סיכום מאמרי מאמרי אחרון של פסח
42 מאמרים
פתיחה
סדר התוועדות "סעודת משיח":
המנהג בחצרות קדשינו, מעט קודם השקיעה הרבי מיסב עם הקהל לסעודת משיח. נוטל ידיו לסעודה, ומורה להכריז שכל הנוכחים יטלו ידיהם גם-כן. במשך ההתוועדות היה מזכיר ומזרז בדבר שתיית ארבע כוסות.
אמירת המאמרים שבו:
מועד זה היה קבוע לאמירת מאמר דא"ח, בנוסף לשיחות שנאמרו במשך ההתוועדות. בכל שנה בלי יוצא מהכלל, משנת תשי"א עד תשמ"ט (ועד בכלל) ישנו מאמר מיוחד על התוועדות זו. ברובם יתחיל עם פסוק מהפטרת היום מנבואת ישעיהו "עוד היום בנוב גו'", מעניני הגאולה העתידה ומשיח צדקינו. ברובם יבאר את ההפרש בין קריעת ים סוף לבקיעת הנהר דלעתיד. מעלת המשיח ונחה עליו רוח הוי' וגו', מעלת פנימיות התורה תורתו של משיח.
המשך ההתוועדות:
במשך הסעודה היה הרבי מורה לנגן את הניגון בעל שלוש הבבות (המיוחס לבעש"ט, לרב המגיד ממזריטש ולאדמו"ר הזקן), את ניגונו של אדמו"ר הזקן בעל ארבע הבבות, וניגונים מכל רבותינו הק' נשיאי חב"ד. וזאת בנוסף לניגון "האפ קאזאק" של ה'סבא' משפאלע, שנוהגים לנגנו באחש"פ. הסעודה וההתוועדות נמשכו עד כחצות הלילה, ואחר תפילת ערבית והבדלה (שהבדיל הרבי בעצמו), חילק מ"כוס של ברכה" לכל הנוכחים.
משיחת אחש"פ תשד"מ אודות מאמרי אחש"פ לרבותינו נשייאנו וההוראה מזה:
"ע"פ האמור שיום השמיני של פסח הוא למעלה מז' ימי ההיקף דפסח, יש לבאר דבר פלא בהנהגת רבותינו נשיאינו: מאמרים שנאמרו באחש"פ הנה רובם ככולם אינם שייכים ל"המשך" מאמרים דתקופה זו .. אפילו המאמר בשבת שלאחר חג הפסח הם בהמשך אחד, משא"כ המאמר דאחש"פ הנה רובם הם ענין בפ"ע ואינם שייכים להמשך. יתירה מזו: כאשר היה נהוג שהרביים היו נותנים את ה"כתב" (לאחר אמירת המאמר)הנה בנוגע למאמרים דימים הראשונים וכן שש"פ היתה ההנהגה ע"ד הרגיל, משא"כ בנוגע למאמר דאחש"פ שברובם ככולם לא ניתן הכתב ע"י הרביים, ולכן ממאמרים אלו ישנם רק "הנחות" שנכתבו ע"י החסידים וכיו"ב (כפי שרואים בפועל בכל סה"מ שנדפסו).
ומובן גודל הפלא שבדבר: בכל הדורות ידעו חסידים שיש לדייק ולשמור כל תיבה ותיבה מדברי הרב, לכן ביקשו ותבעו החסידים לקבל את ה"כתב". ואעפ"כ בנוגע למאמרים דאחש"פ (מלבד מאמרים אחדים) לא נמצאו מאמרי הרביים עצמם כי אם "הנחות" בלבד. ישנם כמה ששמעו בעצמם מאמרים באחש"פ וזוכרים התחלת המאמר או איזה ענין מתוכן המאמר, אבל המאמר בשלימותו כמו שנכתב ע"י הרביים עצמם לא ניתן, וזאת למרות ה"שטורעם" דיפוצו מעינותיך חוצה, הלא דבר הוא!
כאשר מחפשים ביאור והסברה בדבר, י"ל א' מהטעמים לכך ע"פ האמור לעיל במעלת יום השמיני דחה"פ: כשם שיום השמיני דפסח הוא יום בפ"ע שלמעלה מז' ימי ההיקף, "שמיני" לשון שומן וכו' - מתבטא הדבר גם בעניני התורה דיום זה שמאמרי החסידות שנאמרו ביום זה הם ענין בפ"ע, כך שאינם מוכרחים לבוא בהמשך לשאר מאמרים דתקופה זו. וכמו"כ בנוגע לנתינת ה"כתב" דמאמר זה, להיותו ענין בפ"ע באופן נעלה יותר כו', הרי לאו דוקא שיבוא במדידה והגבלה דאותיות הכתב וכו'.
ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע לפועל: ישנה נתינת כח מיוחדת מיום זה שמפעם לפעם צ"ל בתנועה שלמעלה ממציאות העולם מבלי להתחשב בענינים דמדידה והגבלה דקדושה.
ובאותיות פשוטות: כאו"א צריך לקבל ע"ע החלטה טובה, שמפעם לפעם, לכה"פ פעם אחת בשבוע, ימצא זמן שבו ישכח מכל עניני העולם וישכח מעצמו, ויתמסר לעסוק במחשבה והתבוננות בענין של "שומן" דתומ"צ, פנימיות התורה, שנתגלתה בתורת החסידות באופן ד"יתפרנסון", היינו להתבודד אליבא דנפשי' ולהעמיק מחשבתו בענין מסוים בתורת החסידות באופן ד"יחוד נפלא", וכל זה לא לשם איזו מטרה ותכלית, כדי לחזור ברבים או להדפיס וכיו"ב, כי אם בתור ענין בפ"ע.
וכאשר יהודי מקבל ע"ע החלטה זו, ובפרט ב"יום זכאי" דשמיני של פסח שהוא למעלה מכל ימי ההיקף, למעלה מסדהש"ת (כמו תוכן ההחלטה) אזי ישנה ההבטחה שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.. שמזמין לו מעמד ומצב שיוכל להסתגר ולהתבונן בעניני חסידות.
ויה"ר שהנהגה האמורה תהיה לעתים תכופות ככל היותר ובאופן של רחבות והעמקה ככל היותר, וכל זה מתוך שמחה וטוב לבב".
מורח ודאין, מעלת העבודה דאור חוזר
לכללות המאמר ראה המשך תער"ב ח"א ד"ה ביום השמע"צ, וירח ה' ולך לך. וראה גם ד"ה והי' ביום ההוא תשכ"ב. ענין ב' נקבי החוטם, ראה גם סידור עם דא"ח ט,ב ואילך. אמרי בינה שער התפילין (ח"ג) קנא-קנד. וראה בארוכה ד"ה ויאמר לו יהונתן דפ' שמיני שלאחריו.
ריח, המשכת עצם הנפש. ב' נקבי החוטם: הימני, ריח סתם, מקיף דאור ישר, מגיע בחיצוניות עתיק; השמאלי, ריח חריף, מקיף דאור חוזר, מגיע בפנימיות עתיק ופועל גם בשכל, "פנימיות אבא פנימיות עתיק". משיח יהי' מורח ודאין, המשכה מפנימיות עתיק "מורח", עד לשכל הגלוי "דאין". שלא ישפוט לפי המצב החיצוני וכחות הגלויים, אלא לפי העצם. כשם שקרי"ס היתה הכנה למ"ת, כך בקיעת הנהר לעתיד הכנה לגילוי פנימיות התורה ע"י משיח; אלא שקרי"ס (תחילת העבודה) היתה ע"י מטה דוקא, ובקיעת הנהר (סיום וגמר העבודה, גילוי מהות האלקות) תהי' ביד "והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים".
משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, כי יהי' גילוי העצמות שיפעול תשובה גם בצדיקים. "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", כי ע"י העלמות והסתרים מגיעים למעלה יותר, ע"י העבודה דאור חוזר יהי' הגילוי דמשיח, וזה (און אָט-אָ-דער) שהוא מחולל מפשעינו ומדוכא מעוונותינו, את חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, יוליכנו לקראת הגאולה השלימה והאמיתית ותתגלה מעלת העבודה דאור חוזר, ישוב אפך ותנחמני.
הטבע עצמו לא יהיה מציאות היפך הגילוי
יצא לאור בקונטרס "לקראת ימים האחרונים דחג הפסח – הננו מוציאים לאור .. יום ב' פ' שמיני, ערחה"פ, שנת ה'תש"נ".
"אראנו נפלאות", עיקר המעלה דגאולה העתידה היא לא בהנפלאות עצמם שיהיו אז אלא בזה שהקב"ה יראה את הנפלאות. יש נס למעלה מטבע ונס המלובש בטבע שהנס ניכר בהם; כשלבוש הטבע מעלים שרשו נעלה ביותר ונק' "נפלאות". נס המלובש בטבע מגלה אוא"ס הבל"ג בעולם עצמו, שליטת העצמות על הטבע עצמו. נס שלמעלה מהטבע, נס גלוי השליטה היא לא רק על אופן הטבע אלא גם על מציאותו. תמידיות הנהגת הטבע, מאוא"ס הבל"ג שנמשך ע"י הקו, שרשו תפארת הנעלם הכולל ומחבר בל"ג וגבול. נס המלובש בטבע, אוא"ס נותן מקום לגבול, נס שלמעלה מהטבע, אוא"ס למעלה מגבול. ע"ד החילוק בין ביטול דקב"ע והביטול דיחו"ע שבכל מציאותו.
קרי"ס למ"ת ובקיעת הנהר לפנימיות התורה
על העתק ההנחה של ספריית אגודת חסידי חב"ד ציין בכתי"ק: "תרלא" (המשך והחרים תרל"א) לכללות המאמר ראה גם שער האמונה פנ"ב, נ"ו ואילך. וראה לקו"ת צו יז, ב. מאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות התורה ח"א. סהמ"צ להצ"צ קיא,א. סה"מ תרל"ה. תרח"ץ. תרצ"ט.
קריעת ים סוף, מלכות דאצילות, חיבור אצילות ובי"ע לפי שעה, הכנה למ"ת, חיבור עליונים ותחתונים באופן של קביעות ע"י עבודת הבירורים דנגלה דתורה, החידוש דלעת"ל גילוי פנימיות התורה באופן דראי'. אף שישנו גם עכשיו אבל טעמי מצוות לא נתגלו, ואינו דומה שמיעה לראיה. כי אפשר להפריך ולסתור. משא"כ ראיה תופס העצם, לכן משיח ילמוד עם ריבוי עצום בכמות ואיכות. ההכנה לזה ע"י בקיעת הנהר. ומבאר פרטי החילוקים בין קריעת ים סוף לבקיעת הנהר. בין המטה ל"והניף ידו". בין י"ב גזרים לז' נחלים. משה נק' 'רבינו' ומשיח נק' מלך.
משיח יחבר את כל עניני מעלה ומטה
המאמר הוגה ויצא לאור בקונטרס אחש"פ תשמ"ח. שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר סי"ח: "המאמר הזה ישנו מכל הרביים והתחלתו "להבין ענין אוא"ס ב"ה שהוא למעלה כו' ולמטה כו'" ואפשר לראות את ההבחנה בין מאמרי רבותינו נשיאינו, שכל אחד מהם אמר מאמר זה באופן אחר". והולך ומפרט בענין זה. בשיחה לאחר מאמר זה אמר: כאשר מדובר אודות הענין ד"למעלה מעלה עד אין קץ" עלול אדם לחשוב לעצמו: הואיל והוא יודע שהוא נמצא במצב ד"למטה מטה עד אין תכלית" כיצד תובעים ממנו ע"ד ענינים של "מעלה" בכלל, ובפרט "מעלה מעלה", ויתירה מזו "עד אין קץ"?! עז"נ "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" כיון שהקב"ה תובע ענין זה הרי בהכרח שישנם כחות על זה, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" ו"איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן לפי כחו של כאו"א. והכח לזה הוא מיציאת מצרים, שהיא הנותנת את הכח לצאת מכל המיצרים וגבולים".
"רוח הוי'", כלל. "רוח חכ' ובינה", פרט. שייכים למשפט דמורח ודאין. ביאור מארז"ל אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית. החילוק בין אצילות לבי"ע. גופין ולבושים. לבוש המיוחד ולבוש הנפרד. אור וכח. הכח שבא"ס, לירידה למטה, ואור שבא"ס, לעליה למעלה.
שורש בי"ע ושורש האצילות. כל זה גם באצילות ולמעלה מאצילות ובאור שלפנה"צ עד אור הכלול בעצמותו, ביכולת להאיר וביכולת שלא להאיר. משיח יאחד את כל עניני מעלה ומטה "ונחה עליו רוח הוי'" ועי"ז יאחד גם כל הפרטים ד"רוח חכמה ובינה", חיבור מקיף ופנימי.
לע"ל גם למטה יהי' אלקות בפשיטות
לכללות המאמר ראה ד"ה מצה זו העת"ר (המשך תער"ב ח"ב). מקשר עם הקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (תהילים נד) "כי מכל צרה הצילני ובאויבי ראתה עיני".
האפשרות לגלות אור שלפני הצמצום לעת"ל ושישאר העולם שנברא ע"י צמצום במציאות (אי אפשר לומר שהוא ע"ד המשכת הקו, וגם א"א לומר שהצמצום הי' רק באור הגבול, כי הצמצום פעל גם באור הבל"ג שיתעלם). אלא שזהו ע"י העבודה שנעשה בצמצום עצמו שיהיה כלי לאור, "ויאר את הלילה" החושך עצמו יאיר, והוא מצד הגילוי דמ"ת מלמעלה למטה. לעת"ל יהיה הגילוי גם מלמטה למעלה "כדין וכדין". קודם הצמצום היה אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות, ואחר הצמצום עולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות. חוץ מהנשמות שנבקע עליהם הפרגוד שגם בהיותם למטה אלקות אצלם בפשיטות, כמו כן יהיה הגילוי דלעתיד. "כי מכל צרה הצילני (חסד) ובאויבי ראתה עיני" (גבורה), ענינים הפכיים ומ"מ יהיו שניהם יחד, לפי שהוא גילוי שלמעלה מב' הקווים.
עבודת האדם לפעול הצמצום ולהמשיך בל"ג
לכללות המאמר ראה ד"ה ויקרא והמאמרים שלאח"ז העת"ר (המשך תער"ב ח"ב). מקשר לקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (נ"ה) פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי.
נש"י שרשם משם הוי', "כל הנקרא בשמי" וירדו למטה "לכבודי בראתיו גו'" להמשיך אוא"ס שלפנה"צ בעולם. בהארה זו שייך "ועבדתם את ה"א" לפעול ענין הצמצום ע"י ביטול הרצון שבאדם; להמשיך אור הבל"ג ע"י התבוננות בענין דכולא קמי' כלא חשיב, שעי"ז נעשה חושך הצמצום כלי לאור הבל"ג.
העצמות נמצא בכל מקום ממש ומ"מ אינו נרגש ונגלה כלל בהנבראים, שאם הי' נרגש בנבראים, לא היו הנבראים במציאות כלל (זיי וואָלטן געוואָרן אויס מציאות), ומה שהם במציאות הר"ז לפי שאין העצמות נרגש בהם כלל, והיינו משום שאינו מסוג מציאות הנבראים כלל. הצמצום הוא ביטול רצון לרצון פנימי יותר. שמניח עצמו לגמרי וכל עבודתו בג' קוין הוא לעשות נח"ר לו ית'. עי"ז גורם ג"כ למעלה שנעשה ביטול הרצון וצמצום האור, ע"י הצמצום דוקא יוכל האור להתקבל בהנבראים. להמשכת אור הבל"ג צ"ל עבודה בדומה לאור הבל"ג, ההתבוננות דכולא קמי' כלא חשיב, חיבור ב' הדעות דד"ע וד"ת, עי"ז ממשיך אור הבל"ג למטה. וכשם שביצי"מ נתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו כך לעת"ל אראנו נפלאות ונגלה כבוד הוי" גם בגשמיות העולם ובבשר הגשמי.
בקיעת ים ונהר לפי גילוי אלקות שבהם
ד"ה לגוזר ים סוף לגזרים תרל"ה. ד"ה והניף תרח"ץ. גם מקשר לקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (נ"ו) "עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך".
משיח, פנימיות עתיק כמו שהוא במקומו, משה, פנימיות עתיק בפנימיות אבא. קרי"ס, בקיעת מלכות דאצילות, הכנה למ"ת דגליא דתורה, ע"י חיבור ים ויבשה, אצילות ובי"ע בסדהש"ת הם מופסקים וע"י הבקיעה לי"ב גזרים מחבר אצילות בבי"ע בי"ב גבולי אלכסון המחבר י"ב בקר דבי"ע, שהם ד' מחנות שכינה שכל אחד כלול מג' להעלותם באצילות; בקיעת הנהר (בינה) דלעתיד, הכנה לגילוי פנימיות התורה, חיבור אצילות ולמעלה מאצילות לז' נחלים, לגילוי התענוג; בקיעת הירדן לאחר קרי"ס, קרע אחד בלבד לעבור מעבר לעבר. משיח ילמד בדרך ראיה בבת אחת כי ענינו יחידה, לכן כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה, ענין ההודאה שלמעלה מטו"ד, לכן ילמד לאלפי אלפים, ויגלה היחידה שבכל אחד מישראל, לכן הפסוק הולך גם על כל ישראל. לכן מהעבודה דישכיל שהוא בירור עה"ד טו"ר, מתחיל סדר העלי' עד לבחי' מאד שהוא למעלה מאצילות, דהיינו פנימיות עתיק שיתגלה לעתיד ע"י משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
גילוי שם הוי' דעצמות, הביטול דדוד
לכללות המאמר ראה ד"ה וירא ישראל את היד הגדולה בתו"ח. בסופו מקשר לקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (נ"ז) "למנצח אל תשחת לדוד מכתם". בשיחה שלאחרי המאמרי ביאור ג' הבקיעות דים סוף וירדן והנהר דלעתיד וההוראה מזה.
הפלא דקרי"ס שהים עצמו נהפך ליבשה, המשכת עצם המחשבה ע"י אור שלמעלה מהשתלשלות. משא"כ בתחילת הבריאה היה צמצום המחשבה ונתגלה רק חלק קטן, "יקוו המים למקום אחד ותראה היבשה".
הוי' דלעילא נמשך בהוי' דלתתא עד להתהוות בפועל. גילוי שם הוי' שבעצמות שלמעלה משם הוי' שברצון, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' (דלתתא) במצרים ויראו העם את הוי' (דלעילא) ויאמינו בהוי' (שבעצמות) ותיפול עליהם אימתה ופחד, ע"ד הביטול דדוד שיכול לבקש ב' הפכים בבת אחת, אל תשחת, על עקתא, על היסורים שהיה לו משאול ועל שאול שלא יהרג. דוגמת שם הוי' שבעצמות שיתגלה לעתיד ע"י משיח שהוא בן דוד.
בקרי"ס היה בהעלם ולעתיד יהיה בגלוי ע"י הקדמת עבודת הבירורים, "והכהו לז' נחלים" ז' מדות, ז' תחתונות דעתיק, ע"י בירור ז' מלכים קדמאין דתהו. "והניף גו' בעים רוחו" של משיח, "והדריך בנעלים" מעור דוקא עבודת הבירורים עד למלאכי השרת שנק' נעל דשכינה. לעתיד יהי' אראנו נפלאות, שהנפלאות יהיו בגילוי, והגילוי יהי' ע"י מלך המשיח שיגאלנו בקרוב.
קטנות וביטול ביצי"מ ובגאולה
לכללות המאמר ראה ד"ה ויקרא והמאמרים שלאח"ז העת"ר (המשך תער"ב ח"ב). מקשר לקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (נ"ה) פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי.
פתיחה וכיווץ במלכות ובנשמות, בפתיחה מקבלת אור וגילוי מלמעלה, בכיווץ משפיע למטה. ג' עניני קטנות: במדות, לבו אטום אבל מאיר בו האמונה מצד עצם הנשמה, לכן לא אומרים הלל השלם בימים האחרונים דחג הפסח אף שהיו גילויים נעלים כי עמדו בבחי' קטנות; קטנות דעולם התיקון הוא כדי לקיים מצוות בהגבלה, ויש בה כל הפנימיות; קטנות דאור הקו וביטולו מצד דביקות במקורו עי"ז מגיע לאור שלמעלה מהשתלשלות. מארז"ל ישים עצמו כאלם, בחי' מקבל בלבד;
יכול אף לדברי תורה, "צדק תדברון,, שצריך להשפיע ולהמשיך אור התורה בעולם, דורכזעצן דעם אור התורה אין וועלט; יכול יגיס דעתו ת"ל "מישרים תשפטו בני אדם", שגם לאחרי שמשפיע וממשיך אלקות בעולם לא יהי' במעמד ומצב של גדלות, כי אם בקטנות וביטול במציאות.
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שהתחלתם היה ביצי"מ שהיו בקטנות, אף שהוא בתחילת העבודה, מ"מ, בחי' הא' דקטנות קשורה עם המדריגות היותר נעלות דקטנות, שהו"ע הביטול דדעת עליון.
פנימיות התורה בבחי' ראיה עוד לפני הגאולה
לכללות המאמר ראה שער האמונה פנ"ו ואילך. מקשר לקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (נ"ט) "ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך. ראה גם שיחה לאחר המאמר".
בזהר מפרש הפסוק על קודם ביאת משיח ובמדרש מפרשו על לאחריו. עד"ז בפסוק ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך, שיש מפרשים על קרי"ס ויש מפרשים על לע"ל. כמו"כ הפסוק הנה ישכיל עבדי גו' אם הוא על משיח או על כל אחד מישראל. ושניהם אמת ומשלימים זה את זה. כך ענין קרי"ס למ"ת ובקיעת הנהר לע"ל לגילוי פנימיות התורה. מעין ונהר, חכמה ובינה, בינה נמשך מחכמה כמו נהר מהמעין, אלא שאינה מתלבשת כמו שהיא אלא מתעלמת בה, כדוגמת שמיעה, שמהפרט בא לכלל, כל זה הוא גילוי פנימיות התורה עכשיו. אבל משיח ילמד את כל ישראל פנימיות החכמה שאינה נמשכת כלל בבינה, ע"ד ראיה שתופס הכל בסקירה אחת, הנה ישכיל עבדי. אך כדי להגיע לגילוי זה דראיה מוחשית צ"ל קודם בקיעת הנהר העלם דבינה, כמו שקרי"ס הכנה למ"ת, אלא שגם בזה כלול הגילוי דלעתיד, כי בהשתלשלות כל הדרגות קשורים. כאשר נעשה בקיעה, הסרת ההעלם בבחי' היותר תחתונה (ים) הרי זה קשור גם עם הסרת ההעלם בבחי' היותר עליונה (נהר) לכן גם עתה יש להתחלת גילוי זה.
ע"ד מה שעכשיו הוא בחי' אירוסין ולעתיד יהי' בחי' נישואין, לכן "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" הולך הן על דרא דעקבתא דמשיחא והן על הזמן שלאחר הגאולה. ויש לומר בדרך אפשר, שהגילוי דראי' שהי' אצל האריז"ל הוא אותו הגילוי שיהי' לעתיד, אלא שאז הי' רק אצל האריז"ל ולפי שעה בלבד, וההתחדשות דלעתיד היא שכל ישראל יהיו בבחינה זו בסדר קבוע.
מעלת התשובה דלעתיד על התשובה דקרי"ס
לכללות המאמר ראה המשך והחרים תרל"א. המשך וככה תרל"ז פרק קטז-קכ. קכו-קכט. לסופו, ראה גם סה"מ פר"ת ע' פא ואילך. בסופו מקשר לקאַפּיטל די"א ניסן השתא (ס) "אלקים זנחתנו פרצתנו אנפת תשובב לנו".
חיבור ים ויבשה בקרי"ס הי' בזכותו של יעקב, שנאמר "כי במקלי עברתי את הירדן". קו האמצעי עולה עד פנימיות הכתר. אלא שהוצרך להיות ע"י משה, נטה ידך על הים, בוקע ים לפני משה, כי יעקב באצילות ומשה ממשיך לבי"ע. אלא שקרי"ס היה מלמעלה ובקיעת הנהר דלעתיד מלמטה ע"י עבודת התשובה, "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני". גם בקרי"ס היה ענין התשובה על שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, ופרצת ימה וקדמה, ופרצת הוא עבודת התשובה והתיקון על בחי' פרצתנו, ועי"ז נעשה ימה וקדמה, המשכת הרוח קדים.
ונמצא שגם בקרי"ס הי' ענין התשובה. אבל לעתיד הוא נעלה יותר שיהיה ב' המעלות מלמטה ומלמעלה. דעת ר' יהושע שהגאולה תהיה ע"י תשובה מלמעלה (שמעמיד להם מלך קשה כהמן) ומזדכך המטה בדרך אתהפכא ומחזירן למוטב, לכן בניסן עתידין להגאל מלמעלמ"ט, ולעת"ל תהיה שלימות בזה בגילוי המהות בדרך ראיה "אראנו נפלאות" אלא שעכשיו הוא בהעלם, ולעתיד יהי' בגילוי.
גילוי פנימיות לעתיד מן המיצר דתשובה ומהנגלה דעתה
לכללות המאמר ראה המשך תער"ב ח"א פרכ"ב. וראה לעיל תשי"א. מקשר לקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (ס"א) מקצה הארץ אליך אקרא גו' ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור גו' לשלמי נדרי יום יום.
כללות הענין דביאת המשיח שאז יהיו כמה ענינים נפלאים, אבל ענינו העיקרי של משיח הוא מש"נ בו והריחו ביראת ה', דמורח ודאין, מעלת החוטם שע"י נמשך פנימיות המוחין, עצם החיות, חיין וחיין דחיין, מקיפים דחי' יחידה, מעלת הקטורת המשכת המקיף שלמעלה מפנימיות ובפרט קטורת דיוהכ"פ ענינו מקיף דיחידה, רעותא דליבא מצד המיצר דתשובה שמגיע בעומק הנפש יותר מהתבוננות בהפלאת אוא"ס. תורתו של משיח מגיע מעצמות ח"ס, פנימיות אבא פנימיות עתיק, וזהו שלע"ל יצטרך להיות בקיעת הנהר, בכדי שיוכל להיות גילוי פנימיות התורה, בחי' פנימיות ח"ס, כמו שהיה קרי"ס (מלכות) הכנה למ"ת (חיצוניות ח"ס). מקשר עם מ"ש "מקצה הארץ (מיצר הגלות) אליך אקרא (לעצמות) ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור גו' לשלמי נדרי יום יום", ואיתא בתרגום יונתן שמזמור זה מדבר במלך המשיח. כי גילוי מקיף דיחידה שלמעלה מפנימיות עתיק הוא מן המיצר דוקא. ההכנה לגילוי זה ע"י תלמודו בידו, נגלה דתורה ופנימיות התורה בזמן הזה. פתגם רבותינו נשיאינו אַז איצטער איז דער עיקר נגלה און פנימיות גייט-נאָך נאָך נגלה, ולעתיד וועט דער עיקר זיין פנימיות און נגלה וועט נאָכגיין נאָך פנימיות.
ענין חנוך, משיח ואליהו הנביא
"ויובן ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן, שהשנה היא שנת המאה וחמשים להסתלקות שלו, במאמרו, שנעתק בכתי"ק של ממלא מקומו אדמו"ר האמצעי, ד"ה והריחו ביראת הוי'" שבת פ' וירא תקס"ב. וראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי דרושי חתונה ע' קכה ואילך. ראה גם הגהות הצ"צ לד"ה כל המשמח תקס"ב. מקשר לקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (ס"ב) "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי".
השפעת המקיף דאריך, בחי' משיח, ריח, נעלה יותר מהשפעת פנימיות או"א, בחי' משה. מקור הריח, טלא דנטיף מעתיקא, מהות תענוג העליון, ע"י העלאת מ"ן בא למטה "שמן וקטורת ישמח לב" הריח עולה מלמטה ומפזר את החיצונים ומעורר ניחוח מלמעלה לדחותם לגמרי. חילוק בין חנוך למשיח, חנוך היה גופו למטה והעלה ריח למעלה, משא"כ משיח ממשיך מעצמות התענוג שלמעלה שיתגלה למטה לכן ישאר בגופו למטה. אליהו היה גוף ונעשה מלאך ויש בו מעלת הנשמות ומעלת המלאכים. לכן על ידו יהיה והשיב לב אבות על בנים, חיבור תורתן של בנים עם האבות.
סילוק הפרסה להאיר את הענן והחושך
"ויובן כל זה ע"פ המבואר במאמר [שנמצא בביכל שהי' עד עתה בשבי', ונגאל לאחרונה בפדיון שבוים, וכנראה הוא מאמר של רבינו הזקן, שהי' גם אצל הצמח צדק, ורשם עליו הגהותיו כו'] על הפסוק ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה". נדפס לאח"ז במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ח ח"א. ועם הוספות וביאורים מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א. וראה גם לקו"ת צו טו, ב ואילך (נוסח אחר ממאמר הנ"ל לאדה"ז). ובתוס' הגהות אוה"ת ויקרא ח"ד. וראה גם שיחות לאחר המאמר. מזכיר גם הקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (ס"ג) "צמאה לך נפשי גו' בארץ צי' ועיף בלי מים כן בקודש חזיתיך".
"אכלו רעים שתו ושכרו דודים" המשכה מאו"א לז"א. לעת"ל יתגלה הן המוחין והן המדות לכן לא יהיה בו אכו"ש. ולכן בשש"פ אין מקריבים שלמי שמחה, בקרי"ס גילוי עתיק, "ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה" העלם וחושך שקדם לחכמה, ונעשה המשפיע (ים) בתכלית הביטול דמקבל (יבשה) שהאיר בחי' ארץ קדמה לשמים ויבשה קדמה לים.
"ויסע מלאך אלקים", הפרסה שבין הקו לא"ק הוא כדי שאוא"ס יאיר לנש"י, כי בלי הפרסא "אוכם הוא קדם עילת העילות" ואינו מאיר, אבל בקרי"ס האיר מבחי' הענן והחשך שלמעלה מהפרסא "ויבוא בין מחנה מצרים גו'" להחשיך על המצרים שיתבטלו ממציאותם. עיקר הגילוי הזה לעת"ל "שם נשמחה בו", "אראנו נפלאות" ולא אמונה בלבד.
הצמצום אינו סותר לגילוי ואדרבא
"ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה" דשנת ה'תש"ט.. המאמר הוגה ויצא לאור לכבוד אחרון של פסח תשמ"ז.
יבאר כי הגילויים דלעתיד יתגלו בעולם בלבושי הטבע, ולא כדבר נוסף על מציאות העולם, וכל זה נעשה על ידי העבודה דזמן הגלות. בזמן הבית היה ראיה באלקות, העבודה בזמן הגלות בדרך ניצחון דשרשה בפנימיות הכתר שלא שייך בה שינויים, עי"ז יתגלה לעתיד למעלה מהשגה וראיה. בגלות חסר ראיה וגם בהשגה, ע"ד הצמצום, שאוא"ס נתעלם במקורו וגם אור הגבול ירד ממעלתו. כמו"כ בנשמה שחלק ממנו אינו מאיר והחלק שבגוף מתגשם. כוונת הצמצום בשביל הגילוי לכן פנימיות הצמצום אינו סותר לגילוי, וגילוי מעלה זו הוא ע"י העבודה בזמן הגלות שהעלם מעורר את כח המס"נ.
מצה, אתכפיא, הכנה למ"ת ולגאולה
"ויובן ע"פ המבואר במאמר של הצמח צדק ד"ה הא לחמא עניא (נדפס לאח"ז באוה"ת ויקרא כרך ב) בביכל שיצא מגלות לגאולה והגיע לכאן זה עתה" וראה שיחה שלפני המאמר. בסופו מקשר לקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (ס"ה) "משביח שאון ימים שאון גליהם גו'". וראה ד"ה חביבין ישראל דשנה זו.
בעבור זה (המצה) עשה ה' לי בצאתי ממצרים, יציאה ממיצר וגבול בק"ש ואהבה רבה בכל מאודך למעלה ממדוה"ג דבעלי תשובה והמשכת אוא"ס בתורה ובמצוות. ספירת העומר משעורה מאכל בהמה הפיכת המדות דנה"ב, בכל לבבך בשני יצריך, לאחר הקדמת ביטול דמצה, אתכפיא, באים לגילוי שער הנו"ן, מ"ת אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ, בכל מאודך. מעלת המצה, לחם עוני, שיוצא ממציאותו גם בארעא דמצרים, ע"ד בכל מאדך, לכן הוא הכנה לא רק לספה"ע אלא גם לגילוי דמ"ת שיוצא מכל הגבלה. יצי"מ הוא הכנה לגאולה העתידה וקרי"ס הוא הכנה לבקיעת הנהר דלעתיד.
כח עצמות שלא יבוא לכלות הנפש
"ויובן זה בהקדם ביאור אדמו"ר האמצעי במאמרו הידוע ד"ה בוקע ים כו' להבין ענין קרי"ס", יצא לאור בקונט' "ט' אייר, ה'תשכ"ז" (נדפס אח"כ במאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א. וראה גם ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בשלח מב, ג ואילך. סה"מ תרנ"ד ע' קמא ואילך). בפתח דבר: "כ"ק אדמו"ר שליט"א הואיל לאמר חלקי מאמר זה – בהוספת התחלה וסיום ושינוים – בליל ב' דחג הפסח, בסעודת אחרון של פסח, בהתוועדות דשבת מברכים חודש אייר תשכ"ז". ראה גם ד"ה כמה מעלות טובות דליל ב' דחג הפסח שנה זו.
ים ויבשה עלמין סתימין ועלמין דאתגליין, "אילו ניתנה רשות לעין לראות היה הנברא בטל במציאות ממש" שהיו בטלים כמו הברואים שבים. הכוונה בירידת הנשמה למטה שגם בהיותם בעלמא דאתגליא יהיה בטל כמו בעלמא דאתכסיא, והוא ע"י התבוננות בשמע ישראל, יחודא עילאה. נתינת כח מהעצמות שלא יבוא לכלות הנפש, ובפרטיות הוא ע"י תומ"צ שנעשה מלבוש לנשמה שיגיע למעלת יחודא עילאה ולא יתבטל במציאות. ב' פירושים "הפך ים ליבשה, בנהר יעברו ברגל, שם נשמחה בו" בקרי"ס בכח משה, גילוי עצמותו. אלא זה היה לפי שעה בלבד, הכנה לגילויים דלע"ל וגם לזמן שבינתיים.
לע"ל רכוש גדול מבירור הגוף והעולם
לכללות המאמר ראה המשך תער"ב פרק רעט ואילך. וראה גם ד"ה קץ שם לחושך תשכ"ד (מוגה תנש"א).
למה נצרכו לרכוש גדול, דמאחר שמשתוקק כל כך לצאת לחירות הרי הוא מוותר על הרכוש גדול, העיקר שיניחו לו לצאת (אַבי מ'זאָל אים אַרויסלאָזן). כמו כן לעת"ל שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. מה נוגע לציין שיהיו מעדנים כעפר. הנה תכלית השכר דלעתיד הוא לנשמות בגופים דוקא, דוגמת אור המתלבש בכלים, שיש בהם כמה עניני ביטול: כשם שהמאור בלתי מציאות נמצא, גם האור הדבוק במאור הוא אין;
ביטול אור שלמעלה מהתלבשות בכלי, מצד הרגש מקורו בטל גם ענין האור שבו; עצם ופנימיות האור שלמעלה מגדר התלבשות, האור מתבטל גם ממציאות האין שבו, מצד תשוקתו להתכלל במקורו, במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא. אורות, ביטול ואין, כלים מציאות והגבלה, ומתאחדים ע"י ממוצע שלמעלה משניהם שכל אחד מרגיש מעלת זולתו. כמו"כ נשמה וגוף מתגלה שרשן שלמעלה משניהם. הוא ענין "הרכוש גדול" מבירור הגוף וחלקו בעולם.
יט) והחרים – תשכ"ט
מעלת ישראל על הים ועל הנהר
"ויובן בהקדם הקושיא במאמר דליל שביעי של פסח תרכ"ט לפני מאה שנה". וראה גם ד"ה אז ישיר עטר"ת. ד"ה לא תהיה משכלה תרצ"ב. ד"ה אז ישיר והמאמרים שלאחריו ה'ש"ת. מזכיר גם הקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא (ס"ח בגי' חיים) "שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם גו'" ביאור הצ"צ על הפסוק "רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן אדנ-י בם".
מעלת הים על בנ"י, הכח לפעול שיהי' מונח בנה"ב, עלמא דאתגליא, שכל חיותו הוא דבר הוי', עלמא דאתכסיא; ומעלת ישראל על הים, מצד המס"נ שבהם נבקע הים לפניהם. כמו"כ בתומ"צ: מעלת התורה על ישראל, שעל ידה מתקשרים בקוב"ה; מעלת ישראל על התורה, שהתורה היא בחי' כלה לישראל.
אף שע"י ירידת הנשמה למטה נעשה הים והתורה למעלה מישראל, אבל מצד שרשם ישראל למעלה מהם. מ"מ גם כשהנשמה מלובש בגוף יש בה מעלתה הפנימית "אדנ'י בם סיני בקודש". אמנם לעת"ל "והניף ידו" ולא יהיה צורך במטה, כי רוח הטומאה אעביר מן הארץ, "על הנהר", בינה, ולא רק ים סוף שהוא מלכות, "והכהו" ולא ביטול לגמרי, כי בינה באופן של ראיה, "לז' נחלים", עליית ז' מדות בעתיק (ולא י"ב גזרים שהם י"ב גבולי אלכסון דאצילות) "והדריך בנעלים" כדי שיוכל הנהר לקבל מישראל צ"ל נעלים.
בעבודה למטה ביותר מגלה יחידה
לכמה עניני המאמר ראה אוה"ת נ"ך על הפסוקים הללו. מזכיר בו פסוק מהפרק דשנה זו (ס"ט) "למנצח על שושנים לדוד.. אלקים יושיע ציון וגו'".
"רוח הוי'", רוח דעתיק שלמעלה מרוח חו"ב, "והריחו ביראת הוי'", מורח ודאין, בחי' חוטמא שייך לעתיק. כללות מעלת משיח "ירום ונשא וגבה מאוד" למעלה מהאבות ומשה רבינו שילמד אותם ואת כל העם בבחי' ראיה. המשך הכתוב: "וברוח פיו ימית רשע, ולא ירעו ולא ישחיתו גו' והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו",
ענין "אזור" פרסה המפסקת בין פלגא ולעילא ופלגא דלתתא בכח הגבוה ביותר יורד למטה ביותר והתכלית הוא לחבר עליון ותחתון שיהיה גילוי אלקות למטה לבטל מציאות הרשע עד שלא יריעו גו'. על ידי העבודה למטה דוקא ממשיכים מגבוה ביותר גילוי יחידה דמשיח.
תפיסת העצם ע"י קריאה בתורה
לכללות המאמר ראה המשך תער"ב ח"ב שסא-שסד. לכמה עניני המאמר ראה ד"ה וידבר אלקים ב' דחה"ש וד"ה נשא תש"ל.
מוחין דגדלות סובל גם דבר הפכי, למעלה מזה לעת"ל "ומלאה הארץ דעה את ה'" יגרום "וגר זאב עם כבש גו'", מצד חכמה עילאה קריאה בתורה. "לכל אשר יקראוהו באמת", אין אמת אלא תורה. מקשר ראש האותיות, אמצעיתן וסופן ונעשים דבר אחד ע"י קו האמצעי שאין בו שינויים ואינו מקבל טומאה. אמיתית העדר השינוי הוא בעצם ולא בקו ואפילו לא בעיגול שיש בו חצי עליון ותחתון.
דוקא בהעצם שייך לומר שאין בו שינויים כלל, וכתורת הבעש"ט העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, מקצת התוקף והגילוי, שאינו עומד בתוקף ובגילוי כ"כ (וויפל ס'איז שייך זאגן גילוי בעצם), ומכיון שהעצם הרי עיקרו אינו הגילוי אלא העצם, לכן אומרים העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. וכל המתפשט ממנו אינו בתוקף כבעצם שבכל מקום הוא באותו תוקף.
לכן "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת", דוקא ע"י קריאה בתורה שכולם שווים. גם ביגיעה בתורה יש מעלה כאשר הוי' עמו והלכה כמותו ואלו ואלו דא"ח. ע"י הקדמת הביטול ויר"ש בתכלית. אעפ"כ ישנה מעלה בקריאה בתורה שנמשך פנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה באי"ע מחכמה. לכן עשה"ד הם בדברים פשוטים ובזה ניתן סתים דקוב"ה. וניתן לכל ישראל לצאת מכל ההגבלות "ונחה עליו רוח ה'", ועי"ז יהיה "ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך".
החידוש דמשיח ראי' גשמית
המאמר שלאחריו ד"ה ביום השמיני הוא המשך לזה. לכמה עניני המאמר ראה לקו"ת צו יז,א. שער האמונה פנ"ו ואילך. ד"ה והניף תרח"ץ. ד"ה וידבר אלקים תרצ"ט.
מעלת משיח ברוחניות ופעולתו בגשמיות, החידוש בלימוד התורה ע"י משיח בבחי' ראי', "אראנו נפלאות" שלא בערך לגבי לימור ע"י שמיעה.
ע"ד האריז"ל שבשעת השינה ביום השבת למד בישיבה של מעלה בפ' בלק ובלעם דברים נפלאים מה שלא יוכל לפרש פ' שנים רצופים, ופעל זה גם ביחידי סגולה, ולעת"ל יהיה זה בכל בשר, גם בדצ"ח (דוגמא לרבר מסיפור הבעש"ט שפעם אחת כשאמר קבלת שבת בשדה העיזים שבשדה ראו אותו ועמדו על רגליהם) מעלת הראיה הוא תכלית ההתאמתות, ויש עוד מעלה שתופס עצם המהות כי שורש הראי' הוא בעומק ועצם הנפש, כדי לפעול בדבר גשמי שמחוץ הימנו הוא ע"י כח עצם הנפש.
ב' בחי' ראי', ראיית עיני השכל, חכמה, שזה שייך לכחות הנפש הרוחנית; עד"ז ישנה ראיית הנבואה, שראו את הע"ס כפי שהם מתלבשים בבי"ע, ועד למשה רבינו, שהי' אצלו "וראית את אחורי", אמנם כל זה אינו מגיע לעומק כמו ראי' מוחשית שהיא ראי' גשמית דוקא, וזהו החידוש במשיח, שאצלו תהי' ראי' גשמית, "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".
נגלה וחסידות, תענוג מורגש ותענוג עצמי
לכמה עניני המאמר ראה ד"ה תפול עליהם אימתה ופחד בתו"ח שמות ובמאמרי אדמו"ר האמצעי דרושים לפסח (ויקרא ח"א) ובאוה"ת מיכה (נ"ך ח"א). וראה עוד לקו"ת בשלח ב, ג, ד"ה ששת ימים בסידור. ד"ה הנ"ל מאמרי אדמו"ר האמצעי שם ע' ריט ואילך, ד"ה כימי צאתך וד"ה ויהי ביום השמיני תשל"ה.
כמו שהיה קרי"ס ביצי"מ, עד"ז לע"ל והניף ידו גו'. ג' ענינים: "עד יעבור עמך ה', עד יעבור, עם זו קנית". כשם שקרי"ס היתה הכנה למ"ת הנגלית, "והניף ידו על הנהר" הוא הכנה לתורתו של משיח. הטעם שגלות האחרון (שהוא הכנה לגילוי פנימיות התורה) ארוך יותר מגלות מצרים.
כי נגלה דתורה הוא עה"ד מתלבש בטו"ר, רגלי' יורדות מות לבי"ע לברר בירורים, דכ"ז שייך בספי' המלכות, ים סוף, סוף כל דרגין וצ"ל קודם זיכוך העולם, "הפך ים (המסתיר) ליבשה" ע"י בקיעת המחיצה שבין אצילות ובי"ע, אח"כ ויבואו בנ"י בתוך הים, ב' אופני הליכה, מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, לכן הי' הבקיעה לי"ב גזרים, משא"כ ההכנה לקבל פנימיות התורה, שהוא עה"ח יהי' "והכהו לשבעה נחלים", "אראנו נפלאות" פלא אחר פלא, ובכללות הם ב' עליות, "עד יעבור עמך ה' ועד יעבור עם זו קנית", שני הזמנים שיהיו בימות המשיח, סעודת שור הבר ולויתן, תענוג המורגש, פנימיות עתיק מלובש בפנימיות אבא באופן של הרגש; ותענוג נעלה יותר, תענוג עצמי בלתי מורגש, עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' צדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה, לאח"ז מוסיף "זו קנית" הו"ע הקנין, שנעשה לדבר אחד עם עצמותו ומהותו ית', יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, "שם נשמחה בו", בו בעצמותו, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", למעלה ממדריגת אדם. "אראנו נפלאות" נ' פלאות, פלא ע"ג פלא.
כד) והחרים – תשל"ד
קרי"ס בכל יום בתפילה, "ועמך לא חפצתי"
הוא המשך למאמר שלפניו ד"ה בכל דור ודור די"א ניסן. ומבאר בו הפסוק מפרק השייך לשנה זו (עג) ע"פ פתגם אדה"ז מי לי בשמים גו'. לכללות המאמר ראה סה"מ תרנ"ד ע' קלג, לקו"ש ח"כ ע' 100. שער האמונה פל"ב, להלן תשל"ה. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקכח, ועוד.
זכירת קרי"ס כל יום, מתאים עם מש"כ אדה"ז בשו"ע דגם בשביעי ואחש"פ אומרים בקידוש ובתפילה 'זמן חרותינו' אף שיצי"מ היתה כבר בימים הראשונים, כי גמר ושלימות יצי"מ היתה בשש"פ בקרי"ס וטביעת מצרים בים. כשרוצים לומר על דבר שהוא קשה מדמים אותו לקרי"ס, בניסים גופא הוא נס שקשה כביכול כלפי הקב"ה, קרי"ס לא היתה בשביל טביעת מצרים והצלת ישראל כ"א לישראל עצמם, להכין אותם למ"ת וקבלת התורה. הכנת וזיכוך העולם היה ע"י שעבוד מצרים והכנת הנשמות היה ע"י קרי"ס, הכנה בכלי ובאור. המשכת ביטול כברואים שבים גם ליבשה, כפי שהתורה נמצאת למטה.
קרי"ס בכל יום בתפילה "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם", האהבה בכל מאודך "ועמך לא חפצתי" כפי שנשמע לשון אדה"ז בדבקותו שהי' אומר, איך וויל זע גאר נישט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אליין, ונמשך לכל חלקי הנפש. שש"פ השביעי דיצי"מ, כל השביעין חביבין, גילוי העלם שלמעלה מהתחלקות, "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם", תחילה הי' המלאך למעלה מנש"י ואח"כ נתעלו נש"י בבחי' הכתר למעלה מן המלאך, "סוס ורכבו רמה בים", ל' רוממות ול' השלכה. אבל לעתיד יהיה עוד למעלה מזה, ונאמר לפניו שיר חדש בלשון זכר. ב"פ זה, "הנה אלקינו זה וגו' זה הוי' קוינו לו וגו'" הוי' דלתתא והוי' דלעילא, ד"פ אמת קודם עזרת וד"פ אמת שבעזרת. "עד יעבור עמך הוי' עד יעבור עם זו קנית".
הקושי דקרי"ס לבטל הטבע ע"י "רוח קדים עזה"
המאמר שלאחריו דש"פ שמיני המשך אליו. לכללות המאמר ראה שער האמונה פרק נב ואילך. לקו"ת צו יד, ב. ד"ה ואתה הרם את מטך בתו"ח בשלח. מאמרי אדמו"ר האמצעי דרושים לפסח (ויקרא ח"א). סה"מ תרנ"ט ע' קמה ואילך. ד"ה ויט משה תרע"ח, ד"ה הנ"ל תרח"ץ. תש"ה. (סה"מ תש"י).
מה שייך גאולה העתידה להפך ים ליבשה בקרי"ס, הרי מאי דהוה הוה, אלא הוא הקדמה והכנה לעת"ל, "בנהר יעברו ברגל"; ב' עניני קרי"ס, שהוליך את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ונצבו המים כמו נד וכחומה, ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה בלי ספק, וכן "ויאר את הלילה", שהחושך עצמו האיר, כל זה יהיה גם לעתיד. ענין הקושי דקרי"ס ורוח עזה דוקא, לבטל חוקי הטבע דלא ישבותו, ומבדיל בין ים ליבשה, שקשה כביכול לגבי הקב"ה נס המבטל גדרי הטבע. דכיון שהקב"ה קבע (ער האט איינגעשטעלט) חוקות שמים וארץ ועל נס דהפך ים ליבשה חל התואר 'קושי' כלפי מעלה. ענין ים ויבשה למעלה ובנפש האדם, מחשבה ודיבור, נשמות ומלאכים מעלמא דאתכסיא ודאתגליא.
"הרם את מטך" מלמטלמ"ע, יבשה, בי"ע. "ונטה ידך", מלמעלמ"ט, ים, משה, המשכת אצילות. מאות יו"ד נעשה כ"ף. פותח את יודי"ך, משם נמשך רוח קדים עזה מקדמונו של עולם לישראל שקדמו לכל דבר. "זכור עמך קנית קדם גאלת שבט נחלתך". כל זה הכנה לבקיעת הנהר דלעתיד לקבלת פנימיות התורה תורתו של משיח.
עבודה דנצח והוד "ונחה עליו גו'" בעצמות היבשות
המשך לב' מאמרים שלפניו ד"ה קול דודי ש"פ מצורע וד"ה קול דודי די"א ניסן. לכללות המאמר ראה ד"ה זה תש"ט.
פסוק זה קאי על משיח וגם כל כאו"א מישראל כד יפקון מגלותא שלא ילמדו איש את רעהו כי "מארבע רוחות (שבפסוק ונחה עליו רוח ה') תבוא הרוח" מבחי' עתיק. והוא מצד הדילוג והקפיצה דלעתיד בשתי רגליו, נצח והוד דלבר מגופא, שהם המוח והלב. כי בזמן הגלות מצד החשך וכו' העבודה היא בנצח והוד שאע״פ שבשכל אין לו הוכחה והכרח, ואין לו מדות, אעפ״כ מנצח על כל המנגדים בלי הסברה וטעם ורגש בלב, לבר מגופא, ובכל זאת עומד הוא בנצחון נגד כל אויב ומנגד, וכן יש לו הודאה ופשטות האמונה בנפשו שצריך להודות ולהיות בטל אף שאין לו שכל והכרח והסברה ולא הרגש ומדות, שזהו בחי' הודאה שבהודאה, כמבואר בדרושי ל״ג בעומר, דדוקא בבחינה זו דהוד שבהוד ישנם הגילויים היותר נעלים, שעומד בביטול לגמרי, ואינו מסתכל על מה שמסביבו, ואינו תופס מקום אצלו שום ענין, כי מונח אצלו שמוכרח לעשות כמו שהוא ע״פ תורה, ועי"ז פועל למעלה שיהי' "מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות", ברגל אחת ובשתי רגליים. ופועל גם ונחה עליו כו' במוח ולב כי נצח ישראל לא ישקר, שלא שייך אצלו שינויים. דמבלי הבט איזה טענות ומענות שיהי', עומד הוא איתן במעמדו באופן דנצחון, דשום דבר אינו משנה אותו מלמלאות מה שיהודי צריך למלאות, ועושה דירה לו יתברך בתחתונים, ואע״פ שיש חושך כפול ומכופל בעולם, וגם בעצמו נמצא במצב כזה שצריך להגיע לעבודה שלבר מגופא, שעדיין לא הסתדר עם גופו (אַז ער האָט זיך נאָך ניט אַיינגעקערט מיט זיין גוף), מ״מ עושה דירה לו ית' בתחתונים.
כל זה בזמן הגלות ובעקבתא דמשיחא שישנו כח המס"נ שלא הי' לפני זה, שהוא עד״מ ראש ורגל, שנקל יותר להכניס את הרגל במים רותחים מלהכניס שם את הראש. ואע״פ שההסברה בזה היא משום שבהראש החיות הוא בגילוי משא״כ בהרגל החיות הוא בהעלם, כי חיות שבגלוי מכסה על עיקר ופנימיות החיות שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות (אַז אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אָפּעגעריסן פון אלקות), משא״כ ברגל, הכוחות פנימיים הם בהעלם וקטנות וצמצום, שם דוקא נקל יותר לפעול ענין המס"נ. וזהו מה שדוקא בדורות האחרונים, דוקא שם ישנו כח המס"נ בגלוי, ופועל שעל ידו יהי' "מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות", וממשיך מלמעלה הענין ד"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא", שלמעלה משינויים. ונאמר זה בדוד שנמשח בקרן שמורה על תוקף. מבחינה זו יתקיים "ונחה עליו גו'" גם בעצמות היבשות.
מעלת הזריזות לעתיד לבוא
מאמר זה המשך למאמר שלפניו ד"ה וככה די"א ניסן. ראה המשך וככה תרל"ז בתחילתו.
יצי"מ הי' באופן של חיפזון וההכנה לזה "מתניכם חגורים גו'" (נת' במאמר די"א ניסן ד"ה וככה) כל ג' עניני זריזות אלו בגאולה יהי' באופן נפלא מיצי"מ, לא רק היפך עצלות ועצבות דלעו"ז אלא חיפזון למעליותא, כמבואר בתניא, הזריזות מראה שמחה שחפץ למלאות רצו קונו. ומה שכתוב "לא בחפזון תצאו" היינו עצם היציאה, אבל ההכנה להיציאה תהי' באופן של חפזון למעליותא. "מתניכם חגורים", חיזוק האמונה, סוכ"ע נהיה ממכ"ע והאמונה בסוכ"ע נעלה יותר.
בכל דרגה באמונה יתכן שיהי' גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' וצ"ל "ורעה אמונה" כי בכל דרגה שבאמונה שייך הענין דגנבא, כמובא בספרי מוסר וחסידות. אפילו משה רבינו תכלית העילוי באמונה הי' חייב באכילת מצה מיכלא דמהימנותא להמשיך רעה אמונה. לע"ל לאחר כשמלאה הארץ דעה את ה', יצטרך להיות "ורעה אמונה". "נעליכם ברגליכם", שנפה"ב נעשית טפל לנה"א כמעשה המצוות בכוונה, בירור וזיכוך גשמיות העולם בתכלית השלמות עד שהנשמה ניזונית מן הגוף. "מקלכם בידכם" אף שבמשיח לא שייך ענין זה, כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" אלא זהו ענין "מטה עוזך גו' רדה בקרב אויבך", השליטה והממשלה ד"גם אויביו ישלים אתו" מלשון שלימות. ובהכנה זו באים לקיום היעוד ד"כי לא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם הוי'".
הטבע יהיה כלי ללמעלה מהטבע
יצא לאור מוגה "לקראת יום הבהיר כ"ח סיון .. השתא ימלאו יובל שנים להיציאה מן המיצר (יום ב' כ"ח סיון ה'תש"א – יום ב' כ"ח סיון ה'תנש"א).. שייך במיוחד למלאות יובל (נו"ן) שנים להנפלאות ("נפלאות" – נו"ן פלאות) דהיציאה מן המיצר בהגאולה הפרטית הנ"ל. ויה"ר שנזכה להגאולה הכללית, ועד להגאולה האמיתית והשלימה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות,
ככל שהנס מלובש יותר בטבע שרשו נעלה יותר. שרשם מהתפשטות וגילוי אוא"ס, למטה מטה עד אין תכלית, לכן גם בבואם למטה הם למעלה מגילוי. לעת"ל "אראנו נפלאות" גם הניסים שהם מבחי' לבדו ואין בעל הנס מכיר בניסו, יהיו אז בגילוי (הצ"צ); גם נס שלמעלה מהטבע יתגלו באופן דראי' ויתלבש בטבע (אדמו"ר האמצעי). לב' הפי' הטבע יהיה כלי ללמעלה מהטבע. הכלי לזה ביצי"מ שהתחיל עבודת הבירורים, לכן "כימי צאתך" לשון רבים, העבודה בכל הימים מאז יצי"מ עד לגאולה העתידה. ויומשך גם לעת"ל שנזכור את יצי"מ אז.
עיקר הגאולה ע"י עבודה דסוף זמן הגלות
יצא לאור "לקראת ימים האחרונים דחג הפסח .. ערחה"פ תשמ"ט". "ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה דשנת ה'תש"ח בתחלתו".
"למעו תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" נאמר יום לשון יחיד, כי יצי"מ דלעו"ז שייך ליום צאתך כפשוטו. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" מדבר בגאולה העתידה ונאמר לשון רבים, היציאה בכל יום ממיצרים והגבלות דקדושה. לעת"ל יצאו גם ממיצר וגבול של הקו שהוא מקור הגבול והעלם ויתגלה אור שלפנה"צ עד לעצמות. הגאולה היא ע"י העבודה בדרא דעקבתא דמשיחא, שבכל יום נעשה התגברות החושך וישנם כמה נסיונות, ובפרט הנסיון דאל יבוש מפני המלעיגים
ומכ"ש כשהמלעיגים הם אנשים פחותים וריקים, שזה קשה מאד לסבול הנה זה שעומדים בנסיונות אלו, הוא עבודה דמס"נ שלמעלה ממדוה"ג. וזהו שהעבודה שבדרא דעקבתא דמשיחא שהיא עבודה חדשה, כי עניני העבודה שבדורות הקודמים הי' להם איזו שייכות לטעם ודעת, והעבודה שבסיום זמן הגלות היא העבודה דמס"נ שמצד פנימיות הנשמה.
"מסעי בנ"י ביד משה ואהרן", תורה ותפילה
המשך להמאמר די"א ניסן. לכללות המאמר ראה לקו"ת ר"פ מסעי. תקס"ג ח"ב. אוה"ת מסעי ס"ע א'שנב. סה"מ עת"ר. אלה מסעי תשל"ב. תשל"ה. ועוד.
"אלה מסעי בנ"י" (לשון רבים) מדבר על מסע בנ"י מארמ"צ עד בואם לארץ טובה ורחבה מרחב העצמי, הוא מסע אחד, ובפרטיות הוא גם מסעי בנ"י לגאולה. "ביד משה ואהרן" משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא, אתעדל"ע ואתעדל"ת. משה ענינו תורה ואהרן ענינו תפילה. "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן", ע"י בחי' צאן בהקדמת נעשה לנשמע כלים לקבל הכל. ענין משה, המשכת חכמה, יראה עילאה לבירור טורי דפרודא, "על הרי בתר", ממשיך אור רב עד שימס כדונג מפני אש, ובאים להרי בשמים דמורח ודאין.
ענין אהרן, בהעלותך מלמטה ע"י התבוננות במצרים וגבולים גם דקדושה שעי"ז ירצה לצאת ממדוה"ג, אנא נסיב מלכא, ומשתדל בעבודתו להיות בהעלותך את הנרות. ב' בחי' נר הוי' נשמת אדם, ד' אותיות שם הוי', ד' בחינות, ג' ענינים בנר, שמן פתילה ואור שמתחלק לב', ב' גווני האור, נר מצוה ותורה אור. ע"י משה ממשיך מעצמות אוא"ס וע"י אהרן מעלה כל הדברים הגשמיים לאלקות ומעלה גם את האדם ונפה"א למעלה לכל המ"ב מסעות עד לירדן יריחו דמורח ודאין. "הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן", לפעמים תורה קודמת ולפעמים תפילה קודמת.
לא) קול דודי – תשמ"א
נצח והוד שבהוד, התוקף לעבודה בגלות
לכללות המאמר ראה ד"ה זה תש"ט. וראה גם ד"ה ונחה עליו תשל"ו.
בדרז"ל עה"פ "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו" לא נזכר גלות מצרים. לכאורה עיקר ברית בין הבתרים היה על גלות מצרים. ד' גלויות ד' בחינות דלעו"ז כנגד ד' אותיות שם הוי', אבל גלות מצרים נגד קוצו של יו"ד. מקור הגליות כתר דקליפה, שקיומן מבחי' מקיף, י' כתרין דמסאבותא. גלות זה האחרון, אדום וישמעאל הם ב' ירכין, נצח והוד דקלי', שהחושך גדול ביותר. "ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך" שחסר הביטול פנימי שבא ע"י עבודה מסודרת במוחין ומדות ונמשך במחדו"מ בקיום תומ"צ תמידים כסדרם, אבל בגלות יש מצב של ירידה עד שאותותינו לא ראינו, ואין אנו יכולים להשתחוות אלא לכרוע ברך,
העבודה דנצח והוד. נצח: התגברות, שמחליט בתוקף להיות חזק בתומ"צ. הוד: שמודה למי שגדול ממנו בחב"ד, ולמטה מזה, הוד שבהוד, שאיך שלא יהיה הבנתו מודה שהוא ית' סוכ"ע וממכ"ע וכולא קמי' כל"ח, וזה פועל על הנהגתו בפועל. שרשן למעלה ממדות חו"ג, "וגם נצח ישראל לא ישקר, כי לא אדם הוא להנחם", והמלך מבזבז כל האוצרות עבור הנצחון כמבואר בדרוש ההילולא. העבודה בזמן הגלות בהחלטה תקיפה וניצוח ללמוד תורה ולקיים מצוות ולא להתחשב עם שום מונע ומעכב, אל יבוש מפני המלעיגים בהודאה שבהודאה ותוקף הכי גדול ומגיע עד לפנימיות עתיק, כי לא אדם הוא.
הרחבה בל"ג רק בפנימיות התורה
"מדייק בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה תרפ"ז".
הגילוים דלעתיד "אראנו נפלאות" שלא בערך לקרי"ס "כימי צאתך מארץ מצרים" שאז בטל המורא דמצרים "מת על שפת הים". בקרי"ס הים הפך ליבשה "הלכו ביבשה בתוך הים". לעת"ל "כמים לים מכסים". ברואי יבשה יהיו כמו ברואים שבים מרגישים מקורם ובטל אליו. ב' אופני עבודה: קרי"ס: שגם בעניני תומ"צ שבהגבלה (יבשה) ירגיש המס"נ (ים) העבודה עצמה היא מס"נ.
לעת"ל: גם בעבודה דלמעלה מהגבלה בתורה ותפילה, יומשך בהגבלה. בקרי"ס עלו מכל מדרגות השגה (יבשה) לאמונה נעלית יותר (ים). לעת"ל גם ענינים שלמעלה מהשגה יבואו בהשגה, ומלאה הארץ דעה גו'. ארץ לשון רצון ומרוצה יהיה מלא דעה כים, ויהיו רחבות בתורה, הרחב פיך ואמלאהו. בנגלה הגבלה עד שאפ"ל מציאות מי שיודע כל התורה כולה. הרחבה עיקרה בפנימיות התורה, שהידיעה הולכת ומתרחבת עד אין קץ מחיל אל חיל. לעת"ל הקו יגע בעיגול גם בתחתיתו עד וגר זאב עם כבש ומילוי כל צרכיו הגשמיים.
חיבור דעת ויר"ש, מגולה לגאולה
כמו כל מאמרי ד"ה זה, ראה סה"מ תש"ח. נכנס לפרטי ההפטרה והחרים גו' ונחה עליו גו' ראה שער האמונה פנ"ב ועוד.
בפסוק "ונחה עליו גו'" מחלק בין רוח חו"ב, רוח עצה וגבורה, שהם כוללים בפנימיותם. אבל "רוח דעת ויראת ה'" הם ב' הפכים, אלא שזה ענין הגאולה לאחר הירידה הגדולה שתכליתה עליה גדולה "כימי צאתך מאמ"צ" אף שרוב הימים מאז אנו בגלות, כי תכלית הירידה להכניס א' בתוך הגולה, מגולה לגאולה, ואז "אראנו נפלאות" שלא בערך לימי צאתך. בפרט ע"י עבודת ימי הגלות האחרון עקבתא דמשיחא שהעבודה היא בספירת הנצח כמבואר בדרושי ההילולא שהמלך מבזבז כל אוצרות אבותיו שלא שזפתם עין מעולם להשבית אויב ומתנקם, "אשר חרפו עקבות משיחך".
האוצר הכמוס הוא פנימיות התורה שיהיה באופן של בזבוז עד ש"מלאה הארץ דעה את ה'" שיגיע למקום הכי תחתון. לכן מחבר דעת ויראת ה', אחדות מוחין ומדות. לא רק מוח שליט על הלב אלא שנעשה למציאות אחת. וזהו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ח"ו להיות אראפגעפאלן מפני הגלות כי הגלות הוא רק בשביל הגאולה, שבכל יום מכניסים את אלופו של עולם ועושים מגולה גאולה.
קרי"ס, הכנה וכלי למתן תורה
כמה עניני המאמר "ע"פ מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשי"ד במאמרו משביעי ש"פ דשנת ה'ש"ת (שקביעותו היתה כקביעות שנה זו)".
לא די הזיכוך דמצרים, צ"ל הכנה בקרי"ס. הים הגדיל את ישראל ("כמגדל דוד צווארך", שהגדיל אתכם דוד בספרו לגוזר ים סוף לגזרים) ע"י חיבור ים ויבשה, ביטול במציאות וביטול היש. אף שמצד חיצוניות הים, הוא גשמי מדוד ומוגבל, מציאות בפ"ע, ישראל גדולים. אבל פנימיות הים דבוק במקורו ופועל בנבראים שיכירו (און דורכפירן) שלא יהיו נפרדים מהמקור, קרי"ס הגדיל אותם ועשאם לכלי ראוי למ"ת, לא רק ביטול היש אלא גם ביטול במציאות. נוני ימא דמהלכין ביבשתא, עובדי ה' בנשמתם. אלא שכל זה הוא בסדר השתל' בספירות הגלויות, חיצוניות עתיק. אבל תכלית השלימות הוא בגילוי פנימיות עתיק "בנהר יעברו ברגל" שנמשך עד לרגל דנשמה המלובש בגוף בעוה"ז.
לה) והחרים – תשמ"ה
בקיעת הנהר הכנה לגילוי פנימיות התורה
"וידועים הדיוקים בזה בדרושי רבותינו נשיאינו עד להמשך והחרים תרל"א לכ"ק אדמו"ר מהר"ש בעל ההוראה דלכתחילה אריבער". משיחה לאחר המאמר: "מפני קוצר הזמן יישנם כמה ענינים שלא נתבארו במאמר דלעיל, ויתבארו בעזה"י בהתוועדות דשבת מברכים הבע"ל, השייכת עדיין לחודש ניסן. ובהמשך לזה הרי כאן המקום להזכיר אודות הענין ד"והדריך בנעלים" שבמאמר דלעיל נשאלה רק הקושיא בלבד. ללא התירוץ, ענין הקשור גם עם ה'תהלוכה' כדלקמן".
קרי"ס לי"ב גזרים ובקיעת הנהר דלעתיד לז' נחלים. תכלית הכוונה בתורה ובישראל לכן נקבע הסדר שהתורה נמשכת למטה בישראל באופן של יחוד נפלא, עד שישראל ואורייתא כולא חד. והיא ירידה גדולה ועצומה שתתלבש במוחו של אדם. ההכנה לזה, גלות ויציאה ממצרים וגבולים גם דקדושה, קריעת ים סוף, מלכות סוף כל דרגין, עלמא דאתכסיא, שמכסה על כל מה שבתוכה. מזה נעשה התחלה ואפשרות לעלמא דאתגליא, עולמות בי"ע, ועד שרגלי' יורדות למטה יותר, בבחי' "ומשם יפרד", הים נק' מקוה מים דקוו וקיימו בחי' הדיבור, שנפרד מהאדם המדבר. הכנה והקדמה לגילוי דאנכי, אנא נפשי כתבית יהבית, ע"י ביטול המדידה והגבלה שלמעלה, עד לביטול המצרים דקדושה, ועי"ז יהי' גילוי עצמותו ומהותו ית', תמורת זה שהים מעלים ומסתיר, נעשה בו קריעה ובקיעה שלא יעלים ויסתיר, שכל זה הי' הכנה למתן תורה בפשטות. לע"ל יהי' הלימוד בבחי' ראי', גילוי חדש בבחי' מחשבה שבתורה, שעיקרה יהי' למטה דוקא. צ"ל בקיעת עולם
המחשכה, עלמא דאתכסיא. כדי שתהי' המשכת פנימיות התורה, בחי' מחשבה, וכאופן של ראי', לא רק ע"ד אדם יודע מה שבלבו של חברו, אלא ע"ד אדם רואה מה שבלבו של חבירו. בקיעה לז' נחלים, ג' אבות וד' אימהות גילוי בחי' מרכבתא עילאה, גילוי פנימיות עתיק באופן דרחובות הנהר, בהרחבה אמיתית, שהיא בבינה דוקא יותר מחכמה.
"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", באופן ד"מלאה", מלשון מילוי ושלימות, עולם על מילואו נברא ועד שהמים לים מכסים, שיהי' הגילוי דבחי' הנהר גם בים, דזהו "הכהו לשבעה נחלים". ו"הנחלים הולכים אל הים", עד שנעשה מקוה המים, דקוו וקיימו, ויהי' "כמים לים מכסים".
יהודה ויוסף, תלמוד ומעשה
יצא לאור "בקשר לש"ק פ' ויגש, הננו מוציאים לאור את המאמר ד"ה ועבדי דוד גו' הפטורת פ' זו .. עש"ק פ' ויגש ה' טבת, שנת הקהל, שנת תשמ"ח". ראה "מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו על הפסוק" סה"מ תרצ"ט. וראה בכ"ז: תו"א שם. אוה"ת ר"פ ויגש. ד"ה ויגש תרע"ח. ועוד.
יהודה, הודאה ומעשה, קיום המצוות. יוסף, הוספה, בינה, לימוד התורה. בזמן הזה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לעת"ל מעשה גדול, כי אמיתת העבודה בקב"ע בלי שום פניות ולא שייך בזה מעלות. אף שלעת"ל יהיו ב' עבודות דתומ"צ מ"מ יהיו שניהם "ולא יחצו עוד לשתי ממלכות" ובאופן דעשי' וכפיה "ועבדי דוד". ההכנה לזה בעבודת האדם בזמן הזה כפסק הרמב"ם, שתחלת העבודה היא שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לעבודה לשם חיי עוה"ב, ועד שסוף סוף בא לשמה, לעבודה כאברהם אבינו, שקראו הקב"ה אוהבו.
בקיעת הנהר הכנה לגילוי פנימיות התורה
"וידועים הדיוקים בזה בד"ה זה בלקו"ת לאדמו"ר הזקן ובדרוש אדמו"ר האמצעי כסידור ד"ה ששת ימים תאכל מצות ובאוה"ת להצ"צ".
לעתיד יעברו בנהר, ביצי"מ עברו בים, לעתיד והכהו לז' נחלים, קרי"ס לי"ב גזרים. בשביל גילוי פנימיות התורה צ"ל העברה בנהר, בינה. לגילוי נגלה דתורה במ"ת צ"ל קריעת ים סוף, ביטול ההעלם דמלכות (צורייסן דעם העלם) לבטל ההפסק בין אצילות לבי"ע ולאחדם. גילוי זה מספיק רק עבור לימוד נגלה דתורה, הנהגות הלכה למעשה, היום לעשותם, ולעת"ל יהי' הגילוי והלימוד דפנימיות התורה, טעמי המצוות, טעם והסברה, טעימה ועונג, לזה צ"ל בקיעת הנהר,
בינה, "ונהר יוצא מעדן", תענוג העליון, להמשיך גילוי טעמי המצוות עד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". הגילוי דקרי"ס בכל שנה בשש"פ, הגילוי ד"והניף ידו על הנהר" הוא באחש"פ, אף שעיקר גילוי פנימיות התורה יהי' לעוה"ב, משא"כ העבודה בעוה"ז היא בנגלה דתורה, מ"מ כל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, מובן שגם גילוי בקיעת הנהר ישנו עכשיו, ע"י העבודה בבחי' יחידה, ענינו של משיח. הסדר הוא בתחילה העבודה דקרי"ס (שש"פ) "הפך ים ליבשה", אח"כ העברה בנהר, הגילוי דאחש"פ.
גלות וגאולה דמחשבה ודיבור ומעשה
"ידוע הדרוש על פסוק זה בהפטרת אחרון של פסח בלקו"ת לאדה"ז ובהמשך הדרוש, בתחילת סעיף האחרון של הדרוש מביא גם התחלת הכתוב והחרים ה' את לשון ים מצרים, ולאחרי זה הדרושים דאדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ ג' אבות החסידות המבארים בארוכה החילוק בין קריעת ים סוף לבקיעת הנהר דלעתיד והניף ידו על הנהר בעים רוחו וגו'".
גלות וגאולת מצרים בדיבור העליון, בחי' המלכות, ולע"ל הוא גם במחשבה העליונה, בחי' בינה. דיבור האדם (גם דיבור ראוי ומסודר) בא בחלל העולם ונפרד מהאדם. משא"כ מחשבה אינה נפרדת מהאדם החושב. הדיבור שלמעלה ספי' המל', אף שהיא משלמת את הספי' דאצילות, נעשה ע"י עלמא דפרודא ועד שמתלבשת ומחי' עלמא דפרודא. רק שבנוגע לניצוץ האלקי אינו גלות ממש וגם בזמן הגלות היתה באמנה אתו ית' שלכן בדבר הנוגע להעצם מתגלה הניצוץ. וזהו "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד גו'", בגן עצמו מאיר בחי' הנהר, אבל "ומשם יפרד גו' שם האחד פישון" הוא נילוס נהר מצרים, מצרים וגבולים דעלמא דפרודא, עד שנעשה מזה גלות מצרים ממש. החילוק בין גלות לגאולה הוא באי"ע. הגלות נמשל לעיבור והגאולה ללידה.
אמנם גלות קשור גם עם מחשבה העליונה, בינה. אף שמח' היא לעצמו ואינה נרגשת להזולת, בכ"ז הרי בעצמו גופא המחשבה היא נפרדת קצת מהנפש שהרי אפ"ל שינוי, ועוד זאת, דהנה כאו"א מישראל רוצה לעשות כל המצוות ובכ"ז אפ"ל מחשבה הפכית ממה שהוא באמת רוצה. נמצא שגם מבינה נעשה הגלות דעכשיו. גאולת מצרים קשור עם מל', לכן גם הגאולה הוא ע"י "ופסח הוי' על הפתח", מלכות, משא"כ הגאולה העתידה היא גאולה גם דבינה, גאולה שני', "עלה נעלה", הגאולה דדיבור והגאולה דמחשבה.
בעבודת האדם. עיקר הגאולה דדיבור ומעשה כי המעשה הוא העיקר. משא"כ העבודה דמחשבה אף שאי"ז נוגע לפועל, בכ"ז שלימות העבודה היא כאשר עובד עבודתו גם במחשבתו וכוונתו. כי הנשמה קשורה תמיד בהוי' וירדה למטה לקיים רצון הוי', וזהו רצונה האמיתי, ובכ"ז אפשר שתהי' מחשבה הפכית ועד שצריך לכפיית בית דין שיאמר 'רוצה אני', אמנם אף שמספיק הדיבור 'רוצה אני', בכ"ז שלימות העבודה היא שגם במחשבתו וכוונתו יאמר רוצה אני, דמחשבה הו"ע עיקרי בקרבנות.
גאולת מצרים קשורה עם מל', לכן לאחרי זה הי' קרי"ס (מלכות) ע"י מטה, משא"כ הגאולה דלע"ל קשור עם מחשבה לכן נאמר והניף ידו על הנהר, בחי' מחשבה שמשוטטת כמו נהר שנובע תמיד (ער פליסט שטענדיק) והקריעה הוא לא ע"י מטה, אלא ע"י ידו, "ובעים רוחו" רוח הוא רוחניות, דוגמת הבינה לגבי המדות, ומחשבה לגבי הדיבור, שהיא רוחנית יותר. ומקדים לפנ"ז "והחרים ה' את לשון ים מצרים", בקרי"ס כתיב "לגוזר ים סוף לגזרים", שהים נשאר, ורק שנגזר לגזרים, משא"כ לע"ל כתיב "והחרים" שבטל לגמרי, כי לעבור את הנהר, מחשבה, צ"ל לפנ"ז ביטול הדיבור, שישאר רק עבודת המחשבה.
לט) והחרים – תשמ"ט
מעשינו ועבודתינו הכנה לגאולה העתידה
יצא לאור מוגה בשעתו "אסחה"פ תשמ"ט". המאמר היה כעין שיחה. מביא מהמשך והחרים תרל"א לאדמו"ר מהר"ש ובסופו קישר עם סעודת משיח ושתיית ד' כוסות. כמו כן הזכיר בשמות כל רבותינו נשיאנו.
"מקריעת ים סוף באים מיד לבקיעת הנהר בגאולה העתידה ואין הדבר תלוי אלא במעשינו ועבודתנו, ע"י גאולה פרטית ונצחית בקיום מצוות. כדבעי מקרבים ומביאים גאולה העתידה. סגולה מיוחדת בענינים השייכים בגלוי יותר למשיח.
אכילת סעודת משיח באחרון של פסח ושתיית ד' כוסות בסעודה זו שהם שייכים לגאולה העתידה. ובפרט שמעשינו ועבודתינו עכשיו הם כננס על גבי ענק, כיון שהם באים לאחרי ובהמשך למעשי ועבודת רבותינו נשיאינו, אדמו"ר הזקן אדמו"ר האמצעי אדמו"ר הצ"צ אדמו"ר המהר"ש אדמו"ר נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי בודאי ובודאי שבכח של מעשינו ועבודתינו, כולל אכילת סעודת משיח ושתיית ד' כוסות באחרון של פסח, להביא את הגאולה מיד, כהרף עין ממש.
בקיעת הפרסא בכח המס"נ נמשך לתומ"צ "שה לבית"
ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, לכללות המאמר ראה ד"ה דודי לי תרכ"ז. ד"ה הנ"ל תשכ"ז.
קרי"ס בקע הפרסא שבין ז"א למלכות, בקיעת הנהר לע"ל יבקע הפרסא בין מוחין למדות ובין מוחין ללמעלה מהמוחין, התגלות פנימיות בינה ע"י בקיעת קרומא דחפיא על מוחא ומאיר בפנימיות המדות. קוב"ה בגלותא "א-ל אנכי ולא איש", סילוק והעלם למעלה. הגאולה ע"י "ויקחו להם איש" ומלחמה נגד מדת הדין "הוי' איש מלחמה" ע"י כח המס"נ "שה לבית אבות" ונמשך לתומ"צ "שה לבית". בזמן הגאולה "הוא לי לאב ואני לו לבן" ובזמן הגלות "הוא לי לרועה ואני לו לצאן" עכ"ז מצד המס"נ הדבקות למעלה יותר. גאולת מצרים ולע"ל בחודש ניסן, בקיעת הפרסא ע"י גילוי מלמעלה מהשתלשלות, אלא שלע"ל הגילוי דנפלאות גם לגבי מדרגת "לעושה נפלאות גדולות לבדו" ע"י עבודה דמס"נ דעתה. שגם הניסים שאינם יכולים להתגלות עתה יבוא לידי גילוי.
שמחה של מצוה ממשיך עצמות
ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר. המשך למאמר דאחש"פ ד"ה והחרים. לכללות המאמר ראה תו"ח בשלח
בתחילת הבריאה, "יקוו המים למקום אחד", צמצום המחשבה לגילוי הדיבור, בקרי"ס, "הפך ים ליבשה", הכנה למ"ת, גילוי עצם המחשבה בדיבור, גילוי הוי' דלעילא בהוי' דלתתא. בקיעת הנהר, "בנהר יעברו ברגל", הכנה למ"ת דפנימיות התורה, "שם נשמחה בו", גילוי פנימיות התורה דלעתיד, כמבואר בכתבי האריז"ל שכל מה שזכה לגילוי פנימיות התורה הי' ע"י שמחה של מצוה בעוה"ז, ע"י השמחה בעצם מעשה המצוות מגיעים ותופסים בעצמות ממש. נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שע"י קיום המצוות נעשה (עס ווערט אויפגעטאָן) הרצון למעלה, גם רצון המוחלט. וזהו גם מעלת גליא דתורה על פנימיות התורה, מעלת
משה, יצי"מ וגליא דתורה (עצמות) לגבי משיח, גאולה העתידה, פנימיות התורה (גילויים) עתה הם בהעלם (לילה) ויתגלו לעתיד (יום).
קטנות וביטול ביצי"מ מעין דלעתיד
ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, מאמר זה הוא המשך למאמר שלפנ"ז ד"ה כימי צאתך דאחש"פ.
"הפך ים ליבשה", במלכות. "בנהר יעברו ברגל", בבינה והתגלות עתיק שבו. תענוג הפשוט המורגש ותענוג הבלתי מורגש. "שם נשמחה בו" בעצמותו. אף שהאור אינו בערך לעצם (אינו מגלה את העצם רק מוכיח שישנו) מ"מ התהוותו בערך ונרגש בו מציאות המאור (ע"ד הרצון שכל ענינו הטיה ומרוצה הנפש מ"מ הוא באי"ע לעצם הנפש). לכן הביטול שלו מצד עצמות ומגיע לעצמות. ביצי"מ היו ישראל מעין דלעתיד ע"י בחי' קטנות (באמונה, בתומ"צ, ובתשובה. בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך) לכן כבר אז היה מעין דלעתיד "שם נשמחה בו" בעצמותו מצד הביטול דקטנות דתשובה בכל מאודך. ע"ד הביטול שבאור.
נערך על ידי
שניאור זלמן בן רחל פרקש