה נעשה אצלו עבודה מחודשת בכל עניניו, ע"י תשובה המעשים שלו טובים ומאירים. עבודה מחודשת דלעתיד (עלי' לרגל מידי חודש ושבת) תלוי במעשינו ועבודתינו בפרט בגלות בעבודת פרך מלשון עורות עבודים, שמשנה טבעו. עבד שאינו מציאות כלל. בזמן הבית היה זה רק ביו"ט ע"י שמחה פורץ גדר ונגלה למטה בבשר ויין ולכל העולם. לעת"ל יתגלה פנימיות התענוג דשבת, וכן בר"ח שאינו נק' יום המעשה, אף שמותר במלאכה, אךאנשאז יהיה ע"ד הארת וגילוי אור החכמה באותיות הדיבור.

כי תקנה, קאי על אשר תשים, משה ואתפשטותי׳ דילי' שהם הת"ח דאקרי משה ובפרט המלמדים תורה לישראל, הם כי תקנה. על הרב להראות פנים לתלמיד להסביר תלמודו, לפניהם – לפנימיותם. בפנים דוקא ניכר פנימיות האדם, שם החושים היותר נעלים, אף שיש זקן, המשכה מצומצמת ממוחין. אבל העיקר הוא פנים הפנוי משערות, תרין תפוחין, צהבו פניו דר' אבהו כשמצא שמעתתא חדתא. המשכה בלי צמצום. והם ב' בחינות בתורה. בחי' נובלות ובחי' שעשועים. שניהם מסיני, אבל "תשים לפניהם" לפנימיותם בטעם והסבר. כמו במ"ת, קורה ושונה כנגדו, תען לשוני אמרתך. תיקון ואמת, למעלה ממזלות וחכמה. תחילת וסוף ואמצע האותיות בלי שינויים. מאיר עיני שניהם הוי'. כי תקנה עבד עברי, ממשיך מבחי׳ עבר הנהר ישבו אבותיכם, משרש הנשמה, ומשם לבחי׳ שש שנים יעבוד בעבודת הבירורים, בשית אלפי שנין דהוי עלמא, עד ובשביעי יצא לחופשי חינם, ליום שכולו שבת ומנוחה.

בפסוק יש לשון יחיד ורבים, נוכח ונסתר. ועבדתם את ה׳ אלקיכם, נסתר, אף שהוי׳ אלקיכם הוא כחכם וחיותיכם, הנה ע״י העבודה משלימים ומתקנים את הוי׳ אלקיכם, כי עבודה צורך גבוה. ע"ד ויאמר לו יהונתן (לדוד) ונפקדת גו' עד דוד הגדיל. ע"י יפקד מושבך פועל ונפקדת, שעולה בזיכרון. כל המשכה הוא בכח הא"ס, מחר חודש, יחוד שמשא וסיהרא, בעבודה דביטול, ונפקדת. אשר ברא אלקים לעשות - לתקן, לפעול בו השלמה, לא רק בעולם אלא גם באלקות, כסיפור רבותינו נשיאינו [רשימת היומן ע' שסב] שאלקות צריך גם לתקן (אַז אלקות דאַרף אויך דעם לתקן) כי עבודה צורך גבוה, וההשלמה היא ע״י העבודה דעצם הנשמה, מס"נ הקשורה בעצמות ממשיך א״ס. ב' קצוות בעבד, מחד, בהפקירא ניחא לי׳, ולאידך עובד בקבלת עול, שהיא ראשית העבודה, מס"נ בעבודה שבלב בתפילה מקשר לעצם הנשמה, יחידה, בתכלית הביטול דשמע ישראל גו׳ הוי׳ אחד. וזהו ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, ל' רבים, בתחילת העבודה יש רבים, וע״י עבודה במס"נ מגיע לבכל מאדך למעלה ממדוה"ג, נה"א ונה"ב נעשים אחד, ומקשר רגל בראש דנשמה. לכן מסיים בל' יחיד: את לחמך ואת מימיך וגו׳ מקרבך וגו׳ ימיך גו׳. כי מס"נ עושה אחדות ועבודה צורך גבוה ממשיך מלמעלה מה׳ אלקיכם (לשון רבים), כי אם והסירותי, ואמלא, לשון יחיד. התכלית הוא דירה בתחתונים, להמשיך נותן התורה בתורה, אלופו של עולם בח' ובד'. בלימוד תורה כדבעי נעשה תורה תבלין ליצה"ר והסירותי מחלה, מקור החולי. את מספר ימיך אמלא קאי על הלבושים דתומ"צ שצ״ל ממולאים, יומין שלמין, ימים יוצרו וגו׳. גם 'מספר' מל' "השמים מספרים" ספירות התנוצצות, אתעדל"ע שאינה בערך האתעדל"ת כלל, אמלא צ״ל בימיך, אע״פ שזהו ימיך, עבודת התחתון, הנה שם ישנו המספר ימיך.

ואלה המשפטים וגו' ענין כללי בלימוד התורה. תשים (ל' יחיד) קאי על משה, לפניהם (ל' רבים) המשכת התורה לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות. אופן הלימוד, "תשים לפניהם" הרב חוזר ושונה כמ"פ עד שיבינו עומק ההלכה בטעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם, ושננתם לבניך, חיוב על כאו"א מישראל ונאמר מיד לאחר מ"ת, כי בפסוק יש הוראה בלימוד התורה ולעבודת האדם לקונו. תחילת העבודה, כי תקנה עבד עברי לפי הקס"ד היינו עבד כנעני, עבדו של עברי, ואח"כ מתעלה לבחי' עבד עברי, עד שמגיע לבחי' אמה העברי'. והם ג' המדריגות נר"ן, צדיק ורשע ובינוני. כמבואר החילוקים בקונטרס העבודה. הצ"צ שקו"ט אם עבד כנעני הוא רשע וטוב לו או בינוני. כי עבדא בהפקירא ניחא לי', ובינוני לא עבר ולא יעבוד עבירה מימיו, והלוואי בינוני, אלא בפנימיות רצונו האמיתי רוצה אלקות, ויקיים השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע, מצד ירידת הנשמה לבירא עמיקתא הקס"ד שהוא עבד כנעני, והכוונה היא "תלמוד לומר" באהבה המסותרת שהוא בעצמו עברי, אַז ער שטעלט זיך אַנטקעגן דער גאַנצער וועלט, נגד העלם והסתר נה"ב ומהפך אותה ועולה מעבד כנעני לעבד (שהוא) עברי, ואח"כ גם לאמה העברי', ועד שפועל בעבודתו שיהי' לו או לבנו יעדנה. רק בתחילת עבודתו נראה כנעני, ועשית כל מלאכתך, אמנם ירידה זו היא לרגע בלבד לצורך עלי' ביתר שאת ויתר עוז, ע"ד המבואר בתניא שהבלבול בתפילה מעורר להתפלל בכוונה מעומקא דלבא, כשיתבונן שהקב"ה מחי' את הענין המבלבלו כדי שיעשה מהבלבול מטעמים ל' רבים, ע"י אתכפיא ואתהפכא, עד שיגיע להיות לו או לבנו יעדנה, ועד ויצאה חנם אין כסף, ומגיעים ל"ובשביעית" דקאי על השלימות הכי נעלית שתהי' לע"ל, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כל זה קשור לפרשת תרומה תרומת המשכן והשראת השכינה בתחתונים ועשיית הארון (תורה) ומעשה משה נצחיים.

התחלת משפטים בדיני עבד לרמז שגם קיום המצוות דמשפטים צ"ל בקב"ע, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ב"פ כי תקנה: שהרב ישנה לתלמיד באופן שהתורה נעשית קנינו, תורתו נק' על שמם; גם לאח"ז אין ירידה בתורה אלא נשארת במהותה תורת ה'. אצילות נק' קנין. ואדרבא מגלה בתורה את שרשה באוא"ס שלמעלה מהוי', שגם למטה יאיר מקורו שבאצי'. לימוד כזה בתכלית הביטול עד שאין סתירה בין השגת הלומד לביטול שלו. כל' חז"ל "עולה של תורה", חיבור זה דמציאות וביטול שבתורה נמשך גם למעשה המצוות, שהביטול גופא היא מציאותו. לכן מתחיל בדין עבד עברי ולא כנעני, כי שלימות העבדות הוא כשהביטול בתענוג וחיות, משא"כ כנעני בהפקירא ניחא לי', מ"מ מזכיר דין עבד כנעני בדרך אגב, מצד מעלת האתכפיא שצ"ל גם בצדיק גמור, אלא שאצלם גם זה בתענוג. וזהו ואלה, מוסיף על הראשונים, כי ע"י שהמשפטים מובנים גם בשכל נמשך בתורה גילוי אוא"ס הבל"ג, וההמשכה היא באושר ותענוג, אשר תשים לפניהם.

לפניהם, לפנימיות הנפש, עד למחשבה דיבור ומעשה. גם לפניהם, פנימיות התורה, האוצר שבתורה, תשים לשון סימה ואוצר. החידוש הוא, גם משפטים המובנים בשכל אנושי, הם אוצר וסימה, ענין פנימי ונעלה ביותר. ומתחיל בדין עבד עברי, אף שהוא דרגה נמוכה, זרע בהמה, צריך לפעול בו קבלת עול, ולמעלה מזה הוא אמה העברי׳. גם זרע אדם הרי נתלבשה נשמתו בנה"ב ובגוף צריך קב"ע וביטול. עבודה ל' עורות עבודים, שמעבד ומשנה את טבעו ורגילותו. עבודה זו היא בכל היקף הזמן הנכלל בשש שנים ושנה השביעית, ששה ימים ויום השבת, בכל יום ויום יש לו כחו, כל יומא ויומא עביד עבידתי׳, צריך שהעבודה תהי׳ בכל זמן. ואח״כ בא יום השביעי שבת, עד״ז בשנים, שש שנים יעבוד בקבלת עול ובשנה השביעית יצא לחפשי גו׳. איך יכול זרע בהמה להיות עבד עברי, לזה אומר כי תקנה, שאין שינוי בגוף הדבר אלא רק שינוי רשות, גילוי ההעלם בלבד. כי נש"י גם זרע בהמה הם מעבר הנהר למעלה מסדהש"ת, וזרע בהמה קשור עם בהמה רבה שלפני האצילות וגם זרע אדם קשור עם בחי׳ מאד ואינו חידוש אלא גילוי ההעלם בלבד. וזה נעשה ע"י משה "כי תקנה", ושייך למ"ת המשכת התורה מלמעלה למטה, משא״כ לימוד התורה הוא מן הקל אל הכבד, עד שבא לפניהם לפנימיותם, עד יגדיל תורה ויאדיר, תכלית השלימות שבתורה, ועד שמחבר אורייתא וקוב״ה, עד שעושים את האתר שלים שהוא כלי והכנה לגילוי בחי' שלמעלה לגמרי מאתעדל"ת ועד שבא לבחי׳ מעלה אני עליכם כאילו עשאוני.

ר"ח יחוד שמשא וסיהרא, ז"א ומלכות, להמשיך תוספת אור, ע"י הביטול דמלכות, יפקד מושבך, ל' חסרון, שלפני המולד אור הלבנה בתכלית הביטול, שנעדר אורה לגמרי עד שאינו מאיר אפילו נקודה ממנו. מלכות ענינו קב"ע ומעשה בפועל, ויחודו עם ז"א חיות והתלהבות שבא ע"י התבוננות. וישקו גו' ויבכו גו' עד דוד הגדיל, בכי' באה ממותרי המוחין, גילוי אור נעלה, נשיקה הוא האהבה בלי כלים ואותיות. עד דוד הגדיל, הגדלות והשלימות ע"י דוד, ספי' מלכות שלמעלה מז"א בשרשה. מעשה גדול, אשת חיל עטרת בעלה. נקבה תסובב גבר. עניין זה שייך במיוחד לשבת שרק אז אומרים פסוק זה בר"ח. ויהי רצון שע״י העבודה בב׳ הקוים שבתורה, נבוא בקרוב ממש לסיום הענין דשש שנים יעבוד, דקאי על שית אלפי שנין דהוי עלמא, ויהי׳ ענין אם לבנו ייעדנה וגו׳ עד ויצאה חינם אין כסף, חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, ויתר על כן דכיון שיש ענין תוספת שבת ותוספת שביעית, הנה עוד בסיום האלף הששי באים בשעתא חדא וברגעא חדא לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.