מאמרי שנת תשי"ג

"להבין ענין שמחת תורה, דלבד זאת שישראל משמחים את התורה יש בזה עוד פירוש, שהתורה עצמה שמחה בבחינת תוספת האור שנמשך בה, וצלה"ב מה ניתוסף בהתורה בימים אלו שבשביל זה התורה עצמה היא שמחה. ועוד, למה קבעו שמח"ת ביום שמיני עצרת דוקא". ב' פירושים בעצרת: א. עכבה וקליטה; ב. מלוכה, "זה יעצור בעמי", ספירת המלכות חלוקה משאר ספירות, מהווה מאין ליש, וגורם ביטול היש, כי מלכות נאצל באופן של נקודה שאין בה ציור (משא"כ בחכמה יש ציור) ומתגלה בו כתר ופועל בו ביטול. המלוכה דר"ה נמשך בפנימיות בשמע"צ. מצד מעלת מלכות לגבי חכמה נמשך תוס' אור בתורה (חכמה) מעצמות אוא"ס, לכן השמחה דשמח"ת שנקבעה בשמיני-עצרת.

עולם שנה ונפש (נקודה קו שטח) בעולם קטן זה האדם: נפש, חי בעצם. עולם, חיות שמלובש בגוף. שנה, חיבורם באופן של רצוא ושוב. בעולם גדול: נפש, נקודת החכמה בה כח העצמות, עולם, שטח, כללות הנבראים והאין המהווה, שנה, חיבורם באופן של רצו"ש. בעבודת האדם: נקודה, כוונת המצוות, מחשבה. שטח, קיום המצוות בפועל, מעשה. קו, חיבורם באופן של רצו"ש ע"י עבודת התפלה, דיבור. בכוונת המצוה - אהבה: עולם, אהבה מצד ההרגש שאלקות טוב לו. נפש, אהבה שאינה במציאות, מצד מקור השכל. שנה, חיבורם באופן דרצו"ש, התפעלות שכלי. זה מה שיונתן (ז"א) ודוד (מלכות) יצאו לשדה, לסדר השתלשלות, לקחו אתם נער, הממוצע שמצמצם החיות שיוכל להיות נמשך בעולמות. וכדי שלא תהא יניקה לחיצונים צ"ל המשכת ההעלם העצמי בכל המדריגות, שאז אי אפשר שתהי' שום יניקה, ועי"ז נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. [תשי"ד שבת בראשית היתה אז כקביעות שנה זו, מברכים וער"ח מר"ח. התוועד בו פעמיים, אך לא זכינו למאמר דא"ח. אמנם בהתוועדות הא' (שיחה ב) ציטט וביאר תורה מאדמו"ר הזקן (ששמעה מהה"מ ששמע מהבעש"ט ששמעה מבעל הח"י) על הפסוק בראשית ברא וגו' נעתיק את לשונו: "בראשית ברא אלקים. בראשית ענינו ב' ראשית, ראשית בריאת העולם, וראשית דהתורה. בראשית ברא אלקים, הב' ראשית הם כדי שיהי' ברא אלקים, שיגלו את אמיתית הכוונה דשם אלקים. ספירת הכתר היא ראשית וספירת החכמה היא ראשית. ראשית ספירת הכתר היא העלם, וראשית ספירת החכמה היא גילוי, ראשית חכמה יראת ה'. האור וחיות דחכמה שמאירים בשבת בראשית נמשכים על כללות השנה, שכל ימי השנה, הן ימי החול ושבת ומועדים הכלליים. הן המועדים הפרטיים דכל יחיד, יום הכניסה לחדר, יום הבר מצוה ושאר ימי חיי האדם ומאורעותיו, כולם מקבלים משבת בראשית".]

ואם האכל יאכל", ב' אכילות הכתוב מדבר, אכילת מזבח (קרבנות, מזבח) ואכילת כהנים (אדם, כהנים). אכילת מזבח החיצון בחצר המשכן, מלכות כמו שהוא מקור לבי״ע. ועולה למל' דאצילות ע"י בירור מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, בירור ראשון ושני. פנימיות וחיצוניות העולם, עולה לאצילות ומקבל מז"א, אבל לא נעשה המשכה בז״א. רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס שנמשך אורות דתהו למעלה ממלכות, אבל אינו המשכת אור חדש, כי גם אורות דתהו יש להם שייכות אל התיקון. אכילת אדם, המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות, כי אדם הוא ז"א, סוף מדריגת הא״ס שבכלל המאציל ובאכילתו מתוסף חיות באדם שהוא בגדר תחילה וסוף, א״כ הוא הארה שאינו תופס מקום כלל, ע״י אכילת כהנים (אדם) נמשך אור חדש שלמעלה לגמרי מהעולמות לז"א. עכשיו שאין ביהמ"ק, אכילת מזבח, בחול, בירורים, "בטן רשעים תחסר", נהמא אפום חרבא ליכול, בהקדמת עבודת התפילה, מגלה ניצוץ הטוב ואינו אור חדש. אכילת כהנים, בשבת, בורר אסור, המשכת אור חדש, "צדיק אוכל לשובע נפשו". אף שאין מרגישים זאת, אבל בפנימיות הרע נפרד מן הטוב, וכמו ששאל הצ״צ מאדה"ז, למה אין אנו רואים זאת, והשיב לו שהבירור הוא בפנימיות, האכילה דשבת היא המשכת אור חדש שלמעלה מעולמות. אלא שגם לזה צריך להיות מקודם עבודת התפילה, ואדרבה הוא עוד יותר מששת ימי החול, וצ"ל באריכות יתירה, "ויכל אלקים ביום השביעי", שכלו הצמצומים דשם אלקים (עס לאזט זיך אויס די צמצומים פון שם אלקים) המשכת עצמות התענוג, פנימיות אבא פנימיות עתיק. עתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדי'. חילוק בין נשמות זרע אדם וזרע בהמה, דעת עליון ודעת תחתון. ביטול במציאות וביטול היש, שגם מצד עבודתו הוא בישות, יש מי שאוהב, דהאהבה הוא שהוא רוצה (וואס ער וויל), ויש מי שבטל, שמצד עבודתו הוא בביטול, אבל בעצם הוא יש, היינו שמתחיל ביש (אז אנהויבן הויבט זיך אן מיט יש), לכן יש בזה עבודת הבירורים. עבודת הנשמות, זרע אדם, ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין, שכל הענינים שלמטה הם אין ואפס, לא שייך ענין הבירורים (אז ער גייט ארויס פון ישות) לגמרי, שאין בזה ההגבלות דעולם, כמו הבעש״ט שלא הי׳ המקום מסתיר אצלו כלל וראה בריחוק מקום כמו בקירוב מקום, ולא בדרך נבואה כי אם בראי׳ מוחשית ממש, בצדיקים הרגש נפשם למטה פועל גם בחלקם בעולם שאין בזה ההגבלות, ולכן ראה בריחוק מקום כמו בקירוב מקום, כמו מקום הארון אינו מן המדה, לכן אין שייך בהם כלל ענין עבודת הבירורים, צדיק אוכל לשובע נפשו, המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות בז״א ומשם נמשך גם למלכות (נפשו). עבודת המלאכים, אינם יכולים לקבל אור שלמעלה מהם לפי שהם במציאות, נקראים עומדים, כל עלייתם היא בעולמות, עבודת הצדיקים פועל גם בהם המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות. זה מה שפעל אברהם במלאכים "והוא עומד עליהם" שיהי׳ בהם אכילת אדם "ויאכלו", המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות. כמו כן, הצדיקים פועלים בנשמות הבינונים ולמטה מהם אכילת אדם, משה רבינו פעל בזרע בהמה ונתתי עשב בשדך לבהמתך. מכל–שכן מזה שהנשמות פועלים במלאכים שיהי׳ בהם אכילת אדם המשכת אור חדש, כ"ש נשמות הבינונים, שהם מה שאלקות נעשה נברא, בודאי הנה ע״י התקשרותם לנשמות הצדיקים יש בהם ג״כ ענין אכילת אדם, אור חדש בל"ג. אף שעבודתם בבירורים ולוחם עם הרע, מ״מ כל זה הוא מצד עצמם.. וזהו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, דעי"ז שהוא עומד עליהם, ער שטייט אויף זיי און צוגעבונדען מיט זיי, פועל שיהי' בהם אכילת אדם, והיינו שממשיך אור הבלי גבול בכל מקושריו שלמטה, שעי"ז נעשה אצלם תוספת חיות בקיום התורה והמצוות".

שרה נחתת וסלקת", בירור הניצוצות, שיתוספו עליהם גרים, עי"ז נמשכים אורות דתהו שהם אורות מרובים. הנתינת כח לזה תוספת אות ה' באברהם, אתא קלילא דלית בה מששא, למעלה מגשמיות שהיא אות כזו שיש לה אחיזה מועטת (אומווייניקסטען צו טאן) בגשמיות, כי עי"ז נעשה אב המון גוים. ויובן ע"פ מה שרואים בענין פנימיות וחיצוניות באדם (בנפש ובגוף), ובכללות סדר ההשתלשלות, ובענין העבודה. הפעולה בדרגה הכי תחתונה (למטה גם מחיצוניות) היא דוקא ע"י הדרגה היותר נעלית, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. כדי שיהי׳ אב המון גוים, הוא ע״י מדריגה גבוה ביותר דוקא, "שני חיי שרה" כלל שלמעלה מפרטים, עי"ז נעשה הבירור דבי"ע, "נחתת וסלקת". וההקדמה לזה היא העבודה במדריגות פרטיות ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". כדי להגיע להזזה עצמית הוא ע״י הקדמת העבודה ע״פ טו"ד, לכן חושב מדרגות פרטיות, ועי״ז מגיעים גם לבחי׳ שני חיי שרה, הזזה עצמית, ונעשה הבירור גם בבי״ע. נחתת וסלקת ונותן כח לבנים דגם בזמן ההעלם והסתר ביותר דזמן הגלות חושך כפול ומכופל, ובפרט בעקבתא דמשיחא שההעלם וההסתר הוא ביותר אשר מהרסיך ומחרביך ממך יצאו, שהוא העלם והסתר ביותר, כי יש להם כח הקדושה לנגד, היינו שיש להם תוקף עצמי, במילא הרי הניגוד וההעלם והסתר הוא ביותר. דזהו ג״כ הענין די״ט כסלו, שההתנגדות היתה מיהודי דווקא שיש לו בבואה דבבואה, דכאשר נתגלתה תורת החסידות שהיא כלי לביאת המשיח ולא הי׳ אפשר לנגד על זה, הנה מה עשו (איז וואס האט מען געטאן), לקחו כחות מקדושה גופא בכדי לנגד על תורת החסידות. דכמו״כ הוא גם עכשיו אשר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שלוקחים את מקום המקודש מכל הארצות ועניני קדושה ובזה גופא מנגדים (אז מען נעמט דעם מקום המקודש מכל הארצות און ענינים פון קדושה און דערמיט גופא איז מען מנגד), שהוא העלם והסתר ביותר, הנה מ״מ אין להתפעל מזה, דמעשה אבות סימן לבנים, וכמו ששרה נחתת וסלקת, דאף שהנחתת הי׳ העלם ביותר, עד אשר "ותקח האשה בית פרעה", לקחו (מ׳האט גענומען) פנימיות השכינה בית פרעה ובזה העלימו כו׳, ומ״מ הי׳ וסלקת, דלא זו בלבד שיצאו בשלימות, אלא שביררו גם את הניצוצות דמצרים כמ״ש בכסף ובזהב כו׳.

גלות, חורבן, שינה, שמיעה, חלום, ולמטה מזה, עיבור. גאולה, זמן ביהמ"ק, יקיצה, ראיה באלקות, ולמעלה מזה, לידה. מקום המקדש התעצם באלקות, מקום הארון אינו מן המדה. ע"ד נבואה. בקרבנות נמשך אורות דתהו. עת העלאת נה"ב בתפילה. בגמ"ח המשכה. תורה הוא ממוצע המחבר. קטע במאמר: "כאשר יהיה אצלו כל הג' קוין אז אפשר להיות בטוח שלא יפול הנופל ממנו. כי נעשה חיבור נה"א ונה"ב, רצוא ושוב, ואז ילך לבטח דרכו. אך כשלא זכה, שלא עשה זיכוך בנפשו, אז נעשית לו כו', לזאת צ"ל גם לימוד פנימיות התורה. (המאמר חסר המשך וסיום).

יש האמיתי מתגלה (שפיגעלט זין אפ) בהיש הנברא שנרגש בו שמציאותו מעצמותו, וע"י עבודת הנבראים קאן צוקומען דער יש הנברא און ווערן בבחי' יש האמיתי (כן אי' הלשון בחסידות) דלכן ישנו כח העצמות בהנבראים, כדי שע"י עבודה הנה סוכ"ס יהי' יש הנברא בבחי' יש האמיתי, ובשביל זה היה כל ההשתל', דאין הכונה בשביל עולמות העליונים כ"א התכלית הוא עוה"ז התחתון, שע"י עבודה זאל ער שפרינגען (ידלג) ויהי' בחי' יש האמיתי. מבאר ענין "תרמודאי אותיות מורדת" בעבודה, שאינו רוצה להיות כלי ריקן אלא מלא מרצונות זרים וצ"ל "כליא ריגלא" מזה.

עבודת אהרן להמשיך אהבה לבנ"י למטה בכח הבל"ג, המשכת עשרת הדברות בעשרה מאמרות, הנהגה ע"פ תורה ולא הנחות העולם. חילוק בין דיבור לאמירה, דיבור הוא שורש אמירה אבל הוא בגילוי, משא"כ אמירה בהעלם. גילוי הדיבור מגיע בשרשו לעצם הנפש. "היתה לי דמעתי לחם גו' איה אלקיך", מרירות מזה שהוי' אלקיך אינו נרגש בו כל היום. שייכות תורה למנורה, גילוי מ"ת בכל מקום ולכל זמן ונמשך במקום וזמן עד"ז המנורה. גביעים כפתורים ופרחים. כל כח מוליד בדומה לו ממש, העיקר הוא בגשמיות, חלק אלוקה ממעל ממש.

העליה מ"היושבת בגנים", הגילוי דג"ע, לגילוי ד"הרי בשמים" לעת"ל, העליה מאור הממלא שבא בהתחלקות בכלים וגם האור בגדר התחלקות, לגילוי אור הסובב שהוא אור פשוט הנמשך ממקורו ללא הפסק, הוא ע"י "ברח דודי", בדרך בריחה ודילוג. אלא שכדי שלא יתבטל מגילוי אוא"ס הבל"ג הזה צריך להקדמת הגילוי דג"ע להמשיך אור הקו ע"י צמצום בדרך סילוק, ועי"ז יהיה חיבור אוא"ס שלפני הצמצום עם אור הקו. חיבור הוי' דלעילא בהוי' דלתתא. "הוי' אלקינו הוי'", שם הוי' בכאו"א, יו"ד, הנחת עצמותו; ה' ראשונה, התבוננות שכל הגילויים הם הארה בלבד; וא"ו, עסק התורה; ה' אחרונה, מצוות שהרצון בהן אינו מורכב בשום דבר. מטרת הגילוי דג"ע שבא ע"י תורה שענינו גילוי, הוא הקדמה כדי שאור הסובב ועצמות אוא"ס יבוא בגילוי וגם כדי לזכך את הגשמיות שמקיים בהם את המצוות.

החכם עיניו בראשו: א' מארז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, שיהי' ירא חטא, מצד המקיפים שבנפש, "ראשו". ב' בשכינה דשריא על רישי'. גולה על ראשה: א' גם בגלות נק' בנ"י "מנורת זהב", מצד נקודת היהדות. ב' הגאולה היא ע"י השכינה שנק' ראשה. ב' פירושים באין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש: א' חסרון דשכינה, ענין הצמצום, עי"ז יומשך אור נעלה יותר שלא שייך בו חסרון. ב' כובד ראש דישראל "לי ראש", תשובה, עי"ז יומשך אור נעלה יותר. כי תשא את ראש – היפך כובד ראש דחטא העגל, ע"י נתינת מחצית השקל, שרומז על בירור נה"ב נעשה גם תיקון כובד ראש שלמעלה.

אסתר-מלכות: באצילות, בחי' פנים. בירידתה לבי"ע "הסתר אסתר פני ביום ההוא". בנש"י: עצם הנשמה (ישראל, בכל מאדך), הארת הנשמה (יעקב, בכל לבבך ובכל נפשך). בזמן הגלות "אני ישנה ולבי ער" ע"י מס"נ מכח עצם הנשמה מתגלה גם אור הנשמה. "ויהי אומן את הדסה היא אסתר" גם במצב ד"אסתר" יש כח המס"נ "הדסה" (חנני' מישאל ועזרי' נקראו הדסים). הכח לזה ע"י תורה ומצות "אומן".

הגורל למעלה משכל ורצון, בחי' בעל הרצון, גילוי אוא"ס שלמעלה מסדר השתל', שייכות פורים ויוה"כ, תשובה דפורים למעלה מיו"כ. מחשבת המן דלמעלה מהשתל' כחשיכה כאורה. אחשורוש, אחרית וראשית שלו, והושחרו פניהם של ישראל; "חש" מלשון שתיקה שלמעלה מדיבור, ולמטה מדיבור. הנס דפורים היה מצד הבחירה גם הגורל בבחירת העצמות, ואוהב את יעקב דוקא. ומתגלה ע"י מס"נ מצד עצם הנשמה.

תשרי הנהגה טבעית, ניסן הנהגה נסית, ע"י שניהם נעשה הכרת אלקות. תשרי, מלכות, בנינה מהגבורות, העלם, חסרון האור, וע"י הצדקה ממלא החסרון, אור השייך לעולמות. ניסן, ז"א רובו חסדים, לעניים ולעשירים, גילוי אור הבל"ג שלמעלה מהעולמות. תפלה ענינה מילוי החסרון, ותורה ענינה חסד, גילוי האור שלמעלה מהעולמות, ענינו של ניסן, לכן א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם.

קריעת ים סוף, מלכות דאצילות, חיבור אצילות ובי"ע לפי שעה, הכנה למ"ת, חיבור עליונים ותחתונים באופן של קביעות ע"י עבודת הבירורים דנגלה דתורה, החידוש דלעת"ל גילוי פנימיות התורה באופן דראי'. אף שישנו גם עכשיו אבל טעמי מצוות לא נתגלו, ואינו דומה שמיעה לראיה. כי אפשר להפריך ולסתור. משא"כ ראיה תופס העצם, לכן משיח ילמוד עם ריבוי עצום בכמות ואיכות. ההכנה לזה ע"י בקיעת הנהר. ומבאר פרטי החילוקים בין קריעת ים סוף לבקיעת הנהר. בין המטה ל"והניף ידו". בין י"ב גזרים לז' נחלים. משה נק' 'רבינו' ומשיח נק' מלך.

שבת (ז' ימי ההיקף, הכולל גם בחי' סוכ"ע) גילוי התענוג. אבל שמיני, שומר ההיקף, למעלה משבת, עצמי למעלה מסוכ"ע. לכן 'קרא משה' שקילוסו בא"ז ונעשה הגילוי דוירא אליכם כבוד הוי', לכל ישראל בשוה, כמו במ"ת. מעלת משה על האבות, ממשיך שכינה למטה מצד בחי' העצמי. ע"י גילוי שם הוי' דלעילא, גילוי בחי' שמיני לעתיד לבוא (כינור של שמונה נימין). ע"י העבודה בזמן הגלות באופן של מס"נ, ודוגמתו במשה "מאז באתי אל פרעה", שבירת קליפת פרעה בעודו בתקפו ע"י מס"נ כמו"כ לקיחת שמן זית דוקא למנורה, "ואני כזית רענן בבית אלקים", מקור השמן הוא מקור החכ', קודש הקדשים, שהוא בחינת העצמי, עי"ז שמסר נפשו להביא אורה לעולם.

שביתה, גם לארץ עצמה, תיכף לביאה, איתא בזהר, אית מלך לעילא וכהן משמש תחותי׳, העלאת מ"ן גורם המשכה בג' מדרגות: מלכות דא"ק וסדר השתל'. בינה וז"א דאצילות. מלכות דאצילות ובי"ע. השימוש דכה"ג הוא ע"י לבושים, ענין הפרסאות (ומבאר ענינם בהרחבה) שיש בין כל הג' מדריגות, בין אצילות ולמעלה מאצי'. בין ז"א ובינה. בין בי"ע לאצי'. ענינם בעבודת האדם: אהבה דרעו"ד, בלי צורך לאתכפיא וכו' עושין רש"מ, שעושה (אַז ער טוט אויף) רצון למעלה מהשתל'; אהבה ויראה שכליים, חיבור מוחין ומדות; אהוי"ר טבעיים, עבודה מצד קב"ע נמשך לבי״ע, תכלית הכוונה, מגיע (דערלאַנגט) בע"ס הגנוזות למעלה מאצי' ונמשכים בבי״ע. זהו ושבתה הארץ (רצוא) גילוי אוא"ס במלכות, בבחי' שביתה ונייחא (שוב) ע"י לבושי התומ"צ. חטא בני אהרן, רצוא בלי שוב, שהיו מחוסרי בגדים, "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו׳", לעשות מהגשמיות כלים לאלקות, עי״ז הוא השוב, ונשלם הכוונה שיהי׳ דירה בתחתונים.

כתר, לשון סובב ומקיף ולשון שתיקה. היינו מה שאינה מתגלה (שתיקה) נשאר במקיף. סדר העבודה מיצי"מ: ניסן, אייר, סיון. אתכפיא, אתהפכא. ביטול במציאות, שתיקה. סדר התפלה: הודאה בתחילת התפלה; התבוננות בפסוד"ז, אהוי"ר דברכות ק"ש, רצוא דק"ש, ביטול במציאות דשמו"ע, "בעמדם תרפינה כנפיהם"; ביטול זה קשור עם הביטול ואתכפיא דתחילת העבודה. "ולא תעלה במעלות על מזבחי", התחלת העבודה לא באופן של עלי' במעלות ומדריגות, ממלא, אלא "עלה בכבש", למעלה מסדר והדרגה, כי אם יתחשב במדרגתו מעמדו ומצבו "תגלה ערוותך עליו", שיראה פחיתותו וימנע מעבודה, וצ"ל "עלה בכבש" לכבוש את עצמו (ער קווטש זיך איין) ומניח את עצמו לגמרי (ער לייגט זיך אריין) בעבודה שלמעלה מטו"ד, ע"י הביטול ושתיקה ("יונת אלם רחוקים"), ואז "פנה לסובב וכו'". בהקדמת נעשה לנשמע, מגלים כתר תורה.

דצח"מ שבאדם, אותיות, מדות, שכל, ועצם הנפש שלמעלה מהשכל, והשייכות דמדבר (עצם הנפש) לדומם (אותיות) דוקא. ועד"ז בעבודה: מצות אנשים מלומדה, אהוי"ר טבעיים, אהוי"ר שכליים, והביטול לבעל הרצון שמצד זה נעשה קיום המצוות בקב"ע ללא הרגש, ע"ד מצות אנשים מלומדה. שייכות דתורה לדיבור דוקא, כי במ"ת נמשך, לא רק ההבנה וההשגה שבתורה שהיתה גם קודם מ"ת, אלא בהדיבור, שקשור עם בחי' 'מדבר' אשר לא ישב אדם שם, אור בל"ג שלא לפ"ע הנבראים, שעל ידו דוקא נעשה זיכוך הגשמיות. תשי’’ד

מקושש לשון היקש, שהקיש עץ החיים ועץ הדעת לידע איזה מהן רב. חטא עה"ד היה שנשאר בעבודה להפריד בין טב לביש ולא המשיך הלאה, דבריבוי השתלשלות אפ"ל מזה רע. כאשר העבודה בפועל, במדות, בשכל וברעו"ד היא בהגבלה, יש מזה אחיזה ללעו"ז. אבל כשהיא למעלה מהגבלה לא שייך אחיזה ויניקה לחיצונים מזה. כמו"כ בספירות, אף מחיצוניות הכתר שייך אחיזה לחיצונים, משא"כ בפנימיות הכתר שלמעלה לגמרי מהגבלה דעולמות אין שייך יניקה. עץ הדעת, ענינו בירור והבדלה בין טוב לרע, אבל בהגבלה, לכן שייך שיסתעף מזה ענין של רע, וצריך שיקח תחילה עץ החיים, שלמעלה מהגבלה. מקושש עצים הפריד בין עץ החיים לעץ הדעת, הפריד את היש הנברא ממקורו. שהחליט אשר עה״ד הוא רב, שיש בו עבודה גדולה יותר (איז אַ גרעסערע עבודה). העבודה צ״ל למעלה מהגבלה, מצד עצם הנשמה שהיא חבוקה ודבוקה בך, ע״י שטוענת עולך, קבלת עול, דעי״ז מגיעים לבחי׳ יחידה ליחדך.

ביאור בקשת כנס״י "זכור הוי׳ מה הי׳ לנו הביטה וראה את חרפתינו. ופי׳ הבעש״ט געדענק גט וואָס עס איז געוואָרען פון אונזער מ״ה שבנשמה קוק זיך צו און מאַך אונז זעענדיק אונזער אייגענע שאַנדע [=זכור ה׳ מה נהי׳ מהמ״ה שבנשמה שלנו הבט ועשה שאנו נראה את החרפה של עצמנו]. מסע הנשמה בגלות להגיע "למוצאיהם" לשרש עצם הנשמה שם מ"ה. בקשת כנס''י זכור ה' מה היה לנו, שלא תהיה שכחה, גם בירידה לבחי' אחור בהעלם הגלות "אביטה וראה את חרפתינו", ביטול הגלות "חרפת אלמנותיך" "היתה כאלמנה".

הכוונה פנימית במתן תורה שלכן מתחיל אנכי באות א' (ולא ב' כבראשית שהוא מלשון ברכה) כי ניתן להם המקיף, אלף אותיות פלא, בפנימיות, "ראה אנכי נותן לפניכם" שנמשך אנכי, שם הוי', בפנימיות נשמות ישראל. שם הוי' בנפש הם חמשה שמות נרנ"ח, וקוצו של יו"ד הוא יחידה, טהורה היא, איתן שבנשמה מלשון ישן, בחי' עתיק, ונמשך לחכמה פנימי, משכיל לאיתן האזרחי, מזריח לכל החושים וגורם יחוד בין כל דרגות הנפש המרומזים בד' אותיות שם הוי' שכל ומדות מחדו"מ שכולם יהיו בביטול. כל זה התחדש במתן תורה. אצל האבות (איתנים), לנש"י קודם מ"ת היו בחי' אלו ע"י עבודה בגדרי הנבראים, החידוש דמ"ת שניתן האור דלגלות עצמותו בדרך מתנה מלמעלה שאינה בהגבלת הנברא ופועל ביטול אלקי ממש. לאחר העבודה דאלול (ר"ת את לבבך ואת לבב) בהסרת ערלה הגסה והדקה, ובתשרי (ירח האיתנים) עד שמח"ת נמשך גילוי בחי' איתן מלמעלה, ביטול שאינו בהגבלת הנברא ומגיע לפנימיות ("ראה גו' לפניכם") הכח לעבודה כל השנה באופן של ברכה, אור ישר, ולקללה, אור חוזר, בע"ת, "אשר תשמעו" בוודאי בא' מב' האופנים, כי לא ידח ממנו נדח. קריאת פ' זו בשבת מברכים אלול נותנת כח לעבודה דאלול ותשרי שיומשך בחי' איתן גם בעולם, תשובה עילאה, הן בקו דר"ה ויו"כ והן בקו דסוכות ושמח"ת שיהי' בן חכם ישמח אב, אידן וועלן זיך פרייען מיט דעם אויבערשטן און דער אויבערשטער וועט זיך פרייען מיט אידן (ישראל שמחים בהקב"ה והקב"ה בישראל).

רק באדם יש הענין דצלם ודמות שלמעלה, לכן יש בו העבודה דיחודא עילאה (צלם, צורה עצמית) ויחודא תתאה (דמות). ע"י קיום המצוות הוא בצלם ודמות שלמעלה. אך מי שחטא ופגם כו' וחסר לו הצלם ודמות שלמעלה, העצה לזה קרבנות, לפי ששרש הדצ"ח הוא מתהו, למעלה מהאדם שהוא מתיקון. ולמעלה מזה תשובה, שאינו צריך לממוצע דדצ"ח, ואפילו לא לתורה, כי העצם דישראל הם למעלה מתורה, והאדם הוא בחי' קדם. ולכן ר"ה יום ברוא אדה"ר נקרא "תחלת מעשיך" להיותו בבחי' קדם. קטע במאמר המבאר החסרון בהעדר העבודה: ...כשלא עשה בשלימות (ער האָט ניט דערטאָן) ענין שנצטווה לעשות, ובפרט שבזה יכול להיות הסתת ופתויי היצר, דמאחר שיש בעבודתו כל שאר פרטי הענינים, אין זה רעש כ"כ שחסר פרט אחד. ולדוגמא, שכאשר אינו מתייגע בעבודת התפלה כדבעי, אומר לו היצה"ר מה הרעש, הרי יש לך כל שאר הענינים, ומהו הרעש שחסר פרט אחד, ביסט דו ניט קיין עובד. וכאשר היצה"ר רואה שאין זה פועל עליו (דאָס נעמט אים ניט), אזי מפתה אותו באופן אחר, ומתחיל לטעון לאידך גיסא, איך אתה שייך כלל לעבוד את השי"ת, הרי הוי' הוא האלקים אחרי הבריאה כמו קודם הבריאה, ואין עוד מלבדו, ואילו אתה משוכני בתי חומר, שזהו באין ערוך והפכי לגמרי, וא"כ, וואָס שטופּסטו זיך בטרקלינא דמלכא. והנה, אף שטענות אלו הם רק מהסתות ופיתויי היצה"ר, הרי, כאשר מתפתים מטענות אלו, הנה סוף סוף נופלים ברשותו, ועד שבאים לרע גמור .. וזהו ג"כ מה שארז"ל בתחילה קראו הלך, ולבסוף קראו אורח, ולבסוף קראו איש (בעל הבית), והיינו, שבתחילה הוא רק זורק לו מחשבה בא' מב' טענות הנ"ל, ועי"ז נכנס בו הנחות העולם, שחושב שגם כאשר חסר ענין העבודה אין זה רעש, ועי"ז מנתק אותו (ער רייסט אים אָפּ) מענין העבודה, והולך מדחי אל דחי, עד שבא לרע גמור מגקה"ט שהוא באמצעות ק"נ דנוטלת מזו ונותנת לזו. ולכן, כדי שהיצה"ר לא יהי' אצלו בעה"ב, הנה מלכתחילה אין להניח לו להיות אפילו הלך, והיינו שלא להתפתות מטענותיו כלל".