מאמרי שנת תשי"א

"בגנים", ב' פי' הפכים: גן עדן או גלות. קודם מבאר מעלת הנשמה ע"י העלם והסתר הגוף, העבודה דאתכפיא ואתהפכא, שהוא עיקר הכוונה ומחזק את האדם ביתרון כח, כענין "ופרעה הקריב" וגם "פרעה את העם", פרעה איז מיטגעגאנגען מיט דעם עם, לכן חברים, הנשמות שבג"ע שהשלימו עבודתן, ונק' צבאות ה' ככל הפי' בצבא, הם מקשיבים לנשמות הנפוצים בגולה שלא השלימו עבודתם ומוסרים נפשם בעוה"ז ולמדים תורה ומקיימים מצוות ללא תנאי ומהפכים שקר העולם לקרש וקשר דקדושה ואף שנפוצים בגולה בכ"ז רייסט מען זיך אפ פון וועלט און מען נעמט מיט דעם גוף ונה"ב ובאים בבכ"נ ובמ"ד וקוראין שמע ועוסקין בתורה במס"נ ממש, און דאס פארמאגטמען (זאת מרוויחים) נאר אין עוה"ז, ולכן חברים הנשמות בג"ע וגם הקב"ה מקשיבים לקולם.

נשמות דבי"ע, זרע בהמה, חסר דעת להולדת המידות. ביטולם הוא ביטול היש, משא"כ נשמות דאצילות, זרע אדם, יש בהן דעת, ביטולם הוא ביטול במציאות. הציווי "כי תקנה עבד עברי", שמשה ימשיך דעת גם לנשמות דזרע בהמה מצד שרשם בעבר הנהר, שם יש בהם דעת רק צריך לגלות מהעלם גם לנשמה בגוף (כי תקנה, קנין ענינו גילוי ההעלם) וכל זה בכח משה שהוא במדריגת עבר הנהר. גם בזרע אדם, הדעת בהם אינו אלא ע"י השגה, וצריך להמשיך בהם הכרת העצם (תכלית הידיעה שלא נדעך) וגם זה מצד שרשם שעלו במחשבה, ונמשך ע"י משה דוקא שבו מאיר העצם שלמעלה. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפנימיותם, משה מקשר פנימיות הנשמה לפנימיות עצמות ומהות א"ס ב"ה. ובעבודה: זרע אדם, הוא עסק התורה והתפילה, וזרע בהמה הוא העסק בעובדין דחול. העבודה היא להמשיך בהם דעת ע"י התקשרות לאתפשטותא דמשה שבדור. ע"י העבודה עתה, שש שנים יעבוד, אף שזה זמן מוגבל, ישלימו בו את כל העבודה, ויהי' מלאה הארץ דעה את ה', בחי' הדעת .. וע"י הפיכת השקר והקשר דעולם לקרשי המשכן, הרי משה שבדורנו, שהוא כ"ק מו"ח אדמו"ר, יקשר את היחידה שלהם עם בחינת יחידה שלו, שהיא טוענת עולך יחידה ליחדך, ועי"ז ובשביעית יצא לחפשי חנם, דהיינו הגילוי דלעתיד, ע"י משה שהוא גואל ראשון וגואל אחרון, שבמהרה בימינו ובעגלא דידן יגאלנו מהגלות האחרון המר, אשר בו חושך כפול ומכופל, ויגאלנו.

כי תשא גו', נתינת כח לעבודת הקרבנות ע"י משה רעיא מהימנא, שרועה את האמונה שלא תהי' במקיף, "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" שישנו בדקות בכ"א. ע"י הדעת, ענינו של משה, שהו"ע ההתבוננות. ג' מדריגות באמונה – ממכ"ע (אלקים, דיבור) יש גם לאוה"ע; סוכ"ע (הוי', מחשבה) יש רק בישראל; בעצמות למעלה מסוכ"ע, גם היא ישנה בישראל, כי שרשם למעלה ממחשבה. מ"מ צריכים להמשכת האמונה בפנימיות ע"י משה. בנתינת מחצית השקל (אתעדל"ת) ממשיכים מלמעלה "מטבע של אש" (אתעדל"ע) ונמשך אח"כ אתעדל"ע שאין אתעל"ת מגעת שם ("בשקל הקודש", למעלה מסוכ"ע), "כופר נפשו", המשכת העצמות. לכן שאל משה על דורות הבאים, כי נכלל בה כללות עבודת האדם. וענה לו הקב"ה שזה יהי' ע"י "אתפשטותא דמשה" שבכל דור.

ג' ענינים בחידוש דמ"ת: תחתון, עליון, וביטול הגדרים ע"י המשכת אוא"ס. ג' ענינים בקיום מצוה: מלומדה, מאהבת ה'. לשמן, במצוות עצמן: בירורים, המשכת חיות ע"י דביקות בה', ביטול במציאות. בלימוד התורה: חכמה ושכל, מקשר ישראל וקוב"ה, אורייתא וקוב"ה כולא חד. בהלכות ת"ת: הלכות הצריכות, ידיעת התורה, החיוב ד"והגית", לימוד לשמה למעלה מציווי. גמר הקבלה תלוי במס"נ בפועל דוקא, ביטול הגדר דעליון ותחתון. מס"נ (ע"ד פורים) חודר בהגוף כפי שהוא בתכלית השפלות בגשמיות. וצריך שגם המציאות עצמה תהי' קשורה בתורה. מרדכי עורר ללמוד במס"נ והמשיך לדורו ע"י לימוד עם תשב"ר שקרובים לאלקות, וגם גופם לא נתגשם כ"כ באכו"ש ותאוות. כיון שכל שנה חוזר וניעור ענין זה, לכן צ"ל "עד דלא ידע", ביטול ויציאה ממציאותו ("ארויסגיין פון זיך") גם מצד הגוף שה"ידע" אח"כ הוא באופן אחר לגמרי, שהשכל המוגבל מתאחד עם התורה הבל"ג ועם הקב"ה.

חיות העולם הארה בלבד, במקורה היא נעלה יותר, לכן רצוא להכלל במקור, ומצד הכוונה מאירה בבחי' שוב. ומזה רצו"ש בנבראים אף שאינו בגלוי. הרצוא באור הממלא אינו ביטול המציאות לגמרי, ונותן מקום לזולת. השוב שבו הוא התיישבות ממש. משא"כ בסוכ"ע הרצוא הוא ביטול במציאות לגמרי, והשוב הוא ביטול הכלים אל האורות. "זאת חוקת התורה", רצו"ש, דפרה אדומה סוכ"ע (חוקת ל' חקיקה) יש בה רצו"ש (אפר ומים) באותו ענין. לכן על־ידה יכול לטהר מטומאת מת, שאין בו חיות כלל (ולכן תמה משה במה תהי' טהרתו). "וידבר הוי' (דלתתא, ממכ"ע, עבודה בכל לבבך) זאת חוקת התורה אשר צוה הוי'" (דלעילא, למעלה מסדר השתל', בכל מאדך).

ריח, המשכת עצם הנפש. ב' נקבי החוטם: הימני, ריח סתם, מקיף דאור ישר, מגיע בחיצוניות עתיק; השמאלי, ריח חריף, מקיף דאור חוזר, מגיע בפנימיות עתיק ופועל גם בשכל, "פנימיות אבא פנימיות עתיק". משיח יהי' מורח ודאין, המשכה מפנימיות עתיק "מורח", עד לשכל הגלוי "דאין". שלא ישפוט לפי המצב החיצוני וכחות הגלויים, אלא לפי העצם. כשם שקרי"ס היתה הכנה למ"ת, כך בקיעת הנהר לעתיד הכנה לגילוי פנימיות התורה ע"י משיח; אלא שקרי"ס (תחילת העבודה) היתה ע"י מטה דוקא, ובקיעת הנהר (סיום וגמר העבודה, גילוי מהות האלקות) תהי' ביד "והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים". משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, כי יהי' גילוי העצמות שיפעול תשובה גם בצדיקים. "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", כי ע"י העלמות והסתרים מגיעים למעלה יותר, ע"י העבודה דאור חוזר יהי' הגילוי דמשיח, וזה (און אָט-אָ-דער) שהוא מחולל מפשעינו ומדוכא מעוונותינו, את חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, יוליכנו לקראת הגאולה השלימה והאמיתית ותתגלה מעלת העבודה דאור חוזר, ישוב אפך ותנחמני.

מעלת אתכפיא, שהרע עצמו מכיר ויודע מעלתו אלא שאינו מתהפך אלא רק בטל לטוב, משא"כ אתהפכא ע"י גילוי מלמעלה הרע עצמו מתהפך לטוב. ב' מעלות, הרע עצמו מתהפך לטוב, מצד הכח שניתן לו מלמעלה; וזה נעשה גם מצד הרע עצמו שמכיר שהוא רע, מצד גילוי העלם העצמי מהרגש המרירות ממצבו. "ויורהו ה' עץ גו'" לפי' הזהר קאי על התורה (אתהפכא ע"י גילוי מלמעלה), לפי' המדרש קאי על עץ מר (אתהפכא ע"י גילוי המרירות שבמים המרים עצמם). "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" הצדיק מרגיש ישותו, יש מי שאוהב, וירצה לצאת מישותו. עד"ז "מחר חודש": חידוש הלבנה דוגמת הגילויים דלעתיד, והעבודה בזמן הזה דוגמת ער"ח. וזהו תוכן הרמז שנתן יהונתן לדוד בענין הקשת, שהעננים עצמם גורמים לריבוי הגוונים, בדוגמת הגילוי דלע"ל שהחושך יאיר מצד עצמו. משא"כ ענין הקשת בגוונין בהירין הרי הארת החושך היא מחמת ריבוי ותוקף אור השמש, ולכן הרי זה רק בבחי' רגלי משיחא.

הגילוי ביום א' דחג פסח הוא אתעדל"ע לבד ונרגש רק בנה"א, אבל נה"ב נשארת בתקפה; בעבודה דספה"ע, מלמטה למעלה, פועלת הזזה גם בנה"ב. ב' ענינים בבירור נה"ב: הקרבת העומר, וספירת העומר שענינה בירור מוחין ומדות דנה"ב כפי שכל מדה כלולה מז' (חסד שבחסד, תשוקה גלוי' לגשמיות, גבורה שבחסד, שנאת המנגד לו בענין זה וכו'). עיקר הבירור נשלם בל"ג בעומר, הוד שבהוד, שהוא סוף עיקר המדות. קשור לרשב"י שעבודתו הי' לקשר עומק רום עם עומק תחת, לכן גילוי שורש שרשו למעלה הוא ע"י הוד, המדרגה התחתונה ביותר בעבודה (הוד שבהוד). הכח לבירור כל סדהש"ת עד למטה מטה הוא "ממחרת השבת" למעלה משבת, המדריגה הנעלית ביותר בזמן. "וכאשר עומדים בל"ג בעומר בתנועה של התקשרות ללימוד פנימיות התורה, לילך בדרך שפתח רשב"י, ולהמשיך זאת על כל השנה כולה, הרי זה הכנה והקדמה להענין דמ"ת, הביאני המלך חדריו, וזהו גם עת המוכשר לבקש ולפעול (אויסבעטן) שתקויים בקשת דוד המלך, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", שגם "בתורתך", לימוד נגלה דתורה ולימוד רזין דאורייתא, יהי' גילוי הנפלאות, ועד לביאת משיח צדקנו".

"והתהלכתי" ל' הרגל בהליכה ובבת אחת, דהנה ב' הליכות הן, מלמעלה למטה ומלמעלה למטה: להילוך מלמטה למעלה דרוש כמה תנאים: לדעת הדרכים והנתיבות לעלות בהם. בעבודה, קיום תומ"צ כדבעי והשגת אלקות; כח חזק לעלות. ובעבודה, היכולת להעלות גם את הנה"ב; לבושים מתאימים. בעבודה, היינו תיקון אותיות מחדו"מ. להילוך מלמעלה למטה אינו דורש תנאים אלו, כי העליון יודע את הדרכים והנתיבות והוא בעל כח חזק, וגם לבושים אינו נוגע בירידת העליון למטה. יתרון מעלה בכל אחד שאין בזולתו: בהילוך מלמעלה למטה, נמשך העליון כמו שהוא, משא"כ מלמטה למעלה הוא רק לפ"ע עבודת התחתון; בהילוך מלמטה למעלה, התחתון קולט את העליון בפנימיות. לע"ל "והתהלכתי בתוככם", שניהם נכללים בתיבה אחת ובענין אחד (אין איין וואָרט און אין איין ענין) ב' אופני הילוך יחד, ע"י גילוי העצמות שלמעלה מהתחלקות מעלה ומטה. כמו"כ "ואולך אתכם קוממיות", ב' קומות, אור ישר ואור חוזר שיתאחדו בתיבה אחת, קוממיות.

סדר המשכת התורה מעצמותו ית' "ואהי' אצלו אמון"; במוחין, "ואהי' שעשועים יום יום"; במדות, "משחקת לפניו בכל עת"; "במלכות, "משחקת בתבל ארצו"; עד "ושעשועי את בני אדם" היא התורה שנמשכה למטה. לימוד התורה בדרך אור חוזר (קושיות וכו') מגיעים למעלה באין ערוך מהלימוד בדרך אור ישר. ע"י היגיעה להבין, מגיע לפנימיות אבא פנימיות עתיק וע"י היגיעה לידע את המעשה, מגיע לפנימיות עתיק עצמו, עד לשעשועי המלך בעצמותו שיתגלה לע"ל. אבל מארז"ל אלפיים שנה קדמה תורה לעולם, היא אינה מצד עצמותו אלא כפי שנמשכה במוחין. במ"ת ניתן גליא דתורה (שנגלה עתה) ורזין דאורייתא (שיתגלה לעתיד) והכח על עבודה באופן דאור חוזר שמגיע בעצמותו ית'.

ב' סוגי עבודה; א' ברוחניות, עלמא דאתכסיא, לויתן, כרשב"י והבעש"ט. ב' בגשמיות, עלמא דאתגליא, שור הבר. עד"ז החילוק בין דור המדבר לכניסה לארץ, במדבר היתה העבודה רוחנית, ובכניסתם לארץ נתחדש ענין נעלה יותר, קיום מצוות בגשמיות. הנתינת כח לזה הוא ע"י שילוח המרגלים. לכן משה שלח מרגלים לכל ארץ כנען, נתינת כח על בירור ז' המדות, עבודת הצדיקים, משא"כ יהושע שלח ליריחו בלבד, בחי' ריח, נתינת כח לבירור הלבושים דמדו"מ בלבד, עבודת הבינונים. משה, בחי' ראי', ביטול עצמי, אין מקום כלל להיפך הקדושה, ונעשה הבירור גם במידות עצמם. משה רצה להמשיך בחינה זו בישראל, "אעברה נא ואראה את הארץ גו'", אלא שלא הי' בהם ביטול זה, ולא הרגישו מעלת העבודה בגשמיות, וחשבו שזה ירידה גדולה ואפילו בעה"ב כביכול אינו יכול להוציא את כליו; רק יהושע וכלב הי' בהם ביטול למשה והבינו שבעה"ב יכול להוציא את כליו, ואפשר להעלות את הגשמיות. ע"י הביטול אל משה, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא ובדורנו זה הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר שהוא הרועה שבדורנו, תהי' הכניסה לארץ בפשטות, ויורגש ש"טובה הארץ מאד מאד".

קרבנות הם עיקר העבודה, ברוחניות בתפילה, ובגשמיות בקרבנות, בשר גידין ועצמות, בהמה גשמית דוקא נכלל באש שלמעלה. מעלתה ע"ג תפילה. דירה בתחתונים. מעלת קרבנות בג"ע, לשמרה, המשכת אלקות בהשגת המהות ולא בירורים, זיו תורתן ועבודתן. אך העיקר הוא למטה, רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, השלימות יהי' לעת"ל, המשכת העצמות כי בא לאחר מ"ת. כמצוות רצונך. מזה יובן מעלת עבודה בזמן הגלות כי הדבר הגורם הוא למע' מהדבר שנגרם. "השיגוה", השגות הכי נעלות, דוקא "בין המצרים".

ברית, חסד ושבועה, אינם תלויים בתנאי, מדוע נאמר "והיה עקב תשמעון" ולמה קורא 'מצות שאדם דש בעקביו' בשם משפטים (שכליים) לכאו' צ"ל חוקים או עדות? מבאר ענין תלת קשרין ישראל אורייתא וקוב"ה, נשמות למטה הם כמו ב' דברים מתקשרים, משא"כ למעלה הם דבקים כאחד, מעלה בהתקשרות למטה שבאים למדרגה גבוה יותר. הנשמות למעלה נק' "בנות ירושלים", שלימות היראה, נשמה למטה אומרת "שחורה אני" אפגעריסן [מנותק] מעצמות א"ס ב"ה, מבנות ירושלים, כי הגוף אינו כלי לאהוי"ר ודבקות, בארץ ציה ועיף בלי מים, אעפ"כ "ונאוה" יש לה אהבה וגם יראה בתכלית הנוי והיופי. אהבה מצמאון כרשפי אש ויראה מצד ביטולה והנחת עצמותה. אף שנשמות למעלה בטלים בעצם, כלא חשיב, אך אינו מתבטל לגמרי (ער ווערט ניט אויס) באופן דאין עוד. משא"כ הנשמה למטה מצד העלמות והסתרים תופס שהאמת אינו כן (כאפט זיך אז עס איז ניט אזוי) ויש רק עצומ"ה א"ס ואין עוד מלבדו, הביטול בתוקף יותר, לכן "ונאוה". גם בתורה ע"י שירדה ונתלבשה בעולם פועלת התקשרות ישראל עם עצמות, נפעל התקשרות התורה עם עצמות, הן בגליא והן בסתים דישראל ואורייתא וקוב"ה. "את הברית ואת החסד אשר נשבע" הם ג' עניינים למעלה מטו"ד שמכריח עצמו בלית ברירה כביכול. "והי' עקב" אינו תנאי אלא סדר עבודה בנשמה, בחי' יעקב, עקבתא דמשיחא, אותותינו לא ראינו, ומ"מ "תשמעון" בהבנה והשגה "את המשפטים האלה" שישפוט עצמו ע"י התבוננות בתכלית בריאתו ומעמדו ומצבו בירידה מבחי' טהורה היא, גלו לאדום שכינה עמהם, ער שלעפט מיט זיך את הניצוץ אלקי, יבוא למצב של "תשמעון" מחשבה, השגה, "ושמרתם" דיבור, ת"ת כנגד כולם "ועשיתם" מעשה, "ושמר ה"א לך את הברית וגו' אשר נשבע" עניינים שלמעלה מהשתל', "והיה" לשון שמחה, ימשכו למטה בגשמיות "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'".

"אתם נצבים היום (בר"ה) כולכם", התאחדות הכלל בקומה שלמה. "ראשיכם גו'" התחלקות פרטים בפ"ע. בעבודה הוא, להמשיך ולחבר אורות וכלים, האור מרגיש מעלת הכלי בשרשו (היכולת שלא להאיר) ומגלה זאת בהכלי, שעניינו ביטול, ובפרט בפני האור שגילה מעלתו. שורש החיבור הוא התכללות והתלבשות הוי' ואלקים, ושורשו מענין הצמצום (שמרגיש כוונת הגילוי) וגילוי הקו (שנרגש בו הצמצום), ומזה נמשך בעבודת האדם התחברות נפש האלקית שמרגיש מעלת הניצוץ שבנה"ב והביטול שבה, עד שמלבישה וממלאת את כוחות נה"ב בכוחותיו. לעבודה זו יכול כל אחד להגיע בכח עצמו, ואזי נמשך לו במתנה רצון פשוט למעלה מטו"ד. לצורך זה צ"ל 'כלי ריקן', לא שאינו אוכל ושותה, כ"א שאינו חפץ בגשמיות הדברים, אלא ברוחניותם. 'כלי מלא' בתאוות 'אינו מחזיק' גם ברכה דהשפעה גשמית, כי תכלית האדם היא עבודה רוחנית, אבל 'כלי ריקן מחזיק' גם השפעה גשמית בריבוי, כי היות הגשמי שלו רוחניות, אינה תופסת מקום, לכן מחזיק השפעה גשמית בל"ג, וביכלתו להפך נה"ב לקדושה, ויהיו כוחותיו ממולאים מכוחות נה"א, שמגיע עד היכן שידו מגעת, אזי נותנים לו מלמעלה בל"ג בגבול, כמו השפעת המן שהיה עומר מדוד ולכולם בשוה. כל זה גם בכללות ישראל, שיש בהם י' סוגים פרטים "ראשיכם גו' עד שואב מימך" ויש למעלה מטו"ד בבחי' כלל בל"ג, "ברכנו אבינו כולנו כאחד", שגם בהכלים יאיר מלמעלה מהכלים, הכלל בתוך הפרט, לכן צריך ליקר הזמן דר"ה ולהרבות באותיות תורה, תפילה ותהילים שבזה כולם שווים, וממשיכים בעבודה פרטית דכל השנה.