לעושה נפלאות – תשמ"ד
"נפלאות" מהתהוות היש ו"לבדו" עם ישראל
ראה ד"ה זה תש"ד "ארבעין שנין, ומובן שעכשיו יש במאמר היכולת להיות קאים אדעתיה דרביה ע"י יגעת ומצאת". בסופו מקשר עם ד"ה ביום השמע"צ (הא') תש"ח בענין בואו ונגלגל אני ואתה.
תקציר
ענין "לעושה נפלאות גדולות לבדו", הרי כולם הם נפלאות רק לגבינו, ומביא מאדמו"ר נ"ע בשם הבעש"ט, שכל עשיותיו הם נפלאות גדולות וגודל הפלא הוא לבדו יודע. ולא כפרש"י דנפלאות הוא מהתהוות יש מאין. ע"ד גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ. והוא פסוק שני קודם הקפות להביא ראיה מהתורה על השמחה אחרי אתה הראת, ע"י השגה דהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו יכול לעמוד על הידיעה דכל עשיותיו של הקב"ה הם נפלאות שרק הוא לבדו יודע את גודל ההפלאה.
"כי לעולם חסדו", שנמשך למטה לבירור אוה"ע, כמשל סעודת המלך דע' פרים, שאמר לאוהבו בוא ונגלגל אני ואתה במה שתמצא, שיריים מורה על המשכה פנימית ועצמית, כמו שיריים שבוקעים מהחבית שמורה על מילוי ותוקף החבית. כך לאחר הקרבת ע' פרים במקיף דסוכות נמשך בפנימיות יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ישראל ומלכא בלחודוהי.