סיכום מאמרי מאמרי שמיני עצרת, שמחת תורה

ישראל, משורשים בעצמות, "כל הנקרא בשמי", למעלה משם הוי'. תורה, אור וגילוי בלבד, ולכבודי. ישראל ממשיכים עצמות בתורה. גם התורה שרשה בהעצמות, אבל תכלית הכוונה דדירה בתחתונים נשלמת ע"י נש"י למטה שהם דבר בפ"ע. משא"כ התורה "אורייתא וקוב"ה כולא חד". לכן ישראל משמחים את התורה ע"י שממשיכים בה עצמות והם משלימים את הכוונה דדירה בתחתונים. השמחה אינה ע"י לימוד ויגיעה בתורה, אלא בניגונים וריקודים, כי עצמות נמשך ע"י עשי' לשון כפי'. ביאור אדמו"ר מוהריי"צ שהריקודים בשמח"ת הוא להרגיל ולכפות את הגוף לשמוח בדבר של מצוה. בזמן הזה תלמוד גדול ולעת"ל מעשה גדול. העיקר העבודה במצוות דחודש תשרי הוא בכח המעשה דווקא.

"להבין ענין שמחת תורה, דלבד זאת שישראל משמחים את התורה יש בזה עוד פירוש, שהתורה עצמה שמחה בבחינת תוספת האור שנמשך בה, וצלה"ב מה ניתוסף בהתורה בימים אלו שבשביל זה התורה עצמה היא שמחה. ועוד, למה קבעו שמח"ת ביום שמיני עצרת דוקא". ב' פירושים בעצרת: א. עכבה וקליטה; ב. מלוכה, "זה יעצור בעמי", ספירת המלכות חלוקה משאר ספירות, מהווה מאין ליש, וגורם ביטול היש, כי מלכות נאצל באופן של נקודה שאין בה ציור (משא"כ בחכמה יש ציור) ומתגלה בו כתר ופועל בו ביטול. המלוכה דר"ה נמשך בפנימיות בשמע"צ. מצד מעלת מלכות לגבי חכמה נמשך תוס' אור בתורה (חכמה) מעצמות אוא"ס, לכן השמחה דשמח"ת שנקבעה בשמיני-עצרת.

ענין השמחה, "החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים", גילוי פנימיות החיות שהיה בהעלם. בעבודה: גילוי פנימיות הנשמה, הדביקות דרעותא דליבא ע"י כמה עניני התבוננות דבינה עד שנרגש בו הפלאת אלקות, נכנס יין יצא סוד, התגלות פנימיות הנשמה. למעלה: גילוי העלם דשם אלקים שמתעלם מהיש ושם אלקים המעלים על שם הוי'. "בן חכם ישמח אב", כי מבין כוונת האב שמסתיר א"ע שאין ההסתר אמיתי אלא כדי שיחפשו וגורם שמחה לאב. כך נש"י נקראו בנים לזו"נ, בסילוק המוחין ממנו נמשכים מוחין חדשים בהתגלות בחג הסוכות. ואח"כ בשמע"צ נמשך גם כתר תורה, בנוסף לכתר כהונה דיו"כ וכתר מלכות דר"ה. אלא שהמשכה זו דשמע"צ הוא ע"י העכבה, לכן השמחה אז מכוסה ובאה בגילוי בשמחה דשמח"ת.

ב' בחי' אין, של יש האמיתי ושל יש הנברא, הוא החילוק בין אורות, שהם בדבקות נכרת, לכלים, שהם בדבקות בלתי ניכרת. באור גופא כמה דרגות ביטול: מצד הרגש מקורו; שכל מציאותו הוא המאור; שאינו מציאות אור כלל; כפי שהמאור יודע את האור. דעת עליון באצילות ודעת תחתון בבי"ע. באצי' גופא הוא החילוק בין חו"ב, בין ז"א ומלכות. למעלה מאצילות החילוק בין פנימיות הקו לחיצוניותו. אין דיש הנברא נותן מקום ללעו"ז ושייך לבירורים. משא"כ מצד האין דיש האמיתי העבודה בקדושה ואין מקום ללעו"ז. וזהו מעלת שמע"צ, שמקריבין פר אחד איל אחד, עבודה בקדושה, על חג הסוכות, שמקריבין ע' פרים, עבודת הבירורים.

כל ענין שבטבע הבריאה הוא דוגמא על עצמות. כי ההתהוות הוא בכח העצמות. באורות וכלים אין "לוקחים" את עצמות, משא"כ בגופים ולבושים. יהושע בן נון, פני לבנה, נק' נער, על-ידו היתה הכניסה לא"י, מעלתו יתירה על משה רבינו פני חמה, בפרט לאחר הסתלקותו. חמה, אצי', אורות וגילויים אינן לוקחים עצמות; לבנה, בי"ע שנתהוו בכח העצמות לכן לוקחים עצמות. כי נער ישראל ואוהבהו, אהבה עצמית בחי' נער, ישראל זוטא, לנשמות שבכל המדרגות, לכן בעולם אהבה יתירה לנער קטן דוקא. קטע מהשיחה לאחר המאמר: "במאמר זה ישנם אותיות כאלה שלא מצינו דוגמתם בשאר המאמרים של כ"ק אדמו"ר נ"ע, לעת–עתה לא מצאתי דוגמתם בשאר המאמרים, ולפי הסגנון של מאמרי כ"ק אדמו"ר נ"ע, לא שייך שאותיות כאלה יבואו בכתב… נאמר באופן של חידוש גדול ביותר. הפעם היחידה, או עכ"פ מהפעמים הספורות שכ"ק אדמו"ר נ"ע אמר מאמר שהונח אצלו בשעת מעשה, שזהו דבר בלתי רגיל כלל אצלו, כפי שאמר כו"כ פעמים שקודם אמירת מאמר צ"ל אצלו הכנת זמן..

נשמות שהם בבחי' יש, 'אתה בראת', נר"נ מלובשים בגוף, צריכים לתורה כדי להיות ממוצע בין אוא"ס לעולמות ולהתקשר באלקות. אבל נשמות דבחי' אין, טהורה היא, חי' יחידה, מחברים אוא"ס בתורה גם כפי שהיא באצילות. כי תורה היא חכמה, ונש"י מושרשים בפנימיות וחיצוניות א"ק, טהירו עילאה וטה"ת, עצמות תענוג הפשוט. נקראו "מורשה" מאורסה, "קהילות יעקב", לא רק ישראל, לי ראש, אותיות אשר ותענוג, אלא גם לנשמות למטה, בחי' יעקב, יו"ד עקב, מתגלה מעלתם העצמית ע"י תורה.

כל ההשתלשלות הוא לישראל שנקראים בשמי, כי הם משורשים בעצמות. מעלה בהם גם מצד השתלשלות, כי עתה משלימים הכוונה דדירה בתחתונים ע"י עבודת הנשמות, ולעת"ל יתגלה העצמות ממש. לכן ישראל (עצמות) שמחים ומשמחים ומוסיפין אור בתורה (גילויים) כשהיא גלולה דוקא, מדרגת עצם למעלה מגילוי, אף שהנשמה למטה ועבודתם עם דבר זולת, אבל נתפס איהו ברעותא דליבא, עצם הנשמה מכירה את העצמות ומגיעה לעצמות.

חתן, תושב"כ. כלה, תושבע"פ. אירוסין, הוא השפעת תושב"כ במקיף והעלם על התורה שבע"פ כפי שהוא עתה. נישואין, לעתיד לבוא, שיתגלה כל הענינים שבתורה שבכתב. סדר כל המשכה הוא: אור, מים, רקיע. באור אין ציור כלל. מים הוא מציאות אבל בלי ציור מיוחד. רקיע, דאגלידו מיא, יש בו ציור פרטים, ונעשה למים, כי לגבי מדרגות שלמטה ממנו הוא כמו מים. בקשת מוריד הגשם בשמע"צ הוא, שיתגלו כל בחי' אור וימשכו למטה בבחי' רקיע מעין הגילוי דלעתיד לבוא.

גילוי תענוג ברצון רק במקיף, ובחכמה גם בפנימיות. כי תענוג הוא עצמי ורצון הוא חיצוני. (והמבואר במ"א שהרצון עצמי שולט על תענוג, הוא מזה גופא שהרצון הארת וגילוי התענוג) אבל חכמה אינה עצם הנפש, אלא באה בדרך סיבה מהתענוג. זהו "ביום השמיני" מלשון שמן, חכמה סתימאה, מקור יגמה"ר שממנה הסליחה דיו"כ, ומתגלה בסוכות דרך מקיף, לכן שייך מזה יניקה, ובשמע"צ נמשך בפנימיות, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

"עצרת תהי' לכם", "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". ישראל דוקא, ע"י השמחה ממשיכים קדושת העצמות למעלה מעצם השם ומבעל השם אל בחי' השם. מצוות הם המשכת אורות בכלים, וכאשר ישראל המלובשים בגוף מקיימים מצות, אשר קדשנו במצותיו, הם ממשיכים עצמות. וע"י שמחה של מצוה שפורץ כל הגדרים, ובפרט שמחה דסוכות שמגיע לאחר הריחוק דימים נוראים, ונתנה תוקף קדושת היום, שהיו עד"מ מצב דסכנה ויאוש, לאח"ז (בשעת מען גייט דאס דורך) תגדל השמחה בבחי' אור חוזר עד לעצמותו ית'. וישמחו בך, ולא עמך. התגלות שמחה זו היא בשמע"צ לשון עצור ועכוב, עי"ז הגילוי הוא בפנימיות.

טל ומטר בתורה, פנימיות וגליא דאורייתא, לימוד לשמה ואינה ירושה לך. ולימוד אדעתא דנפשי' שנק' ירושה כי יורש אורות דתוהו. למעלה מזה מתנה, פנימיות שבפנימיות שלמעלה מהשגה, נמשך מצ"ע ללא עסק האדם. ירושה, יעקב עבדי, בירורים דחול: אינה ירושה לך, דרגת ישראל, בן, יחד שבטי ישראל; מתנה, בחי' ישורון, כבן שבמוח האב. אמנם בשמח"ת מתגלה בשם יעקב שרשה בעצמות, שם העצם דישראל עצמם. שהיורש עומד במקום המוריש, למעלה ממתנה שמצד רצון הנותן.

מעלת הצמצום דגבורות גשמים שיורדים טיפין טיפין, דוקא כך ירוו את הארץ, משא"כ כשיורדים בבת אחת; השפעה בריבוי ביותר; השפעה נעלית יותר ממקור הגבורות שלמעלה מחסד. תושב"כ, מוסר אביך, טפת האב, תושבע"פ, תורת אמך, גידול הוולד בבטן האם. גם בריאת העולם במדה"ד, מעלת גבורות, מ"מ שיתף עמו מידת הרחמים שלא יהיו פסולת מריבוי צמצומים. הגלות הוא גבורה שבחסד, פיזור בנ"י בשביל בירור הניצוצות ע"ד זריעה עבור צמיחה. גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות עליית הניצוצות לאחר העבודה בזמן הגלות, קצירה לאחר הצמיחה.. בסיום המאמר: בהמשך להאמור לעיל (במאמר) שענין ירידת גשמים הוא כקיבוץ גלויות, הנה ע"פ מ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה בנוגע לברכת "סלח לנו", ש"אנו מברכין .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה", עכצ"ל, ש"אין כאן שום ספק (וס"ס בעולם) כלל", הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" – שכיון שמברכים "מוריד הגשם", הרי בודאי שתהי' זו שנה של ירידת גשמים וקיבוץ גליות, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

ג' ענינים בתורה כנגד ג' אופני הנהגה מלמעלה: א. ירושה, אתעדל"ע מצד עצמה; ב. התקן עצמך כו' שאינה ירושה, הנהגה מלמעלה ע"י עבודת ישראל, פני ילכו; ג. מתנה מדעת הנותן, אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם, ונפלינו. הנהגה עם נש"י למטה היא מבחי' מלכות דאצי', השגחה דשם אלקים, שייך יניקה, משה ביקש "פניך" הנהגה מבחי' ז"א, מפנימיות המקיף אין מקום ליניקה כלל, ונפלינו. כך בלימוד תורה כשלעצמה למעלה מבירור העולם, בחי' מתנה.

מעלת השמחה דשמע"צ על חג הסוכות: ענין השמחה דחג הסוכות זמן שמחתנו, נוסף על השמחה שבכל המועדים, לפי שבא לאחרי שלימות התשובה דיוהכ"פ שזדונות נעשו לו כזכיות, ואז נעשה גם בירור ניצוצות הקדושה שבכללות העולם, שזהו"ע "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים", ומצד זה השמחה היא גדולה ביותר, כמשל בן מלך שהי' בשבי' כו' ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, שאז השמחה היא גדולה ביותר, שלא בערך לגבי השמחה במעמד ומצב שבן המלך לא יצא מעולם מבית אביו המלך. אמנם השמחה דחג הסוכות היא באופן שכאשר עובר יום ועוד יום, אזי באה השמחה בהתיישבות כו', וע"ד שמצינו גבי שבעת ימי המשתה דשמחת חתן וכלה, שכדי שיוכלו לברך שבע ברכות, משמח חתן כו', יש צורך בפנים חדשות דוקא, כי לולי זאת באה השמחה בהתיישבות. אך השמחה דשמע"צ ושמח"ת היא שמחה חדשה לגמרי, ועלי' נאמר כי גבר עלינו חסדו, שהו"ע התגברות השמחה והתענוג בתגבורת אור ושפע גדול לישראל דוקא. המשכת "ואמת הוי' לעולם" בסוכות הוא כמשל למלך שעשה סעודה וזימן כל בני המדינה, כיון שעברו ז' ימי המשתה אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה כו'. שאחרי עבודתם של בנ"י בבירור העולם ע"י הקרבת ע' פרים, חוזרים בנ"י ומתאחדים עם הקב"ה באופן דישראל ומלכא בלחודוהי, לכן מקריבים אז פר אחד, כנגד אומה יחידה, היינו, כפי שבנ"י הם למעלה מהעולם, בהיותם מאוחדים עם הקב"ה. אמנם בשמע"צ ישראל ומלכא בלחודוהי, גם נמשך ואמת הוי' לעולם. משל למלך שמזמין לסעודה רק את אוהבו, זה פועל בודאי בכל אנשי המדינה שניכר אצלם שאין שום מציאות כלל מלבד המלך ואוהבו, אני ואתה. בשמע"צ נעשה גם בירור העולם באופן נעלה יותר, שהעולם מתבטל ממציאותו, עס ווערט אויס מציאות וועלט, שכל מציאות העולם היא המציאות של הקב"ה, תורה ומצוותי', ומזה נמשך הכח לעבודה בירור העולם באופן דבכל דרכיך דעהו, שמציאות העולם היא באופן שניכר בו שאין שום מציאות אחרת מלבד אלקות, שזהו"ע ואמת הוי' לעולם.

כאשר יתבונן האדם איך שנמצא למטה בריחוק הערך ביותר… האדם שנמצא למטה הוא בריחוק ביותר מן הקצה אל הקצה… ועאכו"כ כאשר פגם וחטא ועבר את הדרך, שאז הוא בריחוק גדול יותר מאשר מן הקצה אל הקצה, שלמרות הריחוק שביניהם, הרי כיון ששניהם נקראים בשם קצה, מובן שיש איזה שייכות ביניהם, ואילו הריחוק שמצד החטא כו' הוא למטה מטה עד אין תכלית (היינו שבמטה גופא יש מדריגות כו', וכנ"ל שיש גם המציאות דכשפים שמכחישין פמליא של מעלה), הנה עי"ז יתמרמר לבו ובכה יבכה במר נפשו על ריחוקו מהוי', ומזה יבוא לידי תשוקה ורצוא לדבקה בו ית'... אך ע"י מה ידבוק בו… ע"י התורה דוקא, כי התורה היא חכמתו ורצונו ית', ובתורה מלובש אוא"ס… וכמבואר בתניא שהיחוד של השכל עם המשכיל והמושכל הוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו', ולכן כאשר מקשר דעתו ומחשבתו בתורה, הנה עי"ז הוא נדבק בו ית', וכמארז"ל שע"י התורה אותי אתם לוקחים… אך איך יוכל האדם לבוא לידי ידיעה זו שהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו, והלא הנברא אינו בערך כלל אל הבורא, ועאכו"כ לגבי המדריגות שלמעלה מדרגת בורא, וכידוע שלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו. הנה עז"נ אתה הראת לדעת, אתה, דו, היינו עצמות א"ס, הראת, האסט זיך בּאוויזן, לדעת, אז מ'זאל דיר וויסן, שזוהי הנתינת כח מעצמות אוא"ס שתוכל להיות הידיעה שהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו.

ג' ענינים בתורה: ירושה, אחור שבתורה, מברר ניצוצות, יורש אורות דתהו; עבודה, המשכה ע"י עבודת האדם; מתנה. פנים שבתורה מדעת נותן, תלוי גם במקבל, תורה כפי שהיא בעצמות, ופועל גם על עבודה וירושה שבתורה. לכן שמיני עצרת, יום ירידת גשמים, כולם שמחים בו, כי ההמשכה לישראל בפנימיות ופועל גם על החיצוניות ונמשך גם לאוה"ע.

מצד ענין הבירורים שבמצוות ישנן מצוות השייכות לאוה"ע וישנן מצוות השייכות לישראל לבד, ז' ימי הסוכות מקריבים ע' פרים כנגד ע' אומות ושמע"צ פר אחד כנגד אומה יחידה. בתומ"צ השייך לעולם נכלל גם דרגא שלמעלה מעולם ומזה נתינת כח לבירורים. ענין "לכם" בנטילת ד' מינים. מ"מ מעלה מיוחדת במצוה שמצ"ע למעלה, כמו שמע"צ, ד"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". אלא שגם שמע"צ פועל בעולם, ע"ד ירידת גשמים, עכ"ז מורגש מעלת ישראל על אוה"ע, מים עליונים על מים תחתונים, רק שמח"ת היא למעלה לגמרי משייכות לעולם, ענין התורה.

המיוחד בשמע"צ ושמח"ת משאר ימי החג, אף שבא לאחריהן אבל ענין מיוחד לו. סוכות השמחה טבעית מצד האסיף שראה ברכת ה', משא"כ שמח"ת הוא חדוה ושמחה מיוחדת והעיקר בריקודים שגם הרגל שמח, ולא בלימוד וקריאה בה שאחר הקפות. הריקוד בס"ת מעוטר בכתר מוסיף שמחה בהתורה שנמשך בה דבר חדש למעלה מלחמה של תורה ואפילו מבשרא שמינא שבה, שהם בפנימיות, אלא כתר. כמבואר מענין איתן האזרחי, ירח האיתנים, שמאיר כל האזרח בסוכה. כל הגילויים דלעתיד, גם תחיית המתים. שאז הגוף הגשמי לא יצטרך לאכו"ש, יותר מאשר מרע"ה בהר שסבל מהעדר האכו"ש, גם לא אכ"ש רוחנית דאכלתי יערי עם דבשי, או דקרבני לחמי לאישי, באתרי לאו אורחי למיכל. כי אכילה הוא לחיבור גוף ונפש משא"כ בעצם הנפש, כך אוא"ס לאו מכל מדות איהו כלל, והכתר אינו אלא מרוצת והטיית הנפש ואינו מציאות לעצמו. לכן בסוכות צ"ל אכילה כל ז' ימי החג, ע' פרים וכו' משא"כ בשמע"צ די בסעודה קטנה, רק נקודה שא"א להיות יותר קטנה מזו. ע"ד לעתיד שאז לא יהיה שום אכילה. כתר תורה המאיר בקירוב מקום, למעלה מהתחלקות הקו, ממשיכים בשמח"ת, והשמחה אינה מאכילת סעודה רק מנהג שלמעלה מתושב"כ ושבע"פ וממשיכים המקיפים בס"ת מעוטף בריקודים. אח"כ בפנימיות בקריאה בברכה והמשכה על כל השנה כולה.

שמח"ת, לאחר מחילה וכפרה דיו"כ בשמע"צ דוקא, בהפסק דחג הסוכות שהמשיכו בד' מינים "לכם" בעבודת האדם, כך תורה נקלטת בפנימיות, סוף כל המועדות. ענין השלום בתורה, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. התכללות קווין שונים ע"י הקב"ה שלמעלה מהם. שמח"ת בזמן דשמע"צ זמן קליטת הטיפה, מוריד הגשם, למטה כפשוטו, נתתי גשמיכם בעתם. לא רק אירוסין אלא נישואין יחוד זו"נ, פרו ורבו וגו' דירה בתחתונים. תורה ממוצע מקשר תלת קשרין, ישראל בקוב"ה, ממוצע הכתר עתיק ואריך ורדל"א הם קצוות באין ערוך, רק חכמה סתימאה יש בו סיום עתיק ותחילת אריך ובו גופא נקודת אחד שאינה פנימית או חיצונית. בחכמה אתברירו. הוא ענין השלום שנמשך במקיף הסוכה ופועלים קליטה בריקודים ברגליים שמח"ת. בו נמשך העצם כי הוא לבדו בכוחו ויכלתו להוות יש מאין, מפליא לעשות. חיבור גשמי ורוחני.

משל המדרש למלך שהיו בנותיו נשואות לקרוב ולרחוק כו' קיץ וחורף, עצרת של חג "לית בעונתן למיזל ולמיתי", לוחות האחרונות, בעלי תשובה, כפליים לתושיה, מעלה בדירה בתחתונים. משא"כ לוחות הראשונות היו צדיקים, ובמ"ת פסקה זוהמתן, מקום קרוב, אשר לו אלקים קרובים ושייך להתבוננות וכו'. אבל בע"ת, לית בעונתן למיזל ולמיתי אלא בשעתא חדא, בלי התבוננות דאפשי ומה אעשה וכו', ופועל עילוי בצדיקים. תשובה עילאה בלימוד התורה.

ענין הריקוד ברגלים ומה שהכתר צ"ל על התורה, ב' הפכים בשמיני, בינה מחד, ונקודה (עסנץ) למעלה משכל ורצון מאידך. הפכים גם בסוכה, מקיפים דבינה מחד והמשכה למטה בד' מינים מאידך. גם בד' ימי הכנה, שם הוי' מחד והעסק בהכנת ד' מינים מאידך. גם יוהכ"פ, בינה מחד ויחידה, אחת בשנה מאידך. בעשי"ת, תשובה עילאה שייך לבינה מחד והא שייך ליחידה מאידך. התחלת כל ההפכים משופר דר"ה, בינה מחד, והמשכת העצם מאידך. אלא דהתגלות עתיק, גילוי התענוג הוא בבינה יותר מבנקודת החכמה. אף שענינו התגלות בהגבלה, מ"מ יבחר לנו את נחלתינו, מתגלה הקשר דישראל בעצמות שלמעלה מכל הגדרים, לכן ממשיך העצם גם בענייני התפשטות והרחבה דבינה. כך בשמח"ת השמחה בריקודים וניגונים שלמעלה מאותיות ויש בה הבנה והשגה אלא שצ"ל ביטול ויגיעה.

ענין סעודה קטנה דשמע"צ, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". שאינם זרים ממש, כי הסעודה הוא באותה ענין דז' עמי החג שהוא "לכם", אלא ענין זרים הוא ע"ד הבדלה בין כהן למלך והחילוק בין כהנים ללוים ובהם גופא חילוקים. שכ"א נק' זר לעבודת זולתו. בשמע"צ מעלה בכל אחד מישראל עד הפשוט ביותר שקולט כל עניני ר"ה, "אתם נצבים היום", יומא דינא רבה, "כולכם" לאחדים כאחד "לפני ה"א", ונמשך בסוכה ונקלט בשמע"צ, אז נק' כולם זרים גם שהקריבו קרבנות, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, מעלת נפש האלקית חלק אלקה ממעל ממש, שהם למעלה ממלאכים שנקראו זרים לגביהן. בסוכה נמשך מענן הקטורת מקה"ק, "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד", בר"ה תמליכוני עליכם, ומדה כנגד מדה נעשו גם הם מלכים, גם אם מצד הגוף דומים לאוה"ע אעפ"כ "בואו ונגלגל אני ואתה במה שתמצא", "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

עיקר שמח"ת הוא השמחה, "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". נש"י משורשים בעצמות למעלה מכל הגילויים דשם הוי', לכן ממשיכים קדושה בשם, 'שמך קדוש' יהיה כמו 'אתה קדוש', הוא ושמו (בשוה) אחד. מצד הצמאון שבנש"י (כי נתהוו כדבר בפ"ע) ממשיכים עצמות בתורה ופועלים בה שמחה יתירה, ב"ך, כ"ב אותיות התורה, עד בך, בעצמותך.

שמע"צ בא בהמשך לסוכות, ע"ד עצרת דפסח, אלא שיוצאים מקיץ לחורף ולית ביומי למיזל ולמיתי, כמשל בנות המלך שהיו נשואות למקום קרוב ורחוק, ענינו בעבודה, פסח הוא הלידה והגיור דישראל, צדיקים. עבודה דספירה ובהירות, "משכני אחריך נרוצה וגו'". משא"כ סוכות העבודה דבע"ת, שהיו רחוקים ונתקרבו. בחי' דילוג. עד שזדונות נעשו לו כזכיות. לכן עצרת מיד לאחר החג. ונאמר בו "לכם" שניכר מעלת ישראל שהם למעלה מגדרי השתלשלות, לאחר הקרבת ע' פרים נגד אוה"ע. וגילו מעלה זו ב"שמיני" לשון שמן ודשן, "נגלגל אני ואתה במה שתמצא" כי נמצאת סעודה באין ערוך מע' פרים, בהיסח הדעת. ויוצאין מקיץ, מהברען (החום והלהט) של תשובת יום הכיפורים לעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו". בכח אביו המלך להיות אמר מלכא עקר טורא בדרכי נועם ושלום. "שלום לרחוק שנעשה קרוב".

אחדות ישראל בשמח"ת דומה לאחדות דר"ה. לכל אחד מעלה ומשלימים זה את זה; כל ישראל קומה אחת שלימה מבלי שתמצא ראש וסוף. כמו כן שמח"ת, הריקוד ברגלים מנשא את הראש; בספר תורה מכוסה במפה. "אתה הראת לדעת" ידיעה בממכ"ע; ידיעה בעצמות, "אתה" למטה מהוא או למעלה מהוא. בכח גילוי יכולת העצמות להביא שהידיעה דממכ"ע לגרום לשכל נפה"ב לידע אלקות. הידיעה "כי הוי' הוא האלקים" כולא חד, בשורש האורות והכלים: בע"ס הגנוזות; באור שלפני הצמצום; בבחי' יכולת. מזה נדע ש"אין עוד מלבדו", שיכולת אינה זולת העצמות. מצד הכוונה דדירה בתחתונים ידיעת הנבראים גורם עליה בידיעת עצמו כביכול, ע"ד השפעת הרגל בראש; ונמשך גילוי יכולת העצמות שלמעלה מגדר ראש ורגל.

ג' עניני "אחת": בר"ה, מצות היום בשופר; ביוה"כ, אחת בעולם שנה ונפש; בסוכות, כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, וכן אחדות הד' מינים. התאחדות ישראל ע"י תשובה מגיע לפנימיות ועצם הנפש. ענין "יום אחד באו כל הבנות לשאול לשלום אביהן המלך". נש"י ביוהכ"פ. ונמשך מזה "נעביד כולן חד יו"ט", שמח"ת. ומשם ממשיכים התעוררות דאחת שלמעלה מהתחלקות בכל דרגות הנפש שבהתחלקות. בפרטי עשיות השנה. והשמחה פורצת כל הגדרים והגבלות. קטע מהמאמר: בחינת יום אחד דיוהכ"פ ודשמח"ת פועלת און פירט אן מיט אלע ימי השנה (מתחיל מאסרו חג), שבכל פרטי עשיותיו (בכל מעשיך ובכל דרכיך) ניכר אז ער איז אט ערשט געקומען מיום אחד דיום הכפורים ודשמח"ת. וענין זה הוא במשך כל השנה כולה, דאף שכבר עברו כמה וכמה ימים שבועות וחדשים מיוה"כ ושמחת תורה, אעפ"כ ההתעוררות דיום אחד אינה נחלשת כלל ובתקפה עומדת, מכיון שבאה מבחינה שלמעלה מענין ההתחלקות והשינויים, בחינת אני הוי' לא שניתי...

ענין הקליטה בשמע"צ לכל עניני סוכה בפנימיות, וגילוי כל עניני "בכסא" דר"ה, החל מענין הכתרת הקב"ה, ומלכותו ברצון קיבלו עליהם. "שמאלו תחת לראשי", עד ל"ימינו תחבקני" דסוכה. ענין הריחוק (שמאל) והקירוב (ימין) בריקוד המחול, "אז תשמח בתולה במחול", אינו ריחוק ממש אלא דרך ריקוד כך הוא. בחודש תשרי נמצאים בהבדלה מהעולם, לשון תשרי ותשבוק, גם שביעי ומושבע בכל טוב, אבל תכליתו הוא להשביע כל השנה, לכן, "ביום השמיני שלח את העם", בני ישראל נעשים שלוחי הקב"ה, כמותו דהמשלח ממש, במצוות שנק' שלוחי. גם ע"י כללות העבודה דבירור הניצוצות בזמן הגלות, בשלח פרעה את העם. גורמים המשכת מלכותו ית' בכל סדר השתלשלות, "ויברכו את המלך". כמבואר בלקו"ת פרטי הענינים שבזה.

לוחות הראשונות, עבודת הצדיקים שבטבע ישראל, אתעדל"ע שלא ע"י אתעדל"ת. אינו חידוש אמיתי; לוחות האחרונות, עבודת בע"ת, אתעדל"ת, בדרך דילוג ונעשה חידוש ומשלים כוונת הבריאה. לכן הם כפליים לתושיה, ריבוי באין ערוך מזכויות הצדיקים, הגאולה ותורה דלעתיד הם בזכות תשובה. תורה בזמן הגלות בתלמוד בבלי, במחשכים הושיבני. אבל הלכה כמותו מצד היגיעה שמגיע בהעלם העצמי. מצוות בגלות, מתבונן בחיסרון שבמצוות מביא 'חילא יתיר' ופועל דירה בתחתונים לעצמות, שלימות דלעת"ל. הזמן דתשובה במ' יום דאלול עד תכלית העילוי דנעילה ביו"כ באמירת שמע ישראל, אח"כ נמשך עד לקליטה דשמע"צ, שנקרא שמיני בהמשך לסוכות, אבל הוא רגל בפ"ע, שמתגלה חידוש באחדות דיחידא עם יחיד, יהיו לך לבדך. השמחה בלוחות אחרונות בשמח"ת פועל בענינים תחתונים בעולם. קושית המאמר מדוע אין שמח"ת על לוחות הראשונות: הרי עיקר הגילוי והשלימות דמ"ת הי' בנתינת לוחות הראשונות דוקא, הן בנוגע לישראל שהיו אז בתכלית השלימות, דבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן, והן בנוגע להעולם שהי' אז גילוי אוא"ס ממש למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני ותרגם ואתגלי, וגילוי זה פעל בכל העולם כמארז"ל צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה, ועד שהקול דעשרת הדברות הי' נשמע מכל ד' הרוחות ומלמעלה ומלמטה, אז די וועלט (וכל הו"ק שבה) האט אויסגעשריען אנכי ה' אלקיך גו', לא יהי' לך גו'. דכל זה הי' בלוחות הראשונות דוקא, ולמה קבעו שמחת תורה בשמיני עצרת על לוחות האחרונות דוקא. ענין שמיני עצרת: בחי' קליטה נעשה בשמיני עצרת, עצרת מלשון קליטה.. בשמיני עצרת הוא הזיווג, ועד לאופן ד"והיו לבשר אחד", שמזה נעשה ההולדה דתומ"צ (תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים) במשך כל השנה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. וזהו ג"כ שעצרת הוא מלשון מלוכה (כמו "זה יעצור בעמי"), דבשמיני עצרת ווערט א איד א מלך און א בעה"ב על כל סדר ההשתלשלות, לעשות ממנו דירה לו ית'.

"שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו", שמחים וטובי לב, הוא גילוי האהבה דפנימיות נקודת הלב (כמבואר בהמאמר) [דלאחרי אמירת המזמור לדוד ה' אורי וישעי מר"ח אלול עד הו"ר, שני פעמים בכל יום, דנקודת המזמור היא לך אמר לבי בקשו פני גו', האָט מען זיכער אויסגעבעטן שיהי' גילוי פנימיות נקודת הלב, ובשמיני עצרת נעשים כל ישראל שמחים וטובי לב], "על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו", בחי' מלכותו ית', "ולישראל עמו", שעוסקים בבנינו של עולם (כמ"ש וכל בניך לימודי הוי' אל תקרי בניך אלא בוניך), דבנינו של עולם הוא בחי' מלכותו ית'.

משל למלך שהיו לו בנות, הם נשמות ישראל, שנק' בנות ירושלים, מהן נשואות לקרוב, עבודת הצדיקים, שעבודתם פרו ורבו ברוחניות וכפשוטו, בסדר והדרגה, ולא צריכים השתדלות וזירוז. ומהן נשואות לרחוק, בע"ת, צריכים השתדלות וזירוז מיוחד לכן עבודתם דרך דילוג, לית בעונתן למיזל ולמיתי. אף שהוא חסרון שהם בריחוק, מ"מ מעורר ריחוק למעליותא, כוחות נעלמים שבנפש, העלם שאינו במציאות. חילוק זה בין מ"ת עצרת של פסח (צדיקים) לעצרת של חג שבא בהמשך לעבודת התשובה דאלול עד יו"כ, ויוצא לעבודת החורף, הליכה בדרך תומ"צ קשה יותר, לכן השמחה גדולה מצד הקירוב. יום אחד באו כולן לשאול שלום המלך אביהן, אחת בשנה ביוהכ"פ, סיום בנין המלכות בכסא, ונמשך בגילוי בחג הסוכות והקליטה בשמע"צ לכן קבעו שמח"ת אז במקום רחוק, אותיות התורה שלמעלה מהשגה.

ענין השמחה הגדולה בתורה ששוה לכולם והקשר לשמע"צ דוקא, "תהיה לכם", יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, וחילוקו משאר מועדים ובפרט חג השבועות. משל המדרש למלך שהיו לו בנות - נש"י למעלה, בנות ירושלים, נשואות - בירידת הנשמה למטה בגוף, למקום קרוב - צדיקים, ולרחוק - בע"ת (גם צדיק שמתבונן וכו' שייך לרחוק), בשמע"צ יוצאים מקיץ - חום דשמש הוי', לחורף - קרירות, מקור דברים בלתי רצויים, ולית ביומי למיזל ולמיתי. פסח ומ"ת, נשואות לקרוב, עבודת הצדיקים, הליכה בהדרגה, ז' שבתות. עצרת של חג בא לאחר חג האסיף מכל הימים החל מר"ח אלול, עבודת התשובה, מרחוק, בשעתא חדא משלים הכוונה, כמשל הליווער שמגביה בנין מלמטה, כך הבע"ת מגביה ומתקן כל סדהש"ת בכח המעשה, לכן אותיות תשרי הם תשר"ק מלמטה למעלה, לכתחילה אריבער, והריקוד ברגלים מגביה גם את הראש, ענין המס"נ בפשטות, בלי התבוננות ועיון וראיות והוכחות, וגם הס"ת כרוכה ועטופה במפה ע"ד אין עצם מסתיר על העצם, ע"ד הנחת היד על הראש דלא חשיב כיסוי, כך ישראל ר"ת יש ששים אותיות לתורה. אפילו אם כל השנה הוא באופן בלתי רצוי הנה בשמח"ת בא להשתתף בריקודים ברגליו ובכל כוחו בראשו ובלבו.

ענין "לעושה נפלאות גדולות לבדו", הרי כולם הם נפלאות רק לגבינו, ומביא מאדמו"ר נ"ע בשם הבעש"ט, שכל עשיותיו הם נפלאות גדולות וגודל הפלא הוא לבדו יודע. ולא כפרש"י דנפלאות הוא מהתהוות יש מאין. ע"ד גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ. והוא פסוק שני קודם הקפות להביא ראיה מהתורה על השמחה אחרי אתה הראת, ע"י השגה דהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו יכול לעמוד על הידיעה דכל עשיותיו של הקב"ה הם נפלאות שרק הוא לבדו יודע את גודל ההפלאה. "כי לעולם חסדו", שנמשך למטה לבירור אוה"ע, כמשל סעודת המלך דע' פרים, שאמר לאוהבו בוא ונגלגל אני ואתה במה שתמצא, שיריים מורה על המשכה פנימית ועצמית, כמו שיריים שבוקעים מהחבית שמורה על מילוי ותוקף החבית. כך לאחר הקרבת ע' פרים במקיף דסוכות נמשך בפנימיות יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ישראל ומלכא בלחודוהי.

ביאור שאלת הגוים בכלל, וכן הגוי אשר כקרבך, הנה"ב והיצה"ר, "איה אלקיכם", בשלמא האבות ראו אלקות בגלוי, האבות הן הן המרכבה, והמשיכו אלקות ע"י המדות שלהם, אברהם באהבה וחסד, יצחק יראה ופחד, ויעקב במדת האמת שלו. דענין זה, שע"י המידות והשכל אפשר להגיע למדריגות נעלות בהשגת אלקות, הוא דבר שגם הגויים מבינים אותו ואפילו הגוי אשר כקרבך. משא"כ בזמן שלאחר מ"ת, הנה אז עיקר העבודה היא בענין המעשה. ע"ז באה הבקשה "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", והמענה על זה הוא "ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה" אלקות נמשך בשמים ובעשי' בשוה, דאלקינו (אלקה שלנו) הוא למעלה מגדרי שמים וארץ בשוה, לפיכך נמשך בשוה בשמים וגם בעשי', ואדרבה, המשכתו בעשי' היא באופן דחפץ, פנימיות הרצון. וזהו המענה אל הגוים, דמכיון שא"ס ב"ה הוא למעלה מעלה גם מענין המוחין וגם מענין המעשה, לפיכך אפשר שתהי' המשכת האלקות גם במעשה ובעשי'. ביאור הענין בעבודת האדם, דהנה אפשר שיתבונן באלקות, מ"מ אינו פועל פעולתו בהאדם. וצריך שיקשר עצמו לאלקות, צוטראגן דעם ענין צו זיך, עד שירגיש בליבו שיהי' לו רצון חזק לאלקות. אבל המעשה הוא עיקר הכוונה ועיקר הפעולה ועיקר ההצלחה, משא"כ בענין הכוונה במוחין ומדות הנה ע"ז יש מניעות ועיכובים והעלמות והסתרים. והמענה על טענה זו הוא, "אלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה", היינו דמכיון שאצלו ית' הנה שמים ועשי' שוים כנ"ל, לפיכך, לא רק המשכת אלקות בכלל היא בעשי' דוקא, אלא גם הגילוי אינו דוקא בשמים וברוחניות, אלא אפ"ל גם במעשה בפועל. וזהו "ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה", דמכיון שאלקינו הוא מובדל שלא בערך משמים וארץ בשוה לפיכך הנה אותו ענין שבשמים ("אלקינו בשמים"), בחי' הגילוי נמשך ב"כל אשר חפץ עשה", דגם בעשי' בפועל ישנו ענין הגילויים. זהו תוכן הבקשה: "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", דהגם שבזמן הזה הנה העבודה היא באופן שהמעשה הוא העיקר, ולכאורה ענין הכוונה והמוחין ומדות הוא בהעלם, מ"מ "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", שיהי' גם אצלינו גילוי האלקות כמו שהי' אצל האבות שהן הן המרכבה.

בשמח"ת מתבטא הקשר דכל אחד מישראל עם כל התורה כולה. וצ"ב, הרי כל אחד יש לו חלק בתורה השייך אליו כלשון "ותן חלקנו בתורתך", שיש לכ"א חלקו בתורה. יש דברים שתלמיד ותיק עתיד לחדש, היינו שכל העולם כולו מחכה עד שיוולד התלמיד ותיק ויחדש ויגלה ענין זה בתורה, וזהו חלקו בתורה. לכל איש פרטי מישראל ישנו חלק פרטי, ויתרה מכך, אות פרטי, בתורה, וא"כ מהו ענין שמח"ת שאז שמחים בשוה כל ישראל עם כל התורה? יש ג' אופנים שעל ידם נעשה כל אחד מישראל חד עם התורה. א' ירושה שבתורה, למעלה מהשגה, גם תינוק מוריש. ב' יגיעה שבה, עובד אלקים, וצריך ללמוד ק"א פעמים שיהי' נק' עובד אלקים, עד שלומד עוד והולך הלאה (ווייטער) בלימודו ולמעלה (העכער) ולרוחב ואורך ועומק וכו'. ג' מתנה שבה. אשר נתן לנו את תורתו. וצ"ל כל הג' ענינים בכל אחד. עיקר ענין השמחה הוא על בחי' הירושה שבתורה, שלכן רוקדים עם כל התורה כולה. ואח"כ ישנו ענין הקריאה בתורה, התקן עצמך ללמוד תורה, ועי"ז באים לגילוי דלעתיד, שזהו מה שאומרים בהפיוט ע"ד שמחת תורה דלעתיד בתורה חדשה דלעתיד, בחי' מתנה.

במאמר דשמע"צ מביא מהפרדס, דעצרת היא המלכות שמעכבת את השפע שקבלה מפני רוע מעללי אדם כו'. ושמיני הוא בינה, אותיות שמן י', יו"ד הוא חכ' ושמן יו"ד פנימיות החכ' דהבינה מבארת ומפרטת הנקודה דחכמה. ואיך אפ"ל ביחד, דשמיני רומז לענין נעלה ביותר, בינה, עד כפי שהיא למעלה מחכמה, ועצרת רומז על המלכות כפי שהיא יורדת מאצילות לבי"ע. במאמר דשמח"ת מביא, דשמע"צ הוא שמחת המלכות והשמחה היא רק בישראל (ישראל ומלכא בלחודוהי) ויעקב הוא ראש המשמחים והשמחים במצוה זו. "שמיני" מתגלה ב"עצרת" שהוא מלכות העולה מבי"ע עם יופי הבירורים. פירוש, אע"פ שעצרת הוא מלכות היורדת לבי"ע, שמצד זה לכאורה אין לה שייכות להעילוי דשמיני, מ"מ, מחמת המעלה והיופי שבבירורי עולמות בי"ע, מתגלה בה דוקא העילוי דשמיני. ועיקר השמחה קשורה עם יעקב אבינו ועם ההמשכה לבי"ע, היינו ההמשכה לכל השנה בעבודת האדם בכל מלאכתך כו'. דהנה ידוע פתגם רבותינו נשיאינו, על סיומי המועדים דחודש תשרי, שאז "ויעקב הלך לדרכו", לעבודת כל השנה. ובפרטיות נאמר זה על מוצאי שמחת תורה. והדיוק בלשון ויעקב הלך לדרכו, שההליכה היא בדרכו שלו, ע"ד בכל דרכיך דעהו, בכל מלאכתך אשר תעשה, הנה גם בזה נמשכת פעולתו של יעקב, שהוא הבעה"ב המושל ושולט על דרך זו ונעשה בבחי' מהלך.

החידוש דשמע"צ לגבי חג הסוכות, שיוצאים מהסוכה ובאים להתיישבות ממש, פנימיות שבפנימיות, שאותם הענינים בסוכות הם מקיפים נמשכים בפנימיות, ובשמע"צ נמשכים ענינים אלו עצמם בפנימיות שבפנימיות. לכן ב' ענינים הפכים בשמע"צ, תחילה נקלטים המקיפים שנמשכו בסוכות בפנימיות, לכן הוא שמיני שבא לאחר שבעה, ולאח"ז בא ענין נעלה יותר שלא בערך מהענינים שלפנ"ז, שלכן נק' עצרת לשון שלילה. שנמשך אז ענין פנימיות שבפנימיות שלמעלה מכל המקיפים, ומצד זה שמע"צ הוא רגל בפני עצמו... הקליטה באה לידי גילוי ולידה בתכלית השלימות במשך ימי השנה. ויעקב הלך לדרכו, ג' דרגות ביציאה מתשרי לעבודה דכל השנה, עד סיום חודש תשרי עדיין לא התחילה עיקר העבודה דויעקב הלך לדרכו, עיקר הענין הוא לאח"ז. ויה"ר, דע"י הלימוד וההתבוננות בהמאמר הנ"ל, ובפרט ע"י דיוק בלשון הרב נבוא בקרוב ממש לקיום כל הברכות, בני חיי ומזוני רויחי. ובפרט שעומדים בשכת בראשית, ראשית לשון מובחר כמו ראשית תבואתה ובפרט ע"פ פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר אזוי ווי מ'שטעלט זיך אוועק שבת בראשית אזוי גייט עם א גאנץ יאר, ועד שבאים לקיום הברכה הכי עיקרית, גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.